פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. אני פונה אליכם בקשר לאחי בן ה- 25. אנחנו בבית לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות איתו. קרוב לשנתיים הוא בבית ולא עושה עם עצמו משהו. לא עובד ולא לומד. ממתי שהוא התחיל להיות בבית הוא ישן ביום וער בלילה. בלילה הוא פותר תרגילים למרות שהוא לא במסגרת של לימודים. אנחנו מדברים איתו על זה אבל הוא לא מקשיב. הוא גם מרביץ לעצמו, מדבר לבד, בוכה לבד ועושה פרצופים מוזרים. זה לא תמיד קורה. זה בא והולך. יש ימים שהוא בסדר איתנו מדבר, אוכל. ויש ימים שהוא עצבני, מרביץ לעצמו בראש ובוכה. ניסנו לדבר איתו הרבה פעמים על זה. הוא אומר "הכל בסדר" או "אין איך פתור את זה". הוא גם בקושי אוכל. הוא שוקל 53 קילו. לפני כמה חודשים הוא סיפר לנו פעם אחת שהמוסד רודפים אחריו ולכן הוא ככה לא יודע מה לעשות. ואסור לו לספר לנו בכלל. אנחנו כמעט בטוחים שזאת בעיה נפשית. הלכנו אצלנו בעיר לבריאות הנפש. הם אמרו לנו שכל עוד שהוא לא פוגע בעצמו או לא אומר שהוא רוצה לפגוע במישהו אחר אז הם לא יכולים לעשות כלום. הסברנו להם שהוא מרביץ לעצמו בראש מכות חזקות - זה לא פוגע בעצמו? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו? כואב לנו לראות אותו ככה. כל הזמן בבית, מרביץ לעצמו. אנחנו מפחדים שבפעם הבאה הוא יפגע בעצמו עם משהו. מקווים מאוד שתוכל לעזור לנו איך לפתור את הבעיה הזאת. תודה רבה ושבת שלום. אורח.

שלום. פנינו שוב לבריאות הנפש. עם מי שידברנו היא באה לבית שאלה אותנו שאלות לגבי אחי. היא ניסתה לדבר עם אחי אבל הוא לא דיבר איתה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור לנו בגלל שאין פגיעה. הסברנו לה שהוא מרביץ לעצמו מכות חזקות בראש, הוא בוכה, בקושי אוכל. אנחנו מחפדים שהוא בפעם הבאה במקום להרביץ לעצמו יפגע בעצמו עם סכין או יעשה משהו אחר או בכלל יפגע במישהו אחר. אני לא מבין את הדבר הזה. הוא מרביץ לעצמו זה לא מראה על איזה "צעקה" לעזרה? למה מחכים שהוא יפגע בעצמו עם סכין או משהו אחר? אם זה ימשיך באותו מצב עוד הרבה זמן אז מה עושים? יש אולי אפשרות שמישהו יאשר בדיקה או אשפוז ככה אולי יעזור לו? רשמת משהו לגבי פסיכיאטר המחוזי - איך אפשר להגיע אליו? אנחנו נשמח לעזרה. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. תודה רבה

מאד מעניין. אני בטיפול, ולא חשבתי על זה "מבחוץ", או יותר נכון - חשבתי וניסיתי להבין, ולא הבנתי מספיק. כי אצלי בטיפול שנמשך כבר שלש שנים היו כל מיני תקופות, ונדמה לי שיש מחזוריות מסוימת, אלא שכל פעם ב"דרגה" גבוהה יותר, או בדרגה שונה. זאת אומרת שהיו לי תקופות שבהם הייתי מטורפת על המטפל, ואז לאט לאט הצורך נרגע, ואז הגיעה התקופה שאני "מרחיקה" אותו ממני, ומסתכלת עליו מרחוק. האם לזה התכוונת כשענית למימה שהיא עדיין בתוך ההעברה? שבעצם התהליך אמור להיות: העברה (במקרה שלי הצורך המטורף למטפל) ועיבוד הרגשות שעולים שם, ואחר כך התרחקות הדרגתית עד שמגיעים למצב שמאפשר התבוננות מבחוץ? ואם כן, מה המטרה של ההתבוננות מבחוץ?

רגוע.... מנות קטנות של אור. לא מהר מדי. כמו באינפוזיה שיהיה ניתן לעיכול, שיוכל לחלחל וקצת להצמיח. ובלי נפילות.

רוצה שיהיה סופש שקט

אודי, זה ממש לא קל לבחור פסיכולוג. אני כבר מבולבלת. האם לדעתך יש חשיבות למין המטפל? יכול להיות שבגלל מה שעברתי ארגיש יותר בנוח עם מטפלת? או שאולי יהיה דווקא ערך מוסף למטפל ממין זכר? האם חשוב שאמצא מטפל שמאפשר קשר בין הפגישות (באופן סביר ועם כללים וחוקים מוגדרים מראש)? אודי, תעזור לי לעשות קצת סדר. נטע.

אודי אחרי התקדמות ממש ממש טובה בטיפול, ששוחחנו על הקשר שלנו, על כך שבאמת הקשר היום אחר מפעם...ואמרה שהיום אנחנו במקום של שווים ולא ילדה מול אמא...ופתאום היום המקום של הטיפול התערער כשמשהיא במקום שאני עובדת אמרה שראתה אותי כמה פעמים ברחוב כך וכך...(במקום הטיפול) ושאלה אם אני גרה שם...ומה עשיתי שם......מה אכפת לה????? אמרתי לה שחברה שלי גרה שם..לא ידעתי מה לומר, שאלתי מה היא עושה שם ואמרה שחמותה גרה שם....עכשיו מתחשק לי שתחליף מקום..ולא מתחשק לי לבוא לשם שיראו אותי... האם יודעים שהיא מקבלת שם.. אנשים מהאזור? זה לא מקום מרכזי, זה מקום שבאמת אין לאף אחד מה לחפש שם אלא אם כן בא לבקר או לגור שם....אולי זה לא כל כך בוגר אבל זאת ההרגשה שלי...מזמן לא עברה מקום....כתבתי לה את זה וגם כתבתי.."אולי תעברי השבוע? :) סתם, לא מתחשק לי שיראו אותי....כמה זמן את מתכוננת להישאר שם???? מבאס." עכשיו אני מבינה את מי שנוסע שעות כדי להגיע לטיפול..... האם שוב אני מתנהגת כילדה קטנה שמתחבאת? לא רוצה שידעו שאני הולכת לטיפול...רוצה שהיא תגונן עליי.....זאת ההרגשה.....אוףףףףף אחרי שכבר הייתי במקום יותר שקול אולי או בוגר ובכלל היום היו לי כמה דברים מערערים.......לא רוצה לאכזב,במיוחד אחרי פגישה של הרגשת עצמאות....קשה... מתמודדת לבד אוףףףףףףףףף מ.

