פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בן 16.9 ואני רוצה לשואל שאלה ועזרה אני לא מבין אם אני טועה הוא צודק אני עברתי דברים שהייתי קטן וקשיים מאוד יש לי טעם במוסיקה כמו:שירים במזרחית וסרטים וסדרות ישראליות.והורים שלי. לא מקבלים אותי ככה דבר ראשון אבא שלי משתמש ביד קשה כלפי לדוגמה:המורה מתקשרת ואומרת לאבא שלי הילד שלך עושה בלגן מפריע למהלך השיעור למרות שאני ילד שקט שבקושי מפריע ולמרות זאת הוא מאמין למורה ונוקט בעונשים וכנ"ל אמא שלי אותו התנהגות היא הולכת כול צעד אם אבא שלי והמצב מבחינה דודים וסבתות אין לי כיאלו "יש לי" אבל בגלל סכסוך אם הורים אז הילדים הנכדים אוכלים אותה ויש לי דודים יחידים שאנחנו בקשר איתם בכול יום שאם באים לבית שלי אם יורדים צוחקים עלי ויותר אומרים שאני ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בלימודים ובכללי...אז שאני שואל אתם הורים שלי למה אם מתנהגים ככה כלפי מה הבעיה אז התשובה שלהם אתה ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בחיים שלך ואתה ילד קטן ואני מתעצבן ואני קופץ מהר ואומר אני נער מתבגר ואתם לא מביניים אותי אז אם עונים לי אתה ילד קטן בחשיבה ובגיל אתה נקראה ילד גדול בנוסף קיבלתי צו ראשון ורמת התרגשות עולה לשמיים אבל כמובן שלגבי זה יש גם בעיות כי אני מאוד רוצה להתקבל ליחדה מחשבים כי אני סוג של "חנון מחשבים " ואם צוחקים עלי וקוראים לי גובניק או גולני בנוסף יש לי חדר של ילד קטן חדר מצחיק ויש בוא ספריה גדולה של סיפורים של תינוקות ואני מתבייש להביא חברים יש לי ידידה ואני מת להזמין אותה אבל אני מתבדח אז בבקשה אני מחכה לתשובה תעזרו לי להבין אם אני טועה כי חשוב לי לדעת אם אני טועה

אודי, חסר לי-מוזר לי שלא התייחסת להתחלה החדשה שלי.. אספר גם שזה קשה נורא, שכל מילה זה כמו לחצוב אבן. גילת, שכל ניסיון להפרד מכאן נגמר אצלי אחרי חצי יום.

תחשבו מה הכמיהה הכי הכי חזקה שלכם מהמטפל/ת? חיבוק? זה הכל..אחרי זה יבוא גם החזקה על הידיים?? או אולי לשים ראש על החזה, לינוק מהם???????לא חושבים שנסחפנו?????? בחיי, זה לא מה שיתן לכם הרגשה של אהובים או רצויים!!! טעות!!!!! שתדעו לכם שאמרתי לה שאני לא צריכה את החיבוק שלה, זה לא ייתן לי כלום, אשליות מתוקות.....סתם אשליות......זה רק יבלבל אותי יותר....פעם היא חיבקה אותי, עשה לי טוב ואז רציתי עוד והיא לא אפשרה.....עכשיו היא רצתה שיהיה חיבוק בסוף כל פגישה.....ואני לא מוכנה לזה בשום אופן!!!!! ואל תקנאו בי בכלל!!!!!! היא חשבה שחיבוק ימלא את הצורך שלי....בולשיט!! אני כמהה ליותר מזה.... :( זה לא החיבוק זה 24/7..... ארצה יותר בטוח!!!!! כי חיבוק קונקרטי זה לא אומר כלום!!!! סתם מגע דביק של אשליות, הם לא אמא לא אבא לא חברה, הם שלכם רק לזמן הזה של הטיפול ואחר כך, אתם נשארים עם עצמכם!!!!! מי אמר שהם אוהבים אותנו?????אוףףףףףףףף כמיהה לחיבוק עדיף שישאר בגדר כמיהה וחלום טוב...... מה דעתך אודי???? השאלה למה כן מאפשרים חיבוק ולא למה לא? ואני חושבת שאולי היא מטפלת כבר לא טובה כמו שחשבתי אם היא מאפשרת ואף מטפל אחר לא מאפשר חיבוק :( למה היא מאפשרת לי? אודי? למה? ואל תגיד לי לשאול אותה, היא לא נתנה תשובה מספקת, היא אמרה כי זה מה שהיא חשבה שיעזור לי להרגיש רצויה וימלא צורך :( אוףףףףף אודי מה דעתך? מדוע היא מוכנה עכשיו לתת לי חיבוק בסוף כל פגישה?????? לא הגזימה???????? דרך אגב היא מכבדת את זה שאני לא רוצה.

היי מיכל, אני רואה את ההתנדנדות שלך מהרצון הקיצוני לביטול הקיצוני. כאילו לומר, אם זו לא האהבה הטוטאלית - מי אמר שיש שם אהבה בכלל? מה ערכה של אהבה כזו? אני מבינה אותך, כי העצב החשוף (בשני המובנים...) כל כך עמוק, שנדמה שרק משהו עמוק וגולמי כמוהו יוכל להרגיע אותו. ובכל זאת, נדמה לי שהיא אוהבת אותך, אני יודעת שהמטפלת שלי אוהבת אותי. וזו אהבה באמת, לא כזו שמתבטלת אחרי הפגישה. כן כזו שהביטויים שלה מוגבלים, שהיא לא טוטאלית וגם אולי לא שוויונית - האהבה שלי אליה מהולה גם בצורך, בתחושה מסוימת של חוסר אונים, ולה יש את מי שהיא אוהבת ככה, אבל לא מטופלים (וטוב שכך). ממש בתחילת הדרך שלנו, כשהתנצלתי כל הזמן על הזמן שאני מבזבזת לה, היא אמרה לי פעם "נעמה, אני עוד לא יודעת להגיד שאני אוהבת אותך, כי אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אבל אני מחבבת את מי שאת ומאמינה שאוהב אותך". אמרתי כבר שאני אוהבת את הכנות שלה? נראה לי שזה מראה שזה לא סתם, שאין כאן זילות של המונח אהבה. כשהיא מגיעה היא אמיתית. (ואני לא יודעת מה עמדתה לגבי חיבוקים, כי האמת שמפחיד אותי שהיא תיגע בי. זה יהרוס הכל.) וזו נשמעת אחלה תשובה, לא? היא הציעה משהו כי היא חשבה שהוא יטיב איתך... אולי את כועסת על הבלבול? על הלא ואז הכן? סליחה על החפירה, עם כל מה שהיה לי להגיד יצא קצת (הרבה) געגוע שלי. מקווה שה"אחר כך נשארת עם עצמך" יוכל להיות אחרת בעקבות החיבוק, או ההצעה... נעמה.

בהחלט עניין ה"הכל או לא כלום" משחק תפקיד אצלי במספר תחומים...כמו החשיבה של שחור ולבן...אבל החיים הם לא כאלה יש בהם גם אמצע, יש בהם מגוון צבעים ולי קשה לראותם..... עדיין אני רוצה לדעת ממך אודי למה כן לחיבוק? והאם זה מקובל בכלל? החריגות הזו?

