פורום פסיכולוגיה קלינית

סתם..אין לי כח להרבה מילים. אחרי כ9 שנים-איסדתי את העבודה. מובטלת. כבר חודשיים בבית. לא צמצומים. פשוט התלקחות מהירה של אש. לו"ז? כמעט חופף למה שקרה לי ב"טיפול". ההוא. עם ההיא. שעזבה. חודש לפני שיצאה לחופשה - שיחה ראשונה עם הבוס ואולטימטום-איום.ב"טיפול" -אני עוברת ל"מחליפה". 3 חודשים אחרי-בעבודה:"הכל בסדר". האיום הוסר. ב"טיפול"- היא "חוזרת" מהחופשה. מציבה תנאים. ואני? בין ה"מחליפה" ובינה. קרועה. לא מצליחה לעזוב אותה, ולא מצליחה לחזור אליה. ב"טיפול"- היא נפרדת ממני במייל. בעבודה- שוב בעייה. עוד לא מדווחים לי עליה כי צריכים שאסיים פרוייקט חשוב.ב"טיפול"- אני ממוטטת מהנטישה. ונמצאת אצל ה"מחליפה". שם נשארתי/הושארתי. בעבודה: איך שאני מסיימת את הפרוייקט(ובהצלחה רבה. הבעייה לא הייתה קשורה אליו אלא למשהו אחר)- שוב שיחה.והפעם: אולטימטום רציני יותר."או שתסכימי לשינוי בתפקידך לאחר 7 שנים( שכרוך בהרעת תנאים ובעיקר- בהשפלה), או -שתלכי הבייתה". מכאן- הדרך קצרה. פיטורים. לא מצליחה לכתוב יותר מזה. אין לי חיים. רק בבית. לא יוצאת. העבודה מילאה את חיי. גם חברתית- מבלי ששמתי לב עד כמה.. מה לעשות? לא יודעת. האם בגילי "המופלג" ללמוד לתואר נוסף? ואז? מה? הכל הרוס. אין כסף. אין בחירה. רק בכי-רע. טיפול. הרס את חיי. עד הטיפול- הייתה לי עבודה שהחזקתי בה 9 שנים. הגעתי עם עבודה. בגלל סיבות אחרות. ויצאתי- ללא עבודה. וולא פסיכולוגית. שהבת שלה- ההיא... ההריון... אוטוטו בת שנה. וכן- היא עדיין בארץ. ולא עזבה לחו"ל. רק עזבה אותי. במייל.

באלי להגיד לך משהו שאני בעצם גם מנסה להגיד לעצמי (גם תקופה בלי עבודה ובכלל מרגישה קצת תלושה..) נכון שאין כסף ונכון שאין חברה ונכון שמשעמם ונכון שיש יותר פנאי להתבחבש בדברים ונכון.... אבל (וזה אבל גדול בעיני!) זה כרגע המצב ואפשר אולי גם קצת ליהנות ממנו.. כמה פעמים במהלך 9 השנים האלו ביקשת קצת חופש וזמן לעצמך? אומנם זה לא מבחירה, אבל בכ"ז. מקווה שזה מדבר אלייך (ולא כתבתי את הראש שלי מידיי..) בובי

למרות הכל, התייגסתי למלחמה הזו בדכאון ובעצב, נעתרתי כמעט לכל הטיפולים שהוצעו על הדרך, התנסיתי בחוויות שונות ועדין לא תם. אני מנסה לפתח עמידות נגד פרידות, ומחשבות על אנשים שעברתי אצלם באמצע החיים, כחלק מעבודתם ותפקידם ולהבין שלא היה שם בעצם כלום, פרט למילים שעברו, חלקן התקבלו וחלקן קיבלו משוב. אני מנסה הכל, את כל מה שרק אפשר, אך בתוך תוכי יודעת שלא אוכל להחזיק מעמד או להעמיד פנים עוד זמן רב. הכל נראה כל כך שטוח, שום דבר לא יכול להכנס פנימה. הירוק נראה פתאום דהוי והפרחים עצובים. מרחבי השדות ואופק ההרים נותנים לי תחושה של ריחוף. כל שיר, או תמונה, מזכירים לי פרידה. ובכל זאת למדתי לאחרונה כמה מופלא הוא הזכרון וכמה אכזרי. כמה חזקים הזכרונות וכמה שבריריים. כמה חכמה היא השכחה וכמה אכזרית. כמה לא יציבה המשמעות שאנחנו נותנים לחיינו וכמה הבל מכסה את ההוויה. הנה אני הולכת ומבקשת עזרה ומחפשת את הדרך ולא רואה. אני צוללת, לתוך מקומות אפלים, הבזקי זכרונות, וריחות, תחושות ומראות עוטפים אותי ומטלטלים. אם הייתי חולה סופנית אולי היו עוזרים לי להפרד. ואני חולה סופנית. למרות שזה אולי מרגיז שכך אני אומרת. כמה פשוט היה אם הייתי חולה, אני חושבת לעצמי, כי עם זכרונות חולים אי אפשר לקבל עזרה הולמת. מילי

שלום אודי, הכוונה לזכרונות קשים שעובדו, אוחסנו במגרות הזכרון והחלו דולפים החוצה באופן לא רצוני, אולי בגלל הדכאון, אולי כי הם חלק מהדכאון. לא יודעת אם הצלחתי להסביר. הכתיבה אצלי לרב היא זרם של מחשבות, רגשות ומילים ולא תמיד צירופי המילים נוצרים מתוך מחשבה, לפעמים הם אסוציאטיביים וכו'. הצלחתי להסביר? מילי

הי אודי, הכוונה לזכרונות שמכרסמים כמו מחלה ממארת. כאלה שקשה לחיות בצילם. כאלה שגם אם היו רדומים וסגורים, דלפו פתאום החוצה.

אני זקוקה למגע , לחיבוק , לחום אנושי , זה יום קשה ואני כאובה . לא טוב לי .

אודי יקר, הרגשתי שבפגישות האחרונות המטפלת שלי שינתה גישה איתי, חקרה אותי אחרת...פרשה אותי...דברים כאלה...העזתי ואמרתי לה שהרגשתי שהיא השתנתה...ושלא תגיד לי שאני השתנתי כי אני מרגישה שונה ואמרתי לה במה...ומה ענתה לי? שהיא לומדת קורס חדש ולא חשבה שזה מורגש....מאמין???????? אמרה לי שכל הכבוד ששמתי לב, שאלתי אותה על השיטה החדשה, היא הסבירה לי הכל, אבל בכל זאת אמרתי לה שאני "שפן ניסויים".... ולשאלתי האם מטפל צריך לומר למטופל שהוא לומד משהו חדש ומנסה אותו???? זה לא פייר, אני חושבת שמן הראוי היה צריך לספר לי על כך ולא שאני ארגיש שהיא השתנתה לי פתאום...מה אתה חושב? ומה כללי האתיקה אומרים????? כתבתי לה "חשוב לשתף אותי..כי זה לא נכון שהאמון יפגע בגלל שיטה שאת לומדת..ומסתירה ממני..אני מצפה ממך שתשתפי אותי בניסויים שלך עליי...לא כועסת רק חבל...." מה דעתך אודי? כנראה שלא אקבל תשובה עד שבוע הבא ממנה לפחות.... מיכל

"ברגע ששאלת"... אם לא הייתי שואלת לא הייתה אומרת לי...קראתי על זה באינטרנט וכתוב שמי שעושה את הקורס הזה צריך לפחות מטופל אחד שיוכל להתנסות עליו...אז שוב שואלת האם לא היה מהראוי שתשתף אותי? האם באמת רק מהיסח הדעת היא פעלה כך???? והיא כל הזמן משתלמת..והיא כל הזמן בהדרכות ואוףףףףףףףף אני מרגישה על ה"מוקד"....סליחה על הדרמתיות....

שמתי את האגו והחשדנות שלי בצד והקשבתי להמלצה של בעלת סמכות בתחום מסויים כי השתכנעתי בכנות כוונותיה שהם לטובתי

אודי, הייתי היום בפגישה ראשונה עם פסיכולוג חדש. יצאתי עם תחושה של געגועים עזים לפסיכולוג הישן. קשה לי להאמין שאצליח לבטוח שוב ולהתמסר לטיפול החדש. אבל אני לא מוותרת לעצמי ולא מוותרת על עצמי. מגיע לי להרגיש טוב יותר!!! אגב, ההודעה של מילי עשתה לי רע. כמו סכין ישר ללב. רציתי מאוד שתענה לה תשובה מלטפת, מלאת רוך. שתחבק אותה במילים. הצטערתי מאוד שלא עשית זאת. חבל שאני לא מצאתי את הכוחות להגיב. מאוכזבת מעצמי. נטע.

נראה לי גם שלא פעם ראשונה שאני מגיבה לאנשים פה וההודעות לא מפורסמות :/

הזכרון נזכר ומוחה. למה לא הסבירו לי מה זה טיפול פסיכולוגי אנליטי? ועוד ישבתי שם מולה ורציתי להיות גם... מצאתי את עצמי משחזרת טראומות לא מודעות בלי לעלות על הדעת שזה בכלל אפשרי ומה התהליך הזה בכלל. למה לא הסבירו? כ"כ הרבה כאב חויתי שם וגרמו לי לחוות אותו בתנאים מבזים שדיברו אליי כאילו 'בחרתי' כך או אחרת. בזמן שבכלל לא הבנתי. פתאום עולה כעס שוב. זה לא היה צריך לקרות בכזאת צורה! ההתפכחות למודעות לא הייתה אמורה לקרות בכזאת צורה מבזה ומטלטלת מבחינה נרקיסיסטית. אני כועסת על הפסיכולוגית שהייתה לי. על הזכרונות החווייתיים האלה שהשאירה לי בחיים החד פעמיים האלה. לגעת במקומות כאלה רגרסיביים ולהרגיש שכל זה קורה בתוך תנאים שמבזים אותך וכל זה רק כי לא הסבירו לי ולא הכינו אותי כמו שצריך לטיפול פסיכולוגי אנליטי. מרגיז אותי. מרגיז אותי שאני בכלל לא הייתי מודעת לכלום ודיברו אליי כאילו 'בחרתי'. די לצביעות החברתית הזאת. מנסה לחלץ את עצמי מקירות כלא בלתי נראים. זה קשה. קשה להאבק על זכות הדיבור. קשה לכעוס על אחרים שהם לא בסדר והם יותר מדי לא בסדר, יותר מדי אנשים בעמדות סמכות למיניהם הם לא בסדר ולא אמינים ולא אכפתיים ואטומים וחוצפנים ומקשים עליי את החיים במקום להקל רק כי הם יכולים, כי צריך אותם ואז הם משחקים בך. לא קשור לפסיכולוגים בהכרח, בכלל. רוצה לחיות כבר את החיים שלי שיהיה בטחון, רצון, חברים, דברים טובים. מחפשת מאיפה להתחיל.. אבל ההשפלה הנרקיסיסטית הזאת ואטימות לא היו הכרחיים. היה אפשר להסביר לי :/ אוף. קשה להתמודד עם אנשים שמתסכלים, קשה. קשה להעיר להם. אין לי קול. למה אין לי קול? ולמה בכלל לגרום לי לכעוס? פשוט שיהיו בסדר! אני מנסה להיות בסדר. מילה שלי היא מילה. אם מתחייבת למשהו אני עושה, אם מבטיחה אני מקיימת, לא מטרטרת, לא מורחת את הזולת ומשקרת, לא משחקת משחקי אגו מגעילים. נמאס שהעולם לא פשוט ואמיתי יותר