שהגעתי לטיפול פסיכולוגי חשבתי שממלאים צרכים שם. שאפשר לבקש יציאה מהחלל והרחבת זמן אם זה הצורך. לא ידעתי שמבחינת המטפל אלה גבולות שאין לעבור. ואז חשבתי אם אני משלמת כזה יקר לשעה מה כבר בסה"כ ביקשתי? ולא ברור היה לי פשר התסכולים הכפויים ועקשים, וגם בפן הסוציאלי זה הרגיש 'משפיל' ששעה של מטפל שווה כ"כ הרבה לעומת שלי למשל בעבודות שלי ואז עוד יוצר צרם הסירוב ועשה לי תחושה של מסר מהמטפל 'את מעמד נמוך. תחיי עם זה. לי יש סטנדרטים ברמה אחרת'... בקיצור בכלל לא ידעתי שמתאמנים בפרידות. בכלל לא ידעתי שהסטינג לא נועד להחוות מספק מדי.. וזה זעזע אותי להתחיל לחוות שם כל מיני חרדות ו'אימה' גופנית של השמטות ובכי וחרדות נטישה.. ובכלל לא הבנתי מה עושים שם ושחשובה התמדה ובסוף רק כעסתי שלא הסבירו לי. עד היום חבל לי שעברתי תהליך בכזאת צורה והאחריות נראית לי יותר של המטפלת מאשר שלי. אני גם שמה שלא יכולה לפתח 'העברה' למטפלים יותר. אולי זה דווקא סימן טוב?

גדול ומפחיד. ולבד. ואין לי עוד מילים. נעמה.

אודי, זה התחבר לי לאיזה וו של לבד שחיפש קירבה ומילים. ניסיתי להצביע על המשפט שצבט אותי, אבל כל אחד מהם פשוט דיבר אותי. תודה שמצאת לי מילים. או בלשונו: And with these words I can see Clear through the clouds that covered me. תודה. נעמה.

שלום רב, שמי עדן ואני בת 18 קורה לי הרבה פעמים שאני נרדמת וחולמת סיוטים בלילות, וזה דבר שחוזר על עצמו הרבה ומפריע לי מאוד. למשל אתמול בלילה היה לי סיוט, התעוררתי ממנו בבהלה וניסיתי לחזור לישון, אחרי שהצלחתי לישון, הסיוט המשיך!! בדיוק אותו דבר! והתעוררתי ממנו שוב ואז כבר לא רציתי לחזור לישון. כבר קורה לי הרבה שאני לפעמים מנסה להחזיק את עצמי ערה בשביל לישון פחות כדי שאולי לא יבוא סיוט, אני מפחדת להירדם שאני לא אחלום עוד סיוט. אני אשמח לכמה עצות ממך...

אודי קראתי ויודעת כבר מה עמדתך לגבי תלות שמאפשרת עצמאות...עד היום לא הבנתי ועכשיו מתחילה להרגיש זאת...אז אולי בכל זאת יש משהו בכל התהליך הזה שאפשר לי להיות בתלות...... שאולי לא הייתה ברירה...אז כתבתי משהו על כך שקשור לקשר הזה שלי איתה...ומשתפת...מה דעתך? ניגודים ניגודים נמשכים מתקרבים מדיי, לעיתים מתרחקים במגנט החיים, שחור ולבן מתמזגים לאפור ומגוון של צבעים בלבן מסתתרים. בתוכך ניגונים של ניגודים מושכים בחוטי הרגש פורמים תלות של שנים פותחים הזדקקות אחרת חוטים של רגש אחר מתחברים חוטים של צורך, חוטים משונים... פורמת אט אט את מצבורי הרגשות בוחנת צועדת בתוך ים של תחושות....

לא הצלחתי לנשום, זה כבר לא קרה הרבה זמן. אני יודעת/מניחה שזה בגלל שנגענו במשהו שקשה ואפילו עכשיו שאני רק כותבת מתחיל לי קוצר נשימה. אני אפגוש אותה השבוע שלוש פעמים, זה הרבה! אבל זה נעים לי מאוד! (פעמיים פגישה ופעם פגישה יחד עם הפסיכיא'). אודי, אני אוהבת אותה, טוב לי ואני שמחה שאני אצלה. אני מרגישה שהיא דואגת לי ושאכפת לה ממני.

התחלתי טיפול תרופתי . פרוזק. נמאס לי ממצבי רוח והתקפי בולימיה. פניתי לרופאת משפחה וביקשתי שתתן לי מרשם. בלי פסיכיאטר. רשום אצלה שלפני כמה שנים פסיכיאטרית רשמה לי פרוזק (אז לא לקחתי מסודר והפסקתי) . עכשיו ביקשתי לבד. הגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד. ואולי ורדה רזיאל זקונט בכלל צודקת. חבל לבזבז זמן יקר באיכות חיים ירודה אם יש תרופה שיכולה לעזור, אני מקווה.

ביום שישי אני הולכת לפסיכיאטרית וגם הפסיכולוגית תבוא. זה עדיין לא קרה. מזמן הפסיכיאטרית חשבה שזה יכול להיות טוב, עוד כשהייתי אצל הראשונה. ועכשיו, מצד אחד אני מפחדת להיות שם עם שתיהן יחד. מפחדת שלא אצליח לדבר, שיהיה מוזר, שלא אדע מה לעשות עם עצמי שם. חוששת שכשאגיע אראה את הפסיכולוגית מחכה שם גם כן, זו מרפאה עם עוד רופאים ועוד אנשים... דיברנו על זה קצת בפגישה ובכל זאת.. מצד שני, יש בזה משהו נעים, נעים לי ששתיהן ידברו עליי ואיתי, יתייחסו אליי. ומרגישה קצת ילדה קטנה ומטומטמת שזה מה שעושה לי טוב. וכמובן- אני מניחה שנחשוב על איזו תרופה כדאי לקחת ואחרי הפעם האחרונה שהפסקתי ללכת וכל הסיפור שהיה לי עם התרופות אני קצת מפחדת.. מזל הוא שכבר שכחתי שהרגשתי כ"כ לא טוב ואת כל הבלאגן שהיה.

היי , אני בטיפול כבר שנתיים ועדיין לא בטוחה שהוא עוזר לי... האם לדעתך קואצר יכול לעזור יותר מפסיכולוג? אמנם בטיפול הפסיכולגי אני מבינה יותר טוב את הבעיות שלי אך המודעות לא פותרת אותם. אני מרגישה שאני צריכה גורם חיצוני שייתן לי משימות בשביל לקדם את עצמי.. השאלה היא אם קאוצינג זה בעצם קיצור דרך של טיפול פסיכולגי וככה אני לא אפתור באמת דברים עמוקים?? הפסיכולגית לא מוכנה לתת לי משימות.. ויש לי חברות (שלא היו מעולם בטיפול) שאומרות לי שלדעתן קאוצר הרבה יותר יעזור לי מבחינה זוגית .. האימרה שלהן מאוד עיערה אותי.. אני אשמח לכל כיוון שתוכל לתת..תודה רבה! דרך אגב אין לי שום כוונה לעזוב את הטיפול כי אני ממש קשורה למטפלת אבל סתם מעוניינת לדעת אם אני בדרך הנכונה...