אהלן, משתפת אתכם בקצרה בחווית הילדות שלי - אני בת 24, ההורים גרושים מאז היותי בת 12 בעקבות מריבות ובגידות. רב שנותי גדלתי בבית לא אוהב ולא תומך, בתקופת הילדות שלי גם הייתה אלימות כלפי וכלפי אחיי הקטנים. אמי חרדתית ודכאונית, ומשפטים כמו "חבל שלא מסרתי אתכם לרווחה כשנולדתם" ו- "בא לי לישון ולא לקום" הם משפטים קבועים בבית... מאז גיל מאוד צעיר אני נקשרת לדמויות אמהיות וחזקות שמעניקות לי בדרכן את מה שלא היה לי. הקשרים האלה מן הסתם מזיקים לי אף על פי שהאישיות עצמה אהובה ומיוחדת וכזו שהייתי רוצה להיות איתה בקשר חברי , אך בלי התוספת של התלות והאהבה העצומה.... התחלתי השבוע טיפול פסיכולוגי והבנתי מהפסיכולוגית שזה מאוד לגיטימי ונורמלי החסך שלי בדמות אם לאור הילדות, וכן נורמלי שאחפש את הדמות הזו בחיי. שאלתי היא - אם זה זה נורמלי או לגיטימי - כך אחיה לנצח??? האם יש סוף טוב לטיפול? האם יש נקודה בה אשתחרר מדפוס התנהגות הזה ובמה זה כרוך? תודה

היי דפנה, החסך קיים והצורך בדמות אם כל כך מובן...ובהחלט לגיטימי... בטיפול תלמדי כיצד להקשר למטפלת שתהווה באיזשהו שלב דמות אם כזו, וכנראה ששוב תחווי תלות ואהבה עצומה כלפי המטפלת...ששם זה עדיף מאשר לדמויות אחרות מבחוץ...אחר כך אמורים להרגיש הפרדות ועצמאות... מנסיוני הדל והאומלל, אבל אודי יסביר לך יותר טוב. מ.

אוכלת מקיאה.. התחלתי לעשות יותר ספורט. אכלתי המון עכשיו. אבא שלי בבית. תמרונים איך לזלול בלי שיבחין, איך להקיא בלי שידע... חיים עם בולימיה הם כ"כ חסרי תכלית וכיוון. אדם עם אנשים קשה להתחכך יותר מדי.. ההפרעה לעומת זאת, תמיד זמינה, ממלאת את הריק.. אין לי כח להקיא עכשיו אבל אכלתי כ"כ הרבה דברים מתוקים בכמויות.. צריכה לנקות מתוכי את הזוועה לא? הרעלת סוכר... אני אפילו לא מרגישה נפוחה עדיין.. חבל שאבא שלי פה. זה מפריע. ומחר יום עבודה. הולכים, מחייכים, משחקים אותה 'נורמלים'. טיפול פסיכולוגי שבר לי את הלב. מדעי הצביעות החברתית. יום אחד הלוואי תקום מחאה גם על ראשכם של מי שמוכרים 'אומללות נסבלת' בתעריפי חוצפה.. ואולי יום אחד אני אצליח לקחת אחריות על עצמי ולמצוא כיוון ותכלית ומשמעות ושמחה וברכה ועשייה פוריה ויעילות... בנתיים הלכתי להקיא. להקיא ולהתבייש בקיומי העלוב הזה שאסור לחשוף. אני לבד. מעמידה פנים של נורמלית. למרות שברור שלא. עובדת על עצמי... מעצבן שאבא שלי בבית מפריע לי בתוכניות לטהר את הגועל. מעצבן...

מימה , כמה עצוב!

את נורמלית לחלוטין מימה יקרה. יש לך כח לשלוט באחד הצרכים הבסיסיים של הגןף, האוכל. את יכולה להתמלא בו ולהתרוקן ממנו. אוכל הוא צורך בסיסי, נותן חיים. את יכולה להתחבר לחיים, לבלוע אותם,משמע יש בך את התשוקה הבריאה לחיים. את גם יכוה להקיאל ממך את החיים, להתרוקן, ממקום של שליטה וביקורת. את מנסה לקחת שליטה על חייך, להרגיש אותם ממלאים אותך ולהתרחק. החיים מפחידים. צריך לעשות בהם סדר, לנסות לראות כיצד תמלאי את תשוקתך לחיים במשהו שיהיה שלך, ישאר שלך ואיתך ןיאפשר לך לצמוח. כי מגיע לך לאהוב משהו שלך בלי ביקורת. סליחה אם הכברתי במילים , מילי

(אני צריכה סוגריים, שאפשר יהיה להתפרק בתוכם, בין כל התפקודיות הזו שאני מצליחה לגייס. שיהיו כתובות בהן דמעות, שפתיים רועדות וריק פועם. שיתנו לזה מקום אבל לא יניחו לזה לגלוש ליומיום שאחריהם. שיחבקו את הרסיסים יחד, למרות שהם שורטים, ולא יניחו להם לעופף בחלל.[ושגם בתוכם התהומות העמוקים יהיו סופיים]) נעמה.

תודה אודי, באינטרנטית גם הצלחתי שהוא יחווה נעים, החיבוק. לא מאיים כמו האמיתי. נזכרתי באחיינית שלי, שלא כל כך הייתה מרוצה מהולדת אחיה ובאחת מהארוחות המשפחתיות צעקה, רקעה ומחתה. במקום לכעוס, התכופפתי אליה ופשטתי את הידיים, והיא בתורה נשענה על החיבוק והתחילה לבכות. כנראה כבר מגיל קטן (ואולי בעיקר?) הנפש צריכה גבולות שיתחמו את הפחד והכאב. נעמה. (שאולי צריכה את הנקודה בסוף כדי לזכור איפה היא נגמרת)

יש לי תור לפסיכולוג חינוכי אני בן 18 אחרי לימודים לפני גיוס לצהל וקבעו לי תור לפסיכולוג חינוכי מומחה ... הסיבה שאני הולך לפסיכולוג היא שאני אובססיבי מאוד ומתאהב בכל מי שמחייכת אלייו נראת טוב ואני שוכב איתה .... זה הורס לי את החיים לדעתכם פסיכולוג חינוכי מתאים לבעיה שכזאת או רק קליני ?... כי הוא פסיכולוג חינוכי מומחה ומורשה לטפל בפסיכוטרפיה... תודה לעונים

1. רציתי לשאול למה אצל אנשי מקצוע (מנסיון) וכן בחברה, התכונה של אדם מופנם נחשבת כשלילית מאד. אדם שלא אוהב לספר דברים אשיים בקלות והרבה, וזה לא מפריע לו. למה בסביבה זה נחשב כמשהו לא חיובי? 2. וכן, אני הייתי בעברי מופנמת. לאחרונה עברתי תהליך בו אני משתפת יותר, אבל גליתי שאני מאד מאד רגישה. רוב האנשים לא מגיבים בצורה מספיק מותאמת למצב אישי טעון, ואני נפגעת.ומצטערת שלא העברתי נושא ואפשרתי הזדמנות שיצרה אצלי פגיעה. אפשר להפחית רגישות? ובכלל צריך?

אודי ? אוףףף , אתה חושב שאפשר לאהוב אותי ?

בוודאי שאפשר לאהוב אותך, ואוהבים אותך...אני בטוחה שיש אנשים שאוהבים אותך ואת יקרה להם מאוד!!! הלוואי שזה יבוא מבפנים, שתאהבי את עצמך (מאחלת זאת גם לעצמי)

לא אמרת יוקר וחמידות. אז זה לא. אני

אודי, איך זה שהליטוף שלו היה כל כך כואב? איך זה שהרוך היה כל כך קשה ודוקר? איך זה שהלחישות שלחש בלילות כל כך צרמו? ואיך זה שהצעקות שצעקתי לא נשמעו?

תמיד קשה לי (לפעמים יותר ולפעמים פחות) לקראת סופ"ש. אולי גם בגלל שהטיפולים מרוכזים יותר באמצע השבוע (שני ורביעי) ומרגישה לבד לפני שבת.

רוצה להיות יקרה ומתוקה אולי ככה אהיה... אני אולי.

בשקט, בשקט, בלי שהשדים ישימו לב, נעמה חזרה הביתה והתרסקה על הפוף. העיניים נעצמו, ובגלל שזו לא שינה באמת, השדים הניחו לה. קצת ישנו, נעמה, אני והחתולה, ועכשיו קצת פחות זומבי מסביב. אחרי לילות רצופים כמעט בלי שינה, המציאות שייכת למדע הבידיוני. תודה בובי ואודי, על התרומה למשמר האזרחי. אולי בעצם הלילה הוא שמפחיד? המיטה? ההכרזה "עכשיו הולכים לישון"? כשהייתי קטנה והייתי הולכת בחושך למיטה, הייתי מרגישה איך עוד שנייה ידיים תופסות אותי מתחת למיטה ושואבות אותי לשחור ששם. היום כבר לא חושבת ככה, אבל אולי עוד נשאר הפחד. פחד-קדמון. חלומות פז, נעמה.

