פורום פסיכולוגיה קלינית

והאם הגדרה של 'נכות נפשית' משמע שאסור לי להיות אדם גאה חזק ומוצלח? כי אני רוצה להיות אדם גאה חזק ומוצלח! ואם אהיה האם זה אומר שלא מגיע לי סיוע שכרגע מקבלת? אודי איך פותרים את הסתירות הללו? אני אף פעם לא יודעת מה באמת מותר ומה אסור.. למה כ"כ קשה לי להיות זאת שמעניקה את האישור לעצמי? אני לא מבינה למה זה קשה לי. אני רוצה להיות מסוגלת להעניק לעצמי אישור ויכולת להיות אדם חופשי מהפחד 'מה יחשבו אחרים/יבקרו אותי/ישפטו אותי' ותמיד רציתי להיות מוצלחת ככה שהגילוי שיש לי חרדות וקשיים ועוד עם סטמפה של הכרה.. זה גורם לי להרגיש מוכתמת ופגומה. בא לי לצעוק הצילו. שמישהו כבר יחזיר לי את תחושת הערך והחופש להיות אני בלי חששות... להפריד בין הגדרות מטופשות לאני האמיתי שלי. להחיות אותו. למה אי אפשר לקבל עזרה אמיתית בשום מקום? היה מי שאמר שזה תלוי רק בי. רק אני יכולה לשחרר אותי. רק אני יכולה באמת ובתמים לא לדפוק חשבון לאחר ולחיות את חיי החד פעמיים האלה בצורה חופשית ושאהנה מהם. רוצה לעשות את זה. אני אלחם על זה!

אבל כשנזכרת בחוויה הרגשית שעברתי בטיפול הפסיכולוגי מרגישה שנטבחתי נרקיסיסטית שם ונרצחתי מבחינת הצרכים הראשוניים שנזקקו שהיא תבוא לקראתי...בהתנהגותי אני לא מחפשת זוגיות או הורות באמת. אפשר אולי לומר שויתרתי. כבר בילדות ויתרתי. שאפתי להצלחות מסוג אחר. בטיפול כשהתחננתי כמו על נפשי לפסיכולוגית 'תעזרי לי, תבואי לקראתי' רציתי עוד זמן, היא סרבה... הלב נאטם.. אולי הדפוקה הזאת גזרה את גורלי? מי יודע.. זה הרגיש ככה. ואולי היא יכלה כן 'להחיות' בי דברים שהתנוונו? מי יודע?... איזה נזק או פספוסים היו או לא היו שם. הייתי כ"כ נזקקת ופגיעה , התחרפנתי מכאב.. בכיתי, כעסתי וזעמתי. ומה עכשיו? מי בכלל יודע איך מתמודדים עם זוגיות והורות? עם האחריות? היה עדיף לא להיות מודעת לחרא הזה. אינוס של אנליזה על הנפש. בכח, בלי בכלל לבקש רשות.. מפלצת חסרת רגשות ורגישות היא הייתה הפסיכולוגית הזאת. ועכשיו יש לי דמעות בעיניים. כנראה שהרגש שלי לא נאטם אחרי הכל... כל הסבל הדפוק שעברתי בטיפול ההוא ולא ברור בכלל בשביל מה זה היה. בשביל לפתוח עיניים ולראות מסוגלויות נפשיות שלאחרים יש ולי לא. 'יופי'.

שהמטפל שלי חולה . אני מוחה . אני זקוקה= צריכה = נואשת. יש לי חלל בנשמתי , אוףףף זה מתיש להיות זקוקים .

אני לא יכולה לספר , אוףףף , לא רוצה שיזהו אותי . המטפל שלי חולה ;((( אני כל כך זקוקה לו רעידת אדמה , צונמי , הזמנתי כבר מונית וביטלתי אותה . עצובה לי כל כך .

הילה למה את חושבת שיזהו אותך?

איזה כיף! בינתיים נשארת בבית ומסתכלת עליו, מדהים. (מחכה שיודיעו רשמית לא לצאת לעבודה)

חזרתי עכשיו מהשלג. מדהים איך הדבר הזה משמח אותי ומוציא ממני דברים טובים. (מותר לי להתלהב, לא גדלתי במקום עם שלג...)

שלום ,אני בת 26 לפני 4חודשים סוף סוף לראשונה יצאתי מהבית של ההורים לגור לבד אני גרה ועובדת האותו מקום ,ואין בי שום רצון לצאת מהבית או ליות אם משהו בקשר בכלל אבל יחד עם זה אני כן מנהלת מערכת יחסים עם בן זוג כבר שנה וחודשים אחרונים הוא מתגורר אצלי .האם זה סוג של דיכאון כלשהו ?

לצאת מהבית במזג האוויר הסוער הזה כדי להגיע לטיפול ולא להצליח לדבר. בסה"כ רציתי לספר כמה דברים קטנים וזה לא הצליח. אז(כמו תמיד) דיברנו על אילו מחשבות יש ולמה אני לא מצליחה ואז יוצא שאני לא אומרת כלום... וזה מעצבן מאוד. יופי, אז היא אומרת שזה חשוב להבין כדי לעזור לי להצליח לדבר אבל אני רק רציתי לספר לה כמה דברים וזה לא הצליח... ואני כאילו מרגישה שיצאתי בלי כלום ממנה. וזו לא פעם ראשונה שזה קורה. ונכון שזה לא קורה תמיד, אלא רק לפעמים אבל זה לא מוריד מהאכזבה. לא יכולה לכתוב כאן את מה שרציתי להגיד כי רוצה לשמור על אנונימיות מסוימת. אז רק משהו קטן. כשיצאתי ממנה בפעם שעברה, עברה מולי מישהי ואמרה לי "סליחה" ועוד לפני שהמשיכה אני ישר חשבתי שהיא באה לכעוס עליי. (מדובר באיזו שביל גישה, המטפלת אמרה לי עליו, ואחד השכנים פעם העיר לי לא ללכת משם), שהיא רוצה להגיד לי שאסור ללכת משם. ואז היא המשיכה ושאלה "את מכירה איזו דירת שירות כאן?" ואני יודעת שאלו המחשבות האוטומטיות שלי. תמיד אני חושבת ישר שחור, שמעירים לי. ובמקרים אחרים אני ישר מתגוננת, עוד לפני שבכלל היה משהו ואז אנשים חושבים שאני כועסת ואני בכלל לא מתכוונת. אווף!

יש לי חלום , אוףףף , אודי , אל תגלה לאפחד. (((אני רוצה להיות חברת כנסת ))))

כנראה שיש לי משהו לומר, כי אני בוהה במסך כבר כמה דקות, מנסה לכתוב דברים ולא מצליחה. יש איזה פלונטר, בחשיבה או בגרון/קצה האצבעות, שאני לא מצליחה להתיר. אני שונאת פלונטרים. מנסים למשוך והם רק מתהדקים עוד יותר. נדמה לי שאם פתאום מישהו לצידי ישאל, מתוך השתיקה, מה נעמה? אפרוץ בבכי. כי משהו, נדמה לי, אבל הוא בלתי נראה. כשעונים לשאלה מה? ב"לא כלום", יש לזה שתי משמעויות. אפילו אני מצליחה להתבלבל איזו אחת מהם מתאימה לי. נעמה.

אודי, באמת יש משהו עם כל כך הרבה כוח שהוא נטול מילים? כי המשהו הזה שבפנים נאלם, ברגע שמנסים להסתכל עליו הוא חומק. כל פעם מחדש קשה לי להאמין שהוא שם אם אי אפשר לתמלל אותו. הוא משיכת כתפיים של לא יודעת, משיכת כתפיים של לא רוצה, גל הדף של "מספיק!" והתכדררות בוכה ומיואשת לקינוח. הוא תנועות. ממתי תנועות מרגישות חזק כל כך? נעמה.

אודי, למה בעצם זה כ"כ חשוב לדבר ולא לפעול? יש גם מצבים בחיים שאין מה לדבר ועדיף לפעול, לא? בטיפול תמיד העדיפות היא לדבר על הדברים. למה? וזה גם מאוד קשה לדבר שכועסים ומתוסכלים. מאוד קשה... לי למשל מאוד קשה לכעוס פנים מול פנים. להרים את הטון פתאום, לנזוף... בטיפול שסף הכעס או הסבל שלי עבר גבול מסויים נמחק לי גם הקול- פיסית ממש איבדתי את יכולת הדיבור. הרגשתי נחנקת מרוב סערת געש פנימי שקשה להכיל... כמה קשה לבטא דחף במילים בזמן שמרגישים אותו אוחז בנו.. מה מסביר את זה?

אודי, אני מנסה להיאחז בחיים. מנסה להחזיק ולא לשקוע. אתמול אפיתי 2 עוגות, יצאתי החוצה עם הבן שלי לקפץ בשלוליות. אח"כ קראנו ביחד את ה"אריה שאהב תות" ואת "דירה להשכיר". ניסיתי "להידבק" בשמחת החיים שלו. מנסה ממש בכוח לראות את היופי שבחיים. כל כך רוצה שהטיפול החדש יצליח. הפסיכולוג שלי מקסים. אין לי מילים לתאר כמה שהוא קשוב ומותאם אליי. כל כך מקווה שלא אבהל ואברח. הלוואי ואצליח לחיות. הלוואי ואצליח לסלק את הפחדים ואת הכאב הזה. הכאב שלא מרפה. מרגישה טלטלה. מצבי רוח משתנים. פעם צוחקת ופעם בוכה. פעם מוצפת ופעם מנותקת. מתנדנדת בין ייאוש לתקווה. אוף אודי. רוצה שתדע שאני לא מתכוונת לוותר!!!!!! נטע.