את יודעת? אני קוראת את הודעותיך וחושבת בראש,ומרגישה בלב וגם הגוף מרגיש.. רוצה לשתף אותך, חושבת שזה יהיה קצת מבולבל.. מה שלא מתאים, תזרקי לפח, טוב מימה ? בתחילה כשנכנסת לפורום כמשתתפת פעילה, הודעותיך עוררו אצלי כעס,תסכול, זעם, עייפות, קנאה גדולה.. כן, רגשות לא פשוטים.. ככל שעובר הזמן ואני ממשיכה לקרוא את הודעותיך, אני אולי מתחילה קצת להבין ויש לי בלב פינה מאוד חמה אלייך.. מימה, רובן של הודעותייך מבקשות מאודי הסבר, טעם, הבנה של תהליכים..תקני אותי אם אני טועה ? יש בך כעס, תסכול, זעם, חוסר אונים על המטפלת שלא הסבירה לך את התהליכים אותם את עוברת.. מימה, בטח שאת צודקת !!! לא הסבירו לך.. נשארת בחוסר הבנה, אולי בלבול.. לא יודעת מה.. היו צריכים להסביר לך !!! אבל, מי שאמור היה להסביר, לתת טעם, משמעות,הבנה , הם ההורים שלך !!! ואולי (גם)פה טמונים שלל הרגשות הקשים ?? ואת הרגשות הללו שמקורם כלפי הורייך, ומשום מה הם לא באים פה לידי ביטוי,את מעבירה וממשיכה להעביר אל המטפלת ההיא.. המטפלת שלא הסבירה..ואף לא מילה רעה אחת על הורייך..בכל אשמה המטפלת ההיא.. כשאני קוראת את הודעותייך, אני רואה בעיני רוחי ילדה קטנה אבודה בעולם. כל כך קטנה,לבד , כל כך אבודה ולא מבינה איך מתנהל העולם..כל כך מחכה למישהו גדול שיאסוף , יחבק, יסביר ברוך איך העולם מתנהל, מה עושים בני אדם, איך, מה ,למה,כמה, מי בעד מי, מה קורה ועוד.. כשאני קוראת אותך, הבטן שלי מתכווצת. יש בי רצון כל כך חזק לקחת את הילדה הזו ,לאסוף, לחבק אותה ברוך ולהסביר באופן שתבין ותרגע.. שתרגיש בטחון ורוגע.. מימה, גם כואב לי כשאני קוראת ומבינה שאת עובדת בעבודה שלא מספקת אותך וגם התמורה הכספית לא מרוממת.. כאילו בא לי לצעוק. את הרי מבריקה, השפה, הדיוקים שלך, הרגישות לכל ניואנס קטן, הציטוטים והשאלות שלך.. מימה מתוקה, אולי בסופה של הודעה זו כל מה שאני רוצה זה לתת לך יד ולומר לך, מימה , את לא לבד !!! ויש בך משהו מקסים בעיני.. משהו כל כך ראשוני.. איתך-במבי.

התגובה שלך ריגשה אותי והיא מלאה באמפתיה.

שלום, רציתי לדעת מה הדבר שגורם לנו לדחות את השונה מאיתנו, מה גורם להתעצבן כשאנחנו רואים התנהגות חריגה ולא מקובלת, פרובוקטיבית, או כל דבר שהוא יכול להיות בסדר גמור אבל פשוט שונה. תודה

הרצאה מרתקת על הפחד מהשונה: http://www.youtube.com/watch?v=YZLlvc9rviM

כללתי את כולם כאחד כי יש בינהם דימיון. לדוגמא, אם כולם מתלבשים בצורה דומה, ולאחד יש לבוש שונה אז הוא בעצם חריג ביחס לשאר. פעמים רבות, לבוש כזה או בכלל מראה- יכול להיות פרובוקטיבי. אני נזהר מקיטלוג ולכן לא אכנה בשמות, אבל דוגמת לובשי שחורים עם איפור מרובה, או לבוש חושפני מאוד, או סתם מישהו שהחליט לגלח חצי מהראש ואת החצי השני לצבוע באדום. דברים כאלה מרתיעים אותנו להתקרב או דוחים אותנו ממנו כי אנחנו פשוט לא מבינים למה הוא עושה את הדבר הזה שבעיננו ככ טיפשי/ נוגד את דעתנו וכו'. לרוב זה גורר גם כעס וסלידה כלפי אותה דמות. למה הרגשות האלה מציפים אותנו במפגשים כאלה?

לדעתי מה שלא מוכר לנו ושקשה להבין אותו מרגיש מאיים על סדרי עולם הכביכול 'מובנים מאליהם' שלנו ולכן הסלידה מפני 'השונה'

שלום שירלי, אני נמצאת בטיפול דינמי הרבה שנים, ולאחרונה אמא שלי במצב בריאותי קשה. אני מרגישה שאני זקוקה ליותר מפגישה חד שבועית, והמטפלת בי חושבת כמוני. היא נמצאת בתהליך הכשרה פסיכואנליטי, והציעה לי להיות בטיפול אנליטי- 3-4 פעמים בשבוע. באופן שלא מתאים לי, אני מרגישה שאני מאוד רוצה. מאוד צריכה המון ממנה (ולא אכפת לי לשכב בשביל זה... :-) זה כמעט ברמת הדחף.. אין לי כבר סבלנות לחכות. אני לא יודעת כלום על אנליזות. לא יודעת מה לדמיין.. רציתי לשאול אותך למה את חושבת שעליי לצפות. גם ברמה התהליכית והקשר איתה וכל זה, וגם ברמה הקונקרטית.. איך נפתח מפגש אנליזה? איך זה נראה- פיזית? אני קצת מרגישה שאני נפרדת ממנה.. כי עליי להיפרד מפניה. האם אנליטיקאים מדברים במהלך אנליזה, או בעיקר מקשיבים? כי אני מאד זקוקה לדבריה, לקשר שדומה עד כמה שאפשר לקשר אנושי רגיל.. תודה, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

נשמעת כמו הזמנה להרפתקה! אני מודה שאת רוב הדברים שכתבת התקשיתי להבין עד הסוף, אבל את 2-3 המשפטים האחרונים הבנתי דיי, ובם מצאו חן בעיניי. לשמחתי, מאז שאמא שלי הדרדרה לי ומאז שהיא הציעה שניפגש יותר במתכונת אנליטית, אני מרגישה אמון ואהבה גדולים אליה, וזה משנה את אופן, עומק וקצב הנשימה במפגשים שלנו. גם אני שונה ומתמסרת יותר, ולתחושתי- גם היא שונה ומגיבה לזה. הלוואי שתהיה לי הרפתקה טובה.. תודה לך, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

היי אודי, מצחיקה (?) האוניברסליות הזו של אוכל. אמרת למיכל לחשוב על כך שכשהיא רוצה אוכל היא רוצה את הצורך הראשוני האחר - את החיבוק וההבנה. והמטפלת שלי ואני מדברות על כך שהייתי רוצה לבטל את הצורך בשניהם. לא צריכה, לא תלוייה, לבד. יש מונח כזה, כשאומרים שמדינה מספקת את כל מה שהיא צריכה לעצמה. אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת לזה. לתחושת הגוף הריק, לקלילות, לשליטה, לעצמאות (והמטפלת תשאל אם גם לבדידות, לשנאה העצמית, לתשישות הנוראית, שקל לי לשכוח עכשיו). אני מרגישה כמו מכורה שמתוודה, נקייה כבר כך וכך זמן, אבל עדיין הפיתוי אורב לי ומעידה קטנה משמעה לרוב מערבולת משמעותית יותר. אני בזה לעצמי על זה, שונאת את עצמי, מתביישת לספר בכלל (למרות שבאותה מידה בזה לעצמי על כך שהיום אני אוכלת, שונאת את עצמי על הגוף שזה יוצר, מתביישת גם מזה). אבל ספרי, נעמה. זה רוצה להתאוורר. ספרי. בינתיים גם הידיעה שהמטפלת שם ורואה מונעת ממני לחזור רק לקצת (ובאמת כמו מכורה, מאמינה שקצת ובשליטה ואוכל להפסיק מתי שארצה). אני שונאת את הידיעה הזו שמכבידה, את ההודאה של המטפלת שהיא מסתכלת על הגוף שלי, שהיא מרגישה אחריות ובודקת ומוודאת שאני במצב בסדר פיזית. אבל זו ידיעה שגם שומרת עליי. והנה עכשיו כמה חודשים בלי שהעיניים שלה יוודאו מידי פעם שאני שומרת על עצמי. אז אולי בגלל זה כתבתי כאן את כל המגילה. ככל שזה פחות סוד, יותר קשה לי לחזור לזה. בחיי שאני מגעילה את עצמי. נעמה. ("נעמה, הנה הזדמנות. הזדמנות לתקן קצת, להיות קצת פחות דוחה. למה את מלשינה? למה את מנסה למנוע את זה? טפיל דוחה, את לא ראויה לכלום. מגעילה, מכוערת וחלשה. זה מה שאת.")