מחפשת את המילים שאיני יודעת אם יש בהן צורך. איך לתאר את המקום הזה, את האני הזאת. קול כזה שאוהב את עצמי לא יודע איך להשמיע את עצמו. מחפשת איך להיפרד, בשביל עצמי, ברכות אליי. הקול הזה אומר, כן, גילת, היית נוראית. היית. בכעס. אז הוא מתרכך ואומר בדמעות למה, גילת, למה. ואין לי מילים ניטלו ממני. ואז בא השיר הזה. http://www.youtube.com/watch?v=R-eLYDSZQ4Q כמעט ואין לי רשות להשתמש בו. אולי התקווה בו גדולה מדי, אולי האהבה. אבל האמת הפשוטה היא שאני בוכה אותו ובאתי לומר שלום, ואם אפשר מיכל גם לתחושות האלו שלא אקטול את עצמי אני אוהבת את עצמי: האפשר? המותר? "אני עולה מחשיכה": זה חזק, מדי זה לסוף הדרך כשאולי אוכל לגעת בשיר הזה עד הסוף בינתיים, אולי רק תוכלו לשמור עליו בשבילי אחזור ואאסוף כשאסיים.... להתראות, גילת. (שה, מפלצת, אני יודעת שאת כאן, בתוך-בתוך, שאת אני, אני יודעת).

מצטערת שעוררתי אצלך את הצורך העצום בחיבוק....תראי, אני המון זמן ייחלתי לחיבוק קונקרטי והיא לא הסכימה, המון זמן, אח"כ מספר מועט של פעמים שכן היה חיבוק...ממש ברגעים ספציפים.... והנה לפתע פתאום היא מוכנה להעניק לי חיבוק בסוף פגישה ואני לא הסכמתי. הטיפול שלך שונה משלי, שלך מוחזק הרבה יותר בדרכים אחרות, את נמצאת הרבה פעמים בשבוע אני רק 50 דקות בשבוע. כך שאני קנאתי בך הרבה פעמים :) את עושה אנליזה, זאת שיטה שונה מטיפול דינאמי רגיל... ובכלל לאחד מתאים לשני לא, אולי לך היא חושבת שיזיק...במקום שאצלי המטפלת חושבת שיועיל...כל מקרה לגופו. לי היא אמרה שלא מתאים טיפול אנליטי (לכי תביני מטפלים)למרות שרציתי טיפול כזה פעם מזמן. מאחלת לך שהצורך הזה כבר לא יהיה כל כך קשה מנשוא...מחבקת אומנם וירטואלית אך חיבוק אמיץ וחם. ומקווה שתוכלי ותרצי לקבל חיבוק מאנשים אחרים ולאו דווקא ממי שלא יכול לתת לך... שלך, מיכל

אין לך על מה להצטער, הכמיהה הזו, הצורך המטורף הזה שיש לי בחיבוק רך, חם, עוטף,שומר של אמא לא נולד בעקבות ההודעה שלך. הצורך הזה נמצא כל הזמן.. לפעמים באופן ממוקד ולפעמים זז לרקע. אך הוא תמיד נמצא. אני יודעת שהטיפול שלנו שונה. אני יודעת שאני מוחזקת 5 פעמים בשבוע. אני גם יודעת שבאמת איכפת לה ממני. על באמת אני לא מקנאה בך.. אני יודעת שלכל אחת מתאימה הדרך בה המטפלת פועלת.. אני כן כאובה מאוד, עצובה. מאוד מאוד. :((( על החסר הבסיסי התהומי הזה.. במבי.

שכתבה כל-כך. היום נשארתי בחולשתי, רוב הזמן בוחרת לנסות לישון ולבכות ולהתחבא. ייאוש רב רב. מתעדת, גם כאן, סוריקטה

מה יהיה ? סוריקטה ? דואגת לך .

סוריקטה, עוד מעט ירד גשם, וברלה יוכל לצאת. מים יתערבבו עם דמעות, ינקו מערכות. בינתיים נשמור עליו, שלא ידרכו בטעות. נרשם, תועד, הורגש. לצידך, נעמה.

סוריקטה, של פעם ושל היום של פעם שבתוך היום ושל היום שבתוך פעם... רוצה לשלוח חיבוק לשתיהן, אם מתאים. גילת.

קוראת אותך, קצת מסוממת מכאב, עצב אפשר להיות איתך במצב של סימום מכאב ? במבי. :((

אודי, קשה לי להבין את הצורך של הרבה אנשים (ופה בפורום בעיקר) לחזור ולהיות ילדים. את הכמיהה וההשתוקקות הזו להיות מטופל, להיות מוחזק, להיות מוכל. אני לא מרגישה צורך כזה. ההפך, זה מפחיד אותי מאוד. הפסיכולוג אמר לי שאני לא נותנת לו "לטפל" בי. מרגישה שאני נאבקת, לא מצליחה ל"שחרר". חייבת להיות תמיד בשליטה. לא רוצה שיטפלו בי. זה מציב אותי בעמדה של נחיתות. בעמדה של חולשה.

אתה יודע מה , אודי , אני מנהלת יומן שבו מסודרות הפגישות שלי , המשמרות בעבודה , וכל העניינים המסועפים שלי . פתחתי את היומן כדי לארגן את שבוע הבא . אמרתי לעצמי , תסתכלי על השבוע שחלף , שלמרות שהיה קשה מאוד, עמדתי בכל המטלות שקבעתי לעצמי . ( ואני קשה עם עצמי ) וגם שיש הרבה אנשים שתומכים , מעודדים , ושיש להם כוונות טובות , גם אם לפעמים מתפלק להם . הילה . (שגאה בעצמה )

הילה מקסימה, התרגשתי מההודעה שלך אתמול, מההכל שיצא ומצא מקום בחדר ואצל המטפל. ואני שמחה לראות שכל השבוע שלך צבוע בצבעי ההצלחות האלה. כיף להרגיש את הגאווה! :) נעמה.

נעמה ;)

אודי, בבקשה, תציל אותי ממני.. אני מרגישה שהיום אני הולכת להרוס את הטיפול.. ראית ? ראית איך המטפלת של מיכל מציעה לה חיבוק אמיתי של ממש ? פשוט חיבוק !! כן, המטפלת של מיכל מציעה לה , למיכל ,שתתקרב אליה ממש, והיא , המטפלת תפתח לרווחה את ידיה ותאסוף לחיקה את מיכל, מיכל תניח את ראשה על הלב של המטפלת ואולי אפילו תצליח לשמוע את הלב דופק תיק,תק,תיק,תק.. אודי, אני גם רוצה !!!!!!!!!!!!!!!! שתדע לך שאני מתכוונת היום להגיע אליה ,לא אומר מילה, אתיישב על הרצפה כמו פעם, אניח את הראש על הברכיים שלה, אחבק אותן חזק חזק ולא ארפה.. אני כבר יודעת שהיא תשאר קפואה כמו קרח, לא תזוז ותאמר בשקט בשקט שהיא מבקשת שאחזור לספה.. אתה יודע אודי מה אני אעשה לה כשהיא תגיד את המילים הללו ? אעשה לה אצבע משולשת !! אודי, תציל אותי ממני, אני לא רוצה להרוס. אודי :( אני חייבת חיבוק אמיתי, ממש ! שאני ארגיש אותה באמת באצבעות של הידיים.. אוף אודי, אתה מבין ??? אודי, אני מתחרפנת. למה היא כל כך קשה עם הקטע של מגע פיסי ? הרי אפילו ויניקוט החזיק את ידי מטופליו ? שאלתי אותה כבר מלא פעמים , איזו ויניקוטיאנית את ? גם אמרתי לה שבטח ויניקוט היה גוער בה על כך.. אודי, :(((((((

כל כך מבינה , כמה אני מתחננת ממנו לחיבוק . צריך לשלוח את שתיהם לקורס מזורז אצל המטפלת של מיכל. מיכל , את שומעת ? מחר !! תודיעי לה הילה

במבי יקרה את יודעת? המילים שלך קמות לתחייה ונהפכות פתאום להיות כאילו הידיים של הביג מאמא הנצחית והאלמותית (שבכלל לא צריכה ידיים בשביל לחבק) תודה שציירת לי חיבוק... איזה חיבוק יפה. לנסיך הקטן היתה כבשה מצוירת, בתוך קופסא הוא דאג לה, והיא היתה שלו.... במבי יתכן שהמילים שלי מאד מאד לא במקום ורק זורות מלח.... אבל זה מה שהתעורר בי. תתעלמי מהן אם זה לא מתאים. שריל

במבי, תמיד עושה לי קווץ' בלב כשאת כמהה ככה לחיבוק שלא יבוא... ניסיתי לחשוב אם מכעיס אותי שככה אמא צביה בוחרת להתנהל ולא הצלחתי להפוך את התסכול שאני מרגישה ממך לכעס. חשבתי על פעם ששאלתי את המטפלת, סביב החוזה שלנו ומה אני עושה ומה לא, אם היא בעצם אומרת שהיא יודעת יותר טוב ממני מה טוב לי, ולמה שתהיה לה יומרה כזו. והיא עצרה וחשבה (אני אוהבת את זה שהיא לא עונה ישר את המתבקש. עוצרת, חושבת ועונה באמת) ואמרה שהיא צריכה לבדוק עם עצמה, אבל שיש דברים שהם בשביל לשמור *עלינו*, על הדבר שנהיה בינינו, שיוכל להמשיך להיות. כבר שרדתן את זה. איך היה הפעם? שונה? איתך, נעמה.

