פורום פסיכולוגיה קלינית

טוב, אולי זאת לא סטייה אבל זה בהחלט משהו ביזרי. יש לי חבר שאוהב כפות רגליים מזיעות. הוא אוהב לחלוץ לי את הנעליים ואז ללקק לי את הזיעה מהרגל . ככל שהרגל יותר מזיעה זה יותר "עושה לו את זה" (במיוחד אם אין גרביים). בעיקרון אין לי בעיה עם זה אבל אני מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת למה דווקא זה מה שמדליק אותו . מדוע הוא מתרגש דווקא מכפות רגליים מזיעות צהובות ואדומות שהרי על פני השטח זה נשמע דוחה. האם יש כאן רצון להשפלה? או שאולי זה נובע מטראומת ילדות? מכיוון שזה אינדיוודואלי לכל אדם וצריך לבדוק את זה בתוך טיפול , הייתי רוצה לדעת באופן כללי ועינייני מאיפה הצורך הזה בא ולמה? בתודה מראש, יעל.

יעל שלום, כפי שכתבת את הסיבות האינדיווידואליות צריך לבדוק במסגרת של טיפול. באופן כללי ותיאורטי זה יכול לנבוע מיחסים מוקדמים לקויים , או ארועים טראומתיים המקושרים למיניות. בברכה, גדעון

לכל אחד יש סטייה מינית אין פה שום דבר מיוחד יש אנשים שכפות רגל הכי עושה להם את זה וזה נקרא "פות פטיש" בד"כ זה מתחבר לפנטזיית השפלה ולעולם הסאדו מאזו הנקרא bdsm ולכן יש האוהבים את הזיעה, ולכן יכול מאוד להיות שחברך יאהב השפלה. כנראה זה מתחיל כבר מהילדות שהילד רואה בכף הרגל הנשית אובייקט, יכול להיות שיש סיבה אך זה לא בטוח, גם פנטזיית חדירה תכל'ס אין לה הסבר. יש גם אנשים שאוהבים רק מגפיים.

היי יכול להיות שזה סטייה או שמא...........הוא אולי נהנה לענג אותך אולי הוא אוהב אותך ובזה הוא רוצה להראות את אהבתו (: פעם יצאתי עם משהי שאהבתי מאוד יום אחד נכנסנו למיטה והיא שאלה אותי אם אני אוהב אותה במשך אולי ששעה וחצי עשיתי לה מסז ולקקתי אותה בכל מקום אפשרי גם בכפות הרגליים(שזה לא מקום מלהיב ללקק)

בוקר טוב. תראו מה שפורום אינטרנטי יכול לעשות. כמו תמיד לאחר ימים סוערים שכאלה, התעוררתי המון פעמים בלילה. עם המחשבות, הרגשות, הגעגוע, הכמיהה... בעבר הייתי נשארת ערה, מהדהדת את הדברים (זוכרים את העץ "הדהוד" מהשבוע שעבר?), ולא מוצאת לעצמי מנוחה. הלילה, כשהתעוררתי, הזכרתי לעצמי את התכתובת המרגשת אתכם. הדהדתי *אותה* במקום. הזכרתי לעצמי שהעזתי לבקש, להצטרך, וכאילו מניתי את החיבוקים שקיבלתי. כמעט שיכולתי להרגיש אותם פיזית. זה היה הרבה פחות נורא, וגם... נרדמתי בחזרה. וכמו מתנת בונוס, קמתי בבוקר ומצאתי את החיבוק ששווה מיליון שליאת הבטיחה שאקבל, ושאורנה שלחה לי בלילה. עשיתם לי טוב! הדר

הדר, תודה על העדכון. נדיבות הנתינה שלך חוזרת כמובן אלייך. (עץ ההדהוד הנדיב...) זו יכולת להיות מחבקת ויכולת לא פחות גדולה לאפשר לאחרים לחבק. תמשיכי כך, גדעון

הדר היקרה אני מאושרת שהצלחתי לעודד אותך במקצת.(במצבי לא חשבתי שאני מסוגלת לעודד מישהו.) את צריכה לשמוח שניחנת בכוחות נפש ויופי פנימי נדירים ביותר.לפי דעתי זה אומר הרבה עלייך.זו באמת מתנה משמיים. שולחת לך עוד חיבוק חן

היי הדר, אני ממש ממש שמחה לשמוע. ממש נעים פה בפורום בזמן האחרון, לא? רק בשמחות\בעליות... (-: נורית

ליאת,גדעון,אורנה אני חייבת עזרה אני לוקחת ZABAN כבר שבוע בערך.אני רוצה'לרדת מזה' כי אני לא רוצה ולא יכולה להפסיק לעשן.אני יודעת שזה מאוד לא בריא לי אבל אין לי מספיק כוח רצון להפסיק עם העישון,אבל בגלל שאני מאוד מדוכדכת כבר כמה חודשים,אני רוצה משהו שיפחית לי את הרגשת הדכדוך, והסיגריות עוזרות מאוד. כדאי להפסיק עם הZABAN ולבקש משהו אחר??? חוץ מזה אני בטיפול פסיכולוגי ואני רוצה לראות התקדמות אין לי סבלנות יותר(אני בטיפול רק שלושה חוד' וזה נראה לי המון זמן)אבל לא רק שאני לא מתקדמת עם הטיפול,ההיפך הוא הנכון,אני מרגישה שאני הולכת אחורה,וזה למרות שיש לי מטפלת מאוד מנוסה והכימיה מאוד טובה ביננו וכפי שהבנתי כימיה זה דבר חיוני להצלחת הטיפול... אז למה ךדעתכם אני לא מצליחה להיעזר בה או בחברים תומכים,למשל? פשוט נמאס לי כבר להרגיש ככה,אני רוצה להיות 'כאחד האדם' בלי סבל ויסורים,בלי להיאחז בדברים שליליים כמו סיגריות ושתיית אלכוהול. אני כרגע לא "רואה"'דבר,חוץ מהבעיות שלי,אני לא יכולה לעזור לבן משפחה שזקוק לי מאוד וזה מתסכל אותי. אני מרגישה אגואיסטית שלא אכפת לי מהסבל של הזולת ואני לא יכולה לראות אותו,ההיפך אני רק מתעצבנת על אנשים תמימים שלא עשו לי כלום. (על חברים בעבודה,חברות טובות,אמא,אבא וכו') אני חיה בנסיבות מאוד קשות כיום וטראומה שחוויתי בעבר(אונס קשה) ולפעמים בא לי,באמת,לעשות משהו שיפסיק את הסבל,אבל אין לי אומץ לעשות משהו קיצוני אפילו שאני מאוד רוצה. חושבת שאם אני אמות אף אחד לא ירגיש בחסרוני,משפחה וחברים יבכו קצת כמה ימים אבל אח"כ "עולם כמנהגו נוהג". אל דאגה אין לי כוונות להתאבד. סליחה אם אני נשמעת כמו תקליט סרוט כל הזמן מקטרת על אותו דבר. סליחה,הדר,שאין לי יכולת לחזק את ידייך ולעודד אותך,כפי שאת עודדת אותי לפני כמה שבועות. שתדעי שהיום מאוד נגעת בי!! גם הניסוח שלך בכתב מאוד יפה,ואת נשמעת חכמה מאוד. ישבתי וקראתי הכל ואני חנוקה מדמעות. העיקר שהתעודדת בסופו של דבר,זו מתנה שמילים יכולות לעודד אותך כי אצלי זה לא קורה.אצלי זה משהו הרבה יותר עמוק. אני שולחת לך חיבוקים כמו שאת מקבלת גם במציאות וגם בפורום. אוהבת אותך ומאחלת לך שמהפגישה הבאה עם הפסיכולוג תצאי הרבה יותר מחוזקת. אסיים את דבריי אלייך בכמה מילים משיר שאני מאוד אוהבת. גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה תדעי עכשיו שאני מאוד אוהבת תדעי בלב אני תמיד איתך ומשהו אחרון לליאת, ביום שני אני נפגשת עם המטפלת,אני אבוא בלילה ואני מקווה שיהיה לי משהו טוב אחד להגיד. אני ברגע זה מרגישה הכי דפוקה בעולם,והכי אפס,והכי כלומניקית(כי אני חלשה נפשית)אל תיבהלי שאני מדברת על עצמי ככה.....אני מרגישה שאני באמת כזאת!!! שאלה לי אלייך: אם הייתה לך מטופלת כמוני היית יכולה לטפל בה או שהיית מתייאשת? האמת אני קצת חוששת שהמטפלת שלי תתיאש ממני,למרות שהחשש שלי לא מוצדק,היא הבטיחה שלא להתייאש.... סליחה על האורך ועל השטויות שאני כותבת(אני תחת השפעת אלכוהול מקווה שתבינו אותי) חן

חן יקרה! את מתנצלת שאת לא יכולה לעודד אותי. השאלה מה זה *לעודד*. כשאת כותבת לי שאת אוהבת את הניסוח שלי, אני מוחמאת ומתעודדת. כשאת כותבת לי שהצלחתי לגעת בך, שקראת את התכתובת ונחנקת מדמעות, אני מתעודדת, כי אני יודעת שיש שם מישהי שמרגישה אותי במצוקה שלי. כשאת כותבת לי שיופי לי שמילים מחזקות אותי, את מראה לי שיש לי גם יכולות להתחזק. כשאת שולחת לי (עוד) חיבוק, את מראה לי שאכפת לך ושאני לא לבד. כשאת כותבת לי, שאת אוהבת אותי, אני מאמינה ונרגעת. וכשאת שולחת לי שיר, ועוד כזה שאני אוהבת, את מתחברת אלי למקומות מאוד עמוקים ופנימיים (אם היית יודעת מה מהווה המוסיקה בשבילי...). ואת כל זה את מצליחה לעשות לי כשרע לך, וכשאת קצת שתוייה. את מבינה מה את שווה? כמה אחרי מה שכתבת לי "העולם שלי כבר לא כמנהגו נוהג?", כמה את לא נתפסת בעיני כלא שווה, כאפס... ולגבי הדברים האחרים שכתבת: כולנו רוצים להרגיש "נורמליים", "כמו כולם". זה לא תמיד פשוט. כיף לי לשמוע שיש לך קשר טוב עם המטפלת. שלושה חודשים בטיפול זה טיפה בים. במיוחד עם טראומה כמו שעברת. תני לעצמך ולטיפול זמן וצ'אנס. מוכרת לי התחושה שנמאסתי עליו. שהוא יתייאש ממני. כל פעם אני בודקת מחדש את ההרגשה הזאת מולו (ומול אלה שבניסיון החיים שלי גרמו לי להרגיש כך). אבל היות ויש לי כבר גם הישגים רבים בטיפול, אני מציינת אותם לעצמי בסיפוק, ויודעת שלא רק אני גאה בהם, אלא גם הוא. אני מודה לך שוב על המילים החמות. נגעת בי. הדר

שולח חיזוק..

חן שלום, אני מבין שה-ZABAN הינה תרופה להפסקת העישון ואני לא מתמצא לגבי השימוש בה. מנסיוני עם אנשים שעברו טראומה הרי ישנה נטיה להשתמש באלכוהול, סמים, עישון סיגריות בניסיון ליצר הרגעה והקלה עצמית. מה שקרוי "Self medication".זה בדרך כלל כתוצאה של רמת המתח הגבוהה. לעיתים יש מקום לשקול התיעצות עם פסיכיאטר לתרופות אנטי דכאוניות. כדאי אולי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. בנוסף - עלייך לדעת שטיפול נפשי אצל אנשים שעברו טראומה הינו טיפול ארוך. גם אם את חסרת סבלנות ורוצה כבר שיהיה שיפור, צריך לקחת בחשבון את הנקודה הזו. מעבר לכך את מוזמנת לכתוב, להתייעץ ולשתף בכל עת. גם השיתוף עצמו וגם התמיכה והחיזוקים שאת מקבלת מחממים את הלב ומסייעים. חזקי ואמצי, גדעון

תודה על תשובתך, באשר לתרופה ZABAN עד כמה שידוע לי זה סוג של תרופה אנטי דכאונית(לא SSRI)שמצאו שהיא עוזרת בהפחתת או הפסקת עישון,ממה שהבנתי יש לתרופה הזו שלושים אחוזי הצלחה,את התרופה נתן לי פסיכיאטר שאני בקשר איתו בנוסף לטיפול הפסיכולוגי. סליחה אם לא הסברתי את עצמי נכון,אתמול שתיתי קצת יותר מידי וכשכתבתי את ההודעה לא הייתי צלולה במיוחד, וגם עכשיו אני לא מי יודע מה מרגישה טוב,יש לי כאבי ראש+בחילות שזה אופייני אחרי שתיית אלכוהול מופרזת. אני אנסה לנסח את השאלה יותר טוב ויותר ברור.האם כדאי להפסיק עם הZABAN כיוון שאני לא מעוניינת להפסיק לעשן ולעבור לתרופה אנטי דכאונית ממשפחת ה-SSRI? חשבתי על זה כיוון ששמעתי שתרופות SSRI מאוד עוזרות ומקלות ואילו תופעות הלוואי קלות וזניחות.באשר לטיפול אני יודעת שזה תהליך ארוך,ובמקרה שלי במיוחד כי אני נפגעת תקיפה מינית,אבל כיוון שאני מטופלת במרפאה ציבורית יש לי את החשש התמידי הזה שיזרקו אותי מהטיפול לפני שאני אספיק בכלל להפיק ממנו איזשהי תועלת,כיוון שיש תור המתנה ארוך מאוד ונראה לי שמרפאות בריאות הנפש לא 'נדיבות מידי' ויש גבול מסוים עד כמה שהם יכולים לתת לי להמשיך את הטיפול. לטיפול פרטי לצערי אין לי כסף. תודה על הסבלנות חן

אומנם כרגע איני במיוחד במצב שאני מסוגלת לעודד מישהו,אבל אני שולחת לך 'חיבוק וירטואלי חם' ומקווה שהוא יעזור.

תודה שאת בכלל טורחת לשלוח לי חיבוק וירטואלי. תרגישי בנוח,אני לא מצפה ליותר מידי עידוד. גם ככה אני מטומטמת מגיע לי מכות, לא עידוד.

היי אני לא יודע אם אני אוהב בחורות או לא מה שבטוח שיש לי משיכה מינית חזקה רק לבחורות אבל מעבר לזה לא יודע אם אני יכול לחיות עם בחורה כי אני בודד כזה וגם אולי תדרוש ממני דברים אולי אני לא מתחבר למין הנשי שיש לו דרישות שונות מגברים שמוציאות אותי מהתחרות לא הייתה לי חברה עד עכשיו (26) וגם מפריע לי המשיכה המינית הבלתי מוגשמת שגם סקס סתם אי אפשר לעשות מה אומרת על זה הפסיכולוגיה והאם אפשר להיות מאושר גם בלי חברה ולהוציא מהראש שלי את המחשבות על בחורות ולרדוף אחרי בחורות כל הזמן

אהרון שלום, לדעתי הבעיה שאתה מציג היא לא רק אם אתה אוהב בחורות , אלא גם החשש שלך מהמין שנשי. חשש שבא לידי ביטוי בהמנעות ובפנטזיות שאינך מעיז להגשים. לדעתי טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך לצאת מהמקום בו אתה נמצא: להבין טוב יותר את עצמך וחששותיך ולהעיז ולעשות משהו עם מה שלא מוגשם כיום בחייך. בהצלחה רבה, גדעון

שלום, אני אוטוטו בת 30. בולמית בערך כ- 10 שנים. מפליא, אך איני ממש זוכרת מתי התופעה החלה. הצטרפה לבעיה זו גם בעיה תלישת השיער בתקופת התואר הראשון (לא זכור לי קודם לכן). מוזר עד מפחיד איך הזכרונות לגבי שתי בעיות די משמעותיות בחיים שלי - מעורפלים (סוג של החכשה). בעית הטריכוטילומניה אינה כה קאוטית בעיני. היא החריפה בתקופת מבחנים לדוגמא עד מצב בו היו לי "חורים" בגבות והן היו דלילות, אולם כיום כמעט ולא ניתן להבחין במריטת השער מהגבות ומהראש. אציין כי בתקופות ההריון נגעלתי לגעת (אני אם לשניים) ולתלוש את שערותייי. פניתי לטיפול דרך הקופה לפני כשלוש שנים לגבי בעית האכילה (לא ציינתי את בעית מריטת השער). אולם, אכן הטיפול עזר נקודתית. אציין כי הטיפול כלל פגישה עם דיאטנית. נפגשתי עם פסיכולוגית ואחרי שתיים או שלוש פגישות לא התחברתי אליה (יש דבר כזה, נכון?). ולא ניסיתי להפגש עם אחר/ת. על אף חומרת הבעיות אציין כי אני בן אדם סה"כ מאושר שלא נוטה למצבי רוח (בעבר כן!!!) וששגרת חייה לא נפגמת כיום (איכות חייה כן) - אני לומדת לתואר שלישי עובדת בחברה גדולה (הצלחתי לסיים שני תארים בהצטיינות - אני אומרת זאת לא מיהירות אלא בכדי להבהיר את כוח הרצון למרות שאז הבעיות השתלטו עלי יותר) ומנהלת חיי משפחה.. לא סיפרתי לאדם קרוב מלבד בעלי על בעיה הבולימיה אך הוא לא שואל עליה יותר. ברור לי שאני זקוקה לטיפול פיסכולוגי ואולי אפילו תרופתי (אך לאור העובדה שאני מניקה אני לא יכולה כרגע). איך מוצאים את הפסיכולוג הנכון??? יש לי מספר בעיות עם טיפול פסיכולוגי.... ראשית לעמוד בו כלכלית לאורך טווח ארוך (יותר משנה). ושנית, יש לי בעיה עם כך שיתחילו ל"תלות את האשם" בהורי שאני כך כך מעריכה ושהעניקו לי חינוך זמן אהבה ותמיכה... יתכן מצב שבו ההתנהגות אלו אינן קשורות להורי אלא אלי בלבד (שפשוט גיליתי דרך "קלה" להיות רזה) או שחייב לעמוד מאחורי כך משהו יותר עמוק??? תודה וסליחה על האורך

לכוכב ורוד שלום, מכתבך מהווה דוגמה לכך שישנה אפשרות שאדם יהיה גם עם בעיות וקשיים פסיכולוגיים אך גם מתפקד ועם כוחות , שהרי את נשואה ואמא לילדים וסיימת שני תארים ולומדת לתואר שלישי ועובדת . כל זה מעיד על כוחותייך, אך כמו שאת כותבת - יש לכך גם מחירים באיכות החיים. טיפול פסיכולוגי יכול לדעתי לסייע ולשפר את מצבך. לא חייבים לדבר על ההורים יש עוד נושאים לדבר עליהם.. ולגבי המחיר: היות ואת סטודנטית לתואר שלישי, את זכאית לטיפול פסיכולוגי בשרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה את לומדת. השרות הזה הינו זול יחסית ומאפשר לך להיות מטופלת. את מוזמנת לשתף בהמשך מה החלטת ועשית, בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, תודה על תשובתך. חידשת לי בעניין השרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. אני אברר כבר מחר... אעדכן בהמשך, שבוע טוב ושוב תודה

אודה לך מאוד אם תיעצי לי, עד כמה שאת יכולה. האם יש תרופה, אפילו טבעית להורדת לחץ ועצבים. אני מוצאת את עצמי לחוצה וצועקת הרבה לאחרונה. עצבנית על דברים קטנים ושוליים. ואחר כך כועסת על עצמי. כיצד אני יכולה להרגיע את עצמי??? לאחרונה אני ממש פוגעת בתגובותיי המילולליות בסובבים אותי. אני אדם בריא בדרך כלל עברתי בדיקות דם לפני חודשיים והיו תקינות. אודה לך מאוד אם תעזרי לי. !!!!!!11

שלום טלי, לגבי ייעוץ תרופתי, כדאי לפנות לפורומים שעוסקים בכך. אבל, גם לפסיכולוגיה יש מה לומר על לחץ. בטווח הקצר, אפשר ללמוד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי טכניקות שונות להורדת רמת המתח, ובטווח הארוך יותר - ניתן לחשוב בטיפול דינמי על הסיבות העמוקות למתח ועל דרכי התמודדות שונות. שיחה עם פסיכולוג קליני תוכל להבהיר גם את מידת הצורך לקבל ייעוץ תרופתי. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

עיניין מסויים מטריד אותי, ואני בטוחה שבטח המשתתפים האחרים או אולי את-אורנה תכעסי על שאלתי,אך אני חייבת לדעת זאת - האם לדעתכם הכתיבה ואפילו סתם 'ביקור' בפורום זה או בפורומים פסיכולוגיים אחרים,יכול להכניס אותי חזרה לתוך מצב של דכדוך,אפילו אם לא הייתי בו באותו זמן?האם קריאת בעיות של אחרים יכול להחזיר אותי (או כל אחד אחר)למצב-רוח מדוכדך? אני מקווה מאוד שדבריי לא יראו כחוצפניים מידיי ושלא תכעסו עליהם. תודה מראש, משתנה

שאלתי שאלה זו בעיקבות כך שהחלתי בשעות הערב לחוש שוב בדכדוך,ואיני יודעת אם זה קשור בהכרח ל'ביקוריי' בפורום או שאין קשר. גם חשוב לי לומר שפורום זה(הפסיכולוגים והמשתתפים)תומך בי מאוד,ועוזר לי להתגבר על קשיי היום-יום ואני מרגישה שזו גם מעין 'קבוצת תמיכה',ולא הייתי רוצה שזה יתפרש אחרת משאלתי.