זה מעייף וקשה.. תמיד יש תקלות שצריך להתמודד ולתקן ולהכיל ולסבול בקור רוח... אוף

אודי אני אשמח להבין אחת ולתמיד למה גבולות כאלה חשובים ולמה יש איזה רצון מצד מטפלים שהפגישות יהפכו למשהו הרמטי בלי נזילות של מציאות חיצונית לתוך הקשר של מטפל מטופל .. למשל הטענה שזה יחליש את הטיפול אם מטופל יחשף לדמותו של המטפל בחיים האמיתיים... למה בכלל לעודד יצירת תפיסה רגשית אך לא מציאותית של המטפל? מצד אחד מספקים תנאים לעודד את יצירת ההעברה, מצד שני בסופו של דבר מנקבים את חור בבלון הזה, לא? שבים ותופחים מציאות בפניו של המטופל.. אז מה הפואנטה? האם מה שנחווה במקום הרגשי הרך, רגיש חשוף ופגיע שמרשה לעצמו להנגע, אז עוצמתו שהוא נרשם בזכרון ולא יאבד עוד? אשמח להבין

ללכוד את המפלצת אודי, הי, עוד לא הגעת,אולי אספיק סליחה שכותבת שוב.שמסתבכת. איך אסביר? יש בתוכי מפלצת... ממש לא מובנת, מוזרה. והכל בחוץ שקט ,בסדר. כמו בהארי פוטר, שהוא מגלה שחלק מוולדמורט בתוכו... שהוא צריך להלחם נגד עצמו... ולפעמים לא הכל מעורבב ומבולבל בתוכי אלא דווקא בהיר ומופרד, הכיסוי, המסביב -והיא. יש לי מין רצון לפגוע בעצמי, לא באופן קונקרטי. לתפוס. להשמיד אותה. אתה יודע שבלשון התנך כשאומרים לפגוע זה לפגוש? התחלתי טיפול. התחלתי לפגוש איזה שרברב של הנפש. אני מפחדת נורא, ואני לא יודעת, לא מרגישה, לא בטוחה, אם יהיה למפלצת שם מקום מתאים. קצת אנושי, נורמלי שם בשבילה. אולי אני צריכה איזה שמאן כזה. שיגיד "דיבוק צא, דיבוק צא"... נמאס לי ממנה כבר. צריכה למצוא עם מי, ואיך... ולגבי כאן: צריכה לבקש סליחה אם פגעתי , אם הגבתי לא מתאים למישהו. אולי מנסה להיפרד, מנסה להירפא, לא יודעת ליל מנוחה, גילת והמפלצת

היי גילת, רציתי לספר שאני מכירה את המפלצת הזו, את אחת מהאחיות שלה. כמו מפלצת מרובת ראשים, שכולם בעצם נסמכים על גוף אחד שהוא העצב או הרוע. מכירה את הריבוי מימדים הזה: שיש היא ויש את שיש אנחנו שיש היא שהיא את, ואת שהיא היא או שהיא לא היא. ששמות גוף חסרים את הגוף הזה שהוא היחסים האלה. גוף ראשון-שלישי. שמחתי לשמוע שהכנסת למשוואה עוד שם גוף. שיטיב איתך (בכך שיהרוס אותה או יהיה טוב אליה? מכירה גם את הבלבול הזה) וילווה. בהצלחה גילת יקרה, נעמה.

נעמה, נעימה וכואבת, תודה על ההשתתפות, כאן ושם. רוצה לשלוח לך בחזרה יד מחזקת בתקופה הזו שבלי המטפלת. רוצה לומר לך, אם זה עוזר, שאני שומעת גם את המטפלת שבנעמה, שאני קוראת וכואבת וטיפה דואגת, אבל גם משהו בי נרגע כשמרגיש שלנעמה יש את נעמה. מרגישה שמשהו בך יודע שמגיע לך להרגיש טוב, תגבירי את הקול הזה כמה שאפשר, טוב? טוב שיש גם את כאן. וטוב שאפשר לפעמים להכריח את עצמנו לדאוג לעצמנו, מבחוץ פנימה. כך אני עכשיו קצת מנסה. הגוף הולך וסוחב אחריו את הנפש. שמרי על עצמך, את מקסימה.

הי, התלבטתי..מצד אחד אני רוצה. מצד שני מרגיש לי מבוכה, לא נעים. כאילו..כאילו מה את רוצה במבי ? ועוד בהודעה אדומה למעלה. כן! אני כן רוצה .רוצה לומר שיש לי היום יום הולדת. זה עוד מעט תיק תק מסתיים ועוברים לדף הבא.. עוד יום חולף, עוד שנה..ככה טסה הרכבת לאן ??מי יידע ?? טסה הרכבת, לעיתים במהירות כה מהירה, שאני שוכחת להריח את ריח האדמה, להביט ולראות את הכוכבים קורצים בעין אחת, מחייכים ואומרים בחיוך: את ממש משתבחת משנה לשנה.. רוצה להאט מעט..לאט לך, למה כל כך למהר ? רוצה להריח , לשמוע את השקט, לנוח..שלווה.. ושוב החיים והמוות מתחילים להתקוטט ולמשוך אותי.. עוד מעט יצליחו לגזור אותי לשניים.. אודי, מברכת אותך בשבת טובה, מאירה ורכה. שלך-במבי.

אתה יודע אודי? יום הולדת נוסף.. כתבתי לך הודעה בפורום פעם ראשונה השבוע לפני 4 שנים.. ב 2.11.09 אז..מזל טוב לנו אודי :) שלך-במבי.

אודי,נעמה ומיכל יקרים!! תודה ! תודה על הברכות, החום, החיבור, והמתנות הנפלאות שקיבלתי ממכם. אני מעתיקה ושומרת את הודעתיכם אלו. שלכם-במבי.

במבי, דמיינתי את עצמי מגישה לך עוגה של רכבת. :) שתמשיכי להינות מהאוויר הנעים שמלטף את הפנים, מהריחות הרעננים, מהלילה המכשף. ושתהני גם מהנסיעה עצמה, מהטלטול המתוק המרגיע, מההתקדמות, מהקצב שנכנס פנימה ללב, לתופי הטם טם ששוכנים אצלך. גם מהתחנות בדרך, בהן את עוצרת קצת. במבי הגדלה. נדמה לי (ואולי אני עושה עיוות של הביולוגיה לצורך המטאפורה) שכל התנועה והזרמים שזזים שם במוח נובעים מהפרשים במתחים. כשהכל אותו הדבר אין זרם חשמלי, הוא נוצר כחלק מהמאבק התמידי ליישור הקו, שלא באמת מגיע. אז אולי ההתקוטטות באמת מושכת אותך, אבל לא לכדי קריעה. לכדי התקדמות הרכבת. יום הולדת שמח במבי יקרה! מקווה שאכן הייתה שבת טובה, מאירה ורכה, נעמה.

במבי יקרה, את משתבחת בהחלט עם השנים והזמן... התבגרת, התחזקת והנה גדלת לתפארת למרות כל הפגיעות... את עובדת בעבודה נחשבת, יש לך בן זוג ומצליחה מאוד בחוץ, כך נדמה לי לפי ההכרות המועטה בפורם. אז מה אאחל לך? שיתגשמו משאלות ליבך לטובה, שתמשיכי לגדול ולהצליח, כי את נשמעת יכולה להכל, השמיים הם הגבול.. מיכל

כמה טוב שבאת לעולם! והרכבת דוהרת, והקטר שורק, ומצפצף - על כל התלאות, - והופך אותן להרפתקאות מופלאות, וכל הר גבוה עליו הוא מטפס - מבטיח מראשו נוף מדהים...! ולפעמים , כאשר אירועים מבטיחים כאב, עד כי אפשר לראות כוכבים"... יש שם גם כוכב אחד שקורץ לך בחיוך אוהב,... ותמיד הוא יהיה לך שם ויאמר: " במבי יקרה שלי, אני גאה בך ".... חיבוק, שנים טובות ומתוקות. שלך, אנימה.

אודי היום בטיפול אמרתי למטפל שלי שאני חושבת שכבר דיברתי על הכל ושאין יותר סודות אז הוא אמר : נדמה לך , מה שעורר התפרצות בכי והרבה כאב . אני מפחדת . הגוף שלי מדבר איתי בכאב ואומר לי שהולך לצאת ממנו משהו ..... לא יודעת מה . אודי , אני לא כזאת אמיצה . ואגב , יש ארגון שהחליט לתת לי גב . הילה

מפרידה אחת לאחרת, מטיפול זה לאחר, משאירה חלקים ממני במרפאות שונות בחיפוש אחר ההרכב הנכון לי, הטיפול המתאים. במסע של שנה אני משאירה חלקים במקומות שונים ונאלצת להפרד, בטרם עת, מבלי שאוכל עוד להאחז, מבלי שהספקתי להבין איך אוכל להמשיך או מה אוכל לקחת. מוות. שנה של צמצום. צמצום באינטרקציה, צמצום בצרכים בסיסיים כמו אוכל, שינה או שמחה. צמצום הגוף. צמצום היכולות להרגיש גירויים חיצוניים או להגיב אליהם. צמצום כוחות החיים. שנה של הרחבה. הרחבת מקורות הטיפול. הרחבת המרחב הפנימי שבוער ומאיים בסערה מתמדמת. הרחבת מושג הכאב לכדי פגיעה עצמית. שנה של פרידה ואבל. פרידה מהילדים, הכנת זכרונות, פרידה ממטפל זה או אחר, פרידה מעצמי ואיבוד עצמי. מסע לוויה. השעה היחידה שנוגעת בי היא השעה בה נאסף היום, בשמיים משתנים מיום ליום. זו השעה בה גם אני רוצה ללכת בסוף מסע הלוויה הזה. מחפשת את הכוחות שיעזרו לי לעוף ולהפסיק את כל הסערה הזו. בסופו של דבר, המחשבה על חיים ומוות היא מאוד בסיסית, וזכותו הבסיסית של אדם היא על חייו. משמוצו חייו ונותר רק הסבל שבהתבוננות פנימה או החוצה, נדון האדם לסבל עד שארית ימיו. לכן צריך לכבד את זכותו של אדם לבחור בחייו או במותו, מבלי לגרום לו רגשות אשם ולהתלות בקלישאות (גם אם נכונות הן) על המשפחה שהקים, על כישוריו, יכולותיו, עברו הנורא ועתידו המזהיר. סליחה מילי

משעמם, ולא יודעת מה לעשות, אז חושבת וחושבת יותר מדי. וזה לא עושה לי טוב. ויש עוד מספיק זמן עד שאלך לישון ומחשבות רק גורמות לי להתעסק במה שלא טוב לי, בטיפול.