אודי, "האפשרות לשלב בינהם"- מעורר אצלי תהיות מה שכתבת כי: 1. עלות. זה נורא יקר. הרי פסיכולוג פרטי גם ככה זאת הוצאה לא מבוטלת לרב. אז להוסיף עוד קואצ'ר?? זה נורא יקר. מי יכול לאפשר לעצמו כזה דבר? 2. תמיד אומרים שטיפול בנוי קודםכל על אמון ועל קשר בין המטפל למטופל. האם הוספה של גורם טיפולי כמו קואצ'ר לעסק לא עלולה לפגוע בקשר הטיפולי?? האם זה לא כמו "בגידה" במובן מסויים? האם זה גם לא עלול ליצור בילבול ובלאגן בטיפול? הרי זה לא כמו להוסיף טיפול תרופתי למשל. כי גם עם קואצ'ר צריך לבנות אמון וקשר. והקשר הוא קרוב- בכדי שהתהליך האימוני יצליח. כשאדם שנמצא בטיפול מתקשר למשל לפסיכולוג אחר,כדי להתייעץ לגבי הטיפול- ומעלה ספקות דומות למשל לאלו שכתבה כאן מאי, תמיד יאמרו לו:"ב על זה בטיפול עם המטפל שלך". או :"לא נכון יהיה להתערב כל עוד לא הסתיים הטיפול הקודם" , או:" לא ניתן לקיים 2 טיפולים במקביל". כיצד כל זה מתיישב עם הצעתך? אני הפסקתי לכתוב כאן, אם כי קוראת כאן המון. ועוקבת אחר "כולן"- כל הקבועות. במבי, הילה, מיכ... נטע...מאי. קשה לי לכתוב על עצמי כי אני בתקופה הכי מבלבלת וקשה בחיי עד כה. אבל חייבת לציין שהתהיות שהעלתה כאן מאי חלפו וחולפות מידי פעם גם בראשי. כמו גם מה שכתבתי כאן. אשמח לתשובותייך אודי. האם תוכל להבהיר ולעשות סדר בבקשה? תודה..

אודי שלום לאחרונה אמר לי המטפל שלי שהוא אינו יודע אם זה טוב לי שהוא ימשיך לטפל בי. הסיבה - התלות והנזקקות שפיתחתי כלפיו וזה שאני חשה לפעמים תסכול וגעגועים. איך זה נשמע לך? אותי זה מאד בלבל, כי כפי שאני רואה את זה, זוהי מהות הקשר הטיפולי. אני מתכננת לברר את זה אתו קצת יותר, אבל אשמח לשמוע גם את דעתך בנושא.

ענית לנטע שטיפול למי שעבר טראומה מורכבת(?) הוא ארוך. מה זה ארוך? 5 שנים נגיד? יותר/ פחות? מתארת לעצמי שזה אינדוודואלי אבל בערך- מה נחשב טיפול ארוך?

היי אודי, למרות שנפלתי, התרסקתי וקיבלתי מכה, החלטתי לעלות חזרה על הסוס ולחפש מטפל חדש. אני בשלב החיפושים. הגוף עדיין חבול ומלא סימנים כחולים אבל אני מרגישה אופטימית היום ומלאת תקווה. אודי, אתה לא יודע ולא מודע אבל אתה נתת לי סוכריות של אומץ. נטע.

הי לך מתוך עניין, וכמובן שאת לא חייבת לשתף אני פשוט עוברת משהו דומה. האם סיימת טיפול אחרי התנסות לא טובה עם המטפל?

גם אני בתהליכים של לעלות על מסלול החיים מחדש אחרי טיפול קשה שערער וטלטל. טוב לשמוע שלא 'התפרקת מזה'. גם אני נראה לי עוד אתאושש.

הי נטע , אם תרצי לכתוב למייל שלי , אולי אוכל להמליץ לך ?? [email protected]. בהצלחה !

מסיימת טיפול לאחר חצי שנה של סבל ובלבול. לשנינו היה רצון וכוונות מאוד טובים אבל "נפלתי" על מטפל לא מנוסה שעורר אצלי המון כאב מבלי שידע כיצד להכיל את הכאב. הוא נכשל בלשמור עלי. כאשר נבהל, הגיב באימפולסיביות ובגישה פטרונית וכוחנית. ניצל את כוחו לרעה וגרם לי לתחושת חוסר אונים.

עצוב לקרוא....וחבל שכך את מרגישה בעקבות הטיפול, ומעריכה מאוד את הנכונות שלך לא לוותר!!!! את גיבורה ממש!!! כשאני חיפשתי מטפלת בדקתי היטב כמה שנות וותק יש לה, תעודות וכו'....למרות שלא בקשתי המלצות מאיש. ממליצה בחום לעשות כמוני.... ולצערי אני לא רוצה לתת את שמה כי את כותבת כאן בפורם וגם אני...וטיפול הוא דבר כל כך פרטי ושברירי, אז מצטערת וחבל לי שאני לא יכולה להמליץ לך ולעזור... בהצלחה, את בדרך הנכונה, בחרי בתבונה. מיכל

אודי באיזה מקרים היית ממליץ למטופל להעזר בטיפול תרופתי/להפנות לפסיכיאטר בשביל זה?

האם פניה לפסיכיאטר משמעה אך ורק טיפול תרופתי בהתאם לצורך וה"אצבע קלה על ההדק" התרופתי או שהפסיכיאטר מחפש את האופציה הטיפולית היעילה ומהמתאימה ביותר גם אם לא כרוכה בתרופות?

לי היו שתי חוויות אצל פסיכיאטריות שונות. הראשונה שאליה גם לא חזרתי יותר- נתנה לי ישר תרוםות, זה לא העניין שהפריע לי, אלא היחס והתחושה שלי שבכלל לא הבינה אותי. גם השנייה, שאליה אני הולכת, המליצה שננסה לקחת תרופות, אך אמרה לי כל הזמן ועדיין אומרת, שבכלל לא בטוח שהתרופות יעזרו לי, ומה שכן, שהיא בטוחה שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. ובכל זאת אנחנו עדיין מנסות מדי פעם תרופות מסויימות. השבוע אחזור אליה שוב, אחרי הפסקה של כמה חודשים.

שלא כל פסיכיאטר ישר דוחף לך כדורים, ויש כאלו שבאמת יושבים ושומעים מה יש לך להגיד ומנסים להתאים לך את הטיפול הכי טוב שיכול לעזור לך. ניתן להתאים טיפולים טבעיים, או טיפול פסיכולוגי, לרוב מסוג CBT שמתשלב מצויין עם טיפול תרופתי... כמובן תלוי במה שאת צריכה.. למשל יש את המרפאה של פרופ' לבקוביץ שיש שם צוות שלם שבודק ומתייחס לצרכים שלך כמו ניורולוג ופסיכולוגים.... פסיכיאטר שרק רושם תרופות מפספס לדעתי את הבנאדם עצמו.

היי אודי, תשובתך מלפני כמה ימים (בנושא תלות בטיפול) גרמה לי באמת להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת. אבל... רציתי לשאול, כיצד אח"כ מתירים את קורי התלות? כיצד מונעים מהפרידה להיות משהו טראומתי? ושאלה אחרונה, האם זה נכון שטיפול בטראומה מורכבת הוא טיפול שיכול להמשך שנים רבות? ומה זה אומר שחשוב שהוא יכלול מרכיבים תמיכתיים?

אודי יצאתי עם מישהו כמה פעמים ואפילו חוויתי רגשית קרבה אליו והיינו באינטימיות חזקה בהרגשה אבל שאני חוזרת אח"כ ללבד שלי משהו אובד ופתאום הרגש שהיה שם איננו, אפילו עד כדי תחושת זרות לאותו אדם ולא נעים לי גם ממנו כי מרגישה שתעתעתי בו איכשהו, כי איך אפשר להרגיש כאלה תנודות בין קרבה לריחוק בלי לבלבל? מה עושים אודי? יש לי תקווה להקשר נורמלי? שיהיה לב פתוח לאהוב ולא כזה שמתכווץ לי ומתנתק לי מרגש אינטימי לאנשים?