תודה לכן יקרות :( אני מותשת, עצובה .מאוד .מאוד. מאוד. הילה, נכון זה בור עמוק ללא תחתית ? הכאב מצמית את הבטן :(( גם את הלב :(( שריל, אני מבינה למה את מתכוונת.. אני עדיין כל כך רחוקה משם.. פעם חלמתי שאני נזיר זן שיושב על כסא/כורסא כזו מוגבהת בחדר שבקצה מסדרון ארוך במכון הפסיכואנליטי.. אולי פעם אני אצליח להיות במקום הזה :(( היום אני במקום נזוף,מושפל, בא לי למות :((( ונעמה, את צודקת. אני לא כועסת על אמא צביה. אני מאמינה לה ומאמינה בה שהיא מתכווננת אלי, רוצה בטובתי ועושה ופועלת מתוך אמונה שכך נכון לי ואולי כך גם יקדם אותי ?? שאלתי את עצמי לא פעם אם ההסתייגות הגורפת שלה מכל מגע פיסי איתי קשור בפגיעות המיניות שחוויתי פעם ??? לא יודעת. היא גם לא אומרת לי.. באתי אליה היום, ולא, לא עשיתי מה שחשבתי שאעשה..זכרתי שאמרתי לעצמי בפעם האחרונה שהתיישבתי למרגלות רגליה וחיבקתי אותן חזק חזק והיא ביקשה שאעזוב את רגליה, נזכרתי שאמרתי לעצמי שאסור לי ! אסור לי לגעת בה ללא רשותה. :((( כשבאתי אליה וצלצלתי בפעמון כבר ידעתי שלא אגע בה ולכן הזזתי בכוונה את השטיחון שבפתח הקליניקה באופן שעיצבן אותה. היא אמרה לי משהו.. לא זוכרת מה.. אני זוכרת את צליל קולה, זה היה כמו סכין בתוך הבטן. :((( אחרי זה דיברנו על הכל. כרגע אני מרגישה עצובה מאוד, מושפלת, כאילו מה אני כבר מבקשת ? בא לי לברוח ליער, לעזוב הכל , לחבק את העצים ולהרגיש את המגע שלהם המחוספס.. שלכן- במבי :(((

נראה לי שכולנו זקוקים לזה. ואיך שאת מתארת את הצורך הזה, וכן גם אני מקנאה במיכל... גם אני רוצה, והתשובה שקיבלתי מהמטפלת הקודמת שלי הייתה שזה לא מתאים ואולי בסוף טיפול. לא היה סוף כי היא ילדה ואני לא חזרתי אליה. מהנוכחית עוד לא ביקשתי, אך ברור שאבקש, ולדעתי היא לא תסכים ):

אודי, אולי תסביר לי את העניין הזה של פוחדת להזדקק, לסמוך????? כי אני עושה בדיוק את ההפך, פונה אליה המון, סומכת עליה המון ונעזרת בה המון בין הפגישות, שולחת סמס, מיילים.....חזרתי אחורה בזמן האחרון........משגעת אותה........... אז איך אתה מגיע למסקנה הזו??????כשאני עושה את ההפך....

בתשובה שהיא גם כמובן שאלה. בבקשה- תתייחס?

שלום אודי עניתי לשאלתך על זכרונות חולים, האם בכך הסתיימה שיחתנו? אולי לא ראית או בחרת שלא להגיב? מילי

אני זקוקה להרגעה... מחפשת בתוך עצמי מקומות מרגוע ולא מוצאת. אני שונאת להזדקק מבחוץ.... כל כך קשה לי להודות בחולשות. אבל מגלה שאני זקוקה.... איך עושים את זה? (או שאולי בעצם עשיתי את זה... ) נראה לי גם פעם ראשונה שפניתי אליך אישית :) קצת מוזר...אבל זאת משימה לא פשוטה עבורי. שריל

אני/הוא זקוק להשקיה. שלא יבול... אני יבשה וצמאה אבל רוצה לצמוח. כשנולדתי הייתי נטע זר. (ילדה דחויה של אמא, ואבא שאהב בצורה מידי מבלבלת)

הנה צמח עלעל נוסף.... הגשם מרווה הכל ואינו מבחין בין עץ רם לשיח נדכא. הוא דופק על ראשי העלים הנחבאים המושפלים ואומר לכל אחד ואחד : קום וגדל ולכל אחד טיפה משלו. שאינה מתערבת עם האחרות. לעלים שבי יש כח הרס מרעיל שלא נותן להם לצאת ולפרוח. אני מחכה לטיפות הגשם בשקיקה טיפה ועוד טיפה עד שיפוג הרעל, ימס הארס. אודי, תודה על טיפות הגשם שלך. התרגשתי. אני מקווה בשבילי שארשה לעצמי להעזר בטיפול ולהפתח כמו עלה לגשם.. יש לי מידי הרבה התנגדויות... שריל

רוצה לכתוב אבל לא מצליחה להגיע אלי נעלמתי לי

אודי, יש 2 נטע: נטע אחת נשארה תקועה בעבר. ילדה קטנה ומפוחדת. נטע שנייה נאלצה לגדול ולהתבגר. נטע "הגדולה" משחקת משחק. מזייפת. עושה הצגה לעולם. נטע "הקטנה" בוכה, רוקעת ברגליים, בועטת וצועקת. הן לא חיות בהרמוניה. כל אחת "מושכת" לכיוון שלה. "הגדולה" מנסה לרסן את "הקטנה". לאלף את הסוררת. "הקטנה" כועסת על "הגדולה" על כך שהיא זונה ובוגדת. עכשיו היא אחת מהם. מהמבוגרים. מכרה נשמתה לשטן.

יש לי בעית משקל קלה. אני קצת בתת משקל אבל לא באופן רציני. בשבועות האחרונים זה קצת החמיר. הפסיכולוגית מוטרדת מזה אמרה שזה סוג של אנורקסיה. האמנם?? קצת נבהלתי. אין לי שום בעיה בדימוי גוף! רק חוסר תאבון. ממה שבדקתי קצת ברשת מצאתי שדימוי גוף לקוי הוא קריטריון הכרחי, לא?

היא הציעה חיבוק קונקרטי אני דחיתי אותו.... פעם זה לא התאים והסכמנו על כך......היום פתאום זה כן מתאים???? היא חושבת שמתאים להענות גם לצורך הזה, אני לא רציתי חיבוק ממנה כי אני חושבת שלעולם לא תוכל למלא חסכים והפעם אני זו שלא מאפשרת לחיבוק קונקרטי להתקיים בנינו.....למרות שכל כך רציתי פעם..כל כך קיוויתי לחיבוק..ואז אודי אתה בעצמך כתבת שכל פעם שאני רוצה לאכול אני צריכה חיבוק.....אולי היא גם חשבה על זה.........בזמן האחרון אוכלת הרבה..האם היא תוכל לגרום לי להפסיק לאכול? האם ע"י חיבוק????????אוףףףףףףףף מרגישה אבודה בשיטה החדשה שלה......אני חושבת שזה קשור........ :( מרגישה אבודה ורק אוכל מנחם אותי.....אוףףףףףףףףף ואח"כ באים ייסורי המצפון.......וחוזר חלילה :( זה נושא שכמעט ולא דובר..האוכל ועכשיו פתאום......כאילו היא לא ראתה שהשמנתי.....בעצם אני לא רציתי אף פעם לדבר על זה........ועכשיו כנראה שחשוב לדבר גם על זה???????? אוףףףףףףף אני דוחה את עצמי :( ולא עושה כלום בנידון, חסרת אופי :( חסרת כח רצון.. ולפתע פוחדת מחיבוק קונקרטי למרות שכבר התחבקנו בעבר.....