אני הרבה זמן קוראת פה ומזדהה עם הרבה מבינכם... אני בטיפול פעם ראשונה בחיי מזה כארבעה חודשים ואני בת 30 ובפעמיים האחרונות היא משחררת אותי כמעט עשר דקות לפני הזמן וזה ממש מפריע לי . אני גם מכירה את עצמי שאני לא יעיז להעיר לה על כך או לשוחח איתה על זה בטיפול .... וזה גורם לכך שאני פחות מרגישה את הצורך ללכת אליה ... מגוחך אני יודעת !!

הי רותי, ברוכה הבאה לכתיבה בפורם :) עשר דקות לפני הזמן זה המון! דברי איתה על כך, אולי תתאמו שעונים? אולי יש בעייה בשעון? טיפול הוא 50 דקות..אולי שעה שלימה הייתה עדיפה, אף פעם לא הבנתי את הדבר הזה..50 דקות...אפשר להתכונן לפגישה הבאה גם בין שעות עגולות...ולקבל את המטופלים בשעה לא עגולה...חבל שנשארנו איזה מאה שנה אחורה...

הי! אני לא מבינה מה מגוחך בזה?! זה הזמן שלך, הוא מגיע לך, את משלמת עליו ואולי מחכה וצריכה אותו! (ואת כל זה אני מניחה שאת כבר יודעת...) זה באמת לא נעים כ"כ להגיד, אבל תנסי ממש! אם את בכל זאת לא מצליחה תמיד אפשר "לרמוז" כמו להסתכל על השעון זמן רב בסוף הפגישה... בהצלחה!

מה ז"א משחררת אותך לפני הזמן? זה ממש לא תקין בעייני (תקנו אותי אם אני טועה). {אצלי, אני מתבאסת שהטיפול נגמר על הדקה (אני יודעת שזה טוב בשבילי ובכ"ז)}

45 דקות והיא משחררת אותי אחרי 37-38 דקות אומנם באמת בפגישות שזה קרה השיחה פחות זרמה מבדרך כלל ... בכלל אני מרגישה קצת תקועה איתה לאחרונה . אני רואה אותה פעמיים בשבןע אולי הגיע הזמן להוריד פעם אחת ?? אה ותודה על התגובות :-)

בכלל אין לי מה להגיד, אבל בא לי שישמעו. איזה חשק לפטפט סתם, לספר שטויות. אולי להתקיים, שיהיה מותר לחפש איזו קירבה לא רק כשקשה, למצוא עינים שרואות גם נעמה של יומיום. להוכיח לי ולמה שמסביב שיש רגעים בהם אני לא (רק) נפל חדל אישים. סוף שבוע מיטיב, נעמה.

רגיל זה מצויין!! שומעים היטב :)

ההודעה שלך העלתה לי חיוך ענק! זה כ"כ נכון...

להיות פתאום לנשום פתאום זה לנשום גם את הכאב. זה לנשום פתאום דרך כל הצנרת הזאת. של הגוף, ושל הנפש. גם דרך צינורות שמעלים חלודה או מלאים בחיידקים, במהמורות או צינורות ישנים שאולי לא ננגעו מעולם. בצינורות של הגוף למשל יש עייפות וכמה שכבר מזמן צריכים לראות שרברב ואלו של הנפש בחלקם הנשימה עוברת דרך כעס, כאב, אכזבה, החמצה. הנשימות האלו מגע איטי על קווי מתאר של כל המערכת אחריהם עוד לא חושבת מה יבוא, ולא יודעת אם יבוא. גם גישה נחסמת אל צינורות אחרים. אולי כאלו חיצוניים, כאלו שיש חשש שיגרמו לנזילה?. (כמה מילים שבכ"ז נכתבו לי פה השתרשרו לי לעץ הלא נכון, תקועות...) לא יודעת למה כותבת בעצם ואיך להכניס למילים את מה שדווקא כן הייתי רוצה לומר, סליחה

גילת היקרה והרגישה, את יודעת, פעם הייתי עושה יוגה. ונשימות זה אחד הכלים הכי משמעותיים בתחום הזה. יש תרגיל שאת יושבת ומתרכזת בנשימה. סותמת נחיר אחד ובודקת איך זה, סותמת את הנחיר השני. נושמת לפי ספירות ומשחררת, נושמת רגיל. ומתישהו, והייתי מחכה לזה כל השיעור, את נושמת ועוקבת אחרי הנשימה שלך בתוך הגוף. את שוכבת על הגב, עוצמת עיניים וחושבת על האוויר שנכנס וזורם בגוף. והוא עובר במצח, ומרפה את השריר הקטן הזה שתמיד קפוץ, וגם את האחד הזה שבלסת. והוא עובר את כל האיברים, ואז כשאת כבר מכוונת אותו, ולא המדריכה מבחוץ, את מכוונת אותו למועקה, לכאב. ופתאום נדמה שיש למועקה הזו מקום מוחשי, שהאוויר מנקה אותו, מקל עליו. ואת כל זה עושות המחשבות והנשימות. (מעניין, זה דומה קצת להיפנוזה אודי?) תודה שחלקת את המסלול של הנשימות שלך. מקווה שאם תוסיפי להן במחשבה איזה כוח מקל, כל נשימה תרכך קצת את המסלול. נשימה לנשמה. נעמה.

כשאני הולך לרו"ח או עו"ד אנו מסכמים ביננו עלויות ואם זה הליך ממושך / קבוע אז הסיכום הוא ברור ומובנה, כתוב וחתום. יותר מזה אם ישנו ויכוח בין עו"ד ללקוח בעניין שכ"ט ולא קיים הסכם שכ"ט כתוב, בימ"ש לא יקבל את טענת העו"ד. וכך זה בפסיקה. מה קורה בעניין בטיפול פסיכולוגי? האם חותמים על הסכם? מה קורה כשאחרי סידרת טיפולים הפסיכולוג מגיש חשבון רטרואקטיבי על סכום גבוה ממה שסוכם? וטוען שכך סוכם בין הצדדים. האם מחובתו היה לערוך סיכום כתשהו בכתב?

שלום רב! אני רוצה לפנות אליכם בנוגע לחבר שלי. הוא בן 23, לאחרונה התחיל ללמוד מדעי מחשב באוניברסיטה. בן אדם הכי מקסים בעולם, הכי מוכשר, הכי מצחיק ועוד הרבה תכונות טובות. אך יש תכונה שלילית אחת שאני לא יודעת איך להתמודד עימה. כשהוא נלחץ או מתמודד עם חוסר נוחות או קושי מסויים, הוא פשוט משטגע, צועק על קרובי משפחה. לא אלים פיזית.. אבל עושה רושם לא טוב. אני מאוד אובהבת אותו, אנחנו כבר 3 שני ביחד. אני לא מתכוונת לברוח מקושי זה. אני מאוד אשמח לקבל איזשהי הכוונה איך לעזור לו להתמודד ולהיות אדם נעים יותר לסביבה וכלפי עצמו. לא לפגוע בעצמו ובאנשים שסביבו. טיפול פסיכולוגי זה לא אופציה. ניסיתי לרמוז אבל קיבלתי דחייה. אז אולי יש דרך אחרת לעזור לו להקל על החיים שלו ושלי כמובן. תודה רבה4444

היום היה לי קשה בטיפול, לא הצלחתי להגיד מה שרציתי, בכלל. נכון שיש התקדמות ואני באמת מרגישה את זה, אבל כשזה קורה זה מייאש וקשה לראות אחרת. זוכר ש"גיליתי" על בעלה כל מיני דברים?, סיפרתי לה והיא אמרה שאולי אני רוצה לחשוף דברים עליה, כי לי קשה לדבר ולחשוף את עצמי ואולי אני רוצה שגם היא תרגיש איך זה. לא יודעת, לא חשבתי על זה ככה. גם התחלתי לקחת תרופה חדשה, נראה איך יהיה הפעם. אני עושה קצת ספורט (הליכה, שחייה) וזה גם נותן לי הרגשה טובה. ורק אתמול ראיתי את שרשור התודות בשבילך, אז אני גם מצטרפת ומודה לך על הכל ועל זה שאתה כאן איתי ואיתנו. תודה רבה!

אודי, האם נמאס לך כבר מהפורם הזה? האם התעייפת מהקבועות? ממני????? האם אני מעיקה עלייך???? מרגישה סוחטת נפשית.......מכיר את הסיפור "הנפש הדיכאונית" של דייויד פורסט וואלאס???? ככה מרגישה מולה.....נעזרתי בה מלא השבוע :( ובכלל על מה מעידה אכילה ללא יכולת לעצור לפעמים? בלי הקאה בלי שום דבר רק אכילה והשמנה מעצבנת......לא מצליחה לעצור ולא אכפת לי שאני משמינה ונראית כבר נורא!!! האם יש קשר לשנאה עצמית? להענשה...ממש לא אנורקסית וגם לא בולמית סתם כפייתית אולי?????????וסתם....אוףףף.......מה עושים???

בעקבות עניין טכני עם הפסיכולוג שלי, הוא ביטל לי מספר פגישות . יצא שהיתה לנו הפסקה ארוכה מאוד. לא נאמר מראש, פשוט התקשר ודחה את הפגישות בכל פעם. זה גרם לי למספר תהיות ותחושות לא נעימות. איך עוברים את זה?