נכון, אני בטיפול אנטנסיבי, שלוש פעמים בשבוע, אבל אני צריכה כל כך הרבה, אף טיפול שבעולם לא יוכל לתת לי את כל מה שאני צריכה. אני צריכה שיראו אותי,שגם כשכואב ורעעעע לי אני אוכל לאמר את זה, ולכאוב את החסר ואת הרצון הזה שמישהו יראה אותי כמו שאני!!!! ונכון שיש לי הרבה כוחות ודברים טובים אבל כמו כל תינוק בן יומו שהוא חמוד ורך ובכל זאת צריך כל כך הרבה גם אני צריכה!!!! צריכה שיראו אותי, ואת מה שאני זקוקה לו!!! איזה חיים הזויים.....

לפעמים הרגרסיות העוצמתיות האלה לצרכים ראשוניים של הזדקקות מרגישות הזויות לגמרי... מקווה שבסופו של דבר הטוטאליות של הצורך הזה שאת מרגישה תתאזן ותתמתן למשהו נסבל יותר שאפשר לחיות איתו בלי שהחיים ירגישו הזויים יותר

הנה את כאן , נמצאת נוכחת . ברוכה הבאה ! ( היה בא לי לכתוב  שומעים , רות עבור !  ) אבל לא רציתי שיתפרש כאילו אני סותמת לך תפה.

אודי, כאילו שום דבר לא מספיק, אני רוצה מישהו לרוץ איתו כל יום, כל הזמן. מישהו שיכול להבין את הכאב, את העוצמות שמעוררות שוב ושוב את הזכרונות, את הטלטלה, את חוסר היכולת להפסיק את הקולות והרעשים. הם באים אלי בלילה ואני מפחדת וגם עיפה אני לא נלחמת בהם כי נגמר לי הכח.הם יכולים לעשות מה שהם רוצים אני שומעת רעשים ומריחה דברים להכל יש טעם מר אפילו למים ואני מחזיקה את עצמי ימים שלמים אבל לא מצליחה להפסיק את הקולות. קשה לי להתרכז, בסופו של יום אני מרגישה שנכשלתי, לא הספקתי, לא הייתי מספיק טובה או לא הייתי מספיק. היום מלא במטלות מכל הסוגים, מטלות שגרתיות של עבודה ובית וילדים. העולם המתפקד ואני בתוכו משתדלת ומתאמצת ואף עושה, בכח, לא נשאבת למיטה, קמה בכל בקר עם הילדים, שרה איתם שירי בקר להנעים את היקיצה, הקטנים עדיין באים להתכרבל, לגדולים שמורות שעות הלילה, למידה משותפת, הסעות, שיחות ועוד. ועדיין... עולם מקביל של תהומות ורגשות וחדרי טיפולים ואני שמנסה לעשות קצת שקט. ואיזו אמא נפרדת כל יום מילדיה מחדש וחושבת לגרום להם כאב ותהום? והתוכנית שהכל יראה כמו תאונה, שלא יחזרו מבית הספר וימצאו את אמא ישנה. אמא ישנה ולא מתעוררת. זה יהיה קל יותר בשבילי, בלי התוכנית ההרואית של ההתרסקות, והלוגיסטיקה. הכנתי שקיות עם זכרונות, דברים שרק אני זוכרת ושמתי אליהם לב. ארבע לידות טבעיות מדהימות ואושר עילאי של חיים חדשים. השארתי מתכונים של האוכל שהם הכי אוהבים. מי ירוץ איתי, מי יוכל לסדר לי את המילים כל יום מחדש לפינה קטנה של שקט. לעולם קטן. סיפור קטן שישאר https://www.youtube.com/watch?v=GClnfnDE9pE מילי

אם זה כל כך טבעי ונכון מדוע אין את זה בנמצא? הכל מותנה בכבלים של גבולות או מגבלות. אני חושבת שהמושג מישהו לרוץ איתו הוא כמו ללכת עד הסוף, כל הדרך. יש פער גדול בין העולם המתפקד לעולם הרגש. אני אולי מתפקדת באופן סביר אבל האנרגיות שאני צריכה להשקיע בהחזקה אדירות. אני חושבת שברגע שקצת הרפיתי מההחזקה הזאת החלה מתבקעת הקליפה והמאגמה מצאה פתחים לצאת החוצה והביאה איתה את הטראומות שהיו מאוחסנות היטב במגירות הזכרון. משם החלו ההתדרדרות, החורבן וההרס העצמי. אני לא מצליחה לצאת מזה, ולא מצליחים לעזור לי. אני עדיין בוחרת לעזור לעצמי, אך במקביל ממשיך תהליך הפרידה וההרס. אני רוצה לברוח, בעיקר מעצמי, ולא יודעת איך. שבת שלום מילי

כתבתי אתמול והטלפון לא נתן לשלוח , מנסה שוב. אתמול דיברתי באחת הועדות בכנסת . לפני חברי כנסת ועוד . השמעתי את קולי . היה מרגש ביותר . בתקווה שמשהו ישתנה .....

וכמובן מקווה שקולך ישמע ולא יפגוש מאזינים אטומים שם בקרב אלה שיש להם היכולת להכריע החלטות ולמשוך בחוטים. את פועלת לקידום מטרה חברתית כלשהי או הדיון נגע למקרה פרטי שלך?

זה נושא שחשוב לי , וגם נוגע לי אישית . היה הכל , הין שהאזינו ואחרים שלא . העדפתי להתמקד באלה שכן .

ומשפחות חרא. גן עדן וגיהנום זה כאן בכדור הארץ שלנו. בשביל מה צריך לחייס לעולמות הבאים? הפערים האלה... את מי הפסיכולוגים משרתים?? לוחמי צדק חברתי אתם ממש לא!

בכל אופן , יש משפט שאומר , ואולי אודי יגיד לי מי . שלמשפחות טובות יש סיפור אחד , ולמשפחות הרוסות / מפורקות סיפורים רבים .

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"

אודי :( מרגישה שרוצה/צריכה להיות בעץ שלך. בגזע. אודי, אני מתנדנדת בין תקווה ליאוש, בין אמונה ל. ?? כן אודי, עברתי טלטלה מאוד מאוד לא קלה.. יש בי רצון מאוד חזק לשתף אותך. גם את השותפות שפה. יש בי גם פחד גדול.. אני יודעת שיש קהל קוראים סמויים.. מפחדת מאוד שאם אשתף ואספר את מה שקרה, אחשף, יזהו אותי פה... ממש נקרעת.. אני רוצה לספר לך.. שתדע לך שמה שקרה זה נורא !!!!! אסון !!! כן, במציאות החיצונית.. אוף אודי... אתה יודע ? בראשון בלילה גם חלמתי חלום.. טוב את החלום אני בטח יכולה לספר, נכון אודי ? אני זוכרת שהחלום היה ארוך.. היו בו הרבה אירועים, קטעים כאלו, אבל אני לא זוכרת מהם כלום.. מה שאני כן זוכרת זה שפתאום מישהו נתן לי ביד כל מיני צינורות כאלו ארוכים ודקים, התבוננתי בהם וראיתי שהם חסומים בסיליקון.. ואז ראיתי שהצינורות הללו הם ורידים ועורקים.. לגבי אסוציאציות.. אומר שהסיליקון מזכיר לי את הסיליקון הזה שנשים מסויימות מכניסות לציצי בכדי להגדיל אותן.. בשני, כשנפגשתי עם אמא צביה סיפרתי לה את החלום ועלו אסוציאציות שונות והראשונה זו מה שאמרתי.. בהמשך גם אמרתי לאמא צביה שהינקתי את בני הבכור שנה שלמה.. ואיכשהו ויניקוט משקר.. שהכל שטויות.. הנקה = שטויות. כשחזרתי הביתה שאלתי את עצמי לפתע.. ואולי מה שאני למעשה רוצה זה לסיים את האנליזה ? אולי אני אומרת שכל האנליזה הזו = שטויות ? מעין "הנקה של שקר ? של משהו מלאכותי כמו סיליקון ? ואולי אני מחברת את ויניקוט עם אמא צביה שהרי היא ויניקוטיאנית ? אתה מבין אודי למה אני מתכוונת ? אני מרגישה שבעקבות הטלטלה הזו אין לי כבר רצון לבוא אליה. אולי גם איבדתי את האמון.. אולי גם רוצה להתרחק מבני"א ? כשיש קשר לאנשים, הכאב כשמתרחש לפתע אובדן הוא בלתי נסבל !!! אתה שומע אודי ? הכאב הוא בלתי אפשרי !!! ממש בלתי נסבל !!! אודי, אני רוצה ציאניד.. במבי :(((

רגע לפני שזה בורח לי, כי זה כבר ממש מדגדג באצבעות השנאה העצמית, אשאיר כאן ראייה בכתב לכך שקיבלו אותי לעבודה שרציתי, ושבצדק, ועבדתי קשה והרווחתי את המשרה הזו, ושאני מסוגלת לעשות את זה (אפילו טוב). עבודה שתדרוש ממני, ולכן גם תחדד, כל נים של יצירתיות ורגישות. פתאום המוזרות שלי הייתה בכלל יתרון, שהצליח לגבור גם על הגיל וחוסר ההשכלה והניסיון הרשמיים. אשלח מהר, כי הגאווה הזו כבר מתחילה להעלות בי קבס. המורה נעמה.