מיכל, אפשר לשאול מה שם השיטה?

היי דונה, מצטערת אבל לא רוצה לחשוף...היא משתלמת המון, ואת כל הדברים הכי הכי חדישים היא מכירה, כל מאמר חדש, כל קורס שנפתח.. גם בחו"ל.. שיטה חדשה שמתבססת על ישנה...

מיכל, אני לא מאמינה. היא הציעה לך חיבוק ואת סרבת ? אני רוצה לשלוח את אמא צביה באופן דחוף להשתלם בקורס החדש הזה ! אולי גם לאמא צביה ייפתחו אי אלו כמה צ'אקרות במוח ותשנה את גישתה לגבי מגע פיסי בעקבות זה ? וואוו.. כמה שאני צריכה חיבוק מערסל, שומר , מגן מאמא צביה.. וואאוו.. איזו צביטה הרגשתי בלב.. אני כל כך צריכה את החיבוק הזה..החיבוק החם הזה של ביג מאמא.. ובכלל לא מנחם אותי כשאני אומרת לעצמי, שטויות, מה שהיית צריכה זה את החיבוק ומגע מיטיב של אמא שלך.. מה שלא קיבלת, אבוד לך.. הקטנה שבי משתוללת. רוצה חיבוק ע-נ-ק-י עכשיו מאמא צביה.. במבי :(((

המנגנון הזה , של הפיצול , והפורום פה אודי , מה אתה חושב ? נראה לי שפורום ורטואלי / פייסבוק / שיחת צט משרתת באופן ישיר מנגנוני פיצול כאלה ודומיהם. העובדה שאפשר לכתוב בזהויות בדויות , מצבים שונים , ולהציג בכל פעם חלק אחר של ה  אני  , זה משהו ששווה חשיבה , בעיני . ומה אתן חושבות ?

היי הילה, אם את כותבת בפייסבוק בזהות בדויה אז בודאי שיש פיצול, אבל אם את תמיד אותה אחת, מכירה את האנשים איתם את מתכתבת בפייס והן חברות שלך זה שונה לגמרי מפורם אנונימי או סתם כתיבה בצ'אטים...מקווה שתוכלי לראות את ההבדלים. שלך, מיכל

הי הילה, אני חושבת שקורה (גם לי) שמשתמשים בוירטואליה (נאמר בפורום מעין זה, מיילים מסוימים למטפל, טוקבקים וכו') כבמעין שק הקאה, ואז, אולי יש בזה משהו מומלץ פחות. לי התפלק משהו כזה בפייס (וגם שם, לדעתי, רואים אותך באופן מאד חלקי, אולי מעין איזו הצגה, וכל-כך הרבה חסר). בכל אופן, יצא שפגשתי ממש ברחוב מישהי שקראה אותי בוירטואלי, ופתאום את קולטת באופן חזק יותר שבתכלס יש שם באמת אנשים, ולפעמים זה כל-כך אחר, כל-כך אחר במציאות... סוריקטה והאחריות

שמחה שפתחת את העץ הזה, הילה, ומקווה שיתפתח דיון מעניין.. אני- במעברים למציאות, ובהרהורים על פיצולים כאלו ואחרים שלי שיש לשוב ולחבר ויש לי מחשבה על כאן בתור אולי האחרון שבהם ובו זמנית אולי גם הראשון שבחיבורים. גילת.

היי הילה, זו שאלה חזקה... יש איזה סוציולוג, גופמן שמו, שמדבר על כלל התקשורת, כלל הצגת העצמי שלנו, כהצגה מורכבת. הצגה שמושפעת מהחברה ויוצרת אותה. ובמובן זה, ההרבה פנים האלו שיש לאדם הן טבעיות, מנגנון של המציאות ולא הגנה של הנפש. באינטרנט הסיטואציה החברתית פחות מוגדרת, פחות מחייבת עטיית תפקיד. אז יוצאים דברים מעניינים... אולי דברים שאין להם סיטואציות לצאת בהן, אולי דברים שלא היו מתקבלים בסיטואציה המציאותית. את הבונה של המצב ומעניין לראות אילו מין מצבים בונים. ובתחושה שלי, כשלדברים האלה, המוסתרים, אין מפלט בחוץ, באמיתי, הם יביאו בסוף להתפוצצות, אבל כזו שרק ממנה אפשר להתקדם. אז מבחינתי זה משרת את הפיצול. בטוב, שמעניק מקום לדברים חסרי מקום ומונע פיצוץ כואב, וברע של הנצחת המתח הלא בריא הזה. (נדמה לי שכתבתי בשפת נעמה, זו שאני מפליגה איתה, שכל כך קשורה לאסוציאציות שלי שהיא בעצם לא מובנת...) לילה טוב, נעמה.

על החוויה שלי שהוא רוצה שאני אגדל , ומהר . על הפספוסים שלו . בכיתי הרבה . הוא אמר שהוא לא היה ער לדברים האלה ושהוא ישים לב יותר . וגם .... ציירתי , וגזרתי והדבקתי מדבקות . קצת לחזור להיות ילדה . מחכה למחר שניפגש שוב . הילה

מתהפכת במיטה בלי סוף, מתעוררת באמצע הלילה והסדין כרוך סביבי כמו כותנות משוגעים. קמה שוב ושוב ומפחדת לחזור לשינה הטרופה, הטורפת. אני רוצה שומר לילה, לוכד חלומות, מרגיע נפש. העולם הדק הזה, שבין העירות לחלום, איזו קליפה דקה שמגינה על הנפש. והיא סדוקה ומכאיבה. אני עייפה כל כך. נעמה.

אוי נעמה... את כותבת תמיד כ"כ מוחשי, יפה וקרוב! כשקראתי דמיינתי שאני באה אלייך בלילה ומהדקת עלייך את השמיכה.. ואז יושבת בקצה המיטה שלך בשקט...בסוף נרדמת.. מקווה שתרגישי טוב ורגוע יותר בובי

ששלחתי.. לא רציתי לשלוח ולחצתי בטעות 'שלח'.. זה פשוט 'עוד מאותו דבר'. כמה אפשר לחפור שם? מנסה להמשיך הלאה. קשה. בייחוד בגלל ההכרה ב'נכות' . יש לזה מחיר פסיכולוגי שעליי להאבק בו

שלום, אני בת 23 ומאז וממעולם הייתי ביישנית, אבל הבעיה שזה מלווה לפעמים בחוסר בטחון עצמי , אני בחורה יפה אני מודעת לזה כל החברים והסביבה אומרים לי, אבל אני ניזונה ממבטים של אנשים ולפעמים אני חושבת שהכל קשור בי, שמשהו לא בסדר בי אם זה לפעמים אנשים שמסתכלים עליי ומשתעלים.. אני גם לא יוצאת הרבה עם חברים, יכול להיות שזו הסיבה? שאני מרוכזת יותר מדי בעצמי ואני מחפשת כל מיני פגמים ואני חושבת שכל הזמן בוחנים אותי?