חשבתי להתייעץ בנוגע ללבטים בפנייה לפסיכולוג\מטפל בפעם הראשונה, צעד שאני תופש כפרדוקסלי כשזה נוגע אלי- לטפל בעצמי באמצעות העמקה באני כשהבעיה היא שכל תחום פעילות ועניין שלי מוגבל לאני. לדבר על עצמי בשביל להפסיק לדבר על עצמי,מגוחך. בשנים האחרונות אני מוצא עצמי סובל מהדשדוש במעגל האסתטי-משחקים לנצנוצי שפל וגאות. ישנו דפוס חוזר,כמעט טראגי, שמאפיין כל תחום עיסוק שלי מאז הילדות-הרהב. אני לא לומד בשביל לדעת, אני לא קורא בשביל להעשיר את עצמי, אני לא יוצר בשביל הגשמת החזון, אני לא רוקד בשביל התנועה- כל אלה נעשים בשם ההתרסה והרהב. את העונג היחיד אני שואב מלהסתובב למי שמביט בי לסנוור אותו ולהתענג על הרשמים בפניו. מילא מדובר היה בלהרשים ולהתחנחנן-מדובר בהתרסה, בבעיטה מגרם מדרגות למקום שאני חושב שטבעי לו יותר,תחתיי. ולמה זה דפוס שאני מגלה שהופך בעייתי? כי אני מתבקש להגדיר עצמי באמצעות עיסוק, במילים אחרות להתפרנס. לבד, בחדר, לא אגע ולא אעסוק בכלום מעבר לרפרוף;לקפיצה מנושא לנושא עד למיצוי. אין בי שום תשוקה ליצור או לייצא משהו החוצה-אלא רק לרכוש פנימה. עשייה היא גסה, גם התעמקות אינטלקטואלית היא מגרה וחולפת במהרה אם אני לא מוצא שיקוף של עצמי בתוך הנושא. נושא או יצירה של אוכל לחדד את עצמי באמצעותה או להעשיר בה את מגוון ההנאות האסתטיות השטחיות שלי-לא שווה כלום. בכלל,יש יותר מראות בחיי מאשר אנשים-וערכם של אנשים עולה ככל ששטח הפנים שלהם מבריק יותר ואני מוצא בו את הפנים שלי או מגלה עליהם קמט חדש. ופסיכולוג, מהו עבורי אם לא מראה חדשה ונוצצת? גרוע יותר להעיד על עצמי שפסיכולוג הוא כלי שלא שונה מאסטרולוג וממגדת עתידות, אולי רק מבריק יותר ומשקף את הבבואה מזווית נוספת, זו רק אמירה שמסנוורת במודעות שלה לעצמה ולרהב שלה. בעצם גם לומר שזו אמירה שמסנוורת במודעות שלה כלפי עצמה גם היא רהב של מודעות למודעות לרהב ולנסיון ליצור אימפקט; וגם היא משרתת את האור הבוהק. וכ'ו, וכ'ו. מה דעתכם? איך אגש לטיפול בלי להרגיש שאני קורא ספר גדול שנכתב עלי, או ספר אוטוביוגרפי שאני כותב על עצמי?

לפי ויניקוט אחרי ניסיון סובייקטיבי להרוס את האובייקט (והשרדות של האובייקט במציאות שלא נהרס או נוקם) זה מציב אותו במציאות החיצונית ואז מתרחש כל הזמן הרס לא מודע של האובייקט בפנטזיה, למה הכוונה שמתרחש הרס אובייקט בדימיון אח"כ כל הזמן?

אודי שלום, אני סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לאחרונה, קראתי ונתקלתי בהמון מקרים של פסיכולוגים שאינם מאפשרים למטופלים שלהם ליצור איתם קשר בין פגישות בעת מצוקה או דחיפות. אני חייבת לומר שזה די מזעזע אותי. היכן האחריות של אותם הפסיכולוגים? האם ברגע שהמטופל עוזב את חדר הטיפולים האחריות של הפסיכולוג כלפיו מסתיימת??? הרי ידוע לכולם שטיפול פסיכולוגי אינו נגמר ברגע שדלת חדר הטיפולים נסגרת והמטופל הולך לדרכו. טיפול יכול להיות מכאיב, מעורר מצוקה ומציף מאוד (למשל, טיפול בטראומה). האם זה נכון ומקצועי להשאיר את המטופל לבד??? כל מטפל צריך לקבוע מהם סוג וכמות התקשורת שהוא מוכן לקבל בין פגישות, ומהם גבולות התקשורת אבל למנוע לחלוטין בהחלט לא אנושי! אני בתור עובדת סוציאלית מקבלת טלפונים ופניות גם מעבר לשעות העבודה הרשמיות שלי. מורה מקבלת טלפונים ומיילים גם מעבר לשעות בית הספר (ואגב, שתיהן אינן מרוויחות 400 ש"ח ל50 דקות). טיפול טוב ומסור אינו מסתיים כאשר השעה 17:00 מגיעה. ממליצה לכולם לקרוא את המאמר של נעמה בר שדה: "אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה". אני חושבת שיש בהחלט מקום לשנות גישה. אני מכירה אישה שהייתה פיזית פוגעת בעצמה ובזכות מטפלת מסורה שהייתה גמישה ולא פחדה "לפרוץ" קצת את הגבולות, חייה ניצלו. עצוב לי לשמוע על סוג אחר של מטפלים.

חבל שיש כאלה אבל אני חושבת שממש לא כולם כאלה...אצלי יש הענות רבה בין הפגישות תלוי במצב...היא מחליטה מתי לענות לי ומתי לא, מציבה גבולות כשצריך ועוזרת במצבים שצריך.....איני יודעת מה קראת ומקווה שזה לא רוב..

תכף אגש לקרוא את המאמר שציינת. את יודעת, זה לא כזה פשוט?! זה לא שחור או לבן, אולי היינו רוצים שיהיה כך. אני יכולה לספר לי מה היה אצלי- במשך שנה הייתי בטיפול אצל מטפלת, היא הייתה לפני לידה וחודש לפני התחלתי לשלוח לה הודעות. יותר מדי. עד אז כנראה שלא העזתי.. וזה לא עשה לי טוב. אבל היא ילדה וזו לא הייתה תקופה ארוכה. הלכתי למחליפה בעת החופשת לידה (ולבסוף גם נשארתי אצלה), היא הייתה מאוד נחמדה והציעה לי על ההתחלה בעצמה שאם אני צריכה היא זמינה בשבילי בהודעות ובטלפונים. אני מעדיפה הודעות, כי לדבר זה קשה מדי. ואז שלחתי לה הודעות ועוד כמה ועוד כמה. וזה לא נגמר. נכון שלפעמים היה רע ובאמת הייתי צריכה אותה. אבל הרוב לא. ולא יכולתי לעצור את עצמי. אם לא הייתה עונה לי מיד (וזה כמובן קרה לעתים תכופות), המשכתי בהודעות כגון "למה את לא עונה לי?", את לא אוהבת אותי, אני שונאת שאת לא מתייחסת אליי ועוד כהנה וכהנה. בפעם האחרונה שלחתי קרוב לעשרים הודעות עד שהיא התקשרה ושמה לזה סוף, פשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי. לאחר מכן בטיפול כשנפגשנו, אמרה שהיא לא מוכנה יותר להודעות ממני. ואם אשלח היא לא תקרא. נכון שהיה לי קשה לקבל את זה, אבל זה היה אך ורק לטובתי. מאז לא שולחת לה שום הודעה. אני יכולה להתקשר אליה רק אם באמת אני צריכה אותה ואם קרה משהו שלא יכול לחכות עד לפגישה. ואני בטוחה שלפחות המטפלת שלי וגם זו הקודמת יקבלו בברכה שיחה ממטופל במידת הצורך, אבל לא כמשהו קבוע. אצלי לפחות זה רק מזיק (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה , כי ברור שאני רוצה קשר איתה במהלך השבוע, בין הפגישות). אולי אני זו רק דוגמא אחת, אבל כל מטופל עומד בפני עצמו וכל אחד זקוק או לא זקוק לדבר אחר.

סוריקטה התמוטטה. המטפל שלה עזר לה להגיע למיון. לתחילת הדרך השיקומית. היום, זו בערך הפעם הראשונה אחרי זמן, בה יכולתי לחזור למחשב, למצוא קצת עניין (גם) בפורום. פתאום חשבתי לי - כמה כוח צריך אפילו כדי להיות כאן, לכתוב. ד"ש סוריקטה

בהצלחה סוריקטה. רוצה להאמין איתך שההתחלה הכי קשה ואחרי זה נעשה טוב יותר. הצעקה ההיא, שהייתה תקועה, יצאה ונשמעה. שיקום, החלמה. מאחלת לך אותם בכנות, נעמה.

שלהזדקק זה טבעי . מנסיוני ומהדרך שעברתי , זה יכול להיות רק לברכה . שהצעקה - נשמעת בחוץ . ושיש לאן ליפול . ולא. לא רק לתוך עצמך . זה בסדר לשלוח חיבוק ? הילה

הרבה שלווה ובריאות!!

מטפל יקר יש לך! גם לכתוב כאן צריך כוחות...צודקת כל כך. בהצלחה בדרך הכל כך לא פשוטה...שולחת כוחות, הרבה כוחות להתמודדות... מיכל

סוף סוף את מרשה לעצמך. את תראי סוריקטה שיהיה טוב !! איתך-במבי. אני כל כך אוהבת אותך.. את כל כך מיוחדת סוריקטה.. שלך-במבי.

הנה את מרשה לעצמך! את כל הצרחות שבפנים - תרשי לעצמך להוציא החוצה... שישמעו...! שיראו אותך...! זה מגיע לך, לא רק שאת תראי אחרים... כמה את צודקת, גם לכתוב כאן צריך כוח... אם מתאים לך - מחבקת אותך ! אישה יקרה , חכמה , עמוקה, רגישה , נדיבה, ועוד המון... שלך, אנימה

היי, האם אפשר למטפל שיש לו מטופלת קבועה כמה שנים באופן פרטי לטפל בקרובת משפחה בת דודה למטופלת באופן פרטי או דרך קופת חולים? למרות שהמטופלת דיברה על המקרה של הבת דודה והתייעצה איתה במקרה והמטופלת משתפת הרבה במה שקורה במשפחה בטיפול, והמשפחה נושא מרכזי בטיפול. האם זה איתי והיא יכולה לטפל בה או לא? ואם אני לא אסכים האם היא תסכים שלא לטפל בה כי אני רואה שזה חשיפה ולא מוכנה לה. מה צריך לעשות? תודה

אני מחפשת פסיכולוג שעוסק ב ocd באשקלון (שעובד עם מכבי) אודה על תשובה מהירה

היי, מאוד מעניין אותי לדעת איך פסיכואנליזה מתרחשת היום. האם זה כמו בימיו של פרויד? ספה, המטפל נסתר מן העין? האם רעיונותיו של פרויד, כולל הקיצוניים שבהם (חרדת סירוס, או כל רעיונותיו על מקום המיניות בנפש האדם) עדיין בשימוש? האם המטפל אינו מתערב, או לפחות ממעט מאוד בדבריו? האם עדיין מדובר על ניקוי ארובות ועל אסוציאציות חופשיות? זה מסקרן.... תודה :)