אני מרשה לעצמי לענות לך, פורום זה עניינו רגשי, המבקרים בו מעלים בעיות / מחשבות נפשיות / אישיות. לעיתים בעיות אלה נוגעים בכולנו וקשה מאד לא להזדהות, יש ואותו כאב אצל האחר נופל בדיוק במקום הכואב לנו. כך בהחלט יכול להיות שבפורם , מהמקום של נגיעה במקומות כואבים, זה פוגש גם אותך, במיוחד במצבים שיותר קשה /לחוץ בחיים, קל להיכנס לדכדוך/ הזדהות או להיפגש עם משהו אישי שלנו. התהיות בפורום לא פעם גרמו לי להגיע מאד רחוק עם עצמי ובהחלט להעיר בתוכי דברים " רדומים" אך יחד עם זאת אני חושבת שמי שכן מעיר "חומרים " כאלה, בהחלט רוצה לגעת בהם , או שמא זה מציק לו , מעל למידה הנסבלת. בכל אופן זו דעתי. גם מול הפסיכולוגית, שהיא תומכת ועוזרת, נוגעים במקומות לא פשוטים, ולא פעם אני יוצאת ממנה הרבה יותר מדוכדת... כך שבהרבה מובנים, הפורום הזה מאד מזכיר לי את חדר הטיפולים, בעיקר שמי עונה לשאלות הם פסיכולוגים שתיהיה לך שבת כתומה ניבה

שלום משתנה, מה שכתבת אינו מכעיס כלל וכלל. מעבר לתמיכה ההדדית היפה שיש בפורום, בהחלט חשוב שכל משתתף ישים לב לאופן שבו הדברים נוגעים בו. אם הם נוגעים באופן מכאיב מדי, אפשר בהחלט להמתין מעט... את יודעת, נדמה לי שבעקיפין את מעלה סוגיה חשובה שכבר נידונה כאן בעקבות שאלה שלך - סוגיית השמירה על המרחב שלנו, על גבולותיו. לפעמים טוב לנו להרגיש במגע קרוב עם אנשים אחרים (גם עם הכאב שלהם), ולפעמים צריך לבנות "חומה"... לילה טוב, אורנה

תודה על תשובתך, כפי שבטח שמת-לב מהתכתבויותיי בפורום בעבר,קשה לי מאוד לשים 'חומה' בכל תחומי חיי,בין אם מדובר על יחסים עם אנשים קרובים,או סתם אנשים שאני פוגשת,או בעבודה(כשעבדתי),או אפילו אם ראיתי סרט עצוב-גם אז אני נכנסת מאוד לתוכו. אקבל את עצתך וכשאני רואה ש'מדד הכאב' עולה אמתן את גלישתי ואמתין, וכמו-כן אנסה -עד כמה שבכלל אוכל - 'לבנות חומה'.

עוברת לה עוד שנה בהפרעות אכילה ( 16 שנים ).. התחלטי טיפול ושם הרגשתי כאילו שאני נמצאת בועדה להפסקת החיים. ישבו מולי פסיכולוגית ודיאטנית ושתיהן החליטו שאין לי עוד הרבה זמן לחיות ושאני חייבת להתאשפז, כמה מדהים, לפי מה קובעים שאדם הולך למות??? רק בגלל המראה שלו??? אני שמנה, מאוד שמנה והן טוענות שאני רזה.. למה לא נותנים לי למות בשקט אם החליטו שאני עומדת למות ושאין לי עוד הרבה זמן?? שיעזבו אותי בשקט או שיציקו לי עד שאני ימות??? אני חושבת המון על דרכים להתאבד אבל אין לי אומץ, מחכה לרגע שבו אני יאבד את השפיות לכמה דקות ואז אני יתאבד אבל זה לא קורה לצערי, זה רק מוכיח להם שאני עדיין שפוייה.. אוףףףףףףףףףףףף שיעזבו אותי למות בשקט.. שבת שלום. מעיין

שלום מעיין, את כותבת אלינו מפעם לפעם, חושפת משהו מהכאב שיש ב"עולם הפרעות האכילה"... היה לי חשוב לשמוע שאת בטיפול (אם אני זוכרת נכון, בפעם הקודמת כתבת על התלבטות האם בכלל כדאי להיכנס לעוד טיפול). אחרי שעשית את המאמץ להיכנס לטיפול, נסי לתת לעצמך באמת להיות שם. תקשיבי להן, נשמע לי שהן מודאגות... מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

שוב שלום לך שואל יקר, אני מרגישה מדברייך שאת טוחן את המצב דק דק (-: בכיף! להקלע לעימותים סביב עזיבה או תשלום נשמע נחמד מאוד. אני תמיד מאיימת לעזוב ואז "זוכה" לפוצי מוצי... לפחות סביב התשלום אני לא עושה בעיות... (-: באמת לא יעיל "מי ימצמץ ראשון". אבל... אתה מרגיש שאכפת לו ממך? אתה מרגיש רצוי? ואם לא, למה אתה נאבק על מקום שאתה לא מרגיש בו רצוי? אני חושבת שכל העניין בטיפול פסיכולוגי הוא גם להרגיש את המטפל ולא רק להקשיב לדבריו, להקשיב לזה שהוא אומר שהוא רואה את הסבל. אני לא סגורה על עצמי בנוגע לתאוריה שלך לגבי מטפל ומטופל מופנמים. ולגבי פער מנטלי, יש ביניכם פער מנטלי גדול? שואל יקר, אני חושבת שגם אם תחליט לעזוב "לא תזרק כל ההשקעה היקרה של זמן וכסף" אין ספק שלמדת מהטיפול הזה. אין לי ספק שהפקת וגדלת. לטעמי זאת לא סיבה מספיק טובה להשאר. שבת שלום. נורית

היי נורית, אני בהחלט טוחן את המצב דק דק, וזה בכלל בכלל לא כיף.. )-: אני כבר שנים עסוק בסוגייה אם זה המקום המתאים לי או לא, ובינתיים מנסה גם במקביל לעסוק בזוטות, כמו הטיפול עצמו או יותר נכון, מתי כבר יהיה אפשר להתחיל אותו בצורה נורמלית.. העימותים היו בד"כ סביב גובה התשלום והגיעו אחרי תסכול גדול מזה שהרמיזות הבלתי פוסקות על עזיבה ותסכול לא עוררו מספיק את הזעזוע הרצוי. (לדעתי צריך להנהיג שיטת תשלום חדשה, על כל טיפול שיוצאים ממנו יותר גרוע ממה שנכנסים צריך לגרוע 30% שיוחזרו בטיפולים היותר מעודדים ;-) מה שיתן תמריץ למטפל לנסות להגיע אל המטופל במידה והמטופל מתקשה להגיע אל המטפל..) בעניין הפער המנטלי והתאמת אישיות, ציינתי את זה בהקשר של "ברית טיפולית" אם אני לא טועה, זה המונח שמתאר בפלצנות משהו, את ה"כימיה" הנחשקת והרצון שתהיה מקסימלית ככל שניתן כנראה שגם מטעמי חסכון, כמו שציינה ליאת באחת התגובות. השאלה אם זה גם קריטי להצלחת טיפול? האם זה רק מה שמאפשר "להרגיש" את המטפל? קשה לי להסכים עם הטענה שלמדתי משהו והפקתי מהטיפול ושזה לא יהיה בזבוז לעזוב. אני מנסה להבין מה הפקתי ומה למדתי ומתקשה למצוא, לצערי.. נדמה לי אפילו, שאני מתעקש להשאר כדי להבין מה הפקתי. שב"ש השואל

אולי... תדפיס את כל ההתכתבות שלנו ותביא לו???

שלום בני בן שלושה חודשים.רציתי לדעת האם בגיל זה יש מקום ליצור הרגלי שינה שנשענים על זמני יום לילה.האם בזמן לא נכון פוגעת בהרגלי השינה שלו.האם צריך להרגיל אותו לזמנים מסוימים ? תודה

שלום איתי, יש לא מעט גישות בעניין זה, חלקן מעודדות את ההורה המותש להרגיל את התינוק לסדר יום קבוע מבחינת שעות האכלה ושינה, וחלקן סבורות שעלינו להתאים את עצמנו לקצב של התינוק. מניסיוני, מתישהו (וזה בדר"כ קורה בסביבות שלוש לפנות בוקר בהנקה ה- 18 לאותה יממה...), כבר לא כל-כך חשוב לנו מה אומרות התיאוריות. יש כל מיני תינוקות, ויש גם כל מיני הורים, ובהדרגה התינוק וההורים צריכים למצוא את מה שנכון ועובד בשבילם. אז תנסו קצת מזה וקצת מזה, ואל תשכחו להנות מהזמן הראשוני והמיוחד הזה... לילה טוב, אורנה ראובן-מגריל אגב, אולי תרצו לשלוח את ההודעה גם לפורום ספציפי להורים ותינוקות? יתכן שתהיה להם דעה יותר פסקנית...

אני נמצא אצל מטפל כבר תקופה ארוכה,ובגלל שהיינו בקבוצה יחד שהוא הנחה נוצר מצב שהיו עוד מטופלים שלו באותה קבוצה,וזה יצר קינאה ותחרותיות,אני חושב שזה בכלל לא בריא מצב כזה והכי מרגיז אותי שהייתי צריך להפגש איתו אחרי החג ונודע לי שהוא קיבל אצלו לטיפול אנשים אחרים ואותי הוא אמר שהוא לא יכול ואני כבר מדבר איתו להפגש עוד לפניהם לא הייתי בפגישה כמעט שלושה שבועות ולא היה לי קל והוא יודע את זה כי דיברתי איתו הןא גם השאיר לי הודעה שהוא מתנצל שהוא לא יכל ומה שלומי ועוד כל מיני קישקושים אני לא מאמין לו ואני כועס עליו שהוא עושה אותי מטומטם שאני יאכל את המילים היפות שלו אני חושב לעזוב אותו אני לא יכול להתמודד עם זה יותר זה מטריף אותי גדלתי בבית שתמיד היו יחסי קינאה ביני לבין אחותי אמא שלי העדיפה אותה עלי וזה היה גם שקוף היא גם הודתה בזה אני מרגיש מרומה כואב לי וגם אני כועס מאוד ובא לי להעיף את המטפל הזה לכל הרוחות אני מרגיש שנפגע לי האמון איתו נתקלתם בדבר כזה או שאני חריג?

היי דור, אם תדפדף קצת אחורה תגלה שיש כאן מספר מטופלים עם עסקים לא סגורים עם המטפלים שלהם. אם זה מנחם אותך שאתה לא היחיד... אבל המקרה שאתה מתאר בהחלט נשמע לי לא כל כך תקין. להיות נוכחים איתו ועם עוד מטופלים נשמע לי ממש כמו מתכון לאסון. והנה זה קרה... ראשית אני מציעה לך לעבור את הימים הקרובים בלי לקבל החלטה. רק להרגיש מה אתה מרגיש ולתת לזמן לעשות את שלו. אני מבינה שעוד לא נפגשת איתו מאז. אני חושבת שחשוב שתקבע איתו פגישה ובה תגיד כל מה שעולה על רוחך. תנסה ללבן איתו את המקרה. במידה ולא תצליח אז יש מקום לחשוב על נקיטת צעד אחר. דעתי בלבד. נורית

דור שלום, ראשית-כל אינך חריג - לא בקינאה למטפל ולא בקינאה לאחותך,לי מוכרים מאוד אישית שני המצבים.גם לי הפריע מאוד שהמטפל שלי אולי 'הזיז' אותי לשעה אחרת בשביל מטפלים אחרים(אך הבנתי-לפי דבריו-שטעיתי בנושא זה). שנית- אני מצטרפת להמלצתה של נורית וממליצה לך לא להחליט כלום עד שתקיים פגישה נוספת אצל אותו מטפל ותדון איתו על עיניין זה,ואז תראה מה תחליט.איני נביאה- אך כמעט בטוח תרצה להישאר בטיפול ותבין שמה שגרם לך לרצות להפסיקו היה כעס ופגיעות,לפחות כך זה היה אצלי. בהצלחה, ושבת-שלום, משתנה

שלום דור, זה באמת מסובך "לחלוק" במטפל הפרטני שלך עם עוד מטופלים בקבוצה, ואני יכולה לדמיין כיצד זה "מזמין" קנאת אחים... אני מתכוונת גם לקנאה בין ה"אחים"-המטופלים, וגם לתחושות קנאה ששייכות לקשר עם אחותך הממשית. בעיניי, לא רק שזה לא הזמן לעזוב את הטיפול, אלא שאתה נמצא בפתחו של משהו חשוב ומעניין שכדאי להשקיע בו זמן נוסף. נסה לקחת את הרגשות הסוערים והכואבים שנחשפו בעקבות הטיפול הקבוצתי, ולהביא אותם לתוך הטיפול הפרטני. אני בטוחה שצפויות לך פגישות קשות, מעניינות וחשובות. בהצלחה, ואשמח מאוד אם תעדכן אותנו, אורנה ראובן-מגריל

אוףףף... זאת תגובה שמערערת אותי.

היי כולם, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת..... לא מוצאת את המילים לספר לכם כמה רע לי היום... גם הפגישה איתו עשתה לי רע. ומאז שעזבתי את החדר נפשי יוצאת אליו, במלוא המשמעות של הביטוי. איך.... איך אני לא יודעת להגיד לעצמי ברגעים שזה קורה לי, שזה חלק מהתהליך, שיש גם ימים כאלה, שיבואו אחרים. צריכה מישהו שיערסל ויחבק חיבוק של אמא, שכבר איננה. חיבוק שלא היה גם כשהיתה. ולא מוצאת אותו בין כל אלה שכן מחבקים... ועכשיו, כשתוך כדי כתיבה יצא סוף סוף הבכי, אני כבר לא מוחקת יותר.... לוחצת send ושולחת... שבת שלום הדר

אני שולחת לך חיבוק וירטואלי,אפילו שאיני יכולה לציירו כאן,ומנסיון אגיד לך מה שגדעון שובל המליץ לי - להבין שכרגע אני במצב-רוח רע,אך אצא מזה,כי מצבי-רוח משתנים. תראי סרט מצחק,או תקרי משהו משמח שמעניין אותך באינטרנט. להתראות,וב'חיבוק-חם', משתנה

היי הדר גם אני מזמן לא קבלתי חיבוק כן אמיתי ואוהב ........ אני ממש מבין אותך חבל שכל המחבקים לא יכולים באמת להתכוון בחיבוק שלהם כך שגם אנו נרגיש זאת לפני זמן מה משהי שלומדת איתי נתנה לי טפיחה על השכם הטפיחה הזו הייתה עוצמתית עבורי ואוהבת יותר מהרבה חיבוקים שכן קבלתי לכן תמצאי אולי את החיבוק שלך דווקא אצל אנשים שאת אוהבת ומרגשים אותך להתראות

הדר, כל כך מכירה את הימים האלה וכלכך יודעת שאין מה לעשות, ואין מה להגיד, וצריך לחכות שהם פשוט יעברו. כמו שאת אומרת זה חלק מתהליך. תתנחמי בזה שאת נמצאת לפחות בתהליך, בדרך כלשהי. גם זה המון. וחכי לרגעים אחרים. כי הרי יש לך גם הרבה כאלה. מחכה פה איתך שיעבור, יעלה

הדר, הלוואי וידעתי מה לכתוב. הלוואי וידעתי מה יקל עליך. את יודעת שזה שלב וגם הוא יעבור ויגיעו ימים טובים יותר. אולי להתנחם שאחרי ירידה מגיעה העלייה. ואת הרי עושה עבודה כל כך טובה ומשמעותית בטיפול שלך שאין לי ספק שיהיו לך הרבה עליות. תעזרי בנו לעבור את הימים הקרובים. שולחת לך המון תמיכה. וחיבוק עוטף. תבכי לנו ואנחנו נחבק אותך בחזרה. אולי זה יקל... נורית

היי תודה לכל המחבקים הוירטואלים. איך ידעתי ממי לבקש.... כבר הוקל לי. למשתנה: תודה על החיבוק הוירטואלי. למדתי, שלא תמיד נכון לי לראות סרט מצחיק או לעשות משהו אחר שיכסה על הכאב. לקח לי זמן ללמוד להישאר קצת איתו (עם הכאב), ורק לבקש נחמה. ל MR BLUE: אני חושבת שמי שמחבק אותי מתכוון לחיבוק. זאת אני שלא מקבלת בדיוק את החיבוק שאני צריכה... אגב, כתבתי לך כמה שורות למטה, לא הגבת, אולי לא קראת. ליעלה: הדברים שלך כרגיל מאוד נוגעים בי. כשאת כותבת לי שאת פה עד שזה יעבור, זה כאילו שאת יודעת מה אני צריכה - נוכחות של אמא שמחכה עם הילדה שלה עד שזה יעבור... יש בזה נחמה. תודה! נורית: גם את, כמו תמיד נוגעת. אני מקבלת באהבה את הצעתך לבכות לכם ולהתנחם. תודה על החיבוק העוטף. באמת נהיית פתאום מ"מ של הפסיכולוגים פה.... (אני כל כך מתגעגעת פתאום לליאת, הייתי אפילו מנ?ק??ד?ת למ?ע?נ?ה א?יזש?הו? ק?ט?ע בשביל שתגיב אלי...) ו... עוד משהו: אם הפסיכולוג שלי היה קורא אותי פה הוא היה מתמוגג מנחת. אתם יודעים למה? כי פעם לא ידעתי לבקש, עזרה, חיבוק. הייתי מתמודדת לבד (כמו שהורגלתי כשהייתי ילדה...). קמצוץ אופטימיות חדר אלי פתאום... תודה שאתם פה! הדר

היי הדר שולחת לך חיבוק ענקי

הדר, אנחנו עוד לא ממש מכירות, אבל כבר עכשיו אני רוצה לחבק אותך במילים. יש ימים כאלה... מקווה שזה יעבור במהרה ושבינתיים תמשיכי לשאוב כוחות מהחברים כאן בפורום. קראתי את השרשור שהתפתח כאן וזה ממש מרגש... אוסף של אנשים טובים נמצא כאן בפורום :-)

הדר אני שולחת לך חיבוק ע נ ק, ורוצה להגיד לך שיש גם פגישות כאלה...מקווה שהבכי רוקן ושחרר, אני שולחת לך חיבוק של אמא שבת שלום ניבה

לכל הכואבים והמחבקים, יש כל-כך הרבה כאב היום בפורום, אבל לצידו יש כל-כך הרבה אכפתיות ונגיעה. הדר - טוב שלחצת send, ואני מקווה שהיום הבא (הנה, הוא כבר התחיל...) יהיה טוב יותר. מחזיקה לכולכם אצבעות, אורנה

היי הדר, איך את מסתדרת עם היום החדש? מרגישה טוב יותר?

היי יעלה עידכנתי למעלה תודה!