את זה - אבא שלי פשוט לא מגיב לי. אני יכולה לדבר איתו והוא לא מסתכל עליי ולא אומר כלום ולא מגיב, לא יודע לתת פידבק אמפתי כלשהו ויש תחושה מאוד גדולה של להיות לבד בבדידות מול מישהו כזה, ונראה לי שפעם לא הייתי מסוגלת לראות שהוא כזה והייתי מדברת עם עצמי ומנסה לסחוט ממנו תגובות או להשלות את עצמי שהן שם... זה מוזר לראות כמה שאבא שלי לא קומיוניקטיבי מבחינה רגשית.. וחיים שלמים של ילדות עשיתי לו אידאליזציה. אני מרגישה לבד. רוצה אנשים וחברים אבל מפחדת שישפטו אותי. גם ההכרה בנכות לא נוחה לתחושת הזהות לי וגם ההיסטוריה של בולימיה לא משהו שנעים לספר מצד שני בחיים לא באמת יכירו אותי אם לא אספר על ההיסטוריה שבאתי ממנה. אני מרגישה במלכוד. זה לא פייר. רק כי היו לי קשיים וסימפטומים זה דן אותי לקיום מאוד מבודד וקשה כי יש פחד מסטיגמה.. אי אפשר לומר בפשטות שלפעמים אני מתמודדת עם לחצים דרך אגילה והקאה נכון? זה די מגעיל לחשוב על זה. אני מתביישת בזה.. אבל אני כל כך רוצה להיות אני ושיקבלו אותי כמו שאני ולא לפחד להיות . אי אפשר לחיות ככה עם כל הבושה הזאת. נמאס לי להתבייש ונמאס לי לפחד משיפוטיות. שמישהו יעזור כבר לשחרר אותי חזרה לעולם לא שיפוטי. נמאס. רוצה לחיות כמו שאני ולהתקבל כמו שאני ושיעזבו אותי בשקט כל ה'סמכויות', אין סמכות מעליי יותר, אבל יש בי המון פחד משיפוטיות ואין כח לעמוד מולה ולנסות להסביר את עצמי.

זה מה שנקרא לשפוך את התינוק עם מי האמבט... או 'הניתוח הצליח החולה מת'... כן, דברים קרו בעקבות הטיפול, אבל באיזה מחיר? מבחינה נרקיסיסטית יצאתי משם מפורקת ומעורערת לגמרי כמו אחרי טראומה בפני עצמה

רשמתי בשרשור המיועד גם מקודם אבל לא פורסם, אולי לא נקלט. מאחלת לך המון הצלחה ושלווה. בעיני את נפש רגישה ויפה.

וקראתי שוב ושוב את המשפט האחרון שכתבת בהודעה.. נוגע עמוק בלב.. במבי.

אני רוצה להיות נורמלית ומוצלחת. לא טוב לי עם ההגדרה של ה'נכות' הזאת. נכון שהיו לי חרדות וקשיים ובעיקר ערך עצמי נמוך ושנאה עצמית וקושי להתמיד במסגרות, אבל נגיד יש לי אי כושר עבודה וזה לא נכון שאני לא מסוגלת לעבוד, אני לא מעוניינת לעבוד יותר מסף מסויים, לא רוצה עבודה בשכר מינימום שבה אני פועל של מישהו אחר, רוצה למצוא משהו שיתן ביטוי לי וירגיש יותר מספק ולא רק 'נוח' וראש הכי פצפון וחסר חשיבות.. מעדיפה לא לעשות כלום מאשר להקדיש את עצמי למשרה מלאה בעבודה מסוג כזה... אבל מצד שני הרבה מאוד אנשים עובדים ככה ואני מפחדת שישנאו אותי וישפטו אותי שלמה אני עצלנית ומפונקת ונהנית מרווחים משניים. אני רוצה להנות מהרווחים המשניים שלי בלי לשים זין! נמאס לי לפחד שישנאו אותי וישפטו אותי. נמאס לי. ואני לא רוצה להציג את עצמי כיותר מסכנה ממה שאני באמת, אני לא שונאת את עצמי כמו פעם ואני רק רוצה דברים טובים לעצמי. מפחדת שישפטו אותי שאני פרזיטית שחיה על חשבון המדינה. אני שונאת את העולם הזה, אי אפשר להיות אדם חופשי פה . אני רוצה לשים זין על הכל ועל הדעות של כולם, למה זה כזה קשה? תראו פוליטיקאים מסריחים הכל מלא קומבינות ואפילו אחרי שהם נחקרים ומורשעים הם ממשיכים להרגיש ראוים ובעלי חשיבות ולא נותנים לזה להגביל אותם, וזין על מה שאחרים חושבים, אז למה אני מרגישה כזאת רעה ואיומה כי אני לא רוצה לעבוד כמו כולם בעבודה במשרה מלאה שתהפוך אותי לעבד של מישהו אחר בחוויה שלי. מותר לי חופש? לא? אודי, מותר לי חופש? אני צריכה להרגיש רע כי יש לי קצבה? כי יש לי הכרה בנכות, למרות שאני לא באמת מרגישה 'נכה'. אני פשוט לא מעוניינת לחיות אורח חיים מסויים שנחשב הכי נורמטיבי כביכול של עבודה עבודה עבודה ... צריכה איזון בין עבודה לחופש......לזמן פנוי.. אני רוצה להיות בן אדם חופשי בפנימיות שלי. מתי זה יקרה? מתי אני ארגיש שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד? לא קל לי להגיד שיש לי הכרה בנכות ומצד שני גם לא קל לי להסתיר את העובדה הזאת.. אני לא 'נכה', יש לי קושי מסויים, בטוח. אבל אני לא 'נכה', כל מי שהכיר אותי אמר שהוא מתרשם שהאינטיליגנציה שלי מעל הממוצע, אני לא רוצה למסכן את עצמי בכח רק בגלל פחד שלא ישפטו אותי. אני רוצה להיות בן אדם גאה עם ראש מורם לצעוד ולומר 'בחרתי'. בחרתי לא להיות עבד במשרה מלאה בתוך מסגרות כובלות בחברה הזאת ואם קוראים לזה 'נכות' שיהיה, אבל אני לא פחות מאף אחד אחר וזכותי! זכותי לחופש שלי! זכותי לא להתנצל כי לא בא לי לשעבד את עצמי למעסיקים ולעשייה ושחיקה ועייפות. זכותי! נמאס לי להרגיש שאני פושעת רק בכלל שלא מתאים לי מה שנחשב נורמטיבי ורגיל ומצופה חברתית. אודי, מה אתה חושב?

כ"כ התחברתי לשורות האחרונות שכתבת שבאלי להעתיק לך אותם חזרה!!! אני מסכימה עם כל מילה! אני רוצה להיות בן אדם גאה עם ראש מורם לצעוד ולומר 'בחרתי'. בחרתי לא להיות עבד במשרה מלאה בתוך מסגרות כובלות בחברה הזאת ואם קוראים לזה 'נכות' שיהיה, אבל אני לא פחות מאף אחד אחר וזכותי! זכותי לחופש שלי! זכותי לא להתנצל כי לא בא לי לשעבד את עצמי למעסיקים ולעשייה ושחיקה ועייפות. זכותי! נמאס לי להרגיש שאני פושעת רק בכלל שלא מתאים לי מה שנחשב נורמטיבי ורגיל ומצופה חברתית. אגב, אני מבינה את התחושות שלך, כי אחת הסיבות שלא רציתי לקבל קצבה זה מה שכתבת.. בובי

תודה.. ושאלה: את בלי טיפול כרגע?

אני קוראת כאן כמעט שנתיים בפורום ואני לא מאמינה שכמעט עברה שנה מאז שעברת ל"מחליפה" (אולי כבר לא כ"כ מחליפה :) בכ"ז שנה...)!! מה אגיד לך, אני כרגע כמעט שנתיים בטיפול (ולשאלתך-עדיין) וקשה לי לדמיין מה עברת ואת עוד עוברת. וזה לא פסיכי שאת מתגעגעת, זה הכי נורמאלי כי אני מאמינה שלמרות שנטשה היה בקשר שלכן גם טוב... אבל אני שמחה שהצלחת להתרכז בטיפול החדש ואיכשהו "להניח" מעט לקודמת ושנקשרת אליה (למרות שעכשיו היא מהדהדת חזרה..זה יעבור..) כתבת-"האם מצב כזה לא עשוי להמנע כשאני בטיפול?" והזכרת לי משהו שקרה לי לפני כחודש בטיפול- המטפלת שלי חשבה לאורך פגישה שלימה שאני הולכת להרוס לעצמי משהו (עניין לימודי שהיה חשוב מאוד עבורי) ורק בסוף הפגישה הבנו שהיא הבינה אותי לא נכון (לא רציתי להרוס)... פגישה לאחר מכן באתי ואמרתי לה שמאוד כעסתי שלכאורה היא ידעה שאני הולכת לדפוק לעצמי ולא אמרה כלום ולא מנעה?! למה היא לא שמרה עליי?! היא אמרה הרבה ולא ארחיב..אבל משהו שהיא אמרה ואני מסכימה עם זה.. זה שבסופו של דבר אני צריכה ללמוד לחיות עם ההשלכות של המעשים שלי... אז אני לא יודעת אם עשית משהו.. אבל מטפלים לא יכולים למנוע הכל.. אני יודעת שאת מרגישה שיש קשר לטיפול ולעזיבה שלך את העבודה- קצת קשה לי להבין למה (יכולות להיות עוד הרבה סיבות...) בכל אופן, אני מקווה שאת משתפת את המטפלת שלך בכל זה..שהיא לא מנעה ומטרות טיפול ו.. זה יכול לעשות לך קצת סדר.. חוץ מזה סמבדי, מה את עושה עכשיו בזמנך הפנוי? בובי