איזה יופי נעמה!!! זה כיף שהעבודה מוציאה ומדגישה דברים טובים. אני בטוחה שמגיע לך, את מקסימה (לפחות פה... :) ). המון בהצלחה! בובי

מאז שהבת שלי ילדה התיקשורת איתה פשוט בלתי נסבלת. מזה כ 4 שנים שמערכת היחסים מדרדרת ומדרדת . הבת שלי שהיא אם ל 2 ילדים קטנים מאד מתלוננת בלי סוף על המראה החיצוני שלה רוויה בשינאה עצמית ואדם לא מאושר בעליל. יש לציין שיש לה בעל מקסים וחייכני ילדים יפי תואר , יופי קלאסי ברבי , אך כלפי עצמה הקיטורים אינם נפסקים וכל ניסיונותיי להראות לה את הצד החיובי שבחייה עלו בתוהו התרעתי ששינאה עצמית כזו תגרום לתוצאות לא טובות. כעת מזה שבוע שהיא התלוננה על כאבים ועייפות ובבדיקות דם שעשתה יש אכן סימנים לא טובים של בעיות בדם וכו האמת שזה די מייאש אותי כאילו הזמינה לעצמה את המחלות והבעיות עם כל הקיטורים המתמשכים וכששאלה אותי מה יהיה אמרתי שנרמתי ידיים לא יודעת היא מאד נעלבה ולכן לא מעדכנת אותי בשלומה למעט בעיה נקודתית זו כפי שציינתי מערכת היחסים היא לא טובה נמשכת זמן רב שתינו כנראה פגועות. אחת מהשניה מזה זמן רב והגענו למבוי סתום כואב אודה לעצתך נעמה 

אין לי שקט

באותו רגע של חוסר שקט הרגשתי איך הגעתי לטיפול עם מלא תקווה לעתיד טוב, התגשמות, יעוד, התשתייכות.. משהו טוב בשבילי!. אבל התהליך בנוי כך (התחוור לי בדיעבד למרבה הזעזוע) שמתמודדים עם חסר יותר מאשר ממלאים ומספקים מה שמרגיש שצריך.. ואז בכלל היה לי שחזור טראומטי וכאב פרץ שהבנתי שלאנשים יש חיים רגשיים שלי אין, עם סיפוקים של חברים, זוגיות, הורות, חוויות.. אני הייתי מצומצמת ונשענת על הזדהות עם סימפטומים.. תגלית מכאיבה אחרי שהמטפלת ניסתה לנתק את ההזדהויות האלה- אבל היא לא נחווה כדמות מיטיבה אלא אטומה ומקפירה ושהכאיבה לי מאוד ואז הפער הסוציאלי ומעמדי בכלל שטף אותי מרירות... ובמקום להיות פסיכולוגית מצאתי את עצמי עם הכרה בנכות... מה מרגישה? כעס, עלבון, מרירות, החמצה, עצב, צרות עין, כאב, אבלות, רצון לתקווה, יאוש, עייפות, צרחות שרוצות לצרוח את עצמן אך אין להם קול, רצון לתקווה. רצון לתקווה. לצאת מזה, להיות אדם מאושר שמרגיש שגם לו יש. שגם הוא זכה. מרגישה כל זה דופק בראש.

זה כאילו מעקף. לא טבעי לעולם טיפולי אחר! כמעט כמו "גילוי עריות" מטאפורי! שהמתרפאים חורגים ממערכת יחסי מטפל מטןפל המתנהלת בפועל והעצם מתגלה צציאות הרה יותר ידירה בפורום מאשר ביפול שלהם! הפורום הוא ללא בולות וזה בדיוק הבעיה דלהל בטיפול! מיותר לציין שמשיב ער כך מעיר בתמציתיות בלי להכנס להפרת המשקל הסגולי שהם מנסים ליצור כאן במקןם אצל המטפל! זה מרתק ואפילו שווה מחקר אקדמי!!! מבחינת המטופלים שבטים גם לכאן! העדר הגבולות שכאן ביענת תפיסתם הוא מגלה לנו את הדליפה מחדר הטחפולים ומערכת שאמורה להרקם שם! לכן קראתי לזה כך!

הכעס ותחושת השבר מהטיפול שהיה. אני מתעוררת ודבר ראשון שמאכלס את התודעה שלי זה ההרגשות האלה שנעשה לי נזק, ששברו ומחצו לי את התקווה, שדקרו אותי עם חרב של 'מציאות' שאין בה בשורה בשבילי. איך הכל נהיה אפור.

מרגישה אבודה.... הכול מתפרק... :(

הילדה לא רצתה לבוא, הילד הגיע ואמר לי , הייתי מעדיף להיות עם אבא , אבל מה , את עקשנית .

אודי, קראתי את אשר חנה כתבה אודות גבולות בטיפול וחשבתי כיצד אצלי המצב הוא שונה. אצלי בטיפול יש יותר מדי גבולות אבל לא גבולות שומרים שתפקידם להגן על הקשר הטיפולי, אלא גבולות אשר מטרתם לשים חוצץ ביני לבין המטפל. גבולות שמטרתם לשמור עלי מפניו. אני מקיפה את עצמי בגדרות תיל חשמליים (כמו אלו במחנות הריכוז) ואין בא ואין הולך. ובתוך החומות אני קטנה ולבד.

לא הלכתי לעבודה היום. לקחתי חופשת מחלה . יש אירגון שעוזר לי בנושא של הילדים . ניסחנו מכתב , הם עזרו לי לנסח אותו כמה שיותר טוב. הראנו את המאמצים שאני עושה עם תעוד של תאריכים ושעות . הצלחנו לגייס אותה . לא האשמנו אף אחד , רק ביקשנו את עזרתה ...... היא אמרה שהיא תעשה מאמץ לעזור ולסייע . נקווה לטוב . אני כל כך מבולבלת , מפנה את היום לילדים . עושה קניות . ואם בסוף הם שוב לא יבואו , אודי ????? אוףףף כמה אפשר לסבול ?

היי אודי, שמתי לב שאם משהו מטריד אותי, למשל אינטרקציה לא נוחה כלשהי שמצפה לי וכ'... זה מטריד את מחשבותיי וחשה מתח סביב העניין באופן שלא מאפשר לי להרפות מזה ולהתפנות עם תשומת לב נקייה לנושאים אחרים שאין להם שום נגיעה לעניין. כל הזמן ההתעסקות בגורם המתח מחלחלת לי למחשבות ומהווה מטרד לשקט הקיומי שלי. כאילו אין לי יכולת לתחום את התודעה להתמודדויות -כל אחת בתורה, ככה שמשאבים נפשיים שגוזלת האחת לא יפגעו ביכולת הריכוז, מיקוד ונינוחות מול עניינים אחרים. והבעיה שכל דבר קונפליקטואלי קטן מעורר אצלי את המתחים האלה ואי נוחות. בגלל זה הספקי התפקוד שלי מאוד מצומצמים יחסית. לא מבינה איך אנשים גם עובדים, גם הורים, גם עושים כל מיני דברים... לי הכל מרגיש מכביד וכל הזמן רק בא לי חופש. לסיים עם מטלה כלשהי כאילו אני חיה בהמתנה עם טבלת יאוש עד שזה לא יבוא על פתרונו ורק אחרי זה אפשר יהיה להמשיך בחיים.... וככה כל דבר קטן... האם יש דרך לשנות את זה? 'לייעל' אותי?

היי מימה, נראה לי שכולם נרתעים ונלחצים מדברים לא נעימים, גם הנונשלנטיים ביותר. זה די מה שהופך אותם ללא נעימים... אולי מה שצריך להשתנות הוא לא כמה הם מלחיצים אותך, אלא כמה מלחיץ אותך שמלחיץ אותך? לקראת מבחן שהיה לי לאחרונה שאלו אותי אם אני לחוצה ועניתי בשלווה שכן. גבות הורמו והסברתי שבוודאי שאני לחוצה, זו הרי סיטואציה מלחיצה, אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי... אולי זה נשמע הבדל סמנטי טיפשי, אבל לי הוא עובד. מציאות חיצונית היא לפעמים given שהדרך היחידה להתמודד איתו היא המציאות הפנימית. כמובן שעם כל האופטימיות זה בעצם לא פשוט... נעמה.

בתשובה אםאני לא טועה יש נטיה לעקרון ההדחקה! השראלה חעומת זאת היא ביטוי של הצפה רגשיתומנטלית! בדרך כלל אופינית לטיפוסים ציקלים. מאנים דפרסיבים! העולם בחוץ מהמם אותם החויה והעולם הפנימיממגיב האותה עוצמה! אלא המתח הוא בהעדר אוביקט יציב בילדות בדכ דמות האם ! ואז כל שינוי מצב לא ודאי עתידי יוצר מתח ובפנים הכל חרדתי מה יקרה! זה מצב מתיש תוותרי על שליטה בהצלחה

אני מחפשת מילות פוך - מילים נוכחות ומלאות, אבל רכות. מילים עוטפות, מחממות במשקלן, שלא חוצבות בי גבולות חדים, אבל יודעות שאני מתחילה ומסתיימת איפשהו. אולי מבט פוך? או המהום פוך? איזו הכרה פוכית בקיומי. שהות קצרה אצל ההורים והרגשתי שזורקים עליי את שמיכות הצבא האלה, הסקאביאסים. שמיכות דוקרות, מציקות שעדיף לקפוא קצת ולא להתעטף בהן (וגם כשנכנעים בלילה, מנסים איכשהו להתחמם בלי שייגעו בך באמת, הן לא מחממות מספיק). קיפול 8, מתיחה וזה כל תפקידן בחיים - להיראות מסודרות. מצחיק שאני נזכרת בבית ובצבא באותה תחושת ניכור ואובדן אישיות. לא, לא מצחיק. בעצם די עצוב לי. נעמה.

נעמה, כשהייתי קטנה אהבתי "להתנקנק" בתוך הפוך: להתעטף בו צמוד צמוד, ממש לפי הצורה של הגוף, להיות כאילו חנוטה בתוכו... (זה גם קצת מרגיע את ההתהפכויות במיטה: שוכבים ישר, ברוגע, כדי שהשמיכה לא תברח...) חיבוק מהדק ורך, חורף גשום, גילת.