אני שואלת עבור אחותי, שנשואה כעשר שנים. במשך כל שנות נישואיה אינה מצליחה להפגין רגשות חיבה כלפי בעלה. אינה מסוגלת להחמיא או לומר מילות אהבה וכן נמנעת מאוד מלקיים יחסי אישות, ואפילו אינה מסוגלת לחבק ולנשק אותו או לקבל זאת ממנו. הדבר העמיד אותם מספר פעמים בפני גירושים, ובכל פעם הגירושים נמנעו כי היא הבטיחה להתאמץ. היא מודה ומכירה בכך שיש לה בעיה, איזו חסימה ריגשית כלשהיא. האם ניתן לטפל בבעיה? ולמי אפשר לפנות? פסיכולוג?סקסולוג? אודה מראש לתשובתכם.

אין דבר כזה נעמה. יש כלום, אותו עוטפת פלסטלינה שאפשר לעצב כאוות נפשכם. מה תרצו? אבל תוכן אין. לא כל כך הוגן מצידי, לתפוס נפח בלי תוכן. לעשות כאילו יש תוכן ולהטעות. אבל אני לא יודעת איך להתקיים אחרת. "נעמה". (נדמה לי שההודעה נוטפת איזה ארס דוקר, ודווקא לא הייתי רוצה לפזר ארס, רק לספר על הארס שהוא אני.)

שלום רב אני אמא לנערה בת 14 מזה כשנה וחצי אנחנו חווים התנהגות מאוד קשה להכלה צעקות חוסר יכולת ליצור שיחה, רודנות, כעס , זעם, בבית ובכל ארוע משפחתי בעיקר, תחושה שלה שכל העולם נגדה בעיקר אנחנו והמורים, גם בבית הספר יש התנהגות חצופה מרדנית ריב עם מורה מסוימת, התרסה בכל נושא. באופן כללי הילדה בצופים ,מנגנת, הרבה יותר חברותית משנים קודמות אך עדיין אין לה חברה אחת משמעותית וטובה, מילדה מאוד סגורה ובררנית בחברה יש שיפור אבל בבית יש קושי גם כלפי האחים הבוגרים. אשמח אם תענה ותמליץ לי על מישהו שיכול לעזור לה ולנו לציין כי בפעם הקודמת שניסינו לקבל עזרה היא סרבה בתודה מראש

שלום, אנחנו גרים במושב קהילתי במרכז. לפני כשנה וחצי עברה לגור במושב אישה עם ילדיה ובן זוגה. הבן שלי ובנה הקטן הפכו לחברים טובים. כעבור זמן מה (כמה חודשים) בן זוגה נפטר ואז התגלתה לנו התמונה. התגייסנו כקהילה לעזור לאישה , זה לא עלה יפה, לאחר בירור קצר התברר לנו כי היא מאובחנת ומטופלת בתחנה לבריאות הנפש כבעלת הפרעת אישיות גבולית. בנוסף היא בדיכאון. העניין הוא כזה: היא מנסה בכל דרך שיטפלו בה. הכוונה היא לא שיעזרו לה אלה שמישהו יטפל בה, יקח למעשה את התפקיד שבן זוגה עשה. היא לא עובדת, מעולם לא עבדה והיא חסרת השכלה. העניין הוא שהיא משתמשת בילדים כדי להשיג את מטרותיה, אין לה עניין בדבר או באיש, כולל ילדיה, מלבד עצמה. חסרת אמפתיה לחלוטין. לדוגמא: אתמול תימרנה את ילדיה כדי שבני יזמין אותם (את כולם והם לא מעט) אלינו הביתה, כל זאת כדי שתוכל לא להיות איתם כי אין לי כח אליהם. ברצוני לציין כי טיפלתי בילדיה בעבר אבל נראה כי ארעה איזו הסלמה בנסיינית שלה ליצור יחסי תלות. בני בן 6, איך אני מגנה עליו מפני השטף, היא מתקשרת כמעט כל יום שאקח את הילדים שלה, שאעשה בשבילה, שאתן לה, וכו וכו, הבנים באותה הכיתה בבית הספר, מה לעשות?

אילו מילים חזקות, שם למטה. כמו מוניטור של לב. היו שם קו, פירפורי מאמץ ורגיעה. ציורי גלים של גילת. וריגשת אותי מאוד. התחשק לי גם לשבת להקשיב לסיפורים על המתה. להחיותה במילים, לדאוג לבבואה שלה. סתם, שתדעי. נעמה.

נעמה... אני יושבת מול המחשב וממררת בבכי. ממררת כי נמאס לי, כי אני לא רוצה להיות בבואה, ולא רוצה לספר סיפורים. כי נמאס לי שכל הסיפורים היפים שיש לי לספר על עצמי לא מחוברים לי לישות שאני לא מחיים אותי. שלמרות קיומם אני מרגישה מתה. כי נמאס לי, מהחוסר אונים הזה שממלא כל פינה. ואני חושבת על השיר מאודי, "בוחר בחיים". ואיך עושים את הקפיצה...אני לא מצליחה.... ואז אני עולה למעלה וקוראת את ההודעה הנוספת שכתבת ובוכה עוד... "לתפוס נפח בלי תוכן. לעשות כאילו יש תוכן ולהטעות" איך את יודעת, נעמה? סליחה שאלו המילים שיש לי עכשיו... אני איתך גם בהודעה שכתבת למעלה, בסדר?

גילת, פיטר פן (נדמה לי לפחות) היה צריך לרדוף קצת אחרי הצל שלו, שברח, זז במנותק ממנו, שלא שיקף את התנועות שלו בכלל. בסוף תפס את הצל ו-וונדי תפרה אותו בחזרה. (אולי בכלל המצאתי?) נדמה לי שגם את גם אני לא יודעות אם אנחנו המקור או הצל ומי בורח ממי. אבל אין צל, משמע חד מימדיות. אותה תחושה של הצגה, דמויות קרטון שתופסות מקום ומאחורה הן בעצם כלום. מילים כחוט ומחט, לחבר ולהתחבר לצל או למקור? זה הניסוי שלי עכשיו. להוציא מילים שיהיו חוט, להיות מצע לכל הדקירות שמטרתן לחבר. נמאס זה גם קצת טוב, נראה לי. נעמה.

נעמה יקרה, רציתי לבקש את סליחתך, ההודעה הקודמת פשוט נשפכה ממני... האמת, שנדמה לי שאם הייתי כותבת שוב הייתי כותבת בול אותו דבר. זה עדיין מה שאני מרגישה. ומשהו במקום הזה קצת מקלף אותי, קצת מאבדת את השליטה... אבל זה יצא דווקא בתגובה להודעתך, ולכן מה שחשוב לי להגיד, בעיקר, זה שאמנם היית מכותבת למעלה, אבל זה לגמרי לא אלייך... מה את אמורה לעשות עם כל הבכי והנמאס לי הזה שלי... מרגישה כאילו את עכשיו מחויבת להגיב או משהו... לא הוגן... את ממש לא ! זו לגמרי לא הייתה כוונתי. גם, את כתבת לי (כתמיד) כ"כ יפה, ואני מקווה שמה שכתבתי לא נחווה כאיזו בעיטה במחווה שלך? ממש לא, מאד נוגע בי כשאת מגיבה. לא יודעת, הציק לי גם שיצאנו ככה להפסקת אמצע שבוע עם ההודעה הזאת שלי. שלך, גילת.