כי כולכם עניתם לי.. אני עדיין אצל ה"מחליפה". למעשה מאז שאותה פסיכולוגית נוטשת יצאה לחופשת הלידה, וגם כ"שחזרה" ואני התלבטתי האם לחזור אליה-עד ש"עזרה" לי ונפרדה ממני במייל...משך כל הזמן הזה הייתי בטיפול, ואני עדיין אצל ה"מחליפה". והיא מאד מאד משתדלת. ומאד נחמדה. ומאד מתחשבת גם במצב הכלכלי. אבל עדיין, אני לא מבינה איך זה קרה לי שאיבדתי את העבודה שלי ב9 שנים האחרונות?? לדעתי יש קשר הדוק (שבא לידי ביטוי גם בלו"ז הכמעט חופף בין המשבר בעבודה למשבר -ולסיומו הטראומתי-בטיפול. ובעבודה.). ואני לא מבינה איך ה"מחליפה" לא הצליחה למנוע מזה לקרות? ולא שאני מאשימה אותה. אני די בטוחה שזה קשור לקודמת=הנוטשת. אבל אני כבר שנה אצל ה"מחליפה". ואני תוהה- האם מצב כזה לא עשוי להמנע כשאני בטיפול? לא יודעת מה לחשוב. גם עליה. על "היעילות" של הטיפול שלה. למרות שהיא ממש אחרת מהקודמת. כשהקודמת נטשה אותי במייל-רציתי למות. החליפה" החזיקה אותי. אפילו יצאתי עם מישהו-דבר שלא עשיתי כמעט עם הקודמת...כי כל הזמן היו משברים בטיפול. אבל עדיין, התוצאה-הלכה למעשה היא שלאחר 3 שנות טיפול: שנתיים עם הקודמת- הנוטשת, ושנה עם ה"מחליפה" , אני ללא עבודה. וגם לא השגתי את 2 המטרות הנוספות שהיו לי והן למעשה הסיבה שבגללה באתי לטיפול. איך מסתכלים על זה? איך מסתכלים על טיפול? האם לא בתוצאות? איך יודעים האם יש קשר גם לטיפול של "המחליפה"? למה היא לא הצליחה למנוע את זה? האם ייתכן שזה היה קורה כל מקרה?.... נראה לי שלא. כי גם אם המצב היה חרא-באופן פתאומי בעבודה לאחר כל השנים האלו, עדיין הייתי מצפה שיעזרו לי להישאר שם עד שאמצא משהו חדש. אני נורא בחרדה. קיומית. יומיומית. מפחדת לטעות. וחסרת אמון. "ביג טיים". אמון תמיד היה "אישיו" אצלי, אבל לאחר הנטישה שלה, זה פשוט רק החריף. אבל רציתי רק שתדעו- שאני כרגע עדיין עם "המחליפה". ועד המשבר בעבודה והפיטורים מאד אהבתי אותה. נקשרתי אליה. אלא שמאז- אני יותר ויותר חושבת על הקודמת-הנוטשת. ואפילו ראיתי אותה ברחוב! פעמיים!!! ומאז- שלחתי לה הרבה מיילים. ואפילו סימסתי. ואני עוברת ליד הקליניקה שלה די הרבה. ( זה פשוט ממש לידי..וקשה להמנע מלעבור שם ברגל). וגם בוכה המון. נזכרת בה. ובאופן פסיכי "מתגעגעת" אליה. למרות שהיא הרסה את חיי-קרוב לוודאי.. בגלל מה שעשתה לי. נטשה. אודי- בבקשה תכתוב לי מעט. משהו. תובנה, דיעה, כמה מילים. קצת סדר בראש המבולגן והחרד שלי. אני שוקלת ( לראשונה בחיי) לבקש תרופות. מיוזמתי.( אפילו שפסיכיאטרית שהלכתי אליה פעם אחת בזמן המשבר בעבודה, נתנה לי רק משהו זמני-נקודתי להרגעה, כי לא חשבה שכדאי לתת משהו קבוע..לטווח ארוך). זאת הייתה דעתה. "תגובה נורמלית פחות או יותר למצב מציאותי קשה"...ושאולי פסיכותרפיה מספיקה.

את השאלה הזאת. וחשבתי(ועודני חושבת) המון זמן עליה. ולכן...אולי זאת בדיוק ה בעייה. אין לי מושג מתי, אם בכלל זה יקרה-והיא תוכל להיות עבורי בפני עצמה. משמע=בעייה. כי אולי זה בעצם מצביע על בעייה בטיפול. משהו כנראה חסר לי. אחרת אני מניחה שבחלוף פרק זמן שכזה-(ואגב אנו נפגשות 4!! פעמים בשבוע. והיא ממש לא אנליטיקאית. היא בכלל לא עושה אנליזות ולא הוכשרה לכך)היא כבר הייתה "בפני עצמה" עבורי. והקודמת לא הייתה עדיין כה דומיננטית אצלי/עבורי. האם יש משהו בדבריי לדעתך אודי? ודברנו על זה-היא ואני. בערך.. אבל לפעמים זה מסתכם בזה שהיא אומרת לי:"סמבדי" , אני חושבת שיש ביננו כימיה, וקשר טוב. ואני אוהבת אותך. אבל אם לא טוב לך פה- אז תלכי. זאת בחירה שלך. אני פה עבורך. ..". וזה לא מספיק "רציני/עמוק" בהתייחסות לשאלה הזאת לדעתי. תשובה כזאת היא די סתמית בעיני. בכל מקרה- היא לא גורמת לי להבין מה קורה או מה הבעייה וכו'. אודי?

לשאלתך לגבי מה שכתבתי, היה לי עצוב באופן כללי לא בהקשר של הטיפול. את הטיפול אני אוהבת, זה חלק גדול מהחיים השלי, לא הייתי מגדירה אותו עצוב, אלא יותר בכיוון של הקשה. שאלתי אותה אם היא תרשה לי לשלוח לה הודעות והיא אמרה בחד משמעיות שלא. ואני רוצה שהיא תסכים למרות שידעתי שזה לא יקרה ולמרות שאני יודעת שזה רק לטובתי, אבל לפעמים אני כ"כ צריכה אותה ):

מילים : נתן זך כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים לחסד כולנו זקוקים למגע לרכוש חום לא בכסף לרכוש מתוך מגע לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל כמו שמש שזורחת כמו צל אשר נופל בואי ואראה לך מקום שבו אפשר לנשום כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם בואי , ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום . לאודי - ועוד איזה מקום , שבו אפשר לנשום ........

אודי , קצת מוזר , במקום העבודה שלי מגיעות הרבה אימהות עם התינוקות שלהם . זה שובה לב לראות תינוק במנשא של אמא , זה גם מעורר קנאה , והרבה הרבה כאב . אני יודעת שאותי אמא לא אחזה כך , וגם לא אחרת . כואב שבגיל 30 אני עדיין כמהה להחזקה הזאת של תינוק , שאמו נושאת אותו כואב לי כי אני יודעת שהצורך הזה לעולם לא יתמלא . אולי רק חלק , אולי קצת ???? אולי צריך ללמוד להסתפק במה שיש ?? הילה • שצילמה אמא עם תינוקת במנשא , למרות שאף אחד לא הבין למה.