נורית יקרה, אני אוהבת את התפקיד ש"כאילו" לקחת על עצמך ביומיים האחרונים של מעין מנהלת משנה, chief of staff, או משהו כזה, שמגיבה כמעט לכל הודעה כאן (כולל "ליאת תחזור להגיב ביום שני" ;-). יש בזה איזו הכנסת אורחים מקסימה. הדברים שלי נאמרים אך ורק בחיבה גדולה. שלא תעזי להבין אותם אחרת. עלי למשל, התפקיד הזה גדול. תמשיכי. שלך, יעלה

יעלה, איזה מזל שאת לא יכולה לראות אותי עכשיו. אני אדומה כמו עגבנייה... קטונתי לתפקיד הזה... אולי זאת דרכי להגיד תודה לפורום על התמיכה שהוא העניק לי ברגעים קשים של התלבטות. ומצד שני... מה אני לא אעשה כדי לא לעשות שיעורים... אני מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד. ואם כן אז שיגידו... תודה רבה רבה. מעריכה ומוחמאת מאוד מאוד! אורנה, היי, מה שלומך? איך עבר החג? יש לי שאלה. אני סקרנית. לפעמים את נכנסת לפה גם לא בימי התורנות שלך וקוראת אותנו? ברור שאת לא חייבת לענות. את "בעד" דיונים או "בעד" שאלות ותשובות מהמנהלים? אני אישית יותר אוהבת את הפורמט של הדיונים. לפעמים אני דווקא זקוקה לתגובה של מטופל ולא של מטפל. גם כי מטופל לא צריך להיות לויאלי ל"מערכת". אשמח לשמוע את דעתך? ושוב תודה רבה ושבת שלום. נורית

לפני שבועיים גיליתי שאני בהריון. זה היה הריון רצוי אבל מיד לאחר כמה ימים של שמחה נפלתי לבור עמוק של חרדות איומות ומתח נפשי שלא עובר. יש רגעים שהגוף והנפש שלי ממש בהיסטריה ואני מרגישה שאני על סף התמוטטות עצבים. אפילו הגעתי למיון בחג כי לא היה לי לאן לפנות ונתנו לי כדורי הרגעה שעוזרים אבל רק מעט. אני כל הזמן במתח אינסופי. חשבתי שאני במתח מהבדיקות, מהאמהות הצפויה אבל לאחר מחשבה מעמיקה עם הפסיכולוגית הבנתי שמה שאני מפחדת ממנו הוא השינוי הענק. מאז ומתמיד היו לי בעיות הסתגלות לשינויים. כלומר, אחרי שאני כבר בתוך השינוי אני מסתגלת מהר למצב החדש, אבל אני לא יכולה לסבול מצבי ביניים. התקופות הכי קשות בחיים שלי היו בהמתנה לצבא, בזמן מחלתה של אמי (אפילו יותר מאשר לאחר שנפטרה), בזמן מעבר עבודה וכד'. פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הלא נודע ועם חוסר שליטה וכידוע, הריון, במיוחד הריון ראשון, משופעים באלה, ואין ספק שזו חוויה ענקית של שינוי, אפילו שבסופו של דבר זהו שינוי טוב. אני פשוט שבורה נפשית וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי. אני לוקחת כדורים שאמורים להתחיל להשפיע בעוד שבועיים ויש לי רגעים כל כך קשים שאני לא מסוגלת לסבול יותר. לא יודעת איך להירגע, כל השיטות שמציעים לי בפורומים לא עוזרות לי (פרחי באך, טיול בחוץ, שמיעת מוזיקה וכד') כי הלחץ שלי כבר עבר את הגבול בו זה יכול לעזור. אני אמנם בטיפול אבל שיחה של פעם בשבוע וכדורים שאולי יתחילו להשפיע עוד שבועיים לא ממש עוזרים לי עכשיו. החרדה אצלי היא מתמשכת, קבועה, לא התקפי חרדה, אלא חרדה שנמשכת שעות ואפילו ימים ומתבטאת בתחושת פחד עצום, הרגשה שאני משתגעת, מתמוטטת, בחילות, לחץ בחזה, חולשה בשרירים, חוסר ריכוז, תחושת נימול בידיים. ממש נורא! הכי גרוע זה הפחד העצום. אני במצוקה נוראית. חשבתי שאולי כאן אוכל לקבל חיבוק חם ועצה איך לא לפחד כל כך משינויים...איך לקבל אותם באהבה כי זה משהו שעד היום לא הצלחתי ללמוד, אפילו בטיפול. ומה לעזאזאל עושים כשפניתי לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית ועדיין לא הוטב לי? איך אפשר לסבול כל כך? תודה!

פרח יקרה, אין לי תשובות. נראה לי שאת עושה כל מה שאת יכולה כדי להטיב את מצבך. אני רק יכולה לשלוח לך חיבוק חם! נורית

מצטרף לחיבוק, הלוואי והיו לי גם מילים שיכולות להקל.

פרח יקרה, אם רק היו מדברים יותר על המצוקה הרגשית שיכולה להתלוות להריון, אני חושבת שהייתה נחסכת להרבה נשים הבדידות הזו. הריון לא צבוע רק בגוונים וורודים ותכולים, והוא לא רק מסעיר ומרגש, אלא גם מפחיד ומבלבל, מכאיב ומטריף את הגוף ואת הדעת. אם את יכולה, נסי לדבר עם נשים אחרות בהריון. נסי לעבור איתן את מחסום "הכל נפלא", ולהגיע אל תהומות הייאוש והפחד. את באמת לא לבד שם. במקביל, אולי כדאי להגביר את מינון הפגישות הטיפוליות לפעמיים או שלוש בשבוע, לפחות עד שתרגישי הקלה מסוימת. עשי כל מה שבעבר היטיב איתך - מחופשה ועד יוגה... אני רוצה להציע לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" של יונה רפאל. הספר מלווה טיפול קבוצתי של נשים בשלבים שונים של הריון, ואני חושבת שהוא יעניין אותך מאוד (אגב, אם תמצאי קבוצה טיפולית של נשים בהריון, זה יכול להיות רעיון נפלא). אנחנו כאן לחיבוקים מיידיים, אורנה ראובן-מגריל

פרח שלום, אני גם מצטרפת לחיבוק החם ששולחים לך כולם,ולמרות שאף-פעם לא הייתי בהריון,אני מבינה טוב עד כמה חרדות יכולות להעיק ואף לשתק,ועד כמה את מושפעת מהן,אך למרות זאת אני חושבת שנטילת כדורים בתחילת הריון או בהריון בכלל יכולים לסכן את ההריון-את העובר - ואיני אומרת זאת כדי להלחיצך,ואני בטוחה שאת מטופלת רפואית, אך אני ממליצה לך לנסות להרגיע את החרדות באמצעים יותר טבעיים,ואיני יודעת בדיוק איזה,בטוח שאפילו רופא המשפחה יוכל להמליץ לך עליהן או בשיחות(טיפול פסיכולוגי)וכו', העיקר להימנע מהתרופות. מהניסיון אישי אני יכולה לומר-שאני כעת איני יכולה ליטול תרופות כלשהן(בעבר לקחתי והן הזיקו לי,ולא אפרט),ודרך טיפול התנהגותי-קוגנטיבי אני עובדת על שיכוך החרדות שלי-שמאפיינות את הפרעת החרדה שאני סובלת ממנה-הOCD . מקווה שדבריי לא יחשבו בעינייך כהתערבות,אבל אני מרגישה כאילו אני רואה מישהו שעומד להזיק לעצמו ולא יודע אפילו על כך. מקווה שעזרתי ושלא גרמתי לך להילחץ,ומצטערת אם כן, משתנה

ברשית הפורומים שכאן -ב'נענע' נתקלתי בפורום לנשים בהריון ופורום תמיכה לנשים בהריון,אולי תיעזרי בהם.

פרח ומשתנה, יש מצבים בהם נכון וכדאי לקחת טיפול תרופתי נוגד חרדה גם בהריון, ויש לא מעט תרופות שנצבר לגביהן מידע רב בנושא זה. אז לא לדאוג היכן שלא חייבים.... אורנה

די הרבה זמן לא כתבתי כאן ועכשיו אני מרגישה צורך לכתוב. אחרי שבוע רגוע שהרגשתי בו טוב, מן שלווה כזו נדירה, אני מרגישה שהבלאגן מתחיל לחזור אלי. עדיין בצורת מחשבות ורגשות, פשוט הגוף שלי מתחיל להרגיש. הוא לחוץ כזה. מן חוסר שקט. ואולי גם קצת עצוב לי, עכשיו כשאני מקשיבה לעצמי. אחרי ארבע שנים בטיפול, בפגישה האחרונה פתחנו משהו גדול. משהו שעד עכשיו לא ממש דובר, או שלא דובר עד הסוף. אני חושבת שבאיזשהו מקום שתי יודעות שזה שם, כבר כמה זמן, אבל עד עכשיו לא מצאתי בתוכי את היכולת להיות עם זה. לפני כמה שבועות ביקשתי ממנה שלא תוותר לי. הדבר הזה תוקע אותי בחיים. היא לא מוותרת ועכשיו היא חוזרת לזה עוד ועוד. לא יכלתי לדבר על זה, אז כתבתי לה במייל והיא הביאה את זה לחדר, לטיפול. היא קשובה לי ועושה את זה בקצב שלי. לא מפעילה יותר מיידי לחץ, אבל גם לא מוותרת. בשיחה האחרונה אמרתי לה דברים שאף פעם לא אמרתי לאיש. עד לא מזמן אפילו לא אמרתי אותם לעצמי. סיפרתי לה על דברים שקרו וקורים בבית. זו לא פגיעה מינית, אבל זה דברים שקשורים למיניות. לא מכוונות רעות, אלא אוסף של גבולות מטושטשים. אני חושבת שזה מה שגרם לי למחוק ולהעלים לגמרי את המיניות שלי ואת המגע מהחיים שלי בכלל. יצרתי לעצמי פעמון זכוכית שאף אחד לא יכול לחדור אליו. אני גרה בו לבד. אני לא אדם בודד, להפך, יש סביבי ולצידי המון אנשים, אבל עדיין... זה נושא שאי אפשר היה להמשיך להתחמק ממנו. אחרי ארבע שנים בטיפול (ואף מילה כמעט שנאמרה על זה) עכשיו זה עולה. בפגישה האחרונה בכיתי. אף פעם לפני כן לא בכיתי בפגישה (חוץ מהפעם שהיא הודיעה לי שהיא חולה וצריכה לעבור ניתוח מסובך ולא ידענו אם היא תחזור אחר כך...). בפגישה האחרונה בכיתי ולא הפסקתי לבכות. זה הבהיל אותי קצת, מצד אחד, אבל מצד השני שמחתי שסוף סוף אני יכולה לבכות איתה- ובכלל להרגיש. זה לא עניין מובן מאליו. באופן מפתיע יצאתי ממנה רגועה מאוד. כאילו כל הכאב והעצב יצאו ממני דרך הבכי וכשיצאתי משם יצאתי מרוקנת. הייתי עייפה נורא, אבל כלום לא כאב לי וכלום לא הטריד אותי. השקט הזה נמשך כל השבוע. בשבוע שעבר הסמנכ"לית במקום שאני עובדת בו (או יותר נכון- עושה בו שרות לאומי חילוני) הקשיבה לשיחה שעשיתי עם נערה ואמרה לי שאני פלא. היא אמרה שאם רק ארצה אוכל לגעת בשמים עם היכולות שלי. חייכתי לעצמי, תמיד חשבתי שאוכל לגעת בשמים רק אם אתאבד. היום אני כבר לא רוצה למות, לפחות ברוב הזמן. אני רוצה לחיות ולעשות, אבל יודעת שיש כמה עניינים שצריך לפתור לפני הכל. אחרת לא תהיה לי משפחה. במצב שלי היום אני לא יכולה להיות עם מישהו. בקושי עם עצמי. בעבודה אני טובה. הרבה אנשים אומרים לי את זה ועכשיו אני קצת מתחילה לשמוע, אבל עבודה זה לא מספיק לחיים. יש לי כל מיני דברים להגיד לפסיכולוגית שלי, אבל אני לא מעיזה. הנושא הזה כל כך מביך ומבייש. המילים לא יוצאות לי מהפה, אפילו בכתב אני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את זה. הבושה משתקת אותי. כמה מאמץ הלב צריך להתאמץ בכל פעימה... סליחה על המגילה... רשת

רשת יקרה, קראתי והתרגשתי מאוד! כל הכבוד! חזקי ואימצי! נורית

היי נורית, לא יודעת ממה התרגשת ועל מה כל הכבוד... אבל תודה על התגובה. עושה לי טוב לדעת שמישהו קורא ואכפת לו... סופשבוע נעים, רשת

רשת יקרה, אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה הדברים שלך מדברים אלי. ממש כאילו אני כתבתי אותם. בכל הרבדים. גם מה שעברת בבית, ממעט הרמזים שהבאת (כולל הדיוק הנפלא של הניסוח על הגבולות המטושטשים), גם מה שזה עושה לך בחיים וגם בקושי להביא את זה לטיפול. כל כך שמחה שהצלחת. זה יעשה לך טוב. בקרוב אצלי. אגב, חסרת כאן. ההתכתבויות הכל-כך נוגעות ללב, בינך לבין אורנה בזמן החופשה של המטפלת שלך, הפכו לחלק ממסורת יום שישי. נורא נהניתי ממערכת היחסים הקטנה שיצרתן. שבת שלום, יעלה

היי יעלה, תודה על התגובה. נעים לשמוע שחסרתי כאן ושאהבת את ההתכתבויות שלי ושל אורנה. ההתכתבות איתה באמת עשתה לי טוב והחזיקה אותי בימים הקשים. עכשיו, כשהמטפלת שלי כאן אני משתדלת להביא את הדברים לטיפול ולא להתפזר. זה יותר טוב לי והאמת היא שגם אין לי צורך בזה. לא פשוט בכלל להביא את הנושא שכתבתי עליו בהודעה למעלה לטיפול, אבל זה כל כך כל כך חשוב... ואני מאחלת לך שתצליחי לעשות את זה גם. אחרי ארבע שנים בטיפול- רק עכשיו העזתי לעשות בזה את צעדי הראשונים.. אל ייאוש. זה אפשרי... מאחלת לך הרבה טוב רשת

רשת יקרה, כמו תמיד, שמחתי לראות הודעה מ"רשת", ונגעו לליבי התגובות שקבלת (כולל ההתייחסות להתכתבות ביננו...). זה באמת משונה איך לפעמים מצליחים "לגעת" זה בזה ממרחק (אולי דרך ה"חורים" ברשת?), אבל ללא ספק עכשיו כדאי לא להתפזר. את מתארת תהליך מאוד משמעותי בתוך הקשר הטיפולי, ואני יכולה להבין איך הוא גובה את כוחות הנפש והגוף. התיאור של האופן בו המטפלת מלווה אותך בעדינות ובנחישות בנפתולי הדרך מרגש ממש, ובכלל יש לך דרך עדינה ורגישה לספר לנו משהו מורכב ורב-ניואנסים על החיים. אני חושבת שלכן כתבו לך "כל הכבוד", ואולי לכן הסמנכ"לית אמרה שתוכלי לגעת בשמים... שלך, אורנה

רשת, גם לי כל הסיפור שלך נשמע כ"כ מוכר... נושא הבית והמשפחה שלי הוא נושא מורכב וקשה עבורי ולכן גם אני לא מסוגלת להיות עם מישהו. בא לי לבכות רק מעצם המחשבה על זה... אני התחלתי טיפול רק בשבועיים האחרונים ומראש שמתי לי למטרה את הנושא הזה ולכן כבר השבוע דיברתי על כך עם המטפלת שלי. חשבתי שאבכה ואפילו התנצלתי בפניה על כך בתחילת הפגישה, אבל מרוב ההתעסקות וההכנות שעשיתי לעצמי לא בכיתי... אמרתי דברים שהתביישתי שאני חושבת עליהם בכלל. לא הרגשתי שום הקלה אח"כ, ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהוצאתי אותם מהפה... תמיד נתנו לי את ההרגשה שאני "לא שווה" או "לא מספיק טובה" ולכן אני מחליפה עבודות כל הזמן בגלל שאני חושבת תמיד שאני לא מספיק טובה ושכולם טובים ממני, מאותה סיבה (ועוד כמה אחרות) זרקתי לימודים של שנתיים באוניברסיטה לפח והתחלתי ללמוד משהו חדש (אבל אני לא מתחרטת על כך). לכן לדעתי זה נפלא שאת מקבלת פידבקים כאלה ממקום העבודה ואת גם מצליחה להודות בזה שאת טובה. כשאנשים נותנים לי מחמאות כאלה אני לא מסוגלת להאמין להם... סתם היה לי צורך לשתף... סוף שבוע נפלא לכולם, רעות.

היי אורנה, גם אני, כמו תמיד, שמחה לקרוא אותך... המילים שלך כל כך מדוייקות ונוגעות עושות לי טוב. תודה ושיהיה סופשבוע נעים רשת

היי לי כתבתי לך תשובת המשך בשרשור האהוב שלנו דכאון מאזורי או מאגורי ( בכל מקרה אשמח לקבל תגובה להתראות (:

אראה ביומיים הקרובים את הסרט שהמלצת. וכן, אני בהחלט כואבת את הפרידה מהאדם שהייתי. היה בי טוהר שעכשיו איננו עוד.

האם אפשר לשאול מה עברת שגרם לך לכל כך הרבה סערת רגשות???

ידיד שלי התוודה בפני שהוא אוהב אותי, הבהרתי לו שזה חד צדדי בלבד והוא קיבל את זה (לפחות ככה הוא טוען..). הבעיה היא שהוא כל הזמן דש בזה. מזמין אותי לצאת איתו, ואני מזכירה לו שוב שלא יפתח ציפיות או משהו כזה. וכשהוא "תופס" אותי מדברת עם מישהו/מישהי על נושא אהבה, הוא מתחיל לדוש ולשאול מה אני מרגישה, וכו', ומה הוא מרגיש, וזה ממש לא לעניין. מה עושים? הוא בן אדם מאד נחמד, אבל...

שלום **, לדעתי, כדאי לחזור על ההסבר עוד זמן מה, אבל מעבר לכך כל אחד מכם יצטרך לקחת אחריות אישית על הקשר. אני מתכוונת לכך שאם הוא ייפגע, משלב מסויים זו אחריות שלו. נסי לשוחח איתו בכנות ולהיות עקבית בהתנהגותך. בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

האם יתכן שאני מכניסה לעצמי מחשבות לראש בכוונה ? האם כשעוברת איזו מחשבה,היא עוברת בלי שהאדם "השתיל" אותה ?? איך אפשר להבדיל בין מחשבה "מושתלת" או לא ???? לפעמים עוברות לי כל מיני מחשבות כמו : אין כלום בעולם הזה מה אני עושה פה בכלל. עדיף לא לחיות. כמה כדורים צריך בשביל שזה יהרוג וכמה סובלים מזה עד שמתים. ועוד כל מיני מחשבות עם משמעות דומה. אני חייבת לציין, כי אין לי כוונות, ואין לי אומץ לשום דבר. אלו רק מחשבות שעוברות לי בראש. חשבתי, שאולי אני בכוונה מכניסה לעצמי מחשבות.... אני מנסה לשאול את עצמי למה לי? אין לי הסבר .

אני הייתי שואלת מה המחשבות הללו משרתות וגם מהי התדירות שלהן. כמו כן, איזה רגש הן מעלות? כפי שעולה מדברייך, אין לך "סיבה" לחשוב אותן, מאחר ובטח יש הרבה דברים יפים בחייך. אז מה בכ"ז? אולי את אדם שנוטה להתעמק יותר במשמעות החיים ויותר פילוסופית. אם הנושא מעניין אותך, הייתי ממליצה לך לקרוא את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. מאחלת לך שיהיה טוב.

שלום סתם מישהי, לעניות דעתי, לרובנו יש תפיסת שליטה מאוד מוגזמת לגבי מחשבות. אנחנו סבורים שביכולתנו לשלוט במחשבות ש"מגיעות" אלינו, ובאופן בו הן "יעזבו" אותנו, אבל זה לא בהכרח כך. ככל שתוכלי להיות יותר נינוחה לגבי התנודות במחשבות שלך, כלומר לקבל טווח רחב של מחשבות כחלק טבעי ונורמלי מהנפש האנושית, כך תגלי שהמחשבות פשוט עוזבות ומתחלפות באחרות... וכן, אנשים נורמלים חושבים לפעמים מחשבות על מוות ואפילו מחשבות על אובדנות, וכל עוד הן אינן מלוות בתחושת מצוקה עזה, זה טבעי ונורמלי.