שלום לך פסיכולוג נכבד ושלום לכל הקוראים! שמי ירון ואני בחור רווק בן 33 מאיזור המרכז.גר בינתיים אצל ההורים .כרגע לא עובד (עבדתי עד לא מזמן כמעט שנתיים במפעל 9-11 שעות ביום בשכר מינימום,אך המפעל העתיק את פעילותו לצפון ולכן פוטרתי יחד עם מרבית העובדים),לומד קורס הסבה מקצועית להנהלת חשבונות בתקווה שאזכה לעסוק בתחום . סיימתי לפני 10 שנים תואר ראשון בהצטיינות יתרה,אך מכיוון שיש לי 2 בעיות (האחת של צחוק בלתי נשלט אשר תוקפת אותי אחת לחודשיים בערך ונמשכת משהו כמו 3-5 דקות שבמהלכן קשה לי לשלוט בצחוק והשנייה של חוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה) לא יצא לי למצוא עבודה בתחום אותו למדתי.יש לציין שלגבי הצחוק המצב בחודשיים האחרונים דיי מצויין מכיוון שאני התחלתי ליטול ויטמינים ומינרלים שעוזרים להרגיע אותי (על ידי הגברת ייצור חומר שנקרא גאבא) .יש לציין שאני מודע לכך שהצחוק לא במקום כשהוא לא במקום ומנסה אפילו בעודי צוחק להפסיק לצחוק.וכמו כן אני מסוגל להתרכז אפילו בעודי צוחק. לפני כמעט 4 שנים ,בעקבות כשלונות להכיר בת זוג ובעקבות פיטורים טראומטיים מעבודה,נכנסתי לייאוש וכדי לפצות על מצבי התחלתי להתאמן בהליכה מהירה.הייתי הולך כל יום כ-20 ק"מ ורזיתי המון במשקל עד שהגעתי למצב ששקלתי רק 52 ק"ג ואני בחור של מטר שמונים פלוס . יש לציין שהייתי אוכל המון באותה תקופה אבל לא הצלחתי לעצור את ההידרדרות במשקל . לקחתי את עצמי בידיים ותוך מספר חודשים העליתי בכוחות עצמי את משקל גופי ל 70 קילוגרמים. ואז באמצע שנת 2010 החלטתי לעבור לגור לבד ולמצוא עבודה טובה (למרות שאני מכבד כל עבודה !) ,אך קודם כל לפתור את בעיית הצחוקים אחת ולתמיד שכאמור מתרחשת אחת לכמה חודשים ומפריעה לי מגיל קטן . הלכתי לפסיכיאטרית באמצעות קופת חולים וביקשתי ממנה כדור שיגרום לי להפסיק לצחוק (אמרתי לה שאני מעוניין בפתרון של זבנג וגמרנו) ולאחר שיחה יחידה של 6 דקות (כל הפגישה איתה ארכה 9 דקות ברוטו) היא שלפה כדור אנטיפסיכוטי .יש לציין שמעולם לא היו לי תופעות פסיכוטיות כלשהן,ומעולם לא איבדתי ,תודה לאל ,ולו לרגע ,את המגע עם המציאות וההתנהגות שלי תמיד מאורגנת (למעט הצחוק הזה) .נטלתי למחרת את הכדור והכדור לא רק שלא עזר אלא עבד הפוך : התחלתי לצחוק ללא שליטה כמעט בלי הפסקה.ככה במשך כחודש מבלי יכולת לבטל את השפעת הכדור הארור הזה. נכנסתי לייאוש.אמרתי לעצמי :עכשיו אף בחורה לא תרצה אותי ואף מקום עבודה לא יסכים לקבל אותי.מרוב ייאוש עמוק ומתוך דאגה לפרנסה מינימלית החלטתי לעשות הצגה ולגרום שייאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי .עשיתי הצגה שבה כאילו אני שומע קולות למרות שהמצב לא היה כך ולו לרגע קט מעולם! הם אשפזו אותי .יש לציין שמהרגע שבו נכנסתי לאשפוז הצחוק פסק לחלוטין כנראה כתוצאה מההלם . הם נתנו לי כל מיני כדורים וקנו את ההצגה שלי .לאחר חודש וקצת ,מתוכו 6 ימים במחלקה סגורה שוחררתי הביתה עם הבחנה של סכיזופרניה .עלי להדגיש ולומר שאין לי סכיזופרניה בכלל ואני לא אחד שיש לו והוא מתכחש לכך שהוא חולה ! הכל היה הצגה. הבעיות היחידות שיש לי הן בעיית הצחוקים ובעיית חוסר הביטחון העצמי ואולי גם אוסידי קל של בדיקת דלתות או ברזים שכבר לא קיימת כיום . אני מאוד מעוניין להכיר בחורה לקשר רציני ואין לי בכלל דרישות גבוהות מהבחורה.אני בחור שנראה טוב וגם עם תכונות אופי טובות ואחרים אמרו לי זאת אך אני לא מצליח.אמנם היו לי בעבר כמה קשרים עם בחורות אך רובם היו חד צדדיים. עכשיו יש את הבעייה שאם אכיר בחורה ואספר לה את מה שכתבתי כאן ואת ההצגה שגרמה לאשפוז היא תירתע ממני.מה היא תבין? היא תאמין לי או שתחשוב שאני חולה ומתכחש למחלה .ואני באמת לא מתכחש אלא מודע לכך שעשיתי הצגה הן מתוך ייאוש והן מתוך רצון להשיג רווח . בנוסף לכל מה אעשה במקומות עבודה מסויימים אליהם ארצה להתקבל .יש לצערי הרב מלא סטיגמה .ובמיוחד אצלי כשהכל היה הצגה! מה לעשות? תודה על ההתיחסות וסליחה על האורך של הפנייה! ירון

שלום וברכה אני בן 25 ואני נמצא בטיפול כבר שנה וחצי.. בכל משך הטיפול היו לי ספקות מלכתחילה לגבי הטיפול.. אני נמצא אצל פסיכולוג שמטפל בשיטה פסיכו דינמית.. ביום רביעי האחרון נפרדנו, החלטנו על פרידה.. הגיעו מים עד נפש.. כל פעם היו לי ספקות לגבי המשך הטיפול והייתי מעלה אותן בפגישות אני באתי מרקע לא בריא.. אמי התמכרה לסמים כשהייתי קטן ואבי עזב את הבית והקים משפחה אחרת.. גדלנו אצל הדודים.. במשך כל הילדות היה קשר נורא סבוך עם ההורים, במיוחד עם אימא שלא הייתה בריאה בנפשה והייתה גם מתעללת בי נפשית (קללות, מריבות.. בסוף היא התאבדה לפניי כ3 חודשים) אני פניתי לפסיכולוג אז לפני כשנה וחצי בגלל שהייתי די בדיכאון ומדוכדך.. לא הייתה מטרה מסוימת לטיפול ופשוט "זרמנו".. בעיקר היינו "חופרים" על הילדות ובטיפול לא היו שיעורי בית וכאלה.. כל פעם הייתי מתעצבן על המטפל ומוציא עליו את התסכולים שלי שאני מרגיש "לא ממומש" ואני מאשים אותו בזה שהוא לא עוזר לי.. אני מרגיש שבתמורה לכסף שאני משלם אני צריך לקבל יותר.. המטפל תמיד היה אומר שאני כועס בגלל שאני "פוחד להתקרב" ו"פוחד לסמוך".. עכשיו איפה שהוא הוא צודק כי באמת בעבר לא כל כך סמכתי על אנשים משהייתי קטן ובגלל שלא גדלתי בסביבה בריאה.. אך אני חושב שלפעמים הוא משתמש בזה גם בתור מניפולציה להשאיר אותי ופשוט "משחק על זה" בתור קלף.. ואני לא כל כך סומך עליו וחושד.. אולי הוא רוצה את הכסף שלי בכל זאת.. לכן אינני יודע האם הוא אמיתי\אובייקטיבי, ולא פעם הבעתי בפניו שאני רוצה לעזוב את הטיפול ואולי לחפש מטפל אחר וטיפול שיותר מתאים לי ושיקדם אותי.. לפני הטיפול אני למדתי כשנתיים והשלמתי את כל הבגרויות שלי שלא עשיתי בתיכון.. ואז היה מין שלב תקיעה כזה שלא ידעתי מה לעשות.. מה ללמוד.. לאן להמשיך.. פסיכומטרי\אוניברסיטה וכאלה.. תמיד אני חושב לעצמי "אולי אני יכול למצוא מטפל יותר טוב, מטפל יותר כריזמטי, שיסחוף אותי אחריו, שאני אתקדם יותר" כרגע אני לא כ"כ מתפקד.. אני לא עובד כבר מספר חודשים.. מחליף עבודות בתדירות גבוהה.. קשה לי להישאר במקום עבודה אחד.. אני עובד בכל מיני בתי קפה ועבודות מזדמנות.. לא סיימתי שירות צבאי מלא גם בגלל קשיי הסתגלות וקשיים נפשיים.. ובכללי היה לי קשה כל החיים להסתדר ולהסתגל למסגרות.. ואת כל זה אני אומר לו ובגלל שאני בטיפול די הרבה זמן ועדיין מרגיש רע זה נורא מעצבן אותי ומתסכל אותי.. יש לציין שכבר שנה אני מחזיק זוגיות.. מה שלא היה לי לפני זה ולא הצלחתי לפתח מערכות יחסים אינטימיות עם בנות זוג בגלל שהייתי אטום ו"לא סומך על אנשים", ופשוט יצא שהיו לי רק סטוצים והייתי מנפנף נורא מהר מערכות יחסים.. בזוגיות הזאת היא זוגיות בריאה שאני נפתח שם ומרגיש טוב ואמיתי ופתוח ואני חושב שדווקא כאן הטיפול כן עזר להתמודד עם חרדת הנטישה שהייתה לי מהילדות.. אולי עדיין קיימת.. בטיפול גם הייתי מרגיש די "חנוק", לא ממומש, כל דבר הייתי משליך על המטפל וויתרתי גם על הרבה חלומות שלי שרציתי לטוס קצת לטייל והאמת לא עשיתי דברים בשביל עצמי.. אולי תליתי יותר מדיי תקוות במטפל אך עדיין הייתה ההרגשה שהוא לא כ"כ מקדם אותי ושמגיע לי יותר.. אמרתי לו שה"הברגה" ביננו לא מתאימה, זה כמו להבריג בורג 16 לחור של 8 אינץ'.. מנסים בכוח ולא מצליח.. הוא אמר שכדאי לנסות להבין את ה"התאמה" או חוסר ההתאמה הזה.. ואמרתי לו שעם הבנות לא קונים במכולת.. והוא אמר לי שבלי הבנות בטח ובטח שלא קונים במכולת.. ומעצבן אותי גם שכל דבר הוא רוצה ש"נבין ביחד" ו"נברר".. כי לפעמים נראה לי שאנחנו חופרים וחופרים ולא יוצא שום דבר ואני ממשיך להיות מתוסכל ומחוסר עבודה ולא ממומש.. ככה צריך להרגיש בטיפול? הוא גם אמר לי שהוא חושב שאני בתחרות איתו ..למרות שאני לא כל כך חשבתי ככה.. אני רק רציתי מטפל שיבין אותי ויביא אותי להצלחה, אולי הוא בעצמו חשב זאת ו"השליך" את זה עליי? אמרתי לו את זה בפגישה אבל כל אחד כמובן משליך אחד על השני וזה מעגל שלא מסתיים. הוא גם לא מספר עליו כלום וזה ממש מעצבן, הוא ממש "בונקר", אני יודע שהוא לא צריך לחשוף את זהותו כ"כ אבל כל דבר שאני שואל הוא מעביר אליי ומשאיר אותי עם שאלות פתוחות וזה נורא מעצבן ומייאש אותי ואין כל כך זרימה.. :\ אני מרגיש שאני חסר תקווה בטיפול הזה וזה לא טוב לי.. מרגיש "קצר נשימה", מוגבל.. שאני תחת מישהו.. משול אליו.. האם כדאי להישאר בטיפול ולתת לזה צ'אנס? האם דווקא ב"נקודת שבירה" הזאת כדאי לחזור ולהמשיך לעבוד על היחסים.. או לוותר ולמצוא שיטה או מטפל אחר? אם כן, איזו שיטה כדאי, ואיך לבחור מטפל? אם בכלל? כרגע כמה ימים אחרי שעזבתי אותו אני מרגיש קצת מפוחד שאין לי "עמוד תווך" וזה מפחיד אני מפחד לצאת מאיזון.. המטפל שלי אמר לי שאם אני רוצה להחליף טיפול אני תמיד יכול וששום דבר לא מונע ממני את זה אך אם אני אחליף טיפול, אני אגיע לאותה נקודה עם המטפל הבא ושם אתקע, לא משנה למי אני אלך, אז כדאי לעבוד על זה כבר עכשיו בטיפול הנ"ל עם המטפל הנ"ל.. איך אדע מתי לוותר? איך אדע מתי הצעד נעשה בחיפזון או ביישוב דעת מלא? אשמח לעזרה! תודה מראש ! יש לציין שגם באותו היום שנפרדנו חלמתי עליו חלום שבחיים לא חלמתי החלום הולך כך בחלום אני נפגש איתו אבל הפעם בתוך ביתו ולא בקליניקה, יושבים בספה חצי עגולה, דודה שלי שגידלה אותי איתי וגם בעלה.. למטפל יש 3 בנות (בחלום) ואני רואה אותן אחת אחרי השנייה (כמו במסלול דוגמנות) הראשונה היא דתייה אני לא זוכר אם היה כיסוי ראש.. לובשת גם חצאית בצבע תכלת ונראית מאופרת ויפה.. האחרות לא כ"כ זוכר איך נראות (רק זוכר שנראות לא דתיות בלי כיסוי ראש) זוכר שהפגישה הייתה חברית כזאת ולא מטפל - מטופל בחלום אני זוכר גם שבעלה של דודה שלי והמטפל שלי התווכחו על כך שיש ילדים במדינה עם נכות נפשית קלה כל שהיא והאם כדאי להכיר בהם כנכים רשמית במדינה או משהו בסגנון..זוכר שהיה על זה ויכוח עוד אני זוכר שבאמצע הפגישה אשתו ניקתה את הבית והוא קם ועזר לה ואז הוא הבריש איזו גיגית עם מברשת..ניקה אותה ובמיוחד הבריש לה את הפינות (גיגית בצורת מלבן) והקפיד על ההברשה בפינות.. עוד זוכר שאשתו גם הייתה דתייה עם כיסוי ראש (גם במציאות היא ככה) אבל לא ראיתי את הפנים שלה היא הייתה עסוקה בניקיון הבית.. יש לציין שתמיד במהלך הטיפול גם הייתי שואל אותו שוב ושוב אם הוא שומר שבת או לא והוא לא ענה לי.. תמיד היה מעביר את הנושא אליי.. לא היה מספר לי עליו כלום! אשמח לעזרה!