לא נפגעתי. רק הרגשתי אותך כואבת... איתך גם כשאת כואבת, נעמה.

לבד... :(

אנימה, נזכרתי, ובכלל בהקשר של הפורום הזה, בדני סנדרסון ששר "ואתה לבד מתגלגל בדרכך, אתה לא לבד, אחרים לבד איתך"... איני יודעת , האם יש בכך שמץ של משהו מנחם? הייתי רוצה לתת משהו וזה מה שיש לי לתת כרגע: היכרות. אולי לבד שנושק ללבד...

תודה

שלום אודי, האם אתה מתכוון שהסיפור שלי הוא שלא הכל פתוח וידוע? אני לא מצליחה לחוש הטבה למרות כל הטיפולים, משהו ממשיך לצעוק. כאילו כל הטיפולים נגעו במעטפת, במשבר עצמו ולא בליבה. האם יש ליבה? זו שאלה גדולה מדי לגבי המהות והמשמעות, האם ניתן להגיע לשם בכלל? האם האינטנסיביות שאני כמהה לה בלהמשיך ולחפש ולהעמיק ולהגיע למקום הכואב הזה ריאלית? אני מרגישה שהכל כל כך מבולבל ומייאש לחשוב שעבודה רבה עוד לפני. אין לי יותר כח, עייפתי. המעברים מטיפול זה לאחר, אשפוז כזה או אחר, לא הצליחו ממש להביא שינוי. לפעמים הכל נראה לי כמו סיפור, ובסיפור הזה הסוף הוא מוות. אבל המוות מתמהמה, כאילו אם אמות לא יהיה מי שיכתוב את סוף הסיפור הזה. מילי

כבר שנה שאיני מוותרת. שנה זה המון זמן לחיות בתחושת מוות. שנה זה המון זמן ךעשות תוכניות ולתרגל ולחכות לרגע המתאים ולקןות שהמוות הוא רק רעש חולף. מהמקום המרוקן הזה עד מתי אפשר להמשיך? עד לאן?

מחכה שתגיע ואז רק מוכנה לכתוב???? לכן מפספסת אותך הרבה... הייתי היום בפגישה דברתי על שינוי משמעותי ועל כך שדווקא טוב בשינוי אך גם מפחיד...אודי מה עושים כשהחומות נופלות? כשההגנות של פעם כבר לא עובדות? איך מוצאים משהו אחר להאחז בו? הצלחתי שלא ליפול ואפילו היה בי רוגע השבוע....והנה מיד אחרי הפגישה קבעתי עוד אחת להשבוע ליתר ביטחון..אולי מחפשת רשת ביטחון??????? במקום ההגנות שהיו ואינן עוד........ הרגשה מוזרה... מיכל

הי אודי , אני לא רוצה לחשוף יותר מידי . רק לאמר שלסיפור שלי יש תהודה , ושיש ארגון שרוצה להרתם . וגם בתקשורת .

אודי, כיצד מטפלים בפוסט טראומה מורכבת? כיצד אתה מטפל? טיפול CBT בטכניקת PE היה לי קשה ומציף וגרם לי "לאבד את זה". המטפל ניסה לכפות עלי טיפול תרופתי ואני בתגובה "ברחתי" מהטיפול. מחפשת עכשיו משהו אחר. משהו מלא ברכות. משהו עוטף ומכיל. עם פחות דגש על טכניקות. אבל גם לא רוצה לבזבז את הזמן. רוצה כן לגעת בכאב ולהרגיש שאני עושה עבודה ולא רק מדברת על מה היה בעבודה ועל מה התווכחתי עם הבעל. רוצה טיפול אמיתי. לגעת בכאב. לגעת בפצע ולא להיות "על יד". אודי, דעתך חשובה לי ואני רוצה לבחור את הטיפול הנכון. מה אתה חושב? מוכן לעזור לי לעשות סדר בבלגן? בבקשה בבקשה. נטע.

אני הגעתי עם טראומה לא מודעת שהשתחזרה שם והמטפלת הייתה ממש אטומה וצבועה ולכן נשארתי לבד בתופת עם שחזורי נטישה מכאיבים ומטלטלים, ונרקיסיסטית גם נפגעתי עוד יותר. באמת חשוב לעבור את התהליך עם מישהו שמרגישים נוח וכימיה טובה איתו. מובנים ומוכלים.

היי אודי. שמתי לב שמול ציפיות של אחרים משמעותיים לפעמים מחשש לאכזב אני מרגישה כאילו תחושת הרצון האישי הנבדל שלי נעלמת ואני הופכת מנוטרלת כזאת ונגררת. זה לא קורה לי הרבה אבל מתי שקורה זה ממש מוזר. זה קורה בייחוד מתי שמפעילים עליי לחץ להענות ולא משאירים מרחב 'לנשום'. וכמובן מתי שמדובר באנשים משמעותיים שיש לי אינטרס לא לאכזב כי מול טיפוסים שאין לי סימפתיה אליהם אני מראש 'באנטי' ושלא יתקרבו בכלל. אבל מפריע לי שזה קורה. הופך קרבה לדבר בעייתי כי אני נעשית לא ברורה לעצמי. מה אתה חושב על התופעה הזאת? יש דרך שלא יקרה לי כזה? נראה לי קשור ל'חולשת אגו' או משהו..

נשמע לי , שאולי יש צורך לגלות את האני . לתת לו מקום . נפח , משמעות , ואז גם לומדים להבין , איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר , #זה קורה בטיפול .

תאריך. איני יודעת מהו התאריך, בו הייתי קובעת לעצמי שזהו היום. התאריך הרשום בתעודת הזהות, איפשהו בסתיו, אבל האם הוא? התאריך בו יורדת מערכת הגשם הראשונה באזור מגוריי, האם הוא? התאריך בו נמלטתי על נפשי פיזית וגיאוגרפית מקשר אם? שזה די היום, האם הוא? התאריך בו התחלתי את הטיפול, גם הוא לא נורא רחוק ממועד היום, האם הוא? התאריך שעוד לא היה, בו אולי אצליח לבקוע? התאריך בו אמות? התאריך בו היא תמות? בטיפול לא ציינו-אזכרנו באמת ומעולם אף אחד מהתאריכים האלה. אולי אני רק אומרת שיש לי המון משאלות לגביו, אבל אין טקס או מתנות, או ברכות, כפי שאני שומעת שיש בטיפולים אחרים. כן, אני מקנאה בהם... מתי היומולדת שלי? סוריקטה

סוריקטה יקרה ציון ימים..לא תמיד חייבים לחגוג, לא תמיד חייבים אזכור....אני למשל לא חוגגת בדיוק באותו היום...אלא כשמתאים לי. ויום הולדת ותחילת טיפול..מעניין אצלי היה הפרש של יומיים..ואולי בטיפול זה כמו להוולד מחדש, יום הולדת שמח לעומת משהו אחר????? כך זה אצלי...מחשבות..ובכל זאת אאחל לך שיגיעו ימים של שלווה ושקט נפשי והרבה אהבה...וכשאני חושבת על צמד המילים "מזל טוב"..שאישית אני לא ממש אוהבת...אבל כל כך נכון, צריך גם לדעת למי להוולד..ולמרות האחריות על חיינו לא יזיק לנו קצת מזל... מבינה כל כך...איתך, מיכל

היי סוריקטה יקרה, בתקופות והרגעים שלא שמחים על בעצם היותנו, קשה לחגוג את היום בו נולדנו... איפה אני מתחילה? זו השאלה ששמעתי ממך. איך לצייר את הגבולות סביב עצמי? נדמה לי שזו כבר שאלה שנושקת לתסבוכת הזו של הגדרה עצמית. כשתגלי תגליות ספרי גם לי. (לא יודעת אם אני קשורה, אבל היה בי דחף להגיד שמבחינתי יש דמות סוריקטה ברורה, שהיא היא ורק היא.) אפשר גם להגיד יש הרבה נקודות התקדמות שאפשר לחגוג כל אחת מהן? איתך, נעמה.