שלום לך, רב תודות על שאלתך. הפסיכואנליזה היא הצמאתו של פרויד, כפי שהלא מודע הוא גילויו. ככזו, הפסיכואנליזה אינה יכולה אלא להיות מוגדרת כמה שמתרחש בשדה הפרוידיאני, הווה אומר בשדה שאת הקואורדינטות שלו הניח פרויד. הכלל הבסיסי של האנליזה הוא אכן כלל האסוציאציה החפשית, הווה אומר מתן מקום לדיבורו של יאנליזנד. זה על דיבור זה שפועל האנליטיקאי כשהוא מאזין, כפי שלימד פרויד, כפי שמאזינים לשפה זרה הנשמעת ממרחק, ובהתערבויותיו שאינן אלא, כפי שמלמד לאקאן, עריכה של הטקסט של האנליזנד (ללא הוספת מובנים לטקסט זה), הוא מפיק את הלא מודע . באשר למגשגים, שהם כלי העבודה באמצעותם יכול האנליטיקאי לכוון את הריפוי, מובן שהם אלו אותם הסיק פרויד -- עם דיוקם של מושגים אלו שאיפשרה חזרתו של לאקאן לטקסטים של פרויד. עיקרי מבין כלים אלו הוא ההעברה (טרנספרנס). משום שהאנליטיקאי ממוקם בהעברה לא כפרסונה אלא כדמות בפנטזמה (המציאות הנפשית) של האנליזנד, הוא יודע שיחסו של האנליזנד אליו הוא למעשה לדמות שלישית, ולכן מרגע שמוםיעה דמות זו הוא מסרב לפגוש את האנלזנד פנים אל פנים: זהו רע המעבר לספה שהוא רגע מבני חשוב באנליזה, רגע בו היא עוברת משלב פגישות מקדימות אותו ממשיל פרויד לקנית כרטיס רכבת, לשלב האנליזה עצמה, אותו ממשיל פרויד לעליה לרכבת ונסיעה בה. במידה שהתערבויותיו של האנליטיקאי (הדגשה או קטיעת דברי האנלזנד על מנת לגרום לעליית מסמנים נוספים מן הלא מודע) מחוללת גם שינוי בכלכלה הליבידינלית שלו, כלור בסיפוק שהוא מפיק מן הסבל הפנטזמטי, ניתן לומר שההתנסות האנליטית היא התנסות של אבדן סיפוק, ואם כך בסרוס. גם לאקאן עצמו אמר לתלמידיון בערוב ימיו: "אתם יכולים לקרוא לעצמכם 'לאקאניינים' אם ברצונכם בכך; באשר לי, אני פרוידיאני." לסקרנות יש קשר לאיווי אליו מכוונת ההתנסות האנליטית. כדאי להקשיב לה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

מאז שבוע שעבר אני מוטרדת. מישהי נחמדה הגיבה להצדעה שלי לאודי המסור במילים אלה: הכותרת:מסכימה איתך ההודעה: למרות זאת, הייתי נמנעת מאידליזציה. את האמת, לא היכרתי את המושג אידליזציה, אז כשלב ראשון הלכתי ללמוד מה פירושו. ומאז אני מוטרדת. כי כל פעם שאני קוראת תשובה שלך שקולעת לי בול בלב אני מרגישה את ההתפעלות הזאת ואת הצורך להעריך ולייקר מאד. כנראה: אידליזציה. אנסה להסביר את עצמי יותר: אני כאן המון זמן, קוראת ותיקה. לא אפספס שום הודעה. לפעמים כי השאלה מעסיקה אותי, אני מחפשת את עצמי שם בתוך השאלה, ולפעמים כי כלל הנושאים שקשורים לטיפול ולקשר בין מטופל-מטפל וחיבוטי נפש כלליים - פשוט מעניינים אותי. וחוץ מכל מה שנאמר אני "חולה" על התשובות של אודי. אני מרותקת מסתקרנת: מה אודי יגיב, איך הוא יקח את השאלה-בקשה-הודעה הזאת ויוציא ממנה יופי שכזה. אני משוגעת על התשובות האלה: הן חכמות, מתחשבות במיוחד, מרגיעות, עוזרות לשואל לעשות סדר, כל פעם לפי הצורך. אני מסתקרנת מראש ושואלת את עצמי: מה נראה לך שאודי יענה הפעם. והתשובה בדרך כלל מפתיעה אותי, לפעמים בכך שהיא דייקה כל כך ומצאה את הנקודה הנסתרת הנעלמת אפילו מעיניי השואל (למרות שאודי לקח את המילים של השואל עצמו), כאילו לקחת פנס, להעביר על פני המילים, להעצר בנקודה אחת קטנה, ולהגיד: זה זה! זאת הפואנטה! וכשזה קורה, כל פעם מחדש אני יוצאת מהכלים שלי: איך קלעת בדיוק למטרה (כנראה)? יש בי התרגשות שכזאת. לפעמים ההערכה הזאת אליך מגיעה מכך שאני מעריכה מאד אנשים חכמי ודברי חכמה, ובתשובות שלך אני חווה את זה שוב ושוב. בקיצר... אני חושבת שאני מרגישה צורך להצדיע לא רק בפורום, אלא סתם כך בחיים - למי שמגיעה הצדעה. עד עכשיו חשבתי שזאת תכונה יפה שלי, סקרנות ופירגון מכל הלב והאפשרות להעריך אחרים ואת התרומה שלהם לחיים שלי-שלנו. אני לא קמצנית בדברי שבח והערכה בדרך כלל. מפרגנת לגננת של הבת אפילו על נקודות לא הכי "מוארות", אלה שהאמהות האחרות מקבלות כמובן מאליו. ואני לא חושבת שאני עוברת את המידה ומציפה את הגננת, רק פה ושם זורקת לה את הערכתי. אני גם מודה מאד ומעריכה נותני שירות למינהם, גם אלה שבדרך כלל הציבור מתייחס לשירות שלהם כמובן מאליו. למשל: המוכרת שעזרה לי בבחירת הגרביים, הקופאית בסופר ועוד. הרבה פעמים אני מחפשת את בעל הבית להגיד לו שיש לו עובד מסור במיוחד, או להגיד לו שנהנתי מהקניה בסופר שלו. אני אומרת את מה שאני מרגישה באמת, ביני לבין עצמי זה נראה לי התנהגות אנושית יפה שאנשים מפספסים אותה כי הם עסוקים מדי במרדף של החיים. אני לא מגזימה לדעתי, אבל, בגלל שהמעשה שלי כנראה לא מאד מצוי כבר כמה פעמים קיבלתי תגובה מבעל הבית של פליאה, כאילו מה היצור הזה רוצה ממני, ופעם אחת אמרה לי בעלת החנות: מה הקשר המשפחתי שלך עם המוכרת. עד כדי כך. אני רואה בזה פיספוס: אם גם אחרים היו מעריכים את הדברים הקטנים של החיים - תגובה כזאת של בעלת החנות היתה נמנעת. היא כאילו אמרה לי: תקשיבי, בינינו, אנשים לא חיים בשביל לתת. בודאי היתה לך מטרה נסתרת בכך שפירגנת למוכרת שלי. בקיצר, הארכתי והארכתי. ואמשיך לומר שאני מעריכה מאד את המטפל שלי, כי הוא מיוחד, רגיש, זמין לי, ועוד ועוד. עניין זה לא מונע ממני "לכעוס" עליו כשמרגיש לי וכדומה. מודאגת ומהורהרת מאז שענו לי שיש להיזהר מאידליזציה. הדאיג אותי שלא הכרתי את המושג הזה. נזכרתי שלפני שלש שנים כשאזרתי אומץ להיחלץ מקשר לא בריא ארוך טווח עם אישיות קשה - לא הכרתי את המושג קרבן. לא שלא ידעתי מה משמעות המילה אלא שלא הצלחתי להבין את הקשר בינה לביני, היה קשה לי להתייחס לעצמי כקרבן, קשה מאד. היום אני מבינה את העניין, ומתנגדת (כרגע בהגזמה) לכל קצה של נסיון לקרבן אותי. אז משבוע שעבר התחיל להדאיג אותי: האם גם בנושא זה "יש לי בעיה" ואני פשוט לא מכירה בכך כי ככה, כי גם קרבן לא הכרתי? יש מכנה משותף בין קרבן לבין אידליזציה - או שאני תועה??? אודי, (-: מנחשת שתענה לי ב: תדברי עם המטפל שלך על נושא זה, תעלי בפניו את תהיותיך, הוא הרי מכיר אותך לפני ולפנים (שלש שנות טיפול של פעמיים בשבוע!!!). צוחקת על עצמי שאני מנחשת את מה שתגיב. ומרשה לעצמי לבקש שלא תגיב כך. שאני רוצה לשמוע מה דעתך.

הי מאירה ואודי זו אני שכתבתי את ההודעה הזאת . משום מה שמי הושמט . מצטערת , מאירה , שהיא חוללה אצלך כזו מהפכה. ואודי , שלא תבין לא נכון . תודה שאתה כאן איתנו זה לא מובן מאליו . הילה

הראש על הכרית ואני מרגישה איך ריק לי בפנים. אין רצונות או שאיפות. פעם רציתי להית פסיכולוגית, בלי להבין מה זה.

לא יודעת. יש מודעות אין תשוקה.

כי גם זה כוח שאין לזלזל בו... לרצות לרצות.

הייתי כבר בהרבה טיפולים, הרבה שנים. בטיפול האחרון המטפל היה צריך להפסיק מעט. וכעת כשאפשר להמשיך, לא בא לי לחזור. להתבכין. לחלום על פנטזית השינוי.לקוות ולראות בקושי בדל של התקדמות! (בקושי מעט מעט שיפור אחרי שנים ארוכות!) שגרה של לחיות ולהנות מצומי שניתן לי תמורת תשלום בעבודה. פתאום הכל נראה לי מיותר לדבר ולדבר ולחלום שמשו ישתנה אי פעם. אם רוצים משו- צריך לקום ולעשות. החיים שלי קשים מאד ומורכבים, ובקושי זזים לשיפור. אבל דברתי על כל מה שאפשר. עד מתי נדבר? נחלום? נשען על זר, שלא באמת קשור, אלא עבודתו כך, עד שאני יעלם... מה דעתך? האם אני צודקת ומיותר לחזור? ואחרי שדברו ודברו יש שלב של נמאס, והכל מיותר ובקושי עוזר? ואני מבקשת שלא תנסה לדאוג לקולגה ולמקצוע, אלא באמת מה צריך לטובתי כבן אדם ששואל...