שלום סתם מישהי, לעניות דעתי, לרובנו יש תפיסת שליטה מאוד מוגזמת לגבי מחשבות. אנחנו סבורים שביכולתנו לשלוט במחשבות ש"מגיעות" אלינו, ובאופן בו הן "יעזבו" אותנו, אבל זה לא בהכרח כך. ככל שתוכלי להיות יותר נינוחה לגבי התנודות במחשבות שלך, כלומר לקבל טווח רחב של מחשבות כחלק טבעי ונורמלי מהנפש האנושית, כך תגלי שהמחשבות פשוט עוזבות ומתחלפות באחרות... וכן, אנשים נורמלים חושבים לפעמים מחשבות על מוות ואפילו מחשבות על אובדנות, וכל עוד הן אינן מלוות בתחושת מצוקה עזה, זה טבעי ונורמלי. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

שלום, אני בטיפול מספר חודשים ושאלתי היא כזו: נוצרו יחסים לא כ"כ פורמליים עם המטפלת, האם זה בסדר לשלוח לה הודעת טקסט היתולית ונחמדה? מה דעתכם? תודה.

לדעתי לא,כיוון שאז זה יפגום ב'קשר הטיפולי' של מטופל-מטפל,ויצור אולי קשר יותר חברי,שלא מתאים לטיפול פסיכולוגי.

ממש לא. תהנה ותשמור על הקשר המיוחד כמו שהוא ואל תנסה להפוך אותו לקשר מוכר וידוע- קשר חברי.

ועם חברים אי אפשר לדבר חופשי - 'מהלב' - כמו עם פסיכולוג.

אשמח לשמע עוד חוות דעת בנושא.

שלום אור, אפשר לעשות כל מיני דברים "מחוץ" לקשר הטיפולי, אך יש לקחת בחשבון שקרוב לוודאי שהם יידונו "בתוך" הקשר הטיפולי. במקרה שתיארת, סביר שיתפתח דיון סביב התחושה החברית והלא-פורמלית שהתפתחה, והמשמעויות שלה עבורך בהקשרים בין-אישיים רחבים יותר. פסיכולוגים עושים זאת לא בגלל שהם "נודניקים" (טוב, לפעמים אנחנו נודניקים אבל זה לא קשור...), אלא בגלל שהקשר הטיפולי הוא הכלי המרכזי שלנו להבין דברים שקורים בהקשר בין-אישי רחב יותר. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

את חושבת שהנושא יידון במסגרת הטיפולית, גם במקרה והטיפול הוא קצר מועד ולא כולל דיונים ביחסי העברה?

היי, אני בת 37 וסובלת ממיגרנות מגיל 18. בשבועיים האחרונים אני חווה התקפי מיגרנה מדיי יום ביומו.רק לאחר נטילת כדור הכאב נירגע(רילרט 80 מ"ג). לא ניראה לי שזה פיתרון לאורך זמן..איך אוכל לפתור את הבעייה באופן מיידי... יש לציין כי אני מתחילה בטיפולי שיאצו ומנסיון העבר הטיפולים עזרו במידה מסויימת. אני מתחילה עבודה חדשה בעוד מס' ימים ואני חוששת כי ההתקפים ימשיכו להציק .. זו הסיבה שאני זקוקה לפיתרון מיידי. אשמח להתעדכן בהקדם האפשרי, הנושא מטריד ומעיק עליי. ליאת

הי ליאת, ואולי הסיבה להתקפים התכופים היא דווקא המתח הכרוך בשינוי הצפוי בחייך?? עד כמה שידוע לי אין פתרון מיידי שמונע מראש את התקפי המיגרנה. פורום פיכוגיה ימליץ לך מן הסתם לברר עם עצמך (או במסגרת טיפול) מה מקנה לך המכאוב הזה (הכאב, העדר יכולת התפקוד הזמנית) ומול אילו קשיים הוא צץ, אך זהו פתרון ארוך מנשוא. אני אישית נפטרתי מן המיגרנות (הקשות שבהן) ע"י התמודדות פנים אל פנים מול האויב: פשוט ביום בהיר אחד הפסקתי ליטול כדורים להרגעת הכאב.סבלתי נורא אך גיליתי כי יש באפשרותי להתמודד עמו עד תום,וכן (מאחר שכביכול לא נותר לי פתרון מיידי לכאב) חשתי אחראית יותר למעשי ונמנעתי מן הדברים העשויים להסב לי כאב (כמובן שאי אפשר להמנע מהכל, אך לכל הפחות ההתמודדות הישירה עם הכאב מחדדת את הקשב למקורותיו האפשריים). מקווה שעזרתי...

שלום ליאת, אני נוטה להסכים עם התשובה שקבלת, שהמתח הכרוך בשינוי התעסוקתי הקרוב יכול להסביר את ההחרפה במיגרנות. אם האפשרות הזו נשמעת לך הגיונית, כדאי לנסות דרכים שונות להפחתת מתח: שיאצו זו אופציה נהדרת, וכמוה יוגה, ספורט, ופתרון לטווח ארוך - טיפול פסיכולוגי שיעסוק בסיבות העמוקות למתח. בנוסף, אני מאוד אוהבת את הכיוון שתואר בתשובה, ללמוד לשאת את הכאב עד תומו. אני יודעת שזה נחווה בהתחלה בלתי נסבל, אבל זו בדיוק הדרך להפוך את הכאב למשהו שניתן לשאתו ולהמשיך לחיות איתו ולצידו (זו, אגב, בדיוק הדרך שבה מטפלים בבעיות חרדה). אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות עם הכאב, וכמובן הצלחה בעבודה החדשה, אורנה ראובן-מגריל

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/074/386.html

נמאס לי לדבר ולחשוב בהגיון נמאס לי להתאמץ להחזיק את עצמי מאופק כל הזמן נמאס לי מתחושת התסכול והטירוף התמידיים בקיצור.... מי רוצה מכות?

שלום ש, גם בלי לרצות מכות, אפשר להזדהות עם התחושה שקשה "להחזיק" כל הזמן... מה דעתך למצוא את המרחב המתאים, שבו אפשר לזמן מה לא "להחזיק"? זה יכול להיות קשר קרוב שאפשר להיות בו ממש אותנטיים, או כל דבר אחר שעולה בדעתך, כל עוד אתה לא מזיק לאדם אחר. אני יודעת שזה חלקי ומוגבל, אבל לפעמים גם זה משהו... בהצלחה ב"התפרקות" ו"בחיבור-מחדש", אורנה ראובן-מגריל

חבל שאין דבר כזה טיפול באגרוף...

עניתי לכם ואשמח לקרוא תגובתכם בנושא "דכאון מאז'ורי" תודה רבה ויום נעים לכולם =)

לי יקרה, אני לא חושבת שאת יכולה להמשיך בחייך כאילו כלום לא קרה. ואת גם לא צריכה. היית בדיכאון וזה בטוח "עשה את שלו" לנפש שלך. אבל אולי במקום לשאול את עצמך כל הזמן "למה?" תנסי להסתכל על הדברים מזוית טיפה שונה. תחשבי מה למדת מהתקופה הקשה הזאת. אני מאמינה שאנחנו לומדים מכל דבר. גם מתקופות קשות של כאב מאוד גדול. אני בטוחה שהפקת\גדלת\צמחת גם מהתקופה הזאת. את הרי יודעת שמה שהיה-היה. ואין טעם לבכות על חלב שנשפך... שולחת לך המון תמיכה. נורית

ליאת היקרה ליאת אני נפרדת ממך עד יום ב' תודה שעזרת לי בימים האחרונים ושהיית לי לאוזן קשבת. זה הרגיש לי כאילו שאת פה הרבה מאוד זמן כי בשבוע רגיל הימים שני שלישי ורביעי ממש טסים... לא יודעת,אולי זה החג,או שסתם היה כיף איתך. חן

השרשור למטה

שלום, אימי סובלת מדיכאון ממושך שגובל ב - 2 ניסיונות התאבדות כושלים, לאחרונה היא מטופלת באשפוז יום, על בסיס יומי ונוטלת כדורי ציפרלאקס כחודש וחצי. כאשר לקחנו אותה להבחנה נוספת אצל פסיכאטר אחר הוא טען כי הוא מאבחן אצלה הפרעה אישיותית - נרסיסקטית. השאלות שלי הם כאלו: 1- אחרי זמן מה שאדם מאובחן עם בעיות דיכאוניות ואכן יש לה נטיות אובדניות והתנהגות דיכאונית האם פתאום זה נכון לאבחן אחרת? 2- יש קשר בין שתי הבעיות ? (דיכאון נרקסיזם) 3- כיצד מומלץ להתנהג עם אדם כזה ? (כעס, חיבה) 4- מה הטיפול המומלץ ביותר? אודה על תשובתכם בהקדם, תודה רבה.

שלום רב, אנסה לענות לפי הסדר: 1. שתי האבחנות אינן מתנגשות. רבות מהפרעות האישיות מלוות גם בדיכאון. מבחינה זו לא מדובר באבחנה אחרת, אלא - אולי - באבחנה נוספת. 2. הקשר קיים. הנרציסט מאד עסוק בפנטזיות של הצלחה, כוח, גדלות וכו', הבאים לחפות על הנחיתות הריקנות והבושה הנחות מתחת לכל מגדל הקלפים הזה. כל כישלון, דחייה או ביקורת יעוררו בנרציסט תגובת אכזבה קשה ואף דיכאון. 3. האדם הנרציסט זקוק לתשומת לב תמידית, הערכה והערצה כלפי כישוריו המיוחדים. פעמים רבות הוא חי בתחושה של 'מגיע לי', ויוצר תפאורה שלמה שתאפשר לו זאת. הוא מרגיש זכות ליותר מרחב זמן ומקום בהשוואה לאחרים. בדר"כ הסביבה מתקשה לספק את כל זאת, מה שיוצר קשיים משמעותיים בזירה הבינאישית. 4. הטיפול המקובל הוא פסיכותראפיה דינמית מותאמת לצרכים המיוחדים. במקרה שלכם, יש לכוון גם לדיכאון, ומדבריך עולה שכך גם נעשה. מאחלת לכם הטבה מהירה, שקט ושלווה. ליאת

היי הנה נגמר החג (אם לא לוקחים בחשבון את המימונה...) היו כאן דיונים מאוד מעניינים ומעשירים בימי החג. הקשר שנוצר לא מובן מאליו, ולי מאוד נעים בו. אפילו לנקד למדתי... ליאת, זה בשבילך (הניקוד, לא הקללה...) א?ינ?ע?אל ד?ין ב??ב?ו?ן א?לג?'ב??אר מקווה שלזה התכוון "השואל" בק?לל?תו?. (זה לקוח מתוך אחדהמערכונים של "לול"). שתהיה לכולנו גלישה נעימה לימי החול ו...לילה טוב הדר

הדר, אכן נוצר פה משהו שאינו מובן מאליו כלל. לילה טוב גם לך, יעלה

תודה, הדר, זה גדול! תודה גם לך, יעלה, וכמובן לשואל שהוציא לאור קללה כה עסיסית, וחידש ימיה כקדם. נתראה ביום שני הבא ליאת

ליאת, דפקת פה עבודה בפסח הזה... מקווה שמשלמים לך תעריף חג שמה בדוקטורס... ;-) לכי תנוחי. הרווחת את זה ביושר. יעלה

האם יש הבדל בדיכאון בו מופיע השמנה (או: אכילת יתר) לבין דיכאון בו יורדים במהירות במשקל וחשים חוסר תאבון. כלומר קראתי פעם שבדיכאון קליני חשים חוסר תאבון. ובדיכאון פחות קשה אוכלים כרגיל, או יותר מבדר"כ. האם זה בגדר תאוריה, או מוכח (שנוכל לאבחן רמת דיכאון לפי תאבון בלבד), ושאלה מקשה: אם מופיעים רוב מוחלט של סימפטומים לדיכאון מאז'ורי אבל הפרט אוכל כרגיל ולא מופיע חוסר תאבון, האם לא נוכל לאבחן אותו כסובל מדיכאון קשה?

שלום אדם, עפ"י ה DSM-IV (ספר האבחנות הפסיכיאטרי המקובל כיום) הקריטריון המתייחס לתיאבון ומשקל בדיכאון מג'ורי מדבר על אבדן תיאבון או זלילה מוגברת עד כדי איבוד או תוספת משקל בערך של 5% ממשקל הגוף בתוך חודש ימים. אבחנה של דיכאון מג'ורי תינתן אם מתקיימים חמישה מתוך תשעה קריטריונים, ולכן בהיעדר מרכיב התיאבון עדיין תיתכן אבחנה של דיכאון קשה. בשמחות ליאת

אני כותבת לך מכתב סליחה והתנצלות, את הרכה בשנים שעוד לא מבינה כל כך הרבה על החיים, אני כותבת לך סליחה אם אני לא מתפאלת מספיק מכל חיוך, מבט, ציור או הצגה , אני כותבת לך סליחה על כל ההתפרצויות שלי עליך, על זה שאני לא יכולה להפריד בין כאן ועכשיו לפעם, שבה אני הייתי קטנה. את מבינה, כשהייתי קטנה חשבתי שכשאגדל אוכל להתנתק מכל מה שעברתי, חשבתי שאוכל להתחיל הכל מחדש, וחיכתי, חיכיתי שאגדל, לא ידעתי שלוקחים כל כך הרבה חוויות וחסכים , לא ידעתי שבנפש הדברים שחווים נצרבים.. ואני חושבת שדי הסתדרתי עם עצמי, עם החיים עד שאתם נולדתם, או יותר נכון עד שאת נולדת. את נולדת, ואני נפגשתי עם עצמי וכל העצבות אוחזת אותי , ואני מרוחקת ממך ולעיתים חשה שבמקום שהייתי לבד בגילך, מאותו המקום אין לי מה לתת לך, או אולי אני לא יודעת להיות אמא לילדה בגילך,,, אני מסתכלת עליך ואני רואה אשמה, אני מביטה בך ואני רוצה את עצמי לעצמי כפי שלא הייתי, אני נסוגה אחורה ומולך ניצבת שוב ילדה קטנה ולא אמא, את נולדת והילדה הקטנה שבי נולדה ואני מביטה בך וכואבת הכל, עם המון רגשות אשמה. כשאני כועסת עליך, אני מרגישה רעה ואשמה נורא, כשאני לא נהנית מריקוד הבלט שלך, אני מרגישה איומה... וככה אני מתרחקת ממך, לחסוך מעצמי את רגשות האשם אבל באותה נשימה אני "חוסכת" ממך את האמא שבי,, אני אבודה...אני לא יודעת מאיפה מתחילים לעבד את הכל ואם בכלל משתפים , ואבוי לי אם תדעו פעם את כל הקורות אותי, אני לא רוצה שתכאבו אותי, אבל יותר מכל אני רוצה שלכם תיהיה ילדות מאושרת , שלא אהיה זו שפגעה, הרסה, הזניחה ופצעה.. ואני מרגישה די אבודה... וכשאת צועקת עלי "אני רוצה אמא אחרת, את אמא לא טובה".. אני מרגישה חידלון כזה גדול, אני מרגישה איומה ומרחמת עליך כל כך על זה שאני כזאת נוראה.. אני מבקשת ממך שתסלחי לי במקומות הרבים שאני טועה בהם, אני מבקשת ממך לזכור גם רגעים קטנים של חסד, אני מבקשת ממך לשמור על נשמתך , אני מבקשת ממך לחוות ילדות מאושרת, שגם בעתיד כשתיהיה אמא, לך הכל כבר יהיה אחרת... כל כך הרבה מילים יש לי להגיד לך ביתי, כל כך הרבה סודות,,, אבל אני יודעת שאקח אותם איתי, את לא צריכה לספוג את הכאב הזה מתוכי, אבל אני יודעת שאת עוד רכה בשנים, ושעוד תגדלי, אך יש סודות שאסורים להאמר, בטח לא לילדה שלי, אהובתי הקטנה.. אני מבקשת ממך סליחה על כל הפעמים שרצית אמא אחרת,על כל הפעמים עליך אני כועסת ואת נעלבת, על כל ההתפרצויות שלי ללא סיבה , אני מבקשת ממך סליחה. ורציתי להגיד לך מילים שאת כן שומעת ממני, את מדהימה, את מקסימה אותך לעולם , אבל לעולם לא הייתי מחליפה...

ניבה יקרה הדברים שלך חונקים וצורבים, מרגשים ונוגעים כל כך. אמהות אמיצות יודעות שאהבתן לבנותיהן לעולם תהיה מורכבת, סבוכה ועמוקה כתהום. אהבה של אמהות לבנותיהן היא מסעירה וכובשת, מחייה וממיתה, ואין ממנה מנוחה. אמהות, כך נדמה, באות בהמון גירסאות. יש רכות, יש קשוחות, יש חונקות, יש מרחיקות, יש מצמיחות ויש מעכבות. כולן משתחזרות שוב ושוב, דור אחר דור, ממשיכות להוליד חיים ותקווה. ואהבה. כמה אהבה. תודה על השיתוף. ליאת

הי ליאת, גם אני פה בשעות הלילה המאוחרות. אני מפחדת להיות כמו אמא שלי, את בעצמך כותבת שהכל משוחזר דור ועוד דור, ואני רוצה להיות אחרת, אני לא רוצה להיות כמוהה, אך דומה שזה חזק ממני, אני כל כך מאוכזבת מהאמא שרציתי להיות, מהפער העצום הזה בין מה שדמיינתי למה שאני באמת. אני לא רוצה להיות כמוהה, אני לא רוצה

וואי,ניבה,קראתי אני ממש דומעת.לא יאומן כמה שדברייך מרגשים ומעידים על כך שאת אמא מדהימה. חן

ליאת כתבת למטה בתגובה לחן , על הענין שניפגעות תקיפה מינית מאשימות את עצמן בגלל הענין של שליטה... כמנגנון הגנה. אני גדלתי וגדלה בסביבה מאוד תומכת ומקסימה בגיל עשר עברתי אונס ע"י משהו שמאוד חבבתי לא משהו שיש לו קשר משפחתי אלי, אלא אדם שהיה אחראי על פעילות כלשהי שהתשתתפתי בה. אולי בגלל המקום הטוב שגדלתי אין לי האשמה עצמית כלל וכלל אבל לענין השליטה פתאום חשבתי שאני הייתי אדם מאוד עצור וגם "אמיץ" שלא מפחד מכלום כי אם לא מפחדים אז כאלו שולים במצב .. אני לא מפחדת!! בתקופה של השנתיים האחרונות דוקא לאחר שהסיפור עלה בטיפול, פתאום אני אדם "פחדן" כן , אני מפחדת מדברים מסוכנים ובכלל חוויות של טיולים כגון: רכיבה מהירה באופנוע, אומגה , בנזי(קפיצה מגובה גבוה) וכד' כבר מפחיד אותי.. ובעבר היו התחביבים שלי. אני יחסתי זאת להתבגרות מסוימת שלי(לדוגמה בילדות יכולתי לקפוץ מבנין בעל שתי קומות בלי פחד) היתכן שכל זה קרה תוצאה מאפשרות "לאבד שליטה" ולתת לפחד להגיע לא לשלוט, שבירה של דיסוציאציה מסוימת?

רחל יקרה, הצטערתי לשמוע על החוויה הקשה שעברת בילדותך. נדמה לי שלא סיפרת זאת כאן עד היום. מה שכתבתי לחן על תחושות האשמה, מתייחס לנטייה רווחת של הקרבנות לייחס את האירוע הטראומטי למשהו שעשו או לא עשו, ובכך להימנע מהרעיון לפיו העולם הוא שרירותי, לא צפוי ואכזר. תופעה זו שכיחה אף יותר במקרה שהמתעלל הוא דמות קרובה שאמורה הייתה לשמור על הילד מפגיעה. ההתנהגות חסרת הפחד יכולה להיות קשורה לטראומה באופנים שונים, החל מתחושה מדומה של שליטה, יכולת להתנתק במצבי סכנה, ועד לניסיונות עקיפים לפגיעה עצמית כעונש על אשמה לא מודעת. הטיפול שלך הוא המרחב הטבעי לבירור שאלות אלה, והשינוי עליו את מדווחת מעיד על כך שנעשית שם עבודה טובה. שולחת לך חיבוק ליאת

אני נוהגת ללכת במקומות חשוכים בעיר בשעות מאוחרות. מודעת מאוד לעובדה שאני מסכנת את עצמי, ובעצם זאת המטרה. כמעט לא מרגישה את הפחד, ויודעת שגם אם יקרה דבר מה מכאיב, אצליח להתנתק מהכאב או להסביר אותו באופן מספק. אולי אם יקרה משהו ארגיש פחות נורא בתוכי... אשמח לקרוא תגובתך. מקווה שאת לא נגעלת ממני.