הי יקי, ממה שכתבת נראה לי שאתה רוצה להשאר בטיפול, ושזה כן עוזר לך, אולי אתה רוצה שלא יוותרו עליך. טיפול מהסוג הזה יכול לקחת הרבה זמן אם הרקע שממנו הגעת היה קשה ולא תקין, ולכן שנה וחצי לא נחשב כל כך הרבה זמן. לדעתי האישית אולי כדאי לך להשאר ולפתור את הקונפליקטים שאם לא יפתרו עלולים לחבל ביחסים עתידיים עם גורמי סמכות. בגילך הדי צעיר, זה הזמן המתאים. זה חשוב ויכול לעזור לך להיות בן זוג והורה טוב יותר...מודעות עצמית זה דבר חשוב שעוזר בחיים גם בתחום המקצועי. ואולי יותר מהכל החלום שחלמת מראה על רצון לקרבה, ולכן לדעתי כדאי לך להשאר.

נתקלתי בתופעה שקיומה במשך זמן מדהים אותי אבל בעצם לא! אני מתקשה לראות שזה קורה כל םעם מחדש לא הרעיון אלא שזה מתרחש מול עיני. אדם קרוב שנכנס לשיתוף פעולה עם "מהו שהציג עצמו כבעל קשרים עסקיים וכו" הקרוב שלי שאומנם השיג מקצוע מבוקש היה חסר בטחון והערכה עצמית די נמוכה אבל מרדן כזה שלוב מוזר! ואז ראיתי תופעה מבהילה ביותר. סוג של התטלות מוחלטת עד כדי אבוד עצמי של החשיבה ובעיקר הרצון עצמי. כאילו מחיקה של כל מחשבה עצמאית, על כל דבר הוא מצטט את אותו אדם! זה לא בעניין מקצועי אלא השתלטות מוחלטת על ראית המציאות. הוא מדבר על אדם כלשהו ואומר: אבי אומר שהוא אדם נהדר! " אמץ כל דרכי חשיבה ודעה של המשפיע. רציתי להבין יותר והזמנתי את עצמי בדרך מסוימת למצבים שבהם הופיע המשפיע מול אנשים במסגרת פעילותו העיסקית וגיליתי אדם פשוט דיקטטור עצבני חסר בטחון מוחלט בחשיבה ובעיקר לא מרשים ואפילו מגלומן מהסוג המטומטם. עד לרגע זה לא הבנתי איך נשים יכולים למצוא באדם זה מקור לחיקוי תחת ביטול! נפחאה דעתי שגיליתי שישנם מספר נוסף של אנשים קרובים אליו במצב דומה אבל מסויגים בחלק מהזמן אבל בחלק האחר שוב אותו תקליט " אבי אומר....." אני ראיתי הרבה רמי דרג בחיי במסגרות אחרות ואיני מבטל את יכולתי הצנועה להבחין באנשים כריזמטים בעלי הילה אישית! כאן אין כלום גיליתי אדם נרגן מניפולטור בגרוש שמשתמש באנשים כבאוביקטים בלבד!!! פסיכופאט אבל גבולי, הוא עיסקי מאוד. הכאב הוא שהקרוב שלי היה גבולי ומצא דוגמא מבהילה שלרחה אותו לכוון מזעזע! הסיבה הנוספת שאני נדהם היא שברגעים מסוימים שהוא תחת משטר האימה בבחירה זו, הוא אמר לי אישית שהיה רוצה לצאת מכל מה שנכנס אליו ולחיות במושב ולגדל עגבניות! ופרות! זה המנדט שלי להעלות ולהתיחס לנושא שלו. האם ניתן להבין את הצורך של אדם להגיע למחיקה עצמית מוחלטת בעבודה. שלמעשה הוא בבועה והשתלטות כזו? והוא לא טחפש ! לרגעים חשתי שהוא עצמו אומנם חסר בטחון אבל למעשה משתמש במגלומן באופן מתוחכם לצרכיו גם כן! מה הסיכויים להתפעחות זה מספר שנים ככה! תתפלא אני כבר כמעט שנתיים לא הערתי אפילו מילה בנושא מתוך מחשבה שזה רק יזיק וצריך לתת לו מרחב בלי התנגדות! עדין העליבות של הדמות אותה הוא מחקה היא נוראה, כמובן שזה גורם לו לבטל כל דבר ולציית להוראותיו כמו בובה, בחודש האחרון יזם משפטי בקורת אגביים על המגלומן אבל דבר לא ממש השתנה! מניסיונך תתעכן התפכחות? מה המדדים לשינוי? נסיבות או אילוצים חיצוניים בלבד?