ואולי... בכל רגע את נולדת עוד קצת...ולכן זה כל כך כואב..? ובאופן פרדוקסלי את נולדת ויולדת בו זמנית, ולכן גם מרגישה בעוצמה את כאב צירי הלידה...? ברוכה את בבואך לעולם ! כמה טוב שנולדת ! כמה טוב שאת כאן ! https://www.youtube.com/watch?v=xJGDE6ov_rM שלך, אנימה.

מיכל, גם אני התחלתי את הטיפול די סמוך לתאריך ההולדת, ואני די נוטה לראות אותו כמתנה שנתתי לעצמי אז. גם לא תמיד מתחברת ל"מזל טוב" או יומולדת שמח", כשזה נוגע אליי, לפחות. אגב, מעולם לא חגגתי, גם לא בסמיכות לתאריך, אבל חשוב לי, וזה מתקשר למה שנעמה כתבה, חשוב לי לדעת מה ה'תאריך' הזה. לשם הגדרה עצמית. לשם החיבור לזיכרון, לרבות הזיכרון לתקופת הטיפול המיוחדת שעברתי. שתהיה לו עדות. לכאן אולי גם מתחבר נושא האשפוז המדובר, שיהיה מעין צורת תיעוד להיותו של הטיפול. אנימה מתוקה ויקרה, מביאה ניחוחות של נוסטלגיה, היה היה פעם, היה היה. תודה לכן, בנות, והלוואי שיהיה לכן ברגש מהטוב. סוריקטה

התייעצתי פה פעם או פעמיים לגבי הטיפול שלי... ושוב, פונה לקבל עזרה, הכוונה. אני בטיפול כשנה וחצי. במהלך הקשר הייתי מרוחקת..לעתים נפתחת, ופתאום מתרחקת....הרגשתי שמשהו בטיפול לא נוגע בי תקופה ארוכה. והמשכתי לאט לאט...בתקווה לשינוי. גם בחיי בכלל, וגם בקשר עם המטפל שלי..המשכתי ולא וויתרתי, גם כי ידעתי שבקשרים עם גברים בכלל, הייתי בקשרים מאוד אמביוולנטית, רוצה ואז לא רוצה...וגם כי לא היה בי את הכוח אפילו לחשוב על מטפל אחר...ואני יודעת שאם הייתי עוזבת, הייתי עוזבת לגמרי. במהלך הטיפול, המטפל שלי היה מדבר איתי הרבה על קירבה, חיבוק, חיבור...היה שואל אותי בהזדמנויות שונות אם לא הייתי רוצה שיחבק אותי (לא בפועל, אפילו רק ברצון)...ואותי זה דיי הרתיע. המחשבה שהוא יחבק אותי הפחידה אותי. וידעתי בתוך תוכי שאני פשוט לא רוצה. אם הוא רק היה מתקרב אליי הייתי נבהלת. ושהוא התקרב אליי פעם אחת(לא כי הוא רצה לחבק אותי), רציתי פשוט לברוח, לא להיות שם. בתקופה האחרונה, עברתי תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית, בדיקות נוראיות ועוד..והוא היה שם איתי לגמרי..הייתי שולחת לו אינסוף הודעות, והוא היה תמיד שם, מרגיע...פשוט שם. ופתאום קרה לי משהו. משהו קרה בי. החיבוק, הקירוב שתמיד היה מדבר עליו פתאום התעורר בי. פתאום התחלתי לרצות חיבוק ממנו. כל המשפחה והסביבה חיבקה וחיזקה אותי, אבל שום חיבוק לא גרם לי להרגיש נכון, רציתי את החיבוק שלו. חיבוק חזק. חיבוק מלא עדינות ורוך. שהוא ייתן לי את החיבוק שאני לא מקבלת מההורים שלי. שחסר לי כל כך. אני לא מעיזה לשאול אותו אם הוא יכול לחבק אותי. וגם יודעת שאין טעם שאשאל אותו את זה, כי אני יודעת שהוא לא יחבק אותי. הוא אפילו אמר לי באחת הפגישות האחרונות שחיבוק זה משהו שלא יכול לקרות בטיפול שלנו (גם כי הוא דתי, אבל מאמינה שלא רק). והמחשבות שלי דיי מתסכלות אותי. כל כך זקוקה לחיבוק. ודווקא ממנו. מה עושים עם הרצון הזה? שלא מרפה?... חלמתי הלילה שהוא מגיע לבית שלי, ואין לי מושג מה קרה לי, אני יושבת על מדרגה בגינה ואני בוכה בהיסטריה, והוא פשוט מתיישב לידי ומחבק את כל כולי. חיבוק מערסל, חיבוק עוטף. בדיוק כמו שרציתי וחשבתי שיהיה...ואיכשהו אני נרגעת..(ההמשך של החלום היה פחות מובן לי..).. איך ממשיכים בטיפול עם המקום הזה?.. האם זאת הייתה טעות מצידי לבחור במטפל גבר שלא מוכן לשום חיבוק בטיפול..??... קשה לי יותר להגיע לפגישות איתו...ומרגישה מתוסכלת. אשמח לעצה, הכוונה. תודה, רחל.

הסיפור שלי דומה מאד לשלך. מחזקת אותך. את בדרך לדבר טוב. בדרך להיכנס אל עצמך לעומק. תשמחי שהשינוי הזה קרה, ואל תוותרי עליו. אף אחד לא אומר שטיפול הוא קל, והשאלות שלך הן קשות ואפילו כואבות - אבל הן אלה שיביאו לך מזור בסופו של דבר.....

כתבתי לך אתמול הודעה , מעצבן , לא הצלחתי לשמור אותה . אני אחרי יום עבודה ובעל זאת ..... כתבתי שאני חושבת שהוא נגע בך , ועוד איך . כמו שמעולם לא נגעו בך . חשוב לדבר על הדברים . לתת להם זמן ומקום . וגם את נגעת בי . בחלום שלך . הילה

אודי , עבדתי עד עכשיו (23:40) במאמצים מרובים . יש כל כך הרבה בעיות וכל הזמן אני רק צריכה למצוא פתרונות . למשל : נגמר לי הכסף והחלטתי שאני לא רוצה להשתמש בכרטיס אשראי . זה לא בריא . אז נוצר מצב של אוברדרפט רציני , ביקשתי מקדמה בעבודה . וגם ביום שישי הבחורה שסידרה את המשמרות נתנה לי רק משמרת אחת . אז הלכתי למנהל וביקשתי עוד שתיים . זה עוד בעיות קטנות . וחוץ מזה החיים שלי נמצאים בבלגן נוראי . והתחלתי לחשוב על זה שאני מכניסה את עצמי לבעיות , ואחר כך צועקת ,"הצילו  !! אולי זה לא כל כך פייר . מצד שני לא מצטערת על הבחירות שלי . אוףףף זה מסובך ואני לא רוצה לחשוף יותר מידי. #מרגישה מעורערת .