שלום הייתי בטיפול ON @ OFF כלומר כל כמה חודשים הייתי באה לפגישה כלומר סה"כ במשך שנתיים נפגשתי עם הפסיכולוגית אולי חמש-שש פעמים.בפעם האחרונה שהייתי אצלה נעלבתי ממנה,ממשהו שהיא אמרה.החלטתי שאני לא הולכת אליה יותר אבל בזמן האחרון אני מתגעגעת לטיפול בכלל ואליה בפרט ואני לא יודעת מה לעשות כי אני חושבת עליה הרבה.אני סקרנית אם היא אמרה לי את הדבר המעליב הזה כדי לעורר אותי,או לזעזע אותי בעצם אני תוהה האם היא הייתה מלאת כוונות טובות או שהיא אמרה לי בכוונה כדי להעליב אותי,אולי היא טיפוס חרא.אין לי דרך לדעת כי לא הכרתי אותה מספיק טוב הייתי רק חמש-שש פגישות וגם זה לא ברצף.התקשרתי אליה כדי ללבן עניינים אבל לפי דעתי היא התחמקה ממני,אמרה לי שהיא באמצע העבודה ולא יכולה לדבר איתי והיא לא הציעה לי להתקשר שנית. מה לעשות? לקבוע פגישה איתה או להתקשר או לכתוב לה מייל או ללכת לפסיכולוג אחר? אנא עזרתכם.

טלי שלום, לדעתי את חייבת לחזור שוב לפחות לפגישה אחת אצל אותה מטפלת,ואפילו רק כדי להשלים עם זה שהעיניין עם פסיכולוגית זו סגור ושלם עבורך,אחרת זה 'יצוץ לך' ויטריד אותך בכל פעם שמשהו יזכיר לך אותה או את הטיפול ולא יתן לך מנוח. לגבי אופן הטיפול - לדעתי(הלא מקצועית) טיפול בלתי-רציף אינו מועיל כלל ואולי אף 'מזיק' לתהליכים שאמורים להתרחש בטיפול. מניסיון-לעיתים כשאנו מתקשרים איננו יכולים לדעת מה קורה עם הצד השני,קרה לי בדיוק אותו מקרה עם הפסיכולוג שלי,וכשאמרתי לו זאת אח"כ בפגישה שהיתה,הוא התנצל ואמר שהיה עסוק מאוד ולא יכול היה לדבר,והבין שאם זה משהו חשוב אני אתקשר אליו בעצמי. אז לדעתי - אם תיגשתי אליה,תגידי לה זאת בפגישה עצמה,עד כמה זה פגע בך. בהצלחה, משתנה

אני מתחילה לאהוב את אח שלך... אנחנו זוכים לראות אותך כאן איתנו הרבה. (-:

טלי יקרה, את מתארת מצב מאוד מאוד מורכב. פגישות ON @ OFF במשך השנתיים כאשר סך כל הפגישות מסתכם בחמש או שש זה בטח לא בריא. הייתי ממליצה לך לחזור אל המטפלת ולנסות לברר לעומק מה קרה לך שם איתה. להגיד ממה נעלבת ולשמוע את תגובתה. במידה ומיצית את כל אפשרויות הבירור ותשובות לא קיבלת. הייתי מציעה לך לפנות למטפל\ת אחר\ת ולהכריח את עצמך להתמיד בטיפול לפחות לתקופה של שלושה חודשים, פעם בשבוע בלי הברזות. טלי, צריך זמן כדי "ללמוד" את המטפל ולדעת אם הוא חרא או לא... זה לא בריא הטלטלות האלה. דעתי בלבד. נורית

שלום טלי, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת שאת רוצה לחזור לטיפול. למה בדיוק את מתגעגעת? האם למטפלת עצמה? האם לשגרת הפגישות? האם לתכנים שהעסיקו אתכן? הסיפור שלך מדגים היטב, כיצד מפגשים טיפוליים מסייעים לנו בכל מיני אופנים מוזרים, גם כאשר הם נעשים במתכונת מאד לא שגרתית. עבור רוב הפסיכולוגים, 'טיפול' הוא מפגשים קבועים במתכונת שבועית פחות או יותר, הנמשכת מס' חודשים ברציפות. לא אמרת האם הסידור הזה היה מקובל עליה, או היה כורח שהוכתב על ידך. גם אני מצטרפת להמלצה ליזום שיחה נוספת, בה תוכלי לברר בנחת מה קרה בפגישה ההיא, ולראות אם יש נכונות לבסס 'חוזה' טיפולי חדש המוסכם על שתיכן. לילה טוב ליאת

לליאת האם הסידור הזה נראה לך מוזר? פגישות שלא בתדירות של פעם בשבוע? האם "טיפול" כזה יכול להיות אפקטיבי או שסתם השלתי את עצמי שאני נעזרת? הרעיון הזה של לבוא אחת לכמה חודשיים לא היה כורח שהוכתב על ידי אלא משהו שמקובל על שתינו.אבל זו שיטת העבודה של הפסיכולוגית הזו ורוב האנשים מגיעים אליה לשיחה חד פעמית ואצלי זה היה נדיר שהמשכתי לבוא.לפי דעתי היא מעדיפה לתת יעוץ חד פעמי ולא טיפול אינטנסיבי ולא טיפול עמוק,היא יותר סוג של ייעוץ פסיכולוגי,אי אפשר לקרוא לזה טיפול,משהו סטייל ורדה רזיאל כזו(זו לא ורדה אבל שיטת ייעוץ דומה מאוד לשל ורדה מהרדיו שבטח את מכירה) מה שאהבתי אצלה שהיא אותנטית,אומרת לך ישיר בפנים מי את ומה את,ולא מנסה לייפות את המציאות אם משהו דפוק בך היא תגיד לך בצורה הכי ישירה שאפשר.אני יודעת שזה נשמע ורדה רזיאל אבל זה לא היא אז אני לא רוצה לפגוע פה בשם הטוב של ורדה רזיאל ז'קונט.

שלום תודה על כל הדברים והיחס החם להתשובות הנפלאות שנתנו כאן חינם ולכל דורש ואפילו לאדם מעיק ומציק כמוני...... וכן אני זוכר את בל הזונה הנפלאה(: יש לי שאלה לאחר המקרה עם נערת הליווי הלכתי לפסיכולוגית 5-6 פגישות עד שהחלטתי להשקיע את כספי ולעבור למקום אחר כאן בעיר הגדולה הייאוש הרבה יותר נוח(סוף סוף התחברתי לשיר של חווה אלברשטיין והוא באמת מרגש אותי) בכל מקרה בפגישות שהיו לי הפסיכולוגית לא התערבה נתנה לי לדבר הרבה מאוד והובילה מעט מאוד כלומר היא לא שלטה על השיחה ומפאת העובדה שאני נוטה לגלוש לנושאים אחרים(כפי שבטח שמת לב......) דברנו המון על דברים שלא בהכרח קשורים ולעיתים כבר לי לא היה מה לומר וגם לה אני לא חושב שהיא אשת מקצוע רעה מבחינה עובדתית היא עובדת במקומות טובים באופן לא פרטי אבל במקרה שלי חפשתי יותר משהי שתדריך ותייעל את השיחה (כפי שראיתי בסדרה בטיפול או בסופרנוס) פסיכולוגית קצת יותר דומיננטית..... אמנם היה פעם שבכיתי וצעקתי עליה (שאני רוצה לחזור להיות תמים לאדם שהייתי פעם וכו ולא צעקתי עליה כאדם צעקתי את הכאב שלי) ואני חושב שהיא נבהלה ממני וממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה כי אני אדם עדין פשוט כל הכאב התפרץ עליה (הרי כל הפגישה דנים בצלקות ובכאב שנגרמו לי במהלך חיי דברים שחלקתי רק עם מעט מאוד אנשים ואחרי 50 דקות של דיון זה מתפרץ) והייתה לה פעם שאלה הזויה אם אני חושב שפסיכולוגית היא כמו זונה אני מודה שקראתי בפורומים אחרים(לא כאן) דעות כאלה של אנשים שחושבים כך אבל אני ממש ממש ממש לא חושב ככה בכל מקרה אני לא יודע אם היא פחדה ממני לפעמים היה נראה לי שאני אפילו מרגש אותה כי יש לי יכולת ורבאלית טובה ואני שם לב לפרטים קטנים לפעמים אני חושב אפילו שראיתי לכלוכית בעיניה אבל היא לא הייתה כל כך דומיננטית אחרי כל התאור הזה רציתי לשאול מה את חושבת? האם זה גישה פסיכולוגית לא להיות דומיננטי ואולי לצפות בהתנהגות שלי? או שמא זה תלוי באופיו של המטפל? או שמא משהו בי גרם לאי נוחות (אני ממש לא חושב שזה אכן כך אני חושב שהיא ראתה בי אדם רגיש ומשכיל) ואלי זה היה ככה כי הייתי אצלה רק במספר מועט של מפגשים? בכל מקרה כרגע מאוד הייתי רוצה ללכת לטיפול זה נחמד וזה משחרר אבל אין לי כסף הייתי אמור לקבל עבודה במקצוע שלי עבודה עם המון כסף אך לצערי או שמחתי אינני יודע(קצת פחדתי לעבוד בעבודה רצינית) לא קבלתי את העבודה מקווה שאני לא מטריד כאן אף אחד(:

עוד משהו דווקא עם רוב הנשים האלה אני רציתי לשמור על קשר והן לא רצו להן הספיק נשיקה על הלחי או סתם להתנשק אני רומנטיקן אולי הן לא ראו בי אדם שהן רוצות להיות איתו בקשר יותר רציני לא יודע למה אותו דבר גם עם בחורות מהאונ נשים אוהבות לראות בי ידיד נפש וזה מה שכואב כי ידידות נפש היו לי הרבה לפעמים נראה לי שאפילו האקסית שלי ראתה בי ידיד

היי MR BLUE כיוון שאנחנו משליכים על המטפל שלנו את מה שאנחנו מרגישים/חושבים/מתנהגים, חשוב מאוד לבדוק את מה שקורה ביחסים האלה, ולהסיק לגבי מה שקורה מחוץ לטיפול. אני חושבת שמהסיבה הזאת המטפלת ניסתה "למשוך" לכיוון היחס שלך אליה כאל זונה. הדברים האלה שהמטפלים עושים נורא מרגיזים בהתחלה, אבל הם מהווים הזדמנות נהדרת לעבוד על הדברים במקום מוגן ו"סטרילי". אני ממליצה בחום לא להחמיץ את ההזדמנות לטפל בעצמך. הדר

אני לא בטוח שאני מבין את תשובתך את חושבת שבגלל שהתנהגתי בתוקפנות ואמרתי לה שאני רוצה להייות מה שהייתי ושאני לא אחזור בגלל המעשה הזה להיות האדם שהייתי היא חשבה שאני אדם תופני באופן כללי כי גם מהסיפורים שספרתי ובהתנהגות בכללית שלי לא גיליתי תוקפנות ומעולם לא התנהגתי בתוקפנות כלפי אף אדם גם עם נערת הליווי לא נהגתי בתוקפנות אמנם להיות עם נערת ליווי זה מעשה תוקפני אבל היא נהלה הכל ואני הייתי מפוחד

אני לא בטוח שאני מבין את תשובתך את חושבת שבגלל שהתנהגתי בתוקפנות ואמרתי לה שאני רוצה להייות מה שהייתי ושאני לא אחזור בגלל המעשה הזה להיות האדם שהייתי היא חשבה שאני אדם תופני באופן כללי כי גם מהסיפורים שספרתי ובהתנהגות בכללית שלי לא גיליתי תוקפנות ומעולם לא התנהגתי בתוקפנות כלפי אף אדם גם עם נערת הליווי לא נהגתי בתוקפנות אמנם להיות עם נערת ליווי זה מעשה תוקפני אבל היא נהלה הכל ואני הייתי מפוחד

שלום לכולם, אני פותחת שרשור חדש במקום להמשיך את השרשור הארוך והמרתק של נורית מתחתית העמוד. גם נורית וגם ליאת הציעו לי דרכים שונות של כתיבה למטפל כדרך לפתור את האוטיזם שתוקף אותי לעיתים במהלך פגישה (כמובן שלא נורית, ולא ליאת השתמשו במונח הזה:-). ליאת הציעה לכתוב ולתת מודפס, או במייל ונורית הציעה להדפיס את התכתובת כאן. הנושא הזה, של כתיבה בטיפול נפלה אצלי בדיוק בסיומם של יומיים שאני עסוקה בדיוק בזה. אני כותבת הרבה לעצמי בין הפגישות. מספר פעמים אמרתי למטפל שלי שלא רק שאני לא מסוגלת להגיד את הדברים בקול אלא לא מסוגלת להראות לו גם את הכתיבה הלא מסוננת שלי. זה התכנים עצמם שקשים לי לשיתוף ולא כל כך דרך הביטוי. אתמול חזרתי בשעת לילה מאוחרת, מוצפת כולי מאיזושהי סיבה, וכתבתי וכתבתי. ברור היה לי שאם רק היה לי את המייל של המטפל שלי, הייתי פשוט לוחצת send בסוף הדברים בלי לחשוב הרבה, לאור הסערה שהייתי נתונה בה. ברור לי שעד הפגישה הבאה הדברים שוב יראו לי רחוקים ואולי אפילו טפשיים.וברור לי גם שאם היה רואה את הדברים שכתבתי זה יכול היה לקדם אותנו מאוד. וכאן השאלות: האם אתם מרגישים נוח יותר עם הכתיבה כדרך לשתף, האם זה מקובל לתקשר בדרך הזו, כי הרי אז, איפה פה השיחה? איך זה עובד, מקריאים, נותנים לקרוא, משאירים דף מודפס בסוף פגישה? ובעיקר, האם זה מקובל לבקש את המייל של המטפל ולהטריד אותו במהלך השבוע? אני כל כך מקפידה שלא ליצור איתו קשר בין פגישות גם אם אני נורא רוצה.זה תמיד מרגיש לי חודר לפרטיות. ולנורית, לפחות כרגע, להראות את התכתובת כאן זו לא אופציה. משום מה חשוב לי שלא ידע על ההשתתפות שלי בפורום. לא יודעת למה. אולי זה ישתנה. יעלה

טוב, אני לא אפתח עוד שרשור, אבל אני רוצה להגיד לכולם כאן, שהפורום הזה עזר לי בענק לשרוד את החג הזה. נפלו עלי יומיים של חתיכת סערה, אחרי פגישה מאוד בעייתית עם המטפל שלי. זו פעם ראשונה שפורום אינטרנטי תופס אצלי מקום כזה ומוזר לי אפילו להודות בזה, כי אני לא מצליחה עד הסוף, לפענח לעצמי את סוג העזרה שהתמיכה הוירטואלית מספקת לי. אז תודה ענקית לכולם, אני יוצאת קצת לראות אנשים אמיתיים, עם פנים וכאלה. מוזר. ו-ו?ואי ו?ואי ו?ואי, איזה מזל שמיד עם תום החג מגיע לו סוף שבוע. אחרת לא הייתי שורדת את מחר. שוב תודה, יעלה

יעלה יקרה, רק על עצמי לספר ידעתי... אני כתבתי, ולאחר תקופה ארוכה החלטתי להקריא לה את הדברים. הפעם הראשונה הייתה מאוד מאוד קשה. מאוד מאוד מביכה. הוספתי את הרקע לכל קטע שנכתב. מה נכתב מתוך סערה, מה נכתב מתוך בכי ומה מתוך כאב. גם אם אחר כך הדברים נשמעו לי מפגרים\ילדותיים\מתבכיינים זה מה שהרגשתי באותו רגע. הכי אמיתי שיכול להיות. אני אישית לא זכיתי לתגובה מרשימה מצידה. רק לשאלה: איך אני חשבתי שהיא תגיב... ואני בכלל הייתי עסוקה בלהוציא את זה החוצה ולא בתגובה שלה... אין לי מושג איך זה עובד עם אי-מיילים. בזה לא התנסתי. אני רוצה מכאן לעודד אותך לנסות כי אסור להתייאש. תנסי, מה כבר יכול להיות. ואנחנו כאן כדי לשמוע ולהחזיק אותך במידה וזה לא ילך כל כך טוב... מאוד מקווה שזה לא יקרה. אני בהחלט מבינה ללבך ברצון לא לחשוף את הפורום. להשאיר אותו טהור\נקי\אנונמי. אני מקווה שאת מבלה עכשיו עם אנשים אמיתיים עם פנים וכאלה... (-: שמחה להיות כאן בשבילך. ממש כמו שאת כאן בשבילי. אז אין על מה להגיד תודה... נורית

גם אני לא כ"כ רוצהשהמטפל שלי ידע על השתתפותי בפורום,ולכן כשהרגשתי צורך להגיד לו דברים שלא הייתי בטוחה שאוכל לומר,הדפסתי אותם בWORD והראיתי לו.

יעלה יקרה, לי, אישית, יש ניסיון מוצלח עם כתיבה של מטופלים. זה יכול להיות דף עם נושאים לדיון, דף עם סיפור קשה, או יומן חלומות שמגיע אלי 'חם מהתנור' דרך המייל. במקרה שלי, בדר"כ אני קוראת את הדברים בעצמי לפני או תוך כדי הטיפול. כמובן שעל האופן בו הדברים יגיעו למטפל יש צורך לדון איתו ולוודא איזו מן הדרכים מקובלת עליו ונוחה לו. חייבת להודות שגם כמטופלת נתתי למטפלת שלי לקרוא תיעוד בהיקף מכובד של אירוע מרכזי בחיי. שמחה לשמוע שהצלחנו לעזור קצת במשך החג. שיהיה לך איוורור נעים הערב, ובזהירות עם המופלטות... ליאת

פעם קראי בפורום השכן של ד"ר רובנשטיין שדוקא הוא לא בעד כתיבת מיילים למטפל הוא כינה מטופלים כאלו "מטופל דביק" הפסיכולוגית שלי דוקא מעודדת אותי לשלוח לה מיילים שונים(בכלל בתקופהה של פלאשבקים זו הצלה) אני חושבת שיש בכתיבה משהו הרבה ביותר פתוח דוקא משום שהוא כאן ועכשיו במימד וירטואלי שמשחרר עכבות ומאפשר כתיבה פתוחה.. כל פעם לאחר התכתבות מסוימת הפסיכולוגית שלי מציינת כמה זה מוזר הפגישות משום שהם מאוד שונות והרבה פחות פתוחות, אז המיילים מאפשרים להעביר בצורה קלה יותר הרבה דברים. ומצד שני(לא דנו בזה) אני חושבת שיש בזה משהו המנעותי מפני שהיכולת לשבת מול אדם ולספר לו חוויה קשה שונה מהיכולת לכתוב זאת בלי לראות אותו (זה הרבה יותר קל) לכן אולי מייל זה מקור תמיכה , ופתח להעביר מסר קשה אבל (אני לא מבינה בתחום הזה ך כך אני חושבת) לא כדאי שזה ישאר ברמה זו כי זה לא בדיוק "העבודה" שצריך לעשות. הרבה פעמים המיילים מחליפים לי את הצורך לפגישות ואין לי תחושת צורך להגיע או ללכת לאחר מכן מה גם שיש לי תחושה שהפגישה מקלקלת חלק "מהפתיחות" שהייתה קיימת היא איכשהו מקבעת .. אבל מה לעשות צריך ללכת אחרת גם מיילים לא יהיו (-:

היי יעלה כפי שכתבתי בעבר, אני כותבת לעצמי בין הפגישות, ולעיתים מראה לו מה כתבתי. היתרון בזה הוא שאני כותבת את הדברים בתוך "סערת הרגש", וכשאני מקריאה אותם, זה מאפשר לי להביא את הדברים כהוויתם. זה אף פעם לא כמו לספר לו ממרחק של זמן מה היה ואיך הרגשתי. אני לא נותנת לו לקרוא, אלא מקריאה לו. (כנראה שזה עוזר לי להשאיר את תחושת השליטה אצלי, לשים את ההדגשים הנכונים במקומות הנכונים... לקרוא באינטונציה הנכונה לי....אבל אני לא מצנזרת מתוך החלטה, והוא יודע. אני מקריאה הכל). לגבי מיילים בין הפגישות, הרעיון אפילו לא עלה, מעניין... הוא כן מאפשר לי להתקשר כשאני זקוקה. ואני עושה זאת לעיתים. פעם אחת סיפרתי לו על הכתיבה בפורום, כי היה חשוב לי להראות את התשובה שקיבלתי. אבל לא הייתי רוצה שיקרא אותי כאן.... זהו הדר

הדר, נשמע שיש לך מערכת יחסים מופלאה והדדית עם המטפל שלך. איזה כיף! רחל, הנקודה שאת מעלה היא בהחלט אחד החששות שלי, שיהיה לי עוד תירוץ להימנעות, בחיים ובטיפול. אבל נראה לי שכפתרון נקודתי כדאי לי לנסות את זה באיזשהו אופן,כדי לפרוץ איזה מחסום שאני לא מצליחה להתגבר עליו דרך דיבור. לילה טוב, יעלה

רציתי לאחל ברוכים הבאים למצטרפים. רות, מיטל, גל, רעות וכל השאר. ולשאול... "י'" לאן נעלמת??