האם יש סיבה למה טיפול זה יקר חוץ מהרצון של המטפל להתפרנס טוב? נראה לי שכן. אבל מטפלים לא מסבירים

דיברתי על אפשרות שקיימת סיבה טיפולית אחרת שבגללה דואגים שטיפול לא יהיה זול

מחשבות. מציפות. אני נלחמת. נלחמת, להמשיך, להתקדם, להיות כמו כולם, לחיות. למה אני נלחמת? האם יש טעם? החרדה האיומה, הבלבול, הכאב – הם לא נעלמים. הם היו פה מאז ומתמיד, והם עקשים, מסרבים להרפות. אז אני נאבקת, לחיות, לחיות... יש למאבק הזה מחיר. אני חרדה, אני תלויה, לא רוצה להיות לבד. לאט לאט, כובשת פסגות. אחת ועוד אחת, קטנות. אבל בעצם מאוד גדולות. ורוצה לסמוך על עצמי יותר, להעצים את הקול החלוש הזה בי שאומר לי שאולי אני כן יכולה, שיש בשביל מה. אבל הוא חלוש וקשה לשמור עליו כל הזמן. הקולות האחרים, אלה שאומרים לי שאני לא אצליח, שאני שונה, מקולקלת, שאין טעם, יש להם הרבה כוח. גם הם לא נעלמים, גם הם עקשים. ואני מבקשת מהם, די, עזבו אותי. אני כבר לא זקוקה לכם.... אתם פה מאז שאני זוכרת את עצמי, את החיים. גררתם אותי למעמקי הכאב, לחוסר תפקוד, לאובדנות. גרמתם לי לפגוע בעצמי שוב ושוב ושוב. ועכשיו לא. אני נלחמת בכם, אז אולי די? אולי תשחררו? איך עושים שהם ילכו מפה?. הספקות העצמיים האלה. הזלילות, ההקאות, אובדן השליטה, החרדה, המועקה, חוסר הביטחון... רוצה שילכו מפה, אבל יודעת שהם פה לתמיד. ואני, איכשהו, אמורה לשאת את זה, להכיל את העוצמות המבהילות האלה, וזה לכל החיים. כן, אני מקולקלת. אבל אני גם רוצה לחיות. וזה כל כך קשה.

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 16, (אז גם אושפזתי...) לא היה בי הקול שרוצה לחיות. היה רק חושך. רק כאב, שנאה עצמית. לא היו שם עוד דברים, רק "מקולקלת". ואז לא רציתי לחיות. והיום, התבגרתי, גדלתי, למדתי שיש בחיים האלה דברים נהדרים- משפחה, חברים, בעלי חיים... אבל באיזשהו אופן אני חושבת שזה מקום קשה אפילו יותר להיות בו מאשר בתוך החושך. כי שם פחות מבולבל, שם אין תקוות, ושם יש דרך יציאה. ופה, פה התאבדות היא לא אופציה, ופה פתאום יש חלומות, פנטזיות, רצונות, והפער בין המציאות לבין הרצונות הוא גדול. היום אני יודעת להכיל טוב יותר את העוצמות שבי, אני ממשיכה, אני מתמודדת, אני כבר לא פוגעת בעצמי (מלבד הזלילות וההקאות) ומידי פעם אני שומעת קול כזה שאומר לי שאולי יש עוד סיכוי, שאולי יש בשביל מה להלחם, ועם כל הפחד, החרדה, העייפות – אני נלחמת, רק בשביל לגלות שאחרי שעברתי מכשול אחד – ניצבים בפניי עוד עשרות.... הדרך שלי תהיה תמיד רצופה מלחמות. כי כזו אני. רגישה, חרדתית, לא סומכת על עצמי, מבוהלת מהחיים האלה. והכל נכנס, חודר, פוצע. וזה מאבק. הוא תמיד שם. בכל בוקר זה מאבק להחליט לקום מהמיטה, להתמודד עם היומיום, עם החיים, עם הלימודים (תואר ראשון), עם האוכל, עם החרדה, עם העייפות, עם הבדידות. פתאום אני מעזה לרצות- להשלים תואר, להתקדם, לחיות... ואז הקול הזה שאומר לי כמה אני מקולקלת, ואיך לא יצא ממני שום דבר, התחושה שהחיים האלה גדולים עליי – כל אלה אורבים לי בפינה, ובכל פעם שאני פוגשת אותם, אני אמורה להיות חזקה מספיק בשביל לא להאמין להם, וזה בלתי אפשרי. זה אמור להיות חיובי, לא? שיש בי עוד חלקים, חוץ מהחולי. שאני רוצה. זה לא מרגיש חיובי. זה מרגיש מבהיל. זה מרגיש נידון מראש לכישלון. אז אני עוברת יום אחרי יום, מנסה לשלוט בכאוס, כשהחרדה מציפה אני אומרת לעצמי לא לוותר, כשהטירוף עם האכילה מתיש אותי אני אומרת לעצמי שאני כבר מכירה את זה, שמתרגלים, כשהבדידות משתקת אותי אני מכריחה את עצמי לחשוב על האנשים שיש לי בחיים, ובעצם כל הזמן בא לי להכנס מתחת לשמיכה ולהעלם. זה מכעיס. זה לא הוגן. למה אני כזאת?! קוראים לזה הפרעות אכילה, קוראים לזה חרדה ודיכאון, קוראים לזה הפרעת אישיות לא יציבה רגשית. אבל אני רוצה להיות יציבה! אני רוצה. אני רוצה לחבב את עצמי, ולהאמין בי. אני רוצה. וזה נורא קשה. אני כאילו במצב טוב היום, מתפקדת, יוצאת מהבית, לומדת, אבל משהו בתוכי כל הזמן שבור. משהו מאוד בסיסי בתוכי פשוט לא שלם. ולומדים איכשהו לחיות עם זה, אבל איזה חיים אלה? זה מאבק.

הי אודי רציתי להתייעץ, יש ציון סופר חשוב (מתאם) שממתין לי במייל. הוא הגיע ביום חמישי וכולם כבר פתחו. אני לא מסוגלת לפתוח אותו- רק המחשבה מעלה בי חרדות. מה זה אומר? אילו תהליכים עליי לעשות על מנת לפתוח אותו ולהבין שלא הגיע סוף העולם במידה וזה לא הציון שציפיתי? תודה,

לא יודעת מה קורה איתי.. יש לי בלגן בלב.. כמו רוח פרצים בבת אחת.. גם חלמתי עליך בלילה.. דווקא חלום מרגיע, טוב.. לא זוכרת את כל החלום,אך זוכרת שאתה ישבת לידי ודיברת בקול שקט ולאט..משהו מרגיע, מנחם.. לפני שהלכתי לישון סימסתי לאמא צביה "לילה טוב, רך ומלטף"כמובן שהיא החזירה סמס עם מילים דומות. (בטח היא מאוד הופתעה, אני ממעטת לסמס ולשלוח לה מיילים- לא נעים לי, לא רוצה להפריע לה בזמנה הפרטי) בבוקר גיליתי שהמקרר מקולקל, זה שם אותי בחוסר אונים נוראי. זה תחום שבן זוגי מטפל בד"כ אך הוא בחו"ל כבר קרוב לשלושה חודשים.. אודי, נורא קשה לי. אני מרגישה בלגן נוראי. לא מצליחה להיות מפוקסת..איכשהו, יש בי רצון מטורף לבוא אליך ממש. לנסוע למקום בו אתה גר, להקיש על הדלת, לחכות ולהרגיש את הלב דופק כמו תופי טם טם . אתה פותח את הדלת, מסתכל בשאלה, ואני אומרת : אני במבי. אתה פותח את הדלת לרווחה, מחייך חיוך רך, העיניים שלך זוג פנסים מאירים ואתה מזמין אותי להכנס.. ואיכשהו, יש לך ספה בדיוק כמו אצל אמא צביה, גם הכרית הזו עם המפית הזו , השמיכה והורוד הזה..בדיוק כמו אצל אמא צביה. ואתה מתיישב על הכורסה לידי ואומר מילים רכות, מרגיעות, שמגרשות את כל השדים והדרקונים שפותחים פה ענקי ויוצאים מהם לשונות של אש. אתה גם שומר שלא יפרוץ פתאום מבול ויטביע את כל העולם. אודי :(((((( שלך-במבי.

ולקראת יום הולדתך - אאחל מבעוד מועד - שיעבור יום קל ונעים. מקווה שזכרתי נכון, אתך, סוריקטה

אני מתרגשת.. קראתי את מילותיכן וזה נוגע ומרגש.. סוריקטה מתוקה!! איך את זוכרת ? הייתי בהלם ..איך את זוכרת ? מתוקה.. תודה לך.. נכון. היום יום הולדתי. היום ה 7.11 ואת יודעת מה סוריקטה ? אני זוכרת שיום הולדתה של ילדה אשה חל ב 5.11 ( זוכרת את ילדה אשה ?) אז אם את ילדה אשה קוראת פה בפורום אז שתדעי שאני מברכת אותך ביום הולדת בברכות חמות.. ונעמה מותק! מתוקה.. כשהייתי ילדה הייתי ילדה כמו זומבי כזו , מטומטמת,חצי אוטיסטית כזו..פגעו בי מינית, ואמא שלי חשבה שאני מפגרת . באמת !! היא אמרה לי כילדה שכך אני.. הבטחון העצמי שלי היה מתחת לאדמה. באמת הייתי בטוחה שאני גם מפגרת וגם משוגעת.. כן נעמה, אני מאוד מאמינה בטיפול, בעבודה קשה, בלקיחת אחריות ובעלות מחודשת על החיים שלי .. אני מוציאה חלק מאוד ניכר מכספי על הפסיכואנליזה. לפני כן הייתי בטיפול 6 שנים וחודשיים שגם עלה הרבה.. אני מאמינה שאני משקיעה הרבה לטווח רחוק. ואת יודעת מה נעמה ? אפילו מקצועית אני במקום מאוד מאוד שונה בשנתיים האחרונות (שגם כלכלית זה משתלם בסופו של דבר) ואת יודעת נעמה ? כמעט בכל מקום אני שומעת מאנשים שאומרים לי שמאוד השתניתי.. אני גם מרגישה הרבה יותר משוחררת .מרשה לעצמי לומר מה מרגיש לי בלב..מה אני חושבת..וכן, גם מה אני רוצה. (למרות שלגבי הרצון יש לי עוד הרבה הרבה עבודה) והילה מתוקה! הקראתי כמובן לאמא צביה את ההודעה ששלחתי לאודי וגם את תגובתו ומרגיש לי נעים בלב.. וכן, שתדעו שנולדתי לפני... שנים בדיוק ב 7.11 שלכם, במבי.