שוב לא הצלחתי ללכת. נסעתי בנחישות אל ההר, לא הרגשתי בכלל איך עוברת הדרך הזו שמוכרת לי כל כך טוב בחודשים האחרונים. עם התוכנית הברורה שהכל יראה כמו תאונה שלא יהיו בה נפגעים מלבדי, אני מגיעה אל הנקודה הגבוהה ביותר ממנה ניתן בקלות להתרסק. כל הכדורים שאספתי איתי כדי שאקח לפני ההתרסקות. ישבתי באוטו, רגע לפני שהיום נאסף, בשעה שבה גם אני רוצה להאסף. הרגע המכריע לא הגיע. חזרתי בידיעה ששוב בחרתי בחיים, במשפחה, בילדי. קשה לתאר את הרגע הזה, את המחשבה על הסוף המוחלט, על האין, על מה אני משאירה מאחורי, על כל ההרס הזה שלא אוכל להיות שם כדי לעזור להם להתגבר. אני לא מצליחה לנשום. למצוא את הנקודה שבה הראש מבצבץ מעל המים. אני לא מצליחה למצוא מישהו שירוץ איתי את המרחק המטורף הזה, מישהו שיהיה איתי, שיחזיק איתי, שיקח ממני אפילו לרגע את כל הכאב הזה כדי שאוכל לנשום. הנה אני, מילי של ההר, כותבת לך, אודי של המדבר, שתחזור מחר וביום ראשון אולי תכתוב לי משפט או שניים שיצליחו לסדר משהו מכל זו. שבת שלום

ימים קשים עוברים עלי , לא ראיתי את הילדים שבועיים . מנסה להגיע להבנות עם הגרוש , מנסה מנסה בטוב , כי חושך לא מגרשים במקלות . חושבת להתחיל להתראות עם הילדים במרכז קשר כדי שיהיה לי גיבוי ועזרה מקצועית . כדי שהגרוש שלי יהיה חייב להראות שהוא מתאמץ ולא רק אומר את זה . כדי שאם בהתחלה יהיה לילדים קשה אז נישאר שם שתינו עד שהילדים יתרגלו , כדי שלא יעברו שבועיים/ חודש שאני לא רואה את הילדים . איך איינשטיין אמר , אל תצפה לשינוי בתוצאה אם אתה עושה אותה פעולה ..... רווח משני יהיה שאני לא ימשיך לגור בחור הנידח הזה , ויוכל קצת להתמרכז . חשבתי על הימים המדבריים שלך , בחסות הגשם ..... וואלה , נשמע קצת מפחיד , להיות בעין הסערה ..... זה מה זה מוכר לי ,

עברתי חוויה נוראה השבוע, ואחריה, מתוך התוהו של הטראומה רציתי בטירוף לקרוא על אנסים, על תיאורים מדויקים איך הם הכאיבו ודרסו ורמסו. נהניתי מכך, הייתי חייבת את זה לעצמי. הייתי בטירוף ורציתי לחוות אונס עצמי. מרגישה משוגעת וחושבת על מה שהמטפל שלי טוען שלהרגשתו עברתי התעללות בילדות, מה שאני לא מכירה ואולי לא זוכרת. האם יתכן שהטירוף וההנאה מקריאת וחווית הדברים הנוראים האלה מצביע על כך שעברתי התעללות? האם הטראומה יכולה לגרום להתפרצות של כאב רדום מהילדות? האם היה פה רצון לחוות את זה בצד השולט ולא הנשלט???

לד"ר אודי בונשטיין, יש לי אחות כבת 19, רגישה מאד,עם ביטחון עצמי נמוך מאד, כל דבר יכול לפגוע בה, (גם הערה סתמית על המראה החיצוני שלה ממוכרת בחנות) עד כדי כך שהיא מסוגלת לבכות במשך שעות או לצבור טינה רבה בלב לאורך שנים, הדבר גורם לכך שאנו ממעיטים את הדיבור איתה ע"מ לא ליצור ריב כי כמעט כל מילה פוגעת בה. היא מגיעה מבית עם אמא שהייתה עצבנית והייתה מקללת במשך המון שנים,היה שלב שחלתה באנורקסיה ויצאה מזה. בתיכון לא הסתדרה חברתית ועברה המון מסגרות, היא נכנסת להיסטריה אם מזכירים לה את התיכון. כיום, מנסה להתחמק ממסגרות קבועות ונמנעת מלעבוד במקומות עם צוות גדול, כל כמה חודשים מחליפה מקום עבודה מרצון. היא מרגישה כל הזמן שכולם מנסים לקבוע לה מה לעשות מכיוון שכולנו כל הזמן דואגים לה ועוקבים שלא תדרדר למקומות גרועים, (המעקב הזה מנע מספר פעמים את התדרדרות שלה) ולכן מתעצבנת שמדברים עליה בנוכחותה או שלא בנוכחותה ומתעצבנת מכל עצה שלנו או ביקורת שנאמרת לטובתה.אני אחותה הגדולה ואנחנו מצד אחד קשורות מאוד ומצד שני היא מרגישה שהרסתי לה את החיים. יש לה התקפי עצבים הכוללים צרחות קשות (את חלק מההתנהגויות היא מחקה ממה שראתה בבית אבל אצלה זה הרבה יותר קיצוני). ברור לי מצד אחד שאם גורם פסיכיאטרי היה רואה אותה לוודאי היה מחליט על אשפוז כי ההתקפים שלה קשים ומצד שני ברור לי שאם הייתה גדלה בבית אחר זה לא היה קורה כך שזוהי בעצם התנהגות שראתה לאורך שנים והיום היא המודל לחיקוי שלה. ניסינו לקחת אותה מס' פעמים לטיפול פסיכולוגי אבל גם הדברים שהפסיכולוג עצמו אמר פגעו בה וסירבה להמשיך את הטיפול. האמא מאד השתנתה וכולנו ניסינו בכל דרך אפשרית לתת לה את תשומת הלב שחסרה לה ולעטוף אותה באהבה אבל היא דוחה אותנו מעלייה. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים כיצד לטפל בה. מה לעשות? למי לפנות? האם טיפול פסיכיאטרי/פסיכולוג יכולים לעזור? איך לגרום לה להגיע לטיפול? אודה מאד לכל הכוונה וסיוע מצדך.

שלום, שמי קובי אני בחור שתמיד היה דיכאוני ומעולם לא מצאתי נחת בעולם. זו אולי הפעם המיליון שאני מגיע לנקודת שבירה. כל כמה תקופות זה קורה. אני מצליח לתפקד זמן מה ואז נופל. בשבוע האחרון אני ישן 24 שעות למרות שזה כבר מכאיב לי פיזית אני לא רוצה לצאת מהמיטה לוקח משככי כאבים וממשיך לישון לכן החלטתי לפנות. אני מטופל בסימבלטה 60 שנתיים ולמיקטל 100 שהוסף לי לפני חצי שנה והייתי בחיים אצל מספר מטפלים ללא הצלחה. האם יש טעם להמשיך להילחם? מה אפשר לעשות? האם אני סתם עצלן שאוהב לישון? האם תכלס כדאי לנסות להתאבד כדיי לקבל עזרה אמיתית? (אני גם שותה כל שבוע מלא אלכוהול ושבוע שעבר קיבלתי הרעלת אלכוהול ) אשמח לתשובה קצת מפורטת, תודה ויום טוב

ואני מתגעגעת... אודי, בלי המקום הזה לא הייתי מסתדרת ושורדת את השבוע. זה עוזר לי מאוד. ואתה יודע שזה שיש לך זמנים קבועים כאן ממש מקל עליי. אחרת הייתי נכנסת כל רגע לבדוק אם ענית וכו'. באיזה שהוא אופן אני יודעת שאני ממש זקוקה לגבולות האלו. השבוע דיברנו בטיפול על מה מותר ומה אסור (זה עלה באיזה שהוא הקשר). וזה היה מביך לדבר על זה. כאילו ילדה קטנה שצריכה גבולות כאלה ברורים (ונוקשים). אסור לי לשלוח לה הודעות, לא לחפש עליה בפייסבוק ובכלל באינטרנט, לא להסתכל לתוך הרכב שלה. לא לחכות ליד החדר כי אז זה לא עושה לי טוב, אלא לחכות למעלה ברחוב מעל ולרדת רק כשמגיע הזמן. לנסות לא לכתוב בטיפול (כי בשבילי זו בריחה) וכן לנסות לדבר. כן מותר לי לכתוב בבית (כי אני זקוקה לזה) וגם את כל שאר הדברים מותר לי לעשות בטיפול. מה אתה חושב אודי? זה היה לי ממש לא נעים לדבר על זה... וידעתי שהיא תבקש ממני לומר קודם. והיא אמרה שבכוונה היא אומרת לי אסור כי רק כך זה יגרום לי באמת לא לעשות את זה. (והיא צודקת). ואני יודעת שהיא עושה הכל רק לטובתי ואני אוהבת אותה.

היום הייתי בדרך למיטה פעמיים, והצלחתי לא להגיע לזה. בפעם הראשונה הלכתי לבקר חברה בעבודה. ובפעם השנייה שלחתי הודעה לחברה אחרת שאני רוצה לבוא אליה כדי לא להיות לבד בהדלקת נרות והלכתי אליה והיה טוב. ולגבי שבת (שזה כנראה הכי קשה לי)- זה נראה שיסתדר, חברה תבוא אליי והזמנתי עוד שתיים לארוחה (אם ירצו). קיבלתי ש"ב לטיפול לעשות רשימה של מי שמזמין אותי/ אני מזמינה, לגבי כל אירוע קטן או גדול (סתם לצאת, שבת, הליכה ועוד). אני מרגישה שאף אחד לא רוצה בחברתי (לפעמים) ולכן, היא הציעה שאכתוב הכל ואז נוכל לראות יחד.. הבאתי לה היום בטיפול כמעט עשרה דפים שכתבתי.. אבל הייתי זקוקה לזה. חלק מזה הצטבר ולא הצלחתי להביא לה, והרבה מהשבוע האחרון שעלה אחרי הטיפול.