תודה רבה !

נורית יקרה, לא נעלמתי, שיתפתי במחשבותי גם בשם "לי". האמת לא חשבתי שמישהו ישים לב כשאני "נעלמת". תודה... אגב, הייתה לי שיחה עם המטפלת...וה"מכות" מתרככות. אבל, ואולי תצחקי על זה, אני ממש לא מרגישה עם זה בנוח. נראה לי שהיא סתם מחזיקה בבטן את ה"מכות", ולכן היא לא אמיתית איתי. אני מעדיפה לספוג אותן, ולשכנע את עצמי שזה מגיע לי....

היי י'\לי, אני שמחה מאוד מאוד "לראות" אותך. באמת הצחקת אותי... (-: אז מה? עכשיו את מרגישה שה"מכות" מגיעות לך? או שאתן קצת צבועות אחת לשנייה? מנהלות פגישות רגועות כדי לעשות שקט תעשייתי? אין לי מושג מה "הסיפור" שלך ולמה פנית לטיפול. אני מניחה שפנית בגלל הדיכאון. אבל אני לא יודעת למה נכנסת לדיכאון. ולמה את חושבת שאת צריכה לשכנע את עצמך שה"מכות" מגיעות לך. ויש כמובן סוגייה נוספת. יש "מכות" ויש "מכות". יש "מכות" שכדי לקבל כדי להבין\לגדול\לצמוח ויש כאלה שאנחנו לא צריכות לספוג בשום צורה. המטפלת שלך מדברת\מסבירה לך מה קורה לך שם איתה בקשר? ניסתן לדבר על זה? השלכה\העברה\שיחזור משהו? נורית

הי ליאת! אשמח אם תוכלי להסביר בקצרה מהו טיפול דינמי ומהם סוגי הטיפולים השונים שהזכרת למטה ב"טיפול דינמי". תודה, רעות

רעות יקרה, כדי לקבל מושג כללי על הגישות המרכזיות בפסיכותראפיה אני ממליצה לך להתחיל כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94 בהמשך, תוכלי להמשיך ולקרוא באינטרנט יותר על כל אחת מהגישות. ספר מומלץ שמתייחס לגישות השונות ולמידת התאמתן למטופל הוא הספר של דרור גרין "טיפול נפשי-מדריך למשתמש".

יש דבר כזה, מטפלים עם אישיות מוחצנת, שמטפלים בשיטה הפסיכודינמית או שזאת בד"כ נחלתם של המטפלים הפסיביים והמופנמים יותר באישיותם הטבעית? מטפל עם אישיות מוחצנת מן הסתם יהיה גם מטפל "מתגרה" וממקד, כזה שלא נותן למטופל להתפלסף יותר מדי ולהתחבא מאחורי מחסומיו ויעזור לו לחשוף את המצוקות שלו אולי קצת בכח אבל ביעילות או שהוא עלול, לא עלינו, לבחור להיות פסיבי משיקול מקצועי? לא יודע אם יש טעם להתחיל לחפש, אבל זאת שאלה חשובה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן ותשובה אין, ולא יודע אם זה קריטי או לא עבורי להצלחה בטיפול?

שואל יקר, שאלת שאלות קשות. אני מבטיחה לחשוב עליהן קצת. ובכלל לא בטוח שיהיה לי משהו מעניין לכתוב... בכל אופן כרגע אני חושבת שכל דבר שהוא בהגזמה הוא לא טוב. לא טוב מטפל שדוחף את המטופל. ולא טוב מטפל פסיבי לחלוטין. נורית

שואל יקר, השיטה הפסיכודינמית כבר מזמן אינה נחלתם של פסיכואנליטיקאים מהמהמים, עם מבט נוגה ומקטרת. נדמה לי ששמענו כאן לאחרונה על טיפולים דינמיים שהומשלו לסערה, למריבת אוהבים (או, לא עלינו, מריבה-מריבה), למאבק כוחות, ועוד. נדמה לי שמעבר להכשרה הדומה שלהם, המטפלים (מכל הגישות) הם עם גדול ורב, עם שונות מרשימה כמעט בכל אספקט אנושי. זה נכון שמטפל אחראי יאפשר את המרחב ההכרחי עבור המטופל, ויסיג את עצמו ואת צרכיו ככל האפשר מן הסיטואציה הטיפולית. אין זה אומר בהכרח שישתוק! אין ספק שהתאמה בין אישיותו של המטפל לצרכיו של המטופל יכולה להיות חסכונית להפליא ולשפר את סיכויי ההצלחה של הטיפול. בשמחות ליאת

יש תחושה מרגיזה כבר מתחילת הטיפול שאין התאמת אישיות כמו בטיפול קודם שהופסק די מהר, למרות שאני ממשיך להשאר שם כבר די הרבה זמן. איכשהו לא נראה לי העניין של להתחיל להתייעץ עם גורם מטפל נוסף כדי לבחון את הטיפול הקיים, הייתי רוצה להיות מסוגל להגיע להחלטה בעצמי לגבי אם זה נכון ומתאים לי להמשיך. למה זה כל כך מסובך? המטפל ציין כבר מזמן שדוקא בגלל שאני מרגיש לא נח זה טוב, כי זה מאפשר לגעת בדברים הכואבים אבל אני עדיין חולק עליו ומרגיש שמשהו מפוספס וכל הזמן וטוחן לעצמי את המח עד מוות במחשבות וניתוחים במאמץ להבין מה מפוספס. נדמה לי שזה מן סוג של נסיון להתנתק ולהתרחק כדי לבחון את הדברים מפרספקטיבה אחרת אבל הסבל הוא איום ונוראי עד כדי חשש לנזק "תוך גולגתי" מרוב מאמץ מחשבתי. כבר מתעוררות אצלי כבר ספקות אם לא מדובר בסוג של הרס עצמי.

מה ניתן לעשות כשעצם הגלישה במחשב,ובמיוחד הכניסה לפורום זה ולפורומים אחרים גורמים לי לריב עם אחי הגדול,שגם לא מפסיק 'לרדת עליי' שאני 'אובססיבית' לטענתו לגבי הפורום - ולרגע לא מנסה להבין עד כמה הוא תורם לי-עוזר לי להתמודד עם הקשיים.בנוסף הבעיה יותר קשה כיוון שהמחשב נמצא בחדרו ואני צריכה 'להילחם' כל פעם ולעמוד על זכויותיי רק כדי להתקרב בכלל למחשב,בנוסף לכך שאין לי פרטיות, ושפעמים רבות אני שמה-לב שהוא קרא דברים שכתבתי,ו'חודר' לפרטיותי באופן נוראי-אומר לי במה לדעתו 'נכון לגלוש' ומה 'לא נכון' וכו'. נמאס לי כבר מזה.בנוסף לכך פעמים רבות הוא בכוונה מנסה גם באותו זמן שכבר 'תפסתי' את המחשב מגביה את הטלויזיה עד הסוף ומעצבן אותי בלי הפסקה כדי שלא יהיה לי אפילו רגע אחד של שקט,ולפעמים אני מגיעה למצב של 'התפרצות',מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

היי משתנה, היחסים שלך עם אחיך נשמעים מורכבים, ואליהם אני לא מרגישה שיש לי כלים להתייחס, אבל הבעיה שאת מעלה כאן היא אכן בעיה טכנית. מחשב היום הוא מצרך כמעט בסיסי. בהרבה מאוד בתים אפשר למצוא היום יותר ממחשב אחד, ואני מכירה גם בתים בהם יש מחשב בכל חדר. אני כמובן, ממש לא רוצה להיכנס לך לכיס, אבל בשנים האחרונות מחירי המחשבים מאוד ירדו וכבר לא צריך למשכן את הבית כדי לקנות מחשב. אולי תוכלי לעשות מאמץ ולפנק את עצמך במחשב משלך, שיהיה בחדר שלך. אגב אם צרכי המחשב שלך הם בסיסיים וכל מה שאת צריכה זה מחשב עם גישה לגלישה באינטרנט, את יכולה גם לחפש מחשב יד שניה שיעלה לך כמה מאות שקלים. לדעתי זה שווה את המאמץ. אני לא יכולה אפילו לדמיין שמישהו היה עוקב אחרי ההתעסקות שלי במחשב ומעיר עליה הערות. ולא שאני שאני עושה כאן כאלה דברים סודיים, הם פשוט באמת פרטיים ונורא שלי. תחשבי על זה, יעלה

חשבתי רבות על פתרון - כמו העברת המחשב לחדר אחר וכו',אך גם זו בעיה(חיבוריי אינטרנט וכו')-לפחות בינתיים. ובאמת אין לי חשק להיכנס כרגע למצבי הכלכלי-שגם זה 'נושא כאוב'.חשבתי כבר על קניית מחשב אישי ואין לי אפשרות כרגע לעשות זאת,אז לעת עתה אולי מצאתי פיתרון אחר,להעביר את כל ה"מועדפים" שלי לכניסה נפרדת באותו מחשב(שבטח אוכל לשים לה סיסמה),אך זה פשוט מסרבל עבורי את כל השימוש במחשב-להחליף שם משתמש בכל פעם וכו'-במקום להיכנס ישר,אך אני יודעת שזה רק פיתרון זמני,כי אם אפילו להקליד על המחשב כשהוא 'נח' בחדר איני יכולה-כי רעש הקלידים מפריע לו,אז גם פתרון זה 'נפסל'. מה שהתכוונתי מקודם זה שרק פעם אחת בטעות זה 'קפץ' לו(כי לא סגרתי טוב)והוא ראה זאת,וניצל זאת לרעה בכל הזדמנות-את מה שהוא קרא ומספר להוריי וכו'. אכתוב אח'כ כי כרגע זאת קצת בעיה.

אופס,קראתי עכשיו את תגובתה של יעלה ואני רואה שכבר הציעו לך את האופציה של לקנות מחשב. SORRY שלא עזרתי כ"כ חן

היי משתנה, צר לי לשמוע שאחיך מתייחס אליי כפי שמתייחס אבל יש לי הצעה בשבילך אם יש ביכולתך לקנות מחשב אפילו מחשב זול ומשומש,בתשלומים.ושימי את המחשב בחדרך.כך תהיה לך את הפרטיות ותוכלי לכתתוב בפורום ככל העולה על רוחך. תחשבי על זה. חן

אחשוב על הצעתיכן,אך יש בעיה נוספת שבטח תישמע לכו מגוחכת-אני כפי שאמרתי סובלת מOCD ולכן אף-פעם איני קונה דברים(חפצים) 'יד-שניה' אפילו לא ספרים ישנים, כי לכן אולי זה לא מפריע,אך אותי יטריד מאוד מי נגע ואיך נגעו בזה קודם,אז מילא כשזה בחוץ,אבל בחדרי להכניס דבר שאולי 'מזוהם' או 'לא הכי נקי' כבר מהווה בעיה. בנוסף-לכך,לאחי יש מחשב אישי נייד משלו,אבל כמעט ולא משתמש בו-בגלל חיבורי האינטרנט - כי אם הוא מחבר אתהמחשב שלו אנחנו מנותקים.ואם מעבירים את המחשב חדר צריך להעביר את כל החיבורים ואת הספריה וכו' וזה'לא סיפור פשוט',ואצלי בחדר איני רוצה לשים את המחשב המרכזי של הבית,כ אז כולם יכנסו לחדרי הרבה ועם נעליים. אז אתן מבינות את הדילמה שלי?

אני יודע שאני קצת מעיק ומציק אבל אני חייבת לשאול מה יהיה איתי??? זו שאלה קצת סתומה ואני מניח שכולם חושבים על זה מה יהיה איתך זה סוג של שאלה שיש בה גם סוג של עלבון אבל אני באמת רוצה לדעת מה יהיה איתי אם אמצא אהבה אמיתית אם אהיה מאושר והאם אהיה בריא פיסית ואולי גם נפשית בייחוד אחרי מה שעשיתי אני לא בנאדם רע מטבעי רק שבעולם הזה שבו כולם מקיימים יחסי מין כל הזמן ואתה לא אתה מרגיש לחוץ מרגיש כאילו אתה מפסיד וזה גורם לך להרגיש אחריות ובעולם שבו ללכת לזונה זה כבר לא מעשה מגונה בעייני רבים זה פתאום נראה לי הגיוני בעיקר כדרך של להזיק לעצמי ולהתעלל בנפשי שלי עצמי בייחוד אחרי הכאב מהפרידה מהחברה הקודמת. למרות העצב שאני משדר אני אדם דיי משעשע ולפעמים גם כריזמטי אנשים אוהבים אותי אולי רק בגלל .זה אני נראה בסדר אז שאני בא לפאבים התל אביביים נשים שאני מכיר דקה דקה וחצי באות מחבקות ומנשקות אותי(על הלחי) אבל בחיבוקים האלה ובמגע הזה אני לא מרגיש חיבה אמיתית ורוב הנשים שנשקתי(על השפתיים) אני בכלל לא מכיר בקיצר גם שיש מסביבי אנשים שכאילו מפגינים כלפיי חיבה אני חש בודד רגעי האושר שלי נוצרים כאשר אני חש אהבה כנה אמיתית ואז בשבילי זה אופוריה בכל מקרה אני לא יודע מה יהיה איתי האם אקבל מחילה על המעשה הזה? האם אני אסתדר בחיים ויעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות ללא עכבות כי תמיד היו לי כאלה שגרמו לי לא להיות מאושר??(תמיד פחדתי מסטוצים זה לא היה נראה לי נכון ובסוף הייתי כל כך מתוסכל והלכתי לזונה ופחדתי גם לגור לבד ובסוף עשיתי זאת אחרי הרבה זמן) האם יום אחד אני יעבוד במשהו שאני אוהב באמת?האם יהי לי כח נפשי ללכת ללמוד משהו שאני באמת רוצה אחרי התואר המטופש הזה???? אני יודע שזה ארוך ואני מעיק ומציק ואולי אני רוצה לקבל קצת תשומת לב כי זה המקום היחיד שאני חש באמת שמעניקים לי דבר שכזה לא יודע למה אני נמשך לכתוב כאן כל כך הרבה אבל תודה(אתם פשוט עושים עבודה מבורכת במקום הזה לדעתי לחלק מהאנשים כאן התשובות הנפלאות שאתם נותנים כאן הוא שולי לעומת היחס הנהדר שאתם נותנים לי ולהרבה אנשים אחרים אתם נותנים הרגשת שייכות הרגשה של בית חם)

שלום, אתה כותב דברים מעניינים וחשובים, אבל תשדל להוסיף סימני פיסוק..... זה יכול מאוד להקל.

סימני פיסוק זה לא באופי שלי כתיבה עם סימני פיסוק זה ממש לא אני(: אבל אתה צודק אני מניח שזה אכן יכול להקל אבל כשאני כותב את מה שאני חש ואני באמת אפילו בוכה מול המסך כשאני רושם פה לפעמים אז סימני הפיסוק פשוט לא באים באופן טבעי עבורי יום נפלא לכולם

MR BLUE היקר, ראשית, תודה על דבריך מחממי הלב. מאחר וסיפור נערת הליוווי זכה להתייחסות כמעט מכל כיוון אפשרי (אגב, זוכר את בל, הזונה המקסימה ב'חלף עם הרוח'? היא הייתה הכי חמה ואנושית...), אני בוחרת להתייחס למשהו אחר בדבריך. המשאלה שלך לקשר חם, קרוב ואמיתי נשמעת מאד טבעית ומובנת - זה הרי מה שכולנו רוצים. אתה מתלונן על הנשיקות הקטנות שעל הלחי, ומתאכזב כאשר אינן מביעות אהבה עזה או חיבה אמיתית. כחובב קולנוע מושבע, אולי קצת שכחת שבמציאות הדברים אינם מתרחשים 'כמו בסרט'. כולנו חולמים על אהבה אמיתית, אך מתקשים לקבל את המצב של 'להיות בדרך ל...'. כולנו רוצים להיות אנשי עסקים גדולים, להצליח, לנהל משרד גדול, רק שוכחים שכדי להיות בפסגה, קודם עלינו לעבור דרך. הדרך הזו היא לפעמים אפורה, מתסכלת, כרוכה במאמצים ובסבלנות. נדמה לי שאחד הדברים החשובים שעלינו ללמוד בעידן שלנו, זה להיות בדרך. לפעמים אהבה גדולה מתחילה מנשיקה לא מחייבת בפאב, ולפעמים איש מצליח מתחיל מחלוקת עיתונים או שליחויות פיצה. התואר ה"מטופש" שאתה לומד עכשיו הוא רק זרע קטן שאתה טומן. מה יצמח ממנו (או ממפגשי הפאבים של תל אביב) באמת אי אפשר לדעת כרגע. אבל נראה לי ששווה להמתין בסבלנות, להשקות, לזבל, להתפלל, ובעיקר לחמול. ככה צומחים דברים טובים. בברכה ליאת

כתבתי למטה, בשרשור אחר, שהתחרות בינך לבין המטפל, אינה הוגנת כלפי המטפל, וכמובן שהתכוונתי לזה. עכשיו כשאני קוראת את תשובותייך כאן, במורד ובמעלה הפורום, אני מרגישה ש "לקחתי" לך שלא בצדק את הקרדיט המגיע לך. אני לא יכולה שלא להתייחס לחן, לחוכמה, ושוב, לדיוק של התשובות שלך (וכאן אפילו השאלה לא שלי:-). כתבת גם את, באותו שרשור, שלא מדובר ב"כישורים טיפוליים יוצאי דופן". ובכן, הרשי לי לחלוק עלייך. מדובר בדיוק על זה. אם את מצליחה כל כך בניתוח המעקפים דרך האינטרנט, אז אשרי המטופלים שזוכים ל"מגע ידייך" הבלתי אמצעי. יעלה

שלום ליאת, עברתי דיכאון לפני שנה, שנמשך כשנה וחצי. עדיין לא "חזרתי לחיים", בין השאר כי אני מתקשה לשכוח את מה שחוויתי עם עצמי. אני נמצאת כמובן בטיפול פסיכיאטרי, ובמצב נפשי אחר לגמרי. אבל מחוברת מאוד (ואולי מידי) למה שהרגשתי בתקופה ההיא. הבטחתי לעצמי בתקופה הנוראה שלעולם לא אשכח כמה רע הרגשתי. אבל לא רק שאני לא שוכחת כמה נורא היה, אני אף מסרבת להמשיך חיים תקינים. אני פוחדת פחד מוות להמשיך את חיי ולהניח למה שקרה. אולי זה נשמע מוזר, אבל התקופה יקרה לי מאוד ואני מוצאת עצמי בוכה כשאני נזכרת בה... משפחתי והמטפלת, מן הסתם, רוצים בטובתי- שאניח למה שקרה, אהנה מההטבה שחלה במצב רוחי, ואמשיך את חיי. מדוע אני לא מצליחה לשכוח? תודה רבה לך, וחג שמח.