היי במבי, הייתי רוצה שאפשר יהיה לשלוח הודעה אישית רק לך. מביך אותי, משונה לי אבל איזו הערכה-קנאה דוחפת אותי לכתוב בכל זאת (אפילו פעם שנייה, אחרי שקרס האינטרנט בשנייה האחרונה . מתנתק כשקשה לי) . תמיד ידעת לבקש עזרה , לבקש שישמרו עלייך? אפילו בשלב המחשבה, בלי לבקש - תמיד היית מסוגלת לרצות שיעזרו? להצטרך? (כל כך זר, אני אפילו לא בטוחה שזו באמת מילה בעברית ) זה כל כך חזק ומרשים. יכולת שאני תוהה אם אצליח לפתח אי פעם. היה לה שלב עוברי חסר צורה? שזה לא בא לך בטבעיות? זה משהו שאפשר בכלל לפתח? ואיתך, פשוט בלי הרבה מה להגיד. רק שנעים לדעת שיש מי שרך אלייך לפני שאת ישנה וגם בחלומות כשאת ישנה. (נאבקתי עם עצמי, אבל בשביל השקט מוכרחה לסייג, להתנצל אם הפרעתי ולהגיד שכמובן שתעני רק אם מתאים ). נעמה.

תרשי לי להיות איתך ? בכאוס הזה , מכירה את זה כשנקר

את חסרה...תבואי יותר? מיכל

עשיתי משהו שהחלקים הפוגעים בי לא מאשרים. זה אמור להיות חיובי, נדמה לי. אבל עכשיו אני מפחדת מנקמה שלי בעצמי (שכבר מתבשלת, נוסחאות מתחשבות, מה העונש, איך לסדר בחזרה). ומאותו מקום שפתאום עושה משהו כנגד הרודן הזה שבי, גם לא בא לי לחטוף ממנו עכשיו. אני רוצה מחסה מגן מעצמי, אבל אני תמיד יודעת למצוא אותי... לשמור על עצמי זה להשמיד חלק אחר בי? מרגישה נרדפת... נעמה.

ניסיתי. ישבתי, חיכיתי לא הצלחתי. אז לא... חבל.

איזה עולם עקום

הודעה הקודמת נותרה יתומה מתגובה. אודי אתה לא מסכים עם הנאמר שם?

שלום , שמי ניב אני בן 18 ואני רוצה לשתף משהו שאני חווה כבר שנה . אני עברתי מלפני שנתיים תקופת לחץ וחרדה עצומה, משום מקום זה בא לי. פתאום היו לי מחשבות וחרדות, התקפי חרדה במקומות לא שגרתיים כמו מסעדה, בבית, לפני השינה, דבר שלא היה לי בעבר. זה התבטא בטיקים בפנים, זרמים בכל הגוף, דופק מואץ, הרגשה של עילפון, וכו'. אחרי כמעט חודש שחוויתי יום יום התקף חרדה, עברתי טיפול סיני שהחזיר לי את שלוות החיים, או שלא ? מיד אחרי הטיפול הרגשתי כמו "נתק" מהעולם, כאילו אני צופה מהצד, חוסר תחושה פיזית בגוף, כאילו אני עוד דקה מתעלף, מרגיש כמו רובוט שהולך, פחות שמח וכבר אין לי תחושה .. קראתי קצת והבנתי שיש לי הפרעת דה-פרסונליזציה, והתסמינים שקראתי היו בול עליי. ואני ממש מדוכא מזה, זה הורס לי את שמחת החיים, הראש שלי כל הזמן בהתעסקויות שאני מפחד מרוב חוסר תחושה להתעלף, או שאולי יש לי מחלה .. למרות שבבדיקות הכל היה תקין. אני רוצה עזרה ומתחנן כבר שההפרעה הזאת תעזוב אותי .. מה עושים ? :(

אודי, קיבלתי המלצה על מטפל טוב ממישהי שאני מעריכה מאוד, אפילו התקשרתי והוא נשמע נחמד מאוד. הקשתי עליו עם אינספור שאלות והוא עמד בכך בגבורה. אבל, מאז עברו מספר ימים והפחד משתק אותי. לא מסוגלת להתקשר ולקבוע פגישה. קוראת כאן בפורום על ההשתוקקות המטורפת למטפל, על התלות, על הגעגועים וזה מכניס אותי לחרדה. זה נשמע לי מסוכן. קצת לחזור להיות ילדה קטנה, ולהיות ילדה קטנה זה פגיע, כואב ובעיקר מאוד חשוף. תוקף סוכריית האומץ שנתת לי פג )-:

נטע , מכירה את השיר הזה, מקדישה לך אותו , של שלמה ארצי -  לתת ולקחת  סומכת עליך , שתעמדי בזה . הילה

תחושת זהות שאני מרגישה טוב איתה זה אולי מה שהכי חסר לי. הרי כל פעם שנפגשים עם אנשים בעולם הזה יש את החלק של הצגה עצמית ובד"כ זה קשור גם למי אתה ומה העיסוק שלך. העיסוק שלי כרגע הוא עבודה קטנה במשרב חלקית אבל שלא תורמת לתחושת הזהות שלי... ואני גם לא יודעת איזה כיוון לבחור. רציתי להיות פסיכולוגית. זה כבר לא יקרה. אבל מת שם הרצון איפושהו, או יותר נכון היכולת להזדהות עם דרך כלשהי.. אבל בלי להזדהות איך ארגיש אי פעם זהות? הכי נורא זה ההכרה בנכות הזאת, אני לא רוצה להזדהות עם זה :/ רוצה שיחזירו לי את התקווה לחיים מספקים ואותנטים.. אפילו אחרי גיל 30. ואני מרגישה כ"כ לבד בלי בשורה ..ורק הזמן ממשיך לעבור להתבזבז.. לא טוב שלא מזדהים עם משהו, חייב להזדהות עם משהו בעולם הזה אחרת יש רק ריקנות בנשמה וסימני שאלה עקרים ללא ממשות משמעותית של כלום

מבקשת לדעת כיצד אני יכולה לתרום להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. הפנייה לטיפול פסיכולוגי היא שלי כחלק מרצון לעזור לעצמי לעשות שינוי בחיי. רווקה ללא ילדים נושקת לגיל 50 מנותקת מהמשפחה מילדות בעקבות צו חוק נוער בעקבות התעללות פיזית ומילולית מצד הורי. גדלתי בפנימיות בבדידות ללא אהבה ומגע. במשך 10 שנים ניסיתי להפוך לאם ללא הצלחה. עברתי עשרות טיפולי IVF שלא נסעו פרי אפילו פעם אחת. כעבור שנים הסתבר שחוסר ההצלחה כנראה קשורים למחלה גנטית נדירה שאם הייתי מטופלת נכון התוצאות היו אחרות. מתגוררת באזור שמאלץ אותי להתמודד עם מצב בטחוני על בסיס יומי נראה לי שיתכן שיש לי פוסט טראומה בעקבות אירוע שלאחריו שמיד עם התחלת מערכת הכריזה שמתריע שעלינו להיכנס תוך מספר שניות למרחב מוגן מתחילים אצלי תגובות פיזיולוגיות של חוסר יכולת לנשום דופק מהיר ורעד בכל הגוף...ביום יום אין לי התקפים כאלו רק בזמן הפגזות. אני סובלת מקשיים קיומיים שבאים לידי ביטוי מהחוסר היכול לממן זריקות (אוטואימונית – תפקודי כליות) חובות רבים ובחודשים האחרונים ממש סובלת מרעב עד למצבים שאני מתעוררת באמצע הלילה מכאב ורעב או שאני מגלה שבלילה חלמתי על כל מני מאכלים שחודשים כבר לא אכלתי. כתוצאה מהמצב שנמשך כבר עשרות שנים פיתחתי סוג של הפרעת אכילה שסבלתי מהשמנת יתר. כיום אני אחרי כ- 4 שנים מניתוח האחרון לטיפול בהשמנה כיום במשקל סביר אישית לא מרוצה BMI=30 הייתי מאוד רוצה 3-4 BMI לפחות יחד עם זאת גם אם הייתי מצליחה לשמור על המשקל הנוכחי הייתי אומרת דיינו. אני מאובחנת כלקוית למידה עם הפרעות קשב וריכוז (יתכן גם על רקע ריגשי - לדעתי) בעלת מנת משכל גבוהה. בעבר הגעתי לשיחות אצל העו"ס שטיפלה בי בשיטה CBT שלצערי לא ממש הצליחה כי עיקר הזמן היה ונטילציה ולמרות רצוני לאחר שנתיים אפשר אומר שלא היה שינוי משמעותי. היה גם ניסיון קצר בטיפול עם מתמכה בפסיכולוגיה לטיפול בחרדות בשל המצב הביטחוני שממש לא צלח. בנסיונות לא להגיע לניתוח נוסף כטיפול בהשמנת יתר וגם הצורך הבסיסי לחיות טוב ולא להמשיך לנסות להצליח לשרוד. הצלחתי לגרום להנהלת בית חולים ולקופת החולים שבה אני מבוטחת שהטיפולים הפסיכולוגים הפרטים יעברו בקוד לא פרטי ובית החולים סופגים את הפרש העלות. כבר הספקתי להפגש עם הפסיכולוגית. לפסיכולוגית יש ניסיון רב בטיפול בהפרעות אכילה. אני מכירה אותה באופן כללי במסגרת מפגשים קבוציים שלה בשילוב דיאטנית שעורכים למנותחים... לאחר המפגש האחרון 3 במספר התחילו להתעורר אצלי חששות שהטיפול הולך שוב לא להצליח (אני מבינה שמוקדם מדי להסיק מסקנות). מרגיש לי ששוב הכנסתי ללופ ונטילציה... ומצד שני מאוד מעונינת להצליח בטיפול הפסיכולוגי. מרגישה שאני נלחמת על חיי ככל שחולף הזמן אני מתקשה לגייס כוחות נפשים להמשיך בצורת חיים שאני חיה כיום. העוני, הרעב, הכאב והבדידות משחיטים כל חלקה בנפשי. סליחה חשבתי לכתוב בקצרה יצא ארוך. אשמח לקבל כל מידע שיכול לעזור לי כדי שהטיפול הזה יצליח? בתודה מראש.

אודי , זה לא יכול להיות שהאדם שפגע בי כל כך , שניפץ את האמון שלי באנשים , בחיים , בגברים, מסתובב חופשי , ואני נאנקת תחת הסבל . #אונסשלעשרשנים

היי הילה מכירה את ההרגשה מקרוב. יותר מדי מקרוב. מרשה לי לחלוק איתך את הכאב? נטע.