כל כך אהבתי את ספי ריבלין ז"ל...צפיתי כל הערב במחווה שהעלו לכבודו, כמה צחקתי ופתאום נזכרתי שכבר מזמן לא צחקתי כך, וזה עשה לי כל כך טוב :), חברים, צאו להצגה טובה, סרט טוב, משהו שגורם לכם לצחוק ולהנות, כי החיים קצרים מדיי בשביל שנתאבל כל הזמן....דיי!!!!!! נמאס לי לחפור ברע!!!!! יותר מדיי זמן!!!! אני רוצה להנות, לצחוק לזכור כמה זה כייף, ואנצל פה את המקום לומר תודה לך ספי שהזכרת לי כמה כייף לצחוק וכמה זה מרפא!!! תודה שהשארת לי זכרונות טובים של צחוק והומור טוב, תוכניות טלויזיה שאהבתי כל כך כשהייתי קטנה, רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, כמה אהבתי אותך!!!!!!! היי שלום בדרן ושחקן אדיר!!!!!! כמה עצוב אבל טוב שהיית איתנו :) ובאותה הזדמנות, בשבוע שעבר כמעט כל השבוע שמעתי שירים ששר אריק איינשטיין וכל המשפחה שרה יחד... מזל שיש זכרונות ילדות טובים כאלה....תודה לכם אומנים יקרים שהייתם איתנו......עצוב אבל נשארתם בלב וזה חשוב כל כך...להחזיק את היש שלכם... מיכל

אני מנסה. מנסה מנסה לחזור מנסה לשמוע שירי תקוה שמעתי וראיתי את הקליפ אולי משהו בקפאון של הנשמה יפשיר? אולי עדיף לא להרגיש ? ניסיתי להדליק את נר הנשמה שלי דרך השיר : http://www.youtube.com/watch?v=7pZ6Z9Wm1Ac במבי.

במבי, אני לא יודעת אם זה נכון לך, אולי נכון יותר לשים שיר תקווה, שירי אור, שירי חיות. אבל הזכרת לי, במיוחד במה שכתבת למיכל, את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=cYMCLz5PQVw תמיד הוא מעציב אותי, והרגשתי שהדברים שלך מעציבים אותי בצורה דומה. הריחוף שלך, שאי אפשר להגיע אליו. חשבתי על אמא צביה אומרת Ground control to major Tom, your circuits dead, there's something wrong Can you hear me, major Tom? מקווה שהיא מצליחה להגיע. וסליחה אם בכלל דיכאתי יותר... נעמה.

רק מקשים עליי. אני לא מבינה מה עשיתי רע. אנשים הם חרא. אני מנסה לבוא בטוב, מתאמצת, זה לא עוזר. לא סופרים אותי. צריכה לדעת לנבוח בקול רק. אני לא יודעת לנבוח. אני לא יודעת לכעוס להעיר להציב גבולות לנזוף לחנך אחרים להעמיד אותם במקום.. אני לא יודעת כלום. רק לקחת סכין מטאפורית ולדמם בנפש. את זה אני יודעת.. דווקא עם הסכין האמיתית כבר מזמן הפסקתי לשרוט. בא לי המתת חסד. לא כיף לי בעולם הזה. אני לא אובדנית בכלל אבל לא כיף לי פה. אני לא מצליחה לפרוץ, להרים טיפה את הקול ומצד שלי כבר בא להתפוצץ בפיגוע טרור שישמיד את כל העולם הזה ולא רק 2 מגדלים עלובים.. נמאס לי. אנשים הם לא מספיק טובים. הם לא. נשהו בעולם הזה מאוד לא בסדר. כל הזמן הורסים לי את התקוות הקטנות ומקשים עליי. כלום לא מסתדר. נמאס שכלום לא מסתדר. נגמרת לי הסבלנות. מייאש... הוצאתי קיטור.

בחוץ בעולם האמיתי לא תמיד מצליחה להשמיע את הקול שלי כמו שצריך וחוסר בטחון מחלחל לי לכל ההוויה, קשה לי לכעוס ולנזוף.. במיוחד מול דמויות סמכות (ובכלל), למרות שבכנות נתקלת בהמון מצבים שזה פשוט נדרש ומגיע להם כי אחרת אנשים לא מתייחסים אליך בכלל ולא מכבדים זכויותיך כמו שצריך. זה מתיש אותי. קשה לי מאוד עם זה. קשה לכעוס, להביע את הכעס הזה, להיות תקיפה אסרטיבית-באינסטינקטים זה לא גורם לי להרגיש שככה אנשים יבואו לקראתי יותר אלא גורם לי להרגיש פחד ואיום שישנאו אותי ויתנקמו בי ויחפשו להרע לי כי העזתי להרים קצת קול ולהעיר ולכעוס על מישהו שהוא בעמדה שיש לו סמכות וכח לפגוע בי , פחד שזה לא יגרום לכך שישמעו אותי ויבינו אלא יתקפו ויתנקלו לי

אודי, זה לא יכול להיות...! זה חייב להשתנות...! חייב לחזור להיות מה שהיה...! זה בלתי נסבל! חוסר האונים...אימה...צער נורא...אי יכולת קבלה של זה וחוסר רצון לקבל זאת...!!!! זה חייב להשתנות! זה חג של ניסים! (אני יודעת שלא מובנת, לא יכולה לפרט...) אנימה

אנימה, קראתי את מילות השיר בתשומת לב, לראשונה אני חושבת, ועלו בי כל מיני מחשבות של התקווה שיש בהן. וניסיתי לכתוב משהו ומחקתי ושיניתי ולבסוף הבנתי שאני מרגישה שזה לא זמנן של מילים של חיות. שזה זמן סימני השאלה והקריאה והשלוש נקודות. בא לי לתת לך סוגריים שתוכלי לכתוב את כל אלה בתוכם. כמו שבכתוביות כשיש קללה נותנים לכל הסימנים להביע את מה שלא יכול להיכתב. נעמה.

שלום רב, גדלתי בבית שלא נתן לי כלים איך להתמודד עם החיים,הכל היה קשה בבית מהחיים ועד הכלכלה.בגיל 12 הרגשתי שאני חייב לדאוג לעצמי והתחלתי לעבוד.אני חייב לציין שהתנאים בבית היו כמובן מחוסר ידיעה מוחלט ובורות גמורה בכל מה שקשור לחינוך והדרכה של הילד,כל זה מהול באהבה שלא באה לידי ביטוי כלפיי כ"כ החלפתי כל שנה בית ספר מכיתה ז ועד יב כל סוף שנה היו מודיעים לי שמסלקים אותי..לא הייתי ילד מופרע פשוט הייתי מאוד שקוע בעולם אחר ולא לומד משקיע או עושה משהו בכיתה אם בכלל.עבר הזמן התגייסתי היו קשיים נוראים בהתחלה בכי וסרטים מפה ועד להודעה חדשה עד שאיכשהוא התאקלמתי.ממש בשחרור שלי הכרתי את המריחואנה לעומק ואז התחלתי לעשן כל יום וכל היום!!!לא כמו הרוב לא היה לי כלום בראש חוץ מלעשן לבלות לשתות ולעבוד על מנת לממן את כל זה. אחרי כמה חודשים טסתי לארהב ושם חבר נתן לי לנסות אקסטזי..כמה שעות של הנאה ואז?סיוט מתמשך של כמעט 10 שנים. חרדות,שינויים במצב הרוח קיצוניים ובאלאגאן שלם כמה חודשים כמעט הלכתי לאיבוד שם.המשפחה שלא יידעה כלום התחילה לחשוד כשהתחלתי לחזור בתשובה קיצוני,לא בגדים וכאלה אבל טלפונים חשודים עוררו את אחי והוא ארגן שאני יחזור תוך כמה ימים הביתה דרך חבר שלו שהיה בסביבה.אחרי כמה חודשים של טיפול בסרוקסט חזרתי לעצמי ויחד עם זה גם לעשן מריחואנה.מה שמחזיר אותי לכל הבאלאגאן ושוב התחלת טיפול תרופתי וחוזר חלילה.בין לבין התחלתי ללמוד והשלמתי בגרויות(כמעט סיימתי רק שממש בסוף שוב חזרתי לעשן ואז נפלתי שוב לבאלאגאן)ושוב טיפול ואז כשהרגשתי טוב שוב החלטתי שאני חוזר לארצות הברית לסגור מעגל עם עצמי.העברתי שם כמעט שנה וקשיים של המקום השפיעו עליי ניסיתי החלפת כדורים שם אך זה רק הריע את המצב ושוב כשאני למטה חזרתי לארץ.הפסיכיאטר הוסיף לי וולבוטרן לטיפול ואחרי כמה זמן חזרתי שוב לעצמי וגם למריחואנה.ביחד עם הטיפול והמריחואנה הרגשתי יחסית טוב ולמרות שאף פעם לא הייתה לי זוגיות בריאה בחיים הכרתי מישהי מדהימה דרך חבר משותף והתחתנתי,התחלתי לעבוד בתור עצמאי והמשכתי בחיים עם הטיפול והעישון.לאחר כשנתיים הורדתי לאט את הטיפול והפסקתי איתו אבל המשכתי עם העישון ולאחר חצי שנה שוב פעם דעיכה ואז שוב לגלגל של לנסות לעשות ספורט או שינויים בתזונה וכאלה שהכל טוב ויפה אבל כל זה מלווה בשינויים במצבי הרוח ובעיות וחצי חוסר תפקוד בעבודה,בזוגיות ואז שוב חזרתי לטיפול...כמו שאמרתי סיוט מתמשך. אני חייב לציין תמיד עבדתי ודאגתי לעצמי גם כשהייתי הכי למטה ומבולבל מכל הכיוונים אבל ממש נמאס לי מזה אני מת לעשות שינוי בחיים ולהתקדם איתם אבל לא יודע איך!!!! עכשיו אחרי שאני על טיפול ושוב מרגיש טוב אני עושה פעילות ספורטיבית ומשתדל לאכול נכון וטוב אבל שוב המחשבות על לעשן חוזרות ומשגעות אותי.אני מרגיש שזה סוג של בריחה מהמציאות ומלהתמודד.אני מבין את זה טוב מאוד ומת להצליח בחיים ולעשות משהו רציני עם עצמי אך לא מצליח!!! בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי מסובסד קופ"ח אך כרגע אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי להתחיל שוב טיפול.האם יש משהו ספר או משהו שיכול לעזור לי??? משהו שלא מצריך כסף כי אין לי..אני ממש נואש לעזרה לצאת מהגלגל הזה ולחיות לפחות את שאר החיים שלי בצורה נורמלית.