שלום לי, מוזר ככל שזה יישמע, גם בתחתית הקיום האנושי יש רגעי חסד, ההופכים את הסיוט הגדול שלנו למשהו שלעיתים קשה להיפרד ממנו. יש פסיכולוגים שמדברים על 'רווחים משניים' (למשל כשהסביבה מתגייסת מאד לטובת האדם הסובל, ועוטפת אותו בהרבה תשומת לב), ואני מודעת לכך שרעיון זה יכול להרגיז קצת. לפעמים נלווים לתקופת משבר אירועים אחרים, משניים, שמצליחים להיצרב בנו בכל זאת כמשהו נעים. נדמה לי שאחת הדוגמאות הקיצוניות לכך (ולהבדיל אלפי הבדלות) היא ניצולי שואה שהמשיכו לבקר שוב ושוב בארצות מוצאם הבוגדניות, ולהתרפק על ימי המלחמה רק בשל העובדה שבשנים אלה הם חוו את נעוריהם או את האהבה הראשונה שלהם, או אפילו בילו את הימים האחרונים לצד הוריהם. לכן, מבחינות רבות, העובדה שתקופת הדיכאון נשמרת בזכרונך כאירוע משמעותי וחשוב אינה יוצאת דופן. יש לקוות שעם הזמן תוכלי יותר ויותר להניח לתקופה הקשה הזו, ולצמוח ממנה אל עתיד טוב בהרבה. בברכה ליאת

היי אני מאוד מתחבר למה שרשמת כאן לא יודע אם את מכירה את הסיפור שלי(נראה לי שכולם כמעט מכירים) חוויתי חוויה של דכאון עצבני שממש גרם לי לחוסר תפקוד הייתי בודד וישנתי שעות על גבי שעות הייתי הולך לאונ חוזר הולך לישון עד למחרת איכשהו עברתי את המבחנים ובחלקם בציונים יפים בשיא הדכאון הלכתי לנערת ליווי זה משהו שעשה לי רע כי זה נראה לי מעשה נפשע כלפי אישה וכלפי עצמי אחכ עברתי דירה והתחלתי לחיות בצורה קצת שונה אבל המעשה ההוא עם אותה נערת ליווי לא עוזב אותי לרגע ולא נותן לי מנוחה ואני כואב את זה יום יום שעה שעה מעשה שעבור גברים רבים הוא מעשה שולי אך בעייני זה זוועת עולם.ולכן המעשה הזה לא נותן לי לשכוח מהמצב ההוא של דכאון אני מרגיש כאילו איבדתי שנה + מהחיים על שינה ועל דכאון אין לי תשובה איך לטפל בזה אולי את מצטערת על הזמן שאבד? אולי משהו השתנה לרעה ? אולי את מתגעגעת למשהו בתקופה כמ חבר או חברה שעזרו לך? בכל מקרה בהצלחה את לא יחידה בקטע הזה(:

מה שחשוב היה לי לשאול זה מה את חושבת על איך שהבנתי את הסרט חלף עם הרוח והאם הבנות את זה בצורה דומה את האמרה מחר הוא יום חדש כאשר מבינה מבחינה סובייקטיבית שמחר הוא יום חדש וכל אחד מבין שהיא הולכת להמשיך לרדוף אחרי אהבה חדש לבעלה שככל הנרה היא כבר אהבה נכזבת ואחרי עושר זה בעצם הטרגדיה בסרט(: הבנו את באותה צורה???

מבחינתה מחר הוא יום חדש אבל אני מבין שהמחר בשבילה בוא האתמול זה הטרגדיה ואולי הטרגדיה האישית שלי(: רדיפה אחרי עושר ואהבה שלא יכולה להתגשם כך שהיא הופכת לעיוורת דרך אגב החשיבה על הסרטים הנפלאים האלה מציתה בי רוח חדשה מקווה שזה לא יעבור בקרוב

בקולנוע סיפור הוא שינויים ותמורות בדמות או הדמויות הראשיות וזה בעצם נושא הסרט חלף עם הרוח הסוף לעומת זאת הוא פחות משמעותי בכל מקרה אני חושב שדמות של סקארלט לא השתנתה זה שהיא אומרת מחר הוא יום חדש לא ישנה כלום גדבי גורלה.בסרט יש גם קטע שבו היא עומדת וצועקת שהיא ובני משפחתה לעולם לא ירעבו עוד זה קטע חזק שמראה כמה היא מסתכלת בצורה ורודה על העתיד ומתכוונת להלחם וכולנו חושבים שהיא עברה שינוי אמנם אנחנו רואים שהיא נעשית מאישה שברירית ללוחמת אך בבסיסה היא לא משתנה היא עדיין מנסה לשכנע את אהובה לברוח יחד איתה מהכל היא עדיין סולדת מאשתו של אהובה רק לבסוף היא מתפייסת עימה.היא עוברת המון המון ארועים אך בבסיסה היא איננה משתנה גם כאשר היא מצליחה יפה בעסקים היא עדיין זקוקה לגבר ולכן היא נישאת לבאטלר מבלי לאהוב אותו באמת(כי זה קיצור דרך). יש את הקטע שהוא שיכור לוקח אותה לחדר (כמעט חושבים שהוא הולך לאנוס אותה) הם כנראה שוכבים ורואים על הבוקר שהיא נהנתה מאוד אך עדיין היא לא מפנימה את אהבתה כלפיו הסרט הוא טראגי כי למרות הכל ולמרות שכל הזמן חושבים שהגיברה תפנים את החוויות שחוותה ותקבל תובנות היא לא משתנה אולי היא מתחזקת והופכת לנוקשה אבל בבסיסה היא אותו אדם כמו בהתחלה ומחר הוא יום חדש זה משפט טראגי עבורה כי היא הולכת להמשיך לרדוף אחרי אותם דברים והתקווה שלה ומה שיניע אותה בעתיד יהיו אותם דברים שהחריבו את חייה אני מקווה שלי לא יהיה מחר חדש כמו לסקארלט ואני אקבל תובנה ואהיה מאושר יותר ממה שסקארלט הולכת להיות

שוב שלום, סקארלט אומרת כמה פעמים בסרט "אין לי כוח לחשוב על זה היום, אחשוב על כך מחר". זאת ראייה הסתגלותית מאד בעיני. כאשר אתה נמצא ביום שחור, השיפוט שלך עלול להיפגע, והתוצאות יכולות להיות בהתאם. לפעמים צריך להתקרר קצת, לקבל פרספקטיבה, לאגור כוח, ורק אז להחליט. אני מזכירה לך שהסרט נגמר בערבו של יום, ולכן אין אנו יודעים מה היא החליטה בסופו של דבר. אני לא מתרשמת שהיא מופעלת ע"י תאוות בצע. סקארלט ידעה להפשיל שרוולים, לחבוש פצועים מדממים ולעבוד בשדה, בתקופה שבה ידיים מיובלות היו אות קלון בלתי נסלח לעלמה כמוה. מה שהפעיל אותה רוב הזמן הייתה האהבה לאשלי ולאדמה של טארה. יש בה אכן משהו ילדותי, אבל כזה המאפשר לה להאמין בחלומות, ולצפות בסקרנות ל?מחר. מה רע? ליאת

היי הדר, הייתי שמחה לשמוע פרטים על המטפל שלך אם הוא במקרה מאיזור הצפון. אם זה בסדר מבחינתך... אגב, הסתדרת עם הניקוד? תודה

היי אין כינוי, יעלה וליאת. תו?ד?ה ע?ל הע?זר?ה. נ?רא?ה ל?י ש?א?נ?י מ?תח?יל?ה לה?סת??ד??ר ל?א ר?ע ע?ם הנ?יקו?ד.... לאין כינוי המטפל שלי עובד בתל אביב. אני בטוחה שיש טובים כמוהו גם בצפון. והרי הקשר שנוצר הוא החשוב.... מה אעשה עם האהבה הזאת אליו?...... והמון תודה על המחמאות. כיף לי עם הקשר הוירטואלי שנוצר פה. אתם כל כך מר?ג?ש?ים! הדר

הדר, כל הכבוד! בעיקר על הסבלנות לנקד... גם לי כיף עם הקשר הוירטואלי שנוצר. ואני מקווה שאנחנו מצליחים להעביר לך את הזמן בין הפגישות בנעימים... (-: נורית

הדר, תודה בכל אופן.אני מניחה שאם הוא מטפל כ"כ טוב הוא יצליח לשחרר אותך מהאהבה שלך אליו...לא? אכן נחמד כאן. יום שלישי היום, אולי בכל זאת המסורת נשמרת? מעניין אותי, אם תחליטו לשתף, איך בחרתם את הכינוי שלכם? לי היה קשה לחשוב על כינוי,וכפי ששמתם לב לי עדיין "אין כינוי" : - )

אחרי טיפול שנמשך שמונה חודשים הודיעה לי המטפלת שלדעתה אני לא מתאים לטיפול דינמי ולכן אין טעם בהמשך הפגישות. לדבריה הטיפול גורם לי לחרדות ולפרנויה. מדובר בטיפול פרטי ששילמתי עליו כסף רב. האם מותר לה להפסיק את הטיפול באופן חד צדדי אחרי שמונה חודשים בטענה של אי התאמה לשיטת הטיפול?

שלום אבי, טיפול יכול להסתיים בכל מיני דרכים. האופן הרצוי הוא, כמובן, כאשר שני הצדדים מחליטים על כך במשותף, בתום תהליך מספק ומוצלח (או - לא עלינו - לא מספק ולא מוצלח). לפעמים הטיפול מסתיים באופן חד-צדדי. זה יכול להיות כאשר המטופל חש שמספיק לו/לא מתאים לו/אין כימיה/וכו'. וזה יכול להיות כאשר המטפל מרגיש שהוא נתן למטופל את כל מה שיכול היה בזמן נתון, ואינו יכול לעזור לו יותר. אני סבורה שאין טעם להמשיך ולהתעקש על טיפול אצל מטפלת שחושבת שהיא (או הטיפול שלה) עלולים להזיק לך. במקום זאת, מוטב לבקש ממנה המלצה על מטפל אחר, או למצוא בעצמך מישהו כזה. טיפול דינמי אכן לא מתאים לכל אדם, ויש נסיבות בהן מומלץ להימנע ממנו. לפיכך, בטיפול הבא, כדאי לספר על הנסיבות שהביאו לסיום הטיפול הקודם. בהצלחה ליאת

באיזה נסיבות מומלץ להמנע ממנו?

השארתי לך הודעה בשירשור למטה,בנושא הבכי בטיפולים,תחת הכותרת 'ליאת'.

ואני מתביישת לשאול,אך זה מטריד אותי רבות,אם התנהגותי בפורום מעידה על זה שאני 'נודניקית' שנדחפת לשיחות(אולי) או של אחת שכופה את עצמה על אחרים,או -גרוע מכך- על אחת שלא בא כ"כ לשתפה בשיחות(לא מקובלת) אך כיוון שהיא שואלת כל הזמן אז עונים לה (כי לא נעים לא לענות ולא להתייחס). אני יודעת שזה נשמע נורא,אבל ככה אני מרגישה גם בחיים והפחד שלי הוא שככה אני גם בפורום,ולא כותבים לי זאת כי לא נעים. יכול להיות שזה רק 'בראש שלי' אבל זו הרגשה נוראית להרגיש מישהי 'לא חשובה' שלא אוהבים אותה ושאולי לאף-אחד לא איכפת ממנה,ואולי מרחמים עליה,ולכן משתפים אותה בשיחות. יש אמת בדבריי או שאני מדמיינת זאת?בבקשה תענו לי בכנות.

היי משתנה, אני עונה לך כמובן מתוך החוויה שלי. אני בכלל לא חו?וה אותך כנדחפת לשיחות של אחרים. נהפוך הוא. אני מרגישה שיש לך תרומה מאוד גדולה לפורום (עוד מהימים בהם היית מתוסכלת (-: ). את מעלה כאן דיונים מעניינים מחוויית הטיפול שלך ודיונים מעניינים, מושכים אנשים להשתתף בהם. גם בדיונים שלא את מעלה, אבל מוסיפה, את דעתך ואת נסיונך, את מעניינת ותורמת. חבל לי שאת מרגישה כמי שנדחפת ו"לא מקובלת". מכירה את ההרגשה. היא איומה. תמשיכי לכתוב. את חשובה כאן. יעלה

משתנה יקרה, נדמה לי שהשאלה שלך באה כתגובה למגמה שמתפתחת לה כאן, המושכת לכיוון של 'קהילה' קטנה. פתאום אנשים הם לא 'רק' שואלים משהו, אלא גם מ?ש?ת?פים, מגיבים, מביאים הנה אירועים ומחשבות מתוך הטיפול ומחוצה לו. מגמה כזו מתקבלת בברכה, כל עוד אינה משאירה אף אחד בחוץ. קבוצות וירטואליות רבות מתאפיינות בעוצמות חזקות במיוחד של רגשות. תחושות האינטימיות והקרבה מתעתעות במידה רבה, שכן מדובר בקבוצה עלומה, חמקמקה, שמס' חבריה לא ידוע. הם באים והולכים, מדברים או שותקים. יש כאן המון זוגות עיניים קוראות, חלקן מתמלאות לחלוחית מפעם לפעם, חלקן מצטמצמות בחיוך או בציניות ארסית. יש כאן מהכל! וזה כל הקסם. אני חושבת שכל מי שחולף כאן, אצלינו בפורום, הוא משתתף יקר ובעל ערך, בין אם השמיע קול ובין אם לא. מטבע הדברים, אנשים שלוקחים חלק פעיל בתקופה מסויימת, זוכים להתייחסות רבה יותר. מבחינה זו, הקול שלך כאן חשוב ואהוב, ומעולם לא הרגשתי אותך כנודניקית או כמי שכופה את עצמה. אני מצטרפת לדברים היפים של יעלה, וקוראת לך להמשיך ולהיות חלק כפי שהיית עד היום. בברכת חג שמח ליאת

היי משתנה, אני לא חווה אותך כנדחפת או נודניקית. להיפך, אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. דווקא בפורום, שלא כמו בחיים, לא חייבים לרחם עליך ולהתייחס, ועובדה שכולם מגיבים אליך. כנראה שאנחנו צריכים אחד את השני, ואני מרגישה שאפילו פה אנחנו עוברים תהליכים משמעותיים. (גם ללמוד לנקד הצלחתי פה....) תמשיכי להיות פה איתנו! חג שמח הדר

משתנה יקרה, תרשי לי לחלוק עלייך את לא מפריעה כלל וכלל,אני זוכרת שלי דווקא מאוד עזרת ותגובותייך נתנו לי המון כוח ומוטיבציה לטפל בעצמי,ללכת לפסיכיאטר. בעיניי את מאוד חשובה בפורום ואת תורמת המון. מחבקת חן

שלום, חברי סובל מדכאון מזה כחודשיים וחצי. (סבל בעבר ממספר אפיזודות של דכאון). הוא מקבל טיפול תרופתי, פאקסט, אך הטיפול לא מועיל. תשובת הפסיכיאטר הייתה להעלות את המינון: מכדור ביום והמתנה של חודש ==> כדור וחצי ביום והמתנה של חודש ==> 2 כדורים ביום ואנו עדין בתקופת ההמתנה... שאלתי היא האם זו התגובה המתאימה לטיפול שאינו מצליח? האם אין צורך לנסות תרופה אחרת (שלא שייכת למשפחת SSRI) ? עד מתי יש להמשיך להעלות את המינון עוד ועוד.. כאשר אין שיפור במצב הנפשי, ולהפך ייתכן ויש החמרה? תודה מראש!

שלום מאי, בכל הנוגע לטיפול תרופתי, רופאים פסיכיאטרים הם הכתובת היחידה! יש לזכור שלפעמים דרוש לא מעט אורך רוח עד שמוצאים את המינון הנכון, אבל הסבלנות משתלמת. מקווה שההקלה תבוא בהקדם חג שמח ליאת

מקווה שתקראי את השרשור שרשמתי לך למטה יש שם הסבר לפחות כפי אני רואה לחלף עם הרוח בכל מקרה תודה על התמיכה(:

בוקר טוב לך. הדיונים שאתם מנהלים פה בלילה, כשאני כבר ישנה, מזכירים לי את התקופות החשוכות, בהן לא עצמתי עין. ואיזה כיף להיות בתקופה קצת אחרת, ולקום אחרי שינה רצופה ומספקת. בכל מקרה, קראתי את השרשור למטה, ועלו בי כמה מחשבות: חשבתי על הביטוי: "החיים כמו בסרט". ועל כך שה"מחלוקת" בינך לבין ליאת לגבי האמירה של הדמות ב"חלף עם הרוח", היא בדיוק כמו ההסתכלות השונה שלנו על החיים, ליאת משתכנעת ממנה, ואתה לא. גם בגלל שכל אחד מאיתנו מסתכל אחרת על הדברים, וגם בגלל שכמו שליאת כתבה לך, אתה ביום כזה, שהכל נראה בו שחור. ועוד חשבתי, כמה חבל שבחיים אי אפשר לחתוך סצנות שנראות לנו מיותרות. אני בטוחה שהיית חותך את הסצנה שהיתה לך עם נערת הליווי. אבל אתה יודע מה? ההבדל הזה בין החיים האמיתיים לבין הסרטים הוא בדיוק המהות. דווקא בגלל שאנחנו לא יכולים לחתוך שום סצנה, אנחנו נדרשים לעבד אותה ולהבין מה התפקיד שלה בחיים שלנו. בתחילת הטיפול שלי, דיברתי כל הזמן על משהו (גדול, משמעותי, קשה אובייקטיבית) בחיי שהייתי מוותרת עליו, ש"הרס לי את החיים", שמעורר בי את החרדה, הדיכאון ומה לא. לא הסכמתי להיפתח ולבדוק על מה זה "התיישב" אצלי. רציתי רק למחוק את מה שקרה או למחוק את עצמי מהחיים. לאט לאט, עם תמיכה וסבלנות אין קץ של המטפל שלי, נתתי לו לגעת בפצע האמיתי שלי. ורק אז התחלתי בעבודה האמיתית וראיתי שיפור. ועוד משהו. בתחילת ההשתתפות שלך בפורום, כתבת רק על הבעייה עם נערת הליווי, ושחוץ מזה הכל בסדר, והנה מתחילים לצוץ עוד "מקומות" של חוסר שביעות רצון שלך, שכדאי לטפל בהם. סתם הגיגים של בוקר.... אולי משהו מזה ידבר אליך. הנה, הגיע ה"מחר יום חדש". מקווה שהוא יאיר לך פנים. הדר

MR BLUE והדר היקרים, לא יודעת ממש למה, אבל עשיתם לי בוקר מקסים! אני רצה עכשיו, ואחזור להתייחס בהמשך היום. כייף לי שאתם כאן ליאת

אני מתה על התגובות שלך,כל מילה בסלע. ויש לך לב חם ורחב.