במבי יקרה , מאחלת לך שנה נפלאה , עם הרבה נקודות של אור , אהבה ורכות . אני רוצה לאמר לך שאני מרגישה שאת ממש חלק מחיי , מקשיבה הרבה לשיר איילה של עלמא , זוכרת ? היכולת שלך להזדקק , היכולת שלך לאמר זאת , היכולת שלך להראות את הבטן הרכה שלך , מבלי לפחד לקבל הבעיטה, כי הפגיעות היא סוג של כח ( מתוך השיר של ריקי גל , היא דוגמה , מופת , ומקור השראה לכולנו . מזל טוב , יקרה ! הילה

במבוש ? :)) זה הצחיק אותי.. תודה מתוקה ! גם את מקשיבה לשיר האילה של עלמא/יונה וולך ? נכון השיר נוגע ? כשאני מקשיבה לשיר הזה, אני מרגישה כאילו האיילה ממש מבינה אותי,את החיפוש הזה..הכמיהה הזו ל ???? ואולי כשאגיע לאיזה רוגע..כשהכאב העמוק הזה ,הכמיהה המייסרת הזו תתרכך קצת, אולי אז במבי כבר לא יהיה פצוע ?? תודה לך יקרה על הברכות. מאחלת לך רוגע, שלווה ,שלמות עם עצמך, עם ילדייך והסובבים אותך.. חיבוק-במבי.

במיון שלחו אותי הביתה, כי אני לא מוגדרת חולה. השיקום יצטרך להיות עצמי, כנראה, בסופו של דבר. ולא שאני רואה ת'דרך. תודה למי שתמך, לפחות יש אתכם, סוריקטה

רוצה להיות איתך.. את יודעת ? פינטזתי שאנחנו מדברות בטלפון, ואיכשהו בכוחות משותפים אנחנו מצליחות לשלוף אותך למקום שטוב לך בו, למקום שאת מממשת את עצמך.. פינטזתי גם שאת מגיעה לאודי ובאמצעות היפנוזה שאת עוברת אצלו את מוציאה מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל האדיר שקיים בך. ואולי זו הקוסמת מהאגדות שתיגע בראשך עם מקל הקסמים ויתפזרו להם המון המוני כוכבים סביבך שימלאו משאלות ליבך.. ואולי זו הביג מאמא ההיא שמצאת לי פעם את מקום מושבה.. איתך-במבי.

ומלבי - שוב תודה לכל המילים הטובות שכתבו לי. קראתי את כולן. מה באמת עושים עם אנשים כמוני, שאלתי אני, שאלו גם אחרים. מה באמת... סוריקטה

היי אודי, המטפל החדש אמר לי שלדעתו כדאי שנפגש פעמיים בשבוע (והציע הנחה) על מנת לאפשר לי החזקה טובה. מה הכוונה? מה זאת אומרת החזקה טובה וכיצד מטופל "מוחזק" אמור להרגיש? ולמה לדעתך מאז שנפגשתי עם המטפל החדש, אני לא מפסיקה לחשוב על "הישן" (מעניין שעד המפגש הזה בכלל לא התעסקתי ולא חשבתי על הפסיכולוג הקודם). אני מתקשה להבין את זה. אולי תצליח לשפוך קצת אור. נטע.

חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שההתעסקות והגעגועים למטפל "הישן" נובעים מנסיון התנגדות לטיפול החדש. עכשיו כשאני מודעת, לא אתן לכך "לחבל" בטיפול. אודי, המטפל "הישן" שלח היום בבוקר סמס ושאל לשלומי. האם זה ראוי? אותי זה רק בלבל.

הי אודי, האם לפי כללי האתיקה מותר למטפלת שלי "להעביר הלאה" אם אני מספרת לה שאבא שלי מעלים מס? או שיתברר לה מצורת הדיבור שלי שהזכויות שהמשפחה שלי מקבלת (למשל מביטוח לאומי) לא תואמות את מה שיש להם במציאות? אנלא יודעת אם זה רלוונטי, אבל אני לא קטינה. ובכלל כללי האתיקה מחייבים "רק" מוסרית ולא על פי חוק נכון? בובי

אני תוהה, מאיפה כל השנאה הזו שמרקיבה אצלי? מה זו הבאר חסרת התחתית הזו, שאני כל הזמן צונחת בה? (כמו החלומות האלה, המשותפים, שנופלים ונופלים ונופלים ומתעוררים רגע לפני התחתית. הם היו ממלאים את לילותי כילדה) ואני תוהה, אם לכולם יש את אותה כמות שנאה ואצלי היא מרוכזת לנקודה סינגולרית, דחוסה, בודדה. כי דווקא אחרים אני לא שונאת. אפילו אוהבת לא מעט. או שאולי יש בי גרעין של רוע ששייך לי והוא לא אנושי, לא טבעי? ואז, האם הוא קיים שם מאז ומעולם, או האם הוא עונש? ואם הוא עונש, אז על מה? והאם ניתן לכפר? ואיך? בהלקאות? בוידוי (על מה?) וכמה אווה מריות? סליחה שהמוצפות שלי מביאה אותי להציף כאן. פתאום כבר לא יודעת לגמרי להיות לבד (שלא לדבר על ביחד). אחזור לחלומות שמחכים לי, בתקווה שיהיו סלחנים. לילה טוב, נעמה.

זו המשאלה. להבין כדי שאוכל לדעת איך לעמוד מול זה. אם אפשר לעמוד מול זה. למצוא את המענה שיסדר, כדי שאוכל לדעת לאן אני הולכת, להפסיק לגשש באפלה. להגיע לתחתית הבאר, למקור שלה, להילחם בה ולא ברוחות רפאים.

לעולם לא יוכלו מטפלים למלא חסכים ולא משנה כמה שיטות הם ינסו עלינו........ושלא תחיו באשליות....שולחת את שכתבתי..........מרגישה מקרה אבוד..... בחושך בתוך הצללים מסתתרת, מאחורי סלעי מילים קשות, היא בוכה בתוכה, מסתירה כאבים. מגלה מעט, מסתירה רבדים, שכבות מתקלפות כמו בצל, וכל שכבה וכל רובד כואב מקודמו... שום דבר לא יעיל לילדה חשוכה...... אי אבדה הדרך אל ביתה אל אותה ילדות רחוקה, הדרך בה רצתה לשוב בחזרה. מקשיבה לקולות מתנפצים של גלים רחוקים, נשברים על המזח חיים שלמים, אשליות מתוקות של קרבה, של שינוי כן רצתה לשוב בחזרה, אך אבד השביל, אבדה התקווה........... מזכיר את השיר ששרה רבקה זוהר "אל הדרך היורדת מהכפר"...לפחות היא איכשהו השתקמה....מה איתי? אבדה הדרך???? תמיד יש תקווה נכון?????

שלום, השנה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וכיום אני מוצאת את עצמי עובדת בתור מזכירה עם משכורת מינימום והרבה צעקות כאילו חזרתי להיות חיילת . זוהי עבודה שכל אחד יכול לעבוד בה גם מי שלא למד בכלל. אני מאוד רוצה להגשים את עצמי ולהמשיך לתואר שני בתחום הקליני או תעסוקתי. אבל ידיד קרוב טוען שכיום אין ערך לתארים וככל שלומדים יותר כך יש פחות סיכויים למצוא עבודה (הוא עצמו למד הנדסה ובקושי מצא עבודה). אני לא רוצה להשקיע את כל כולי ולוותר על החיים שלי ולבסוף למצוא את עצמי באותו מקום שבו אני נמצאת כיום , כלומר ללא עבודה מכובדת שקשורה לתחום שאותו למדתי. האם החששות האלו מוצדקים? תודה מראש לכל המשיבים

לעניות דעתי ממש כדאי להשקיע, כי אם תקראי פה תוכלי לראות שפסיכולוגים קלינים או בכלל מטפלים מרווחים הרבה כסף בפרטי... ואם יש לך את הכישורים מדוע לא להשקיע? בהצלחה מיכל

אתה חושב שהפסיכולוג שלי מבריז לי , (משיחות טלפון שנקבעו מראש ) כי הוא רוצה לתסכל אותי ??? אוףףףף , אודי , אוףףף