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

כשאתה מסכם ואומר שדבר לא השפיע על גורלו של העכבר. נראה שאבדתי את השליטה על מה שקורה ואולי אפילו על מה שאני מרגישה וחושבת. חופשה נעימה

"... בא לי לצרוח!!! שכל העולם ישמע. שמישהו יעשה משהו!!! אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני. כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה. אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר. ואנחנו מסתובבות בעולם הזה, עם כל התופעות של פוסט טראומה, מחפשות לעצמו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת, כולם כולל אנחנו. אני הולמת קרב. אני פדוית שבי. אני ניצולת שואה. ואני לבד... הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי. הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו השינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה. בינתיים זה לא קורה". (מתוך אתר "מקום")

קודם כל כבוד על ההרגשה הכל כך בטוחה ומכילה שמורגשת כאן מקריאה בפורום... אני בטיפול,ולאחרונה עלו תכנים קשים מאוד בטיפול, אני הולכת אליה פעמיים בשבוע אבל גם בין הפגישות קשה לי מאוד!!! אני מוצפת, בדכאון , בקושי הולכת לעבודה, ומרגישה מאוד לבד עם הכל. זה גורם לי גם לשתות הרבה מאוד, בקיצור- רע. אני כותבת לה הרבה במייל, לפעמים גם כמה פעמים ביום והיא עונה לי , אני מפחדת מאוד להיות מעיקה ולהמאס עליה, מפחדת שכבר לא תהיה לה סבלנות אלי... אבל מצד שני אני באמת לא מסתדר לבד... אני אדבר איתה על זה אבל חשוב לי לדעת האם יש איזה שהיא נורמה בדברים האלו? האם זה מקובל לכתוב בין הפגישות או שזה מציק ועובר את הגבול? אווווף, טיפול טיפול... אבל בעצם הכל הוא סוג של אשליה אחת גדולה ואני לעולם אשאר לבד עם עצמי...כואב!!!

היי אודי, אני סטודנטית ויש עלי הרבה עומס גם רגשי. יש לי אמא מאוד דלה, לא מתפקדת כך שתנאי הלימודים שלי לא אידאליים בלשון המעטה. איבדתי שני קרובי משפחה בצורה מאוד טראגית מצד האב שגרוש מאמי שבנה לעצמו חיים חדשים. אני מוצאת עצמי נהנית להיות בלימודים אבל יש צורך בהכנה מקדימה בבית למבחנים, עבודות. אני מוצאת עצמי לומדת וגם אחרי שלמדתי משהו מתקשה לשלוף אותו מהזיכרון בגלל המחשבות הטורדניות של מה שעובר עלי. לוקח לי זמן לחזור להתרכז וקורה שכבר נגמר המבחן ואני לא סיימתי אותו. להורים שלי לא אכפת מהלימודים שלי או מהקשיים שלי או ממני (יכול להיות בגלל הקשיים שיש להם כבר) ואני מוצאת את עצמי נלחמת לבד אבל את המבחנים מתקשה לעבור למרות שאני יודעת את החומר!!! מה אפשר לעשות?... בתודה רבה.

שלום אודי, לאחר האשפוז ביקשו שבינתיים אשאר במעקב פסיכיאטרי, אצל הפסייכיאטר שאצלו הייתי מטופלת לפני, פעם בשבוע. הוא לא יכול היה לקבל אותי השבוע ואמר שאם המצב לא טוב, עלי לפנות לבית חולים. לא נראה לי שבתוכנית המקורית היתה כניסה ויציאה משערי בתי חולים כאלה או אחרים, אבל כנראה שההתנערות מאחריות מקצועית, או גבולות המקצוע, הם שגורמים לי להרגיש את מימדי האין מוצא אליו נקלעתי. והמצב לא טוב, כך אני מרגישה וגם אומרת, איני מסתירה, אבל לא אלך לבית החולים כי זו אינה הדרך. האכזבה שלי מאוד גדולה ואני מרגישה שלמרות כל מה שעברתי, ומחיר האשפוז שהיה כדאי מבחינתי בגלל מה שנתן לי, ירדו לטמיון. הייתי חייבת לשמור על רצף ולא להזרק אל הריק. זו היתה טעות. אני לא יכולה להמשיך לבד, אני זקוקה לקשר טיפולי אינטנסיבי ומחזיק. אני אומרת את זה, צועקת את זה, ומרגישה איך כולם אומרים לי עוד קצת, את יכולה. ודווקא באמירות האלה יש חוסר אמון גדול מאוד במה שאני באמת מרגישה ואומרת. הרי בלחכות ולדחות סיפוקים אני אלופה, אולי זו אחת החולשות הגדולות ביותר שלי. האינטייק, מושג שלמדתי להכיר בחודשים האחרונים, והוא לא יותר מאשר ועדת קבלה, או חבר מושבעים, או חבר שופטים. ממש כמו בתוכנית ריאליטי. התוכנית הזאת היא כרגע החיים שלי, ובחיים האלה שצעקו פתאום הצילו והזמן עמד מלכת עברו הרבה אנשים, אמור להיות בעוד שבועיים. מתי אוכל להתחיל בתוכנית, על כך אין התחייבות. בינתיים אני סופגת המון רעשים מהסביבה, המילים קודחות ביום והחלומות בלילה. מילי

שנאה למטפלים ואנשים שמשחקים לי ברגשות כדי לשמש 'סוכנים חברתיים' ואף אחד מעולם לא רצה אותי באמת. שנאה שהעולם מלא סיסמאות יפות וקיטשיות שמה שחשוב זה הפנימיות ולא חיצוניות אבל האמת היא ששווי של אנשים לגמרי נמדד ביופי והישגים שלהם ומעריכים יפים מוחצנים ומוכשרים וקרייריסטים ועושי כסף ומי שהוא סתם רגיל ו'ראש קטן', הוא סתם אף אחד קטן... שקוף. מרגישה שקופה גם. פצע נרקיסיסטי מדמם שאין לי ערך. אני לא מבריקה. אני לא מספיק 'מישהו' שעשה 'משהו' להרשים.. אני סתם. ואחרי גיל 30 לקבל ציון 100 בבוחן זה כבר לא כזה מעודד ו'זוהר', יותר חשוב מי אתה, מאיפה באת, מה עשית עם עצמך... אני שונאת מטפלים שמתייחסים למטופלים כאילו הם ילדים מטומטמים. שונאת הכל. שונאת. יש לי מצב רוח חרא עכשיו

קצת יותר נקודתית . הרגשתי שמישהו שרציתי שירצה אותי לא רצה אותי כמו שרציתי שירצה... חשתי דחיה ונפגעתי :/

גם ככה אני,נאבקת על הדברים הרגילים, האפורים. והרגשתי על הפנים והמטפלת למדה אותי שהצלחה גם תלויה בכמות המאמץ שנדרש! כמו שחז"ל אומרים: לפום צערא- אגרא ככל שיש צער יש יותר שכר,כי אין מחיאות כפיים- שכר מידי ולמרות הקושי המשיכו ועמדו בנסיון.וזה ראוי להערכה אמיתית יותר. אם את תהיי שלימה עם עצמך- ותעריכי בפנים כל מאמץ לטוב-אפילו קטן- זה יקרין! ולדעתי מי שלא חווה תסכול וקושי הוא אטום ושחצן שונאים אותו, מקנאים בו ומתחנפים אליו כלפי חוץ. ומי שהתמודד בד"כ יותר אנושי, מבין, רגיש, יורד לעם ונוח לבריאות. הייתי אצל מטפלת שהתיחסה אלי כילדה מטומטמת, ומצאתי מטפלת שרק העצימה , האמינה והגדילה את היש- והעריכה כל מאמץ והתקדמות. תחפשי ותמצאי! יש כאלו!

היום בבוקר הרגשתי שאני בדרך להיות אלימה. הרגשתי שהזעם והכעס כל כך גדולים שאני לא אוכל להשתלט על זה . במיוחד שיש קשיים בעבודה . ואני מנסה לדבר ולא תמיד מקשיבים . החלטתי לקחת קלונקס מה שלא עשיתי הרבה זמן וזה עזר . אודי , האם הטיפול שמפגיש אותי עם הרגשות שלי יכול לגרום לי להיות אלימה ? האם יכול להיות שאצא משליטה ? מפחיד אותי הטיפול הזה

אודי, דיברת על לזהות את הילדה הכועסת שבפנים כצעד, כשלב בדרך למשהו טוב. אבל אחרי שמזהים אותה, מה דינה? חיבוק או השמדה? כי מסוכן להתייחס לילדה שבועטת בפנים. כי היא גם אומרת שעכשיו קשה, אז פוצחים בשביתה. ולא עובדים, למרות שיש דד ליין ומשכורת שתלוייה בזה, ולא לומדים, למרות שיש מבחן עוד רגע, ולא קמים בבוקר, למרות שיש מחויבויות, ולא מדברים עם אנשים, למרות שהם ייפגעו אם לא. אי אפשר להקשיב לה באמת, היא לא שייכת לעולם של המציאות (בזה של החלומות היא בועטת ועוד איך, מנסה שאי אפשר יהיה שלא להקשיב לשביתה שלה). ההרס העצמי הוא בהתעלמות ממנה או בהכרה בה? נדמה שכך או כך זה הרסני, מה ששם אותה (אותה-אותי-אותנו-אותן), בעצם, כמקור להרס ולכאב. עשיתי עליה (עליה-עלינו-על זה) חרם במשך שנים, תמיד מדברים על כמה זה הרסני להחרים ילדים. מה עושים כשקיפודים מבקשים חיבוק מבלון? נעמה.

היי אודי, את הנעימות לא הצלחתי למצוא... צריך להכיר. צריך של מי? של מה? למה? דווקא "צריך" שייך לעולם שאסור לה להיות חלק ממנו. צריך לשתוק, לחייך, לתפקד ולעבור הלאה.