ליאת יקירתי, אין לך מושג איך אני שמחה שאת פה עכשיו,לפעמים את עוזרת לי יותר משעה שלמה של שיחה עם הפסיכולוגית שלי(לפעמים היא נותנת יותר משעה אפילו ומשום מה אני לא מתקדמת)ולא אמרתי לרגע שהיא לא מטפלת טובה,דווקא ההיפך,היא מאוד מנוסה,חכמה אינטליגנטית. אני תוהה לפעמים אם אני לא מטופלת דפוקה ובחורה דפוקה בכלל,האם משהו באמת יכול לעזור לי,ואם מגיע לי עזרה.אני כל הזמן פוחדת שהמטפלת שלי תתיאש מלטפל בי כי אני באמת לא מתקדמת, יש לי בעיית אמון קשה מאוד,פחד שאם אני אספר באמת מה מציק לי ומשגע לי את החיים,אנשים יבהלו ממני,סיפרתי השבוע לחברתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאני אעיז לספר למישהו,אבל זה הרגשתי שאני נחנקת אם אני לא מספרת למישהו(וזה שנים שאני מדחיקה משהו),הבעיה שלמטפלת אני לא מספרת כי: 1.אני פוחדת שהיא תיגעל ממני(זה קשור לאונס)ותעיף אותי מהטיפול 2.אני פוחדת שהיא תשנא אותי אני לא מעיזה להעלות את הדבר הזה שאני שנים מדחיקה,בטיפול.תמיד אני מדברת על דברים אחרים,לא נוגעת במה שכואב לי באמת,כי אין לי אומץ להעיר דובים שישנים(קראתי את המשפט הזה פה בפורום ואימצתי אותו,אהבתי את הדימוי לדובים כי אצלי זה באמת דובים גדולים ומפחידים כמו שדים) אז בשביל מה אני בטיפול אם אני לא מצליחה לספר שום דבר? אמרתי למטפלת שלי בפגישה השנייה שלנו שיש לי משהו חשוב שאני לא יכולה לספר עכשיו ושאני רוצה מתישהו לספר לה,והיא לא לחצה עליי לספר באותו רגע,ולא ניסתה לדובב אותי לספר לה. גם לפסיכיאטר לא העזתי לספר,למרות שהיה מאוד אמפתי,פשוט פחדתי לזעזע אותו.כמו שאני פוחדת לזעזע את הפסיכולוגית ואז כמעט בטוח שהיא תיבהל\תיגעל. חברה שלי לא נגעלה כשסיפרתי לה אבל חברה זאת חברה ופסיכולוגית זאת פסיכולוגית ופסיכיאטר זה פסיכיאטר. איך אפשר לספר לה? האם זה נכון להכריח את עצמי לספר בעודי לא מוכנה? סליחה על הקיטורים שלי אבל אין לך מושג כמה עוזר לי הפורום הזה,ואת במיוחד רק עצם היותך פה. אני הבחורה הכי קרצייה בעולם,אני יודעת. חן

חן יקרה, את לא קרצייה בכלל, והשאלות שלך מוכרות ומשותפות לנפגעות רבות. אני חושבת שמטופלים נוטים להערכת-חסר בכל הנוגע ליכולתו של המטפל להתמודד עם תכנים קשים מבלי לאבד את אהדתו אל המטופל. מטפלים לא נגעלים כל כך מהר ממטופלים, ובוודאי לא מקרבנות של תקיפה והתעללות. מבלי לדעת לאשורו על איזה סוד את מדברת, ברצוני להזכיר לך משהו. בהיעדר דרך אחרת להתחמק מהמציאות הטראומטית, נוטות קרבנות אונס לבנות מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הן נוטות להיאחז ברעיון לפיו האשמה או הרוע טמונים בהן עצמן, ולפיכך הן הסיבה לאירוע הטראומטי. הסבר זה, אבסורדי ככל שיהיה, שומר על תחושת משמעות ושליטה (אם הייתי טובה יותר או זהירה יותר זה לא היה קורה). נסי לסמוך על המטפלת שלך, ותני לשתיכן את הזמן. אני מקווה שבעתיד הקרוב תצליחי להשתחרר מתחושת האשמה והבושה, ולהפנות את הכעס שלך לכתובת הראוייה. שולחת לך הרבה כוח ליאת

היי ליאת, אף פעם לא חשבתי על הבושה שחשות בנות שעברו אונס כמעיין מנגנון הגנה שמעניק תחושה של שליטה, זה מדהים בעיני- יש לך איזו שהוא חומר לקריאה בנושא הבושה אליו תוכלי להפנות אותי?? תושה מראש

שלום החיים האלה כבדים עליי גם אין לי כמעט חברים בעולם שאכפת להם ממני שמתקשרים אליי לראות מה קורה איתי חברתי לשעבר אמרה לי שבעייניה אני סתם בנאדם אחרי ש3 שנים הייתי חבר שלה ונתתי לה את נשמתי וחשבתי שחוויתי עמה את החוויות הראשונות הטובות בחיי כמו אהבה ושמחה וגם איבדתי את הזהות שלי והסתכנתי במחלות שבחודש חודשיים הקרובים אדע לבטח האם אני בריא או לא וגם אני לומד מקצוע שאני לא אוהב באונ יוקרתית עם מרצים פוצים שהאל הפליץ וכנראה שלא אמצא עבודה בתחום הארור הזה החיים האלה זה כלא ולא תעזור שום פסיכולוגית או עזרה כי גם עידוד מחבר וגם הפסיכולוגית לא הצליחה לעודד אותי ממש ואיזה חברה מזורגגת זו שבאיזשהו אופן ממליצה לאנשים ללכת לנערות ליווי(ראיתי על זה אתרים והסברים אקדמיים) מה קורה לי ולעולם המחורבן הזה להגיון שלו? אני ממש לא מרגיש שייך לתרבות פה ולעולם הזה קצת דרמתי אבל לא לחשוש לא אשים קץ לחיי יש לי משפחה אבל די כמה אפשר

MR BLUE היקר, אתה נמצא היום באחד מאותם ימים קשים, בהם הכל נראה שחור, מדכא וחסר תכלית. נראה שלא אוכל לומר הרבה כדי לשנות את דעתך כרגע, מלבד התקווה שבעתיד הקרוב (או הרחוק יותר) תרגיש אחרת. אהבה נכזבת, מחלות פוטנציאליות, מרצים 'פוצים' ו"חברה מזורגגת" - כולם מתכון בדוק לדיכאון וייאוש, אבל למרבה המזל אין להם מונופול על חיינו. ביום חמישי שעבר, שמעתי בפעם האלף את סקארלט אוהרה אומרת ב'חלף עם הרוח' את המשפט האלמותי: "מחר הוא יום חדש" (בתרגום חופשי...). איכשהו, אותי היא תמיד משכנעת... תרגיש טוב ליאת

אההה יפה אני חובב סרטים מושבע והם גורמים לי לבכות הרבה ראיתי סינמה פרדיסו זה סרט מקסים לא בכיתי בגלל הסרט אלא בגלל הגעגועים לילדות ולתמימות.ראיתי סינמה פרדיסו גרסאת הבמאי שם הדמות המרכזית (שהוא גבר) מקיים יחסי מין עם נערת ליווי הסצינה עורכת כחצי דקה והיא חסרת משמעות זה בעצם הניסיון המיני הראשון שלו אני מתעניין בקולנו (קורא ספרים מקשיב להרצאות) וחשבתי למה הוא דחף את הסצינה הזו שהיא חסרת משמעות להתפתחות העלילה ואז הבנתי הסרט מראה את הדמות הראשית כילד נער וגבר מבוגר וכנראה שהדמות לא הייתה שלמה ללא הסצינה הזו זה גרם לדמות להיות אולי יותר בעלת ניסיון עשיר אולי הוסיף איזה נפח לדמות וליצרים בכל מקרה זה התחזק אחרי שדברתי עם חברי שאוהב קולנוע והוא ראה את הגרסה הרגילה(לא את גרסת הבמאי) שם לא רואים את הסצינה עם הזונה וזה עודד אותי מאוד כי הבנתי ש.א.אני מבין בקולנוע ב.אולי הייתי צריך את החוויה הזו כדי להשלים משהו בחיי לחוות משהו נוסף נראה לי קצת דבילי אבל לא יודע זה עזר לי כמה ימים ליאת חלף עם הרוח היא דוגמא גרועה מאוד(: שם סקרלט אוהרה לא משתנה.כל פעם חושבים שהיא הולכת להיות אישה אחרת שהיא תשנה את אופייה ואת המניעים שלה בעקבות החוויות שחוותה מותם של 2 בעלים ומות ביתה אך כל הזמן היא חוזרת להתנהג באותה הצורה כשהיא אומרת "מחר הוא יום חדש" היא אומרת את זה בלי להבין מה היא אומרת כי לאחר שהיא הבינה כי אהובה הקודם אכן אהב את אשתו היא פתאום מגלה את אהבתה לבעלה אבל זה כבר מאוחר מדיי HE DOESNT GIVE A DAMM או איך שכותבים את זה והוא הולך כשהיא אומר מחר יום חדש הצופים צריכים להבין שהיא שוב הולכת לרדוף אחרי גבר שלא רוצה בה יותר ואחרי כל מה שהיא עברה היא עדיין לא קבלה כנראה תובנה חדשה מאהבתה הקודמת וכנרה שלעולם היא לא תהיה מאושרת כי היא הולכת לרדוף אחרי אהבה חדשה בעצם שזה בעלה ליאת מצטער לא הבנת את הסרט או שמא את רוצה לעודד אותי יתר על המידה

שלום, ברצוני לברר האם קיימת חובה על מטפל, המטפל בקטין, לידע את ההורים או גורם אחר בנושאים כמו שימוש בסמים או מצב נפשי (הזיות) ?? תודה ולילה טוב.

שלום אמי, בחוק הפסיכולוגים יש שלושה סעיפים המגדירים את הנסיבות המתירות למטפל להפר את חסיון המטופל: 1. כאשר הוא סבור שגילוי המידע חיוני לטיפול באותו אדם. 2. כאשר החוק מחייב גילוי או דיווח. 3. כאשר המטופל מביע את הסכמתו המפורשת לגילוי המידע החסוי. כמי שעובדת לא פעם עם מתבגרים-קטינים, אני מסבירה כבר בשלב ניסוח החוזה הטיפולי, שבמידה ואהיה סבורה שנשקפת להם סכנה ממשית, אהיה נאלצת ליידע את הוריהם. לגבי השאלה הספציפית (סמים; הזיות) התשובה תלוייה באופן בו המטפל מעריך את מידת הסכנה לבריאותו/חייו של המטופל. בברכה ליאת

ליאת יקרה, אני אשמח אם תקראי את ההודעה האחרונה שלי בעץ 'הידהוד'. מאז שכתבתי אותה רצות לי כל מיני מחשבות בראש שאולי אני באמת לא במקום הנכון בשבילי. לאחרונה נכתבו כאן בפורום הרבה הודעות על יחס רע\מזלזל\לא ראוי מצד מטפלים ואני מרגישה שהרבה סימני שאלה מתחילים להתחדד לי קצת ולא לכיוון חיובי. אודה לתגובתך. חג שמח! נורית

שלום לך, קודם כל תודה רבה רבה על תגובתך. הייתי זקוקה לאיזשהיא תגובה... מה עושים? אני אישית אמרתי כבר הכל. בלי צנזורה. וכן, גם היא הרבה יותר חזקה ממני ב"מכות". היא כל הזמן אומרת שזה חלק מטיפול. אבל אני ממש סובלת. אני מתחילה לתהות איזה תהליך טיפולי מצדיק סבל שכזה שנמשך כל כך הרבה זמן. לא שבוע או שבועיים... אני מבינה שאת עדיין בטיפול אצלה ושומרת הכל בבטן. אז... את לא תוהה אם יש כאן איזשהוא פיספוס של המטרה הראשונית של הטיפול. והיא כמובן לא לשמור בבטן, לדבר. ולמה להמשיך אם את יודעת שאת הולכת לשלם על כך ביוקר, לקרוס? זה מוכר לך מקשרים מחוץ לקשר הטיפולי? אני עשיתי סקר נרחב בין הקרובים אלי והם לא מבינים על מה אני מדברת... מאחלת לשתינו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר לגדילה וצמיחה. אשמח "לשמוע" (לקרוא אותך) ממך. חג שמח! נורית

נורית יקרה, ברור שאני תוהה לגבי הפספוס בטיפול, בכך שאני שומרת בבטן. אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד... אני לומדת מה"טיפול" להקהות את חושי ל"מכות". זה מוכר לי מקשרים אחרים מחוץ לקשר הטיפולי, ואני מבינה שזה לא בריא, אבל מסתבר שאי אפשר אחרת...

היי נורית. רציתי להגיב בעץ המקורי, כשכתבת את הדברים וויתרתי. אבל עכשיו, כשהעלית את הנושא שוב החלטתי להגיב בכל זאת. כל פעם כשאת מספרת כאן על המריבות שלכן, אני מנסה להבין מה קורה שם ביניכן ולא ממש מצליחה. וזה לא שאני לא רבה איתו. הנה, מאז הפגישה האחרונה שלנו אני רבה איתו כל הזמן. אני כועסת על משהו שאמר לי, על הצורה בה הגיב למשהו שאמרתי, והראש שלי "טוחן" את הדברים עד דק שוב ושוב. (דבר לא קל לכשעצמו, עליו כתבתי בעץ "הדהוד" עוד לפני הפגישה הזאת...) אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם. הוא לא יריב איתי כמו שהייתי רבה עם אמא, בעל, אח, אחות, חברה וכ"ו. הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. יכול להיות שהדבר יימשך כמה פגישות, אבל אני יודעת שבסוף זה יקרה. מה שאני מנסה להגיד הוא, שבעיני ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים. נכון שאנחנו עושים שם דברים דומים למה שאנחנו עושים בחיים המציאותיים, נכון שאנחנו עושים העברות, השלכות... מה לא. אבל התגובה השונה שלו עושה את ההבדל ומאפשרת את השינוי. (אם הוא יאפשר לי לנהל נגדו "מלחמה" כמו שאני מנהלת עם בעלי, ויגיב כמו בעלי - מה אני אבין? מה ישתנה?). אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את הדברים. אני חלילה לא מתיימרת לבקר את המטפלת שלך, אבל אני חושבת שכדאי לך מאוד לברר איתה מה קורה ביניכן. חג שמח, הדר

הדר, הלוואי והייתי מצליחה לברר מה קורה לי שם איתה. אני מרגישה שאין לי פרטנר לברר מה קורה שם, שאין עם מי לעבד. את מתארת שאת מעבדת את הריבים שלך איתו יחד איתו. שמתי לב שיש הרבה במה לדברים חיצוניים. כמו אמא, בן זוג, חברות וכו' אבל אין במה לקשר שלי ושלה. וכשאני מביעה כעס הכל חוזר אלי... אני חושבת שאני בעיקר לומדת אצלה מהו תסכול... תודה שהגבת! י', כתבת "אבל טובתי כבר איננה חשובה אלא רק טובתה. כל רצוני הוא שהיא תצא מהשיחות מרוצה. רק שלא תפגע בי עוד..." יכולתי לכתוב *בדיוק* אותו הדבר. לא יכולת לנסח את זה טוב יותר. חייבים לעשות משהו. תודה לכן. נורית

הדר שלום, 'הוצאת לי את המילים מהפה' במה שכתבת,ותיארת זאת בצורה נהדרת-בדיוק כפי שפסיכולוג אמור להגיב. "אבל אני יודעת שברגע שאגיד את הדברים בפגישה הבאה שלנו, הוא ינסה להבין מה קורה * לי * שם.הוא לא יצעק עלי בחזרה והוא בטוח לא יעשה לי פוצי מוצי כדי שאפסיק לכעוס. הוא יקשיב ויתן המון מקום לכעס שלי, יכיל אותו, ו"יחזיר" לי את הדברים (לפעמים במשפט אחד) מעובדים, מקושרים לדברים אחרים שהוא מכיר בי, כך שאבין מה קורה לי. ייחודו של הקשר הטיפולי הוא בכך שאינו דומה לשום קשר אחר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים". דברייך אלה במיוחד הרשימו אותי.

סליחה על השאלה , אבל מה משאיר אותך אצלה? זה ברור שלאנשים שונים מתאים תגובות שונות יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם , מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה.. אם המטפלת שלך לא מתאימה לך אז מה מהקשר אותך ומחזיק אותך שם.. בכל אופן כנראה יש משהו שמחזיק אותך שם

אולי היא רגילה ליחס כזה ולכן היא נשארת? כפי שאמרת: " יש אנשים שטוב להם שגוערים בהם, מעבירים הומר לידם , ויש שצריכים הבנה ואמפתיה".

הדר, אם אני אדפיס את ההתכתבות הזאת ואתן לה אני לא רוצה לדעת איך היא תגיב... בכל אופן אני חושבת שזה אבוד. אני חושבת שאני אעזוב. רחל, מה שהחזיק אותי אצלה זה המשפט "זה קורה בגלל שאנחנו בטיפול" לא רציתי לוותר לעצמי על בירור מעמיק איתה בנוגע לסיבות שזה קורה. אני רוצה לציין שבחודשים הראשונים לפני שהתחלתי להעלות את הנושא של הקשר שלנו היא הייתה מדהימה. כפי שכתבתי היא מאוד טובה בכל הנושאים ה'חיצוניים': אמא, בן זוג, חברות וכו'. כנראה שאותי זה לא מספק. ושוב ממש תודה לכן. וחג שמח! נורית

ערב טוב לנורית ולכל המשתתפים, קראתי בעיון את הדיון הארוך והמרתק הזה, ובגלל שהוא סחף אותי לכמה חדרי טיפול שונים (ובהם זה הפרטי שלי), נאלצתי לקרוא אח"כ שוב רק את תגובותיה של נורית, כדי לנסות לגבש אמירה בתגובה לפנייתה. גם אני, כמו הדר, מתקשה להמשיג את הסיטואציה הטיפולית כ'מריבה', 'מכות', או 'מאבק כוחות'. קשה לי לדמיין מטפל שרב עם מטופליו. מאחר ואת (נורית) מתארת קשר שהיה חם ומיטיב בבסיסו, אני מרשה לעצמי להניח בזהירות שה'מריבה' היא המשגה שלך, שנולדה כאשר התחלתן לעסוק בקשר שלכן. את שבה ומזכירה עד כמה ח?ס?ר?ה לך בחייך דמות מגדלת, וכמה רצית שהיא תיכנס לתפקיד החשוב הזה. את מיטלטלת בין המשאלה להיות מוחזקת, אהובה, 'מגודלת', לבין המשאלה (כפי שהדהדה לך י') לדאוג כל הזמן לטובתה על פני טובתך שלך, כדי שתהיה מרוצה ולא תפגע בך. זוהי למעשה הטלטלה שבין הילדה הקטנה והנזקקת שבתוכך לבין הילדה ההורית, המוותרת (או מסיגה לאחור) את צרכיה שלה מפאת אלה של אמה. נדמה לי שהמריבה האמיתית אינה בינך לבין המטפלת, אלא בין שתי הילדות שבתוכך. איכשהו, מן היציע, אני מעדיפה לעודד את הילדה שתובעת את שלה, שרוצה טיפול מצמיח בכל מחיר, ושמתעקשת - כמעט באופן הירואי - לסמן למטפלת (הא?ם) איך צריך לעשות את זה *הפעם* באופן שנכון לך. אל תוותרי! ליאת

היי ליאת איך מנקדים?.......[ הדר

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית

ליאת יקרה, הדברים שכתבת נגעו בי. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את כל הקשר הטיפולי בהודעה אחת... הילדה הקטנה הזאת זועקת בכל צורה שהיא מכירה, כבר הרבה מאוד זמן. והיא (הפסיכולוגית) כאילו מסרבת לשמוע. אני באמת מרגישה שאין לזה מקום. היא לא מסכימה לדבר על זה. אולי הגישה שלה מיושנת... לא יודעת מה הבעיה. אני נלחמת בכל הכוח כבר הרבה זמן ויש לזה מחיר מאוד כבד מבחינתי. אחרי הדיון של אתמול התישבתי לקרוא את הדברים שאני רושמת לאחר הפגישות. היא לא מגיבה למה שקשור אליה ופעמיים יצא לה להגיד שהיא לא מבינה מה קורה. אני עדיין חושבת שאני צריכה לעזוב. בכל אופן אני אשתמש בעצה שנתת ל"השואל" ואלך למספר פגישות אצל פסיכולוגית אחרת. ליאת, אני אספר לך מה הדבר היחיד שהרווחתי. בפעם האחרונה שהיא פגעה בי, לפני הפוצי מוצי. ארזתי תיק ונסעתי לבת דודה שלי. את המשמרות בעבודה החלפתי ולאוניברסיטה לא הגעתי. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה. לאחר יומיים חזרתי ובערב "ארזתי" את עצמי יפה. מרחתי חיוך על הפנים. והלכתי לאמא שלי. היא הרגישה משהו וביקשה שאשב לידה. התישבתי והיא חיבקה אותי (הקשר בין חיבוק לאמא שלי הוא מקרי בהחלט...). אני לא הצלחתי להחזיק יותר בבטן והתחלתי לבכות. והיא המשיכה לחבק אותי בלי לומר מילה. אגב בטיפול אף פעם לא בכיתי. ובנוכחות ?אמא שלי? "הצלחתי" לבכות. אני לא מתכוונת לוותר לעצמי על טיפול. אני חושבת שמגיע לי טיפול מזין ויציב. כנראה שאני אזכה לו אצל מישהי אחרת. למי שיבחר להגיב: הכל יתקבל בברכה רק לא ביקורת על הקטע שכתבתי על אמא שלי. נחשפתי קצת היום. אני מקווה שאני לא אצטער על זה... נורית