את ממש בעיצומה של מערכה... זה מעייף. שולחת תגבורת, נעמה.

היי אני בדרך כלל לא כותבת בפורום ויש תקופות שאני רק קוראת. אי רוצה לספר לכם על החוויה החיובית שלי ואני מקווה שזה יתן תקווה לאנשים אחרים. אני בת 30+. נשואה ויש לי ילדים. ואני חושבת שלפחות עשור אני מאובחנת כסובל מדיכאון וחרדה וגם יש לי בעיה מסוימת באישיות אבל הפסיכיאטר שלי אף פעם לא הדביק לי תוית. לפני כחודשיים נכנסתי לדיכאון. הכל התחיל מחרדה נוראית שאני הולכת להתפרק ואני לא אתפקד יותר ובכלל אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני מסוגלת. זה נורא מפחיד. זה שיתק אותי וגרם לי לא ללכת לעבודה תקופה מסוימת, היתי צריכה עזרה עם הילדים. הייתי בוכה המון וכל הזמן היו מלוות אותי חרדות. אבל לאט לאט התחלתי לצאת מזה באמצעות תמיכה מבעלי ומהסביבה, תמיכה של הפסיכיאטר שהוא איש מקסים אמפתי ומלא חמלה. תרופות, קבוצת תמיכה שהצטרפתי אליה לפני כמה חודשים, youtube שמלא בסיפורי החלמה שונים מהפרעות נפשיות שונות אבל קודם כל באמצעות עבודה עצמית קשה ובעיקר נעזרתי בשיטת CBT - ספר מומלץ בוחרים להרגיש טוב. המשבר עוד לא לגמרי מאחוריי אבל אני רואה איך רוב הזמן אני שולטת על המצב ומצליחה להוציא את עצמי מהבור השחור הזה. מקווה שזה נותן תקווה למישהו.

שמתי לב שצרות עין זאת תכונה חזקה אצלי. אצל הפסיכולוגית לשעבר זה הגיע למימדים איומים שבכלל לא שערתי שאפשר כי ראיתי רק את היש שלה לעומת האין שלי... מבחינה זו היא לא התאימה לי בכלל כי היה בה משהו יותר מדי מנקר עיניים גם ברמת חיים וגם החיצוניות שלה.. אבל יש לי צרות עין גם באופן כללי שנתקלת במקרים שאנשים משיגים ומסוגלים לדברים שאני לא... ברור שסבלתי מהתחושות האלה בעצמי וזה גם הופך אותי לבן אדם כאילו מגעיל ולא מפרגן, למרות שאני משתדלת לא להפגין כלפי חוץ את זה.. הלוואי והייתי אוהבת אותי וגאה בי בלי קשר לפערים והישגים למיניהם ... אוף. לא יודעת איך לאהוב אותי. נראה לי שמתי שבן אדם אוהב את עצמו רוב הסבל הנפשי שלו נפתר.

אני קוראת אותך ומתרגשת.. הרי את מדברת על רגשות כל כך אנושיים.. הרי גם הרגשות הללו הם אלו שעושים אותנו לבני אדם ולא למלאכים.. את יודעת מימה ? אני קוראת גם את השאלות שלך לאודי וגם את השיתוף שלך וממש רואה מול העיניים ניצן קטן שלאט לאט נפתח ומתגלה פרח יפיה.. את יודעת מימה ? אני קוראת אותך ואני מופתעת וגם מתעוררות אצלי תהיות ושאלות לגבי האנליזה שלי.. את נחווית בעיני כניצן שהופך לפרח מקסים ואם אני מבינה נכון ,את לא כל כך בטיפול עכשיו (?) ואולי אני טועה ? את בטיפול ממש אצל העוס"ית ? אני כבר הרבה זמן בטיפול ובאנליזה ואיכשהו מרגישה/מתחברת בתקופה זו לכל עלי השלכת שמתעופפים וממלאים את כל החלל . משהו של שקיעה ? נובל ? ..אולי קצת יאוש ?? ואני שואלת את עצמי.. אולי טיפול זה משהו מיותר... מקווה מימה שלא העמסתי עלייך..ואם כן, תתעלמי מההודעה.. במבי.

היי במבי. אהבתי את המטאפורה של ניצן שנפתח. לי השינוי המדשדש מרגיש כמו התפתלות, אבל אולי זה כמו צירי לידה קשה? לא ידוע. כנראה נחיה ונראה. מאחלת גם לך לפרוח, בקצב שמתאים לך.

אני חדשה בכל העסק- מעולם לא הייתי חלק מפורום . אני חייבת לומר שמעניין פה, אני סטודנטית לפסיכולוגיה ומעוניינת להמשיך לקלינית ומרגיש מלמד ומעניין. תודה:)

נראה לך שאם היית בנעליים שלי, היית מרגיש כמוני? לא היית כועס?

2 הודעות בחמישי. הרבה לפני שהגעת לכאן... אמרתי שמוגזם....

תודה וסליחה!

שונאת לפספס אותך...אך כאילו נראה שאני עושה זאת שוב ושוב..... אוףףף

http://www.youtube.com/watch?v=WvzitKFHh-w

ואם כבר מאיר בנאי... http://www.youtube.com/watch?v=4FL-Tuu1JAo (בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה, הראו לי את שער הרחמים...)

העלית..ופתאום אני חוששת ממה שכתבתי לסוריקטה, במקום לעודד אני רק מפילה????אוף....לא זו הייתה כוונתי :( אם לא מתאים אתה תדע שלא לפרסם....נכון אודי???? והשבוע אחרי הפגישה ביום ראשון שהייתה קרבה גדולה...ולא פחדתי כל כך ואפילו לא ממש התביישתי כבר בדברים...לא יצרתי איתה קשר..ואני גאה בי.........והיום כנראה בגלל שהייתה נפילה או מעידה במצב הרוח אז.......הרסתי לכם.......סליחה :( מחכה ליום ראשון...רק פעם בשבוע, ממש מרגיש לי חסר......ואיני יכולה להרשות לעצמי שתי פגישות בגלל מצב כלכלי.......מבאס...מרוויחה אלפיים שקל פחות מלפני חודשיים :(......אוףףףףףף סליחה שאני גרועה בלעודד לפעמים......מ.

לא הרסת, מיכל, אל דאגה. וכתבת מילים מהכי עומק של הלב. מזדהה רבות עם דברייך. ובכלל מי שיכול להרוס לי, פי מיליוני מונים, זו אני עצמי. לצערי. כותבת לך גם למטה, לא אשאיר הודעותייך מיותמות. למען הקירבה הטובה, סוריקטה

תודה יקירה, שהבהרת :) וחבל אל תהרסי לעצמך, טוב שאת מודעת לכך זאת התחלה לא?

הי... כבר הרבה זמן (יחסית, כנראה) אני מחזיקה את הראש מעל המים. מתחילה להתעייף. בעסה לראות אותי עוזבת לאט לאט את האחיזה.

רציתי להוסיף שנכון הוא שבחורים שחורים שום דבר, גם לא אור, לא יכול להימלט מהם אבל חידושו של הוקינג בנושא הוא שחורים שחורים יכולים גם להתנדף בתנאים מסוימים.....אז מקווה שהחורים השחורים יעלמו והאור יוכל לעבור דרכך.... איתכן...מיכל

השיר שלך גרם לי לחשוב קצת על המשפט "אני כואב משמע אני קיים". לא שכדי להתקיים צריך לכאוב... אם את שומעת את הצליל הדק הזה, סימן שיש מי ששומע, שאת קיימת. ולפעמים גם טוב שמישהו מבחוץ שומע אותו.

אכן "אני כואב משמע אני קיים"...בדיוק היום בטיפול הייתה לי שיחה על כך...אך אשאיר את השיחה בגדר ביני לבינה.. מיכל

http://www.youtube.com/watch?v=RBXGxgreM1k

היי, נזכרתי במשהו שכתבתי פעם...אז משתפת אותך, איתך... יש צליל נוגה יש צליל נוגה המלווה את דרכך, כאב תמידי החקוק באבן לעיתים נראה כי נעלם הוא לתמיד, אך הוא קיים, הם לא רואים אותך ממטר, ואת בוכה בתוך ליבך המדמם. יש צליל נוגה שמתנגן בשקט, הוא מתגלה כשאת בחושך מתכנסת, בתוך ליבך את בוודאי יודעת שלפעמים צליליו שקטים ...ואת שותקת וזה עושה לך טוב אולי להתכנס עמו בצער. יש צליל נוגה בתוך תוכך נשמע הוא, ואין איש אשר אותו ישמע... אך הוא קיים לאורך כל הדרך, ואת פוחדת שערכך הולך ונעלם עמו, אך נפשך יודעת כי עודך כאן.... בתקווה שהיום יותר טוב מיכל

הי מיכל יקרה, התעמקתי וקראתי את השיר מספר פעמים. שיר מאד יפה, מיכל. מאד יפה. תודה על השיתוף העמוק. ובכלל, תודה לכל הבנות שכתבו לי, על עצים ותיקים ועל חדשים יותר. עדיין בכאב נוראי נוראי, וכמו שנעמה היטיבה, בעיניי, לקרוא לזה – סוג של מקום קטטוני, זה המקובע. וכנראה גם, שמשהו בי קופץ נורא ידו מולי. באסה, לא רואה מוצא... סוריקטה

יפה??? מאוד יפה???? אף פעם לא ראיתי במה שאני כותבת יפה...וגם לא מעיזה לומר שזה "שיר"....מבחניתי זהו אוסף מילים ורגשות....כך במשך שנים ארוכות....צר לי כי את עדיין בכאב נוראי... יש מוצא!!! זהו מצב חולף!! זכרי זאת!! מקווה שיעבור מהר מיכל

רציתי להתייחס לבעיה שכתבת, היא נראית לי מספיק חשובה. אין ספק שזהו מקרה סבוך וכואב. אני רק רוצה להאיר את עניך שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. מה שאת קוראת לו העדפה ברורה, יכול להיות רק צרכים שונים בינך ובין חברתך, והמטפלת קוראת אותם אחרת ומתיחסת אליהם אחרת. אין לזה קשר להעדפה או אהבה. גם אם בסופו של דבר תחליטי לעזוב את הטיפול בשל הרגשות הללו, אל תעשי זאת ללא ליבון המצב עם המטפלת. כך- את בעצם תעזבי טיפול מוצלח בהרגשה של נטישה. וחבל, הכל ירד לטמיון. בכך שתשתפי את המטפלת בתחושותיך, תוכלי גם לפתוח איתה נושא שהוא כנראה חלק ממך (תחרות? השוואה? קנאה? צורך בבלעדיות? ) וגם תוכלי לשים את הצורך שלך במקום משלך על השולחן. שאולי יענה בדרך שתראה למשהו אחר כהעדפה.

סיגל אני מרגישה שהתשובה שלך היא בול קליעה. והאמת שחשבתי על הדברים הללו והמון. בדיוק על עניין הצרכים מאחר וחברה שלי היא מקרה הרבה יותר מסובך וסבוך משלי באופן אובייקטיבי. יכול מאד להיות שחלק מהעניין היא אני , וקונפליקטים פנימיים שלי הם חלק מהשיפוט. אני אכן הולכת לעלות את זה מולה. מודה לך מאד , כיף להבין שיש עוד אנשים שחושבים באותו האופן.

בוקר טוב אנא עיור לי. בני בן 4 . כמובן עבר מגן פרטי לגן עירייה. גמול מגיל שנתיים ו 8 חודשים. הוא ילד מאד סתגלן ממתי שנולד. לא הייתה שום בעיה עם הגמילה שלו. פתאום ממתי שנכנס לגן הוא עושה בתחתונים. פיפי וקקי. הגננת כמובן מתקשרת אליי. אני מוציאה אותו, מקלחת אותו ומחזירה לגן. ממה שנראה לא רע לו בגן (הוא לא משתף על אף הנסיונות לדובב אותו). הוא לא משתף לטוב ולרע. ניסיתי הכל. שיטת הפרסים - עשיתי טבלה שבועית ואמרתי שבתום השבוע אם כל יום יחזור יבש מהגן יקבל פרס. לא עזר. כעסתי עליו. לא עזר. התעלמתי מזה כמה זמן. לא עזר. אגב הוא מתאפק ועושה לא רק בגן כי אם גם אחה"צ. הוא עסוק במשהו ופשוט "שוכח" ללכת לשירותים. בקיצור אני אובדת עצות. לא יודעת מה לעשות. אתמול אף ילדה בגן צעקה לי מרחוק שהוא עשה קקי בתחתונים כך שכל הילדים שמעו וגם הורה שעמד לידי. כאב לי הלב. אשמח לכל עצה שהיא ורצוי כמה שיותר דחוף. תודה רבה

הי, בוקר טוב. ראשית, שלחתי אתמול הודעת המשך קטנה לסוריקטה, בעץ שפתחה מימה שם למטה. תוכל בבקשה לבדוק? תודה, וסליחה על הטרחה. שנית, אממ.. טוב, משהו קצת מטריד אותי ואני לא יודעת האם ואיך לומר. במין מלכוד כזה אני. זה מרגיש לי שאו שאשתוק את זה, או שזה יתפרץ כמו לבה רותחת, עליי, ואין משהו באמצע. אין לי אוויר...אולי כתבתי גם קצת לעצמי את מה שכתבתי אתמול לנעמה... אני בניסיון כזה להפריד בין טוב לרע (בין שפיות לאי שפיות?) , להישאר בטוב, נשימות כבדות...(ואני לא ברורה...) תשמע...אני זו שהורסת לעצמי...ולא אף אחד אחר....בסדר?

שכתבת בסדר. תודה ששמעת את זה. אני יודעת עכשיו זה היה לי חשוב. אני לא יכולה להסביר עד כמה הלבה הרותחת שמקופלת שם בפנים.... זה סבוך ומפותל לו, גם קשור לכתיבה פה באיזשהו אופן... ומשהו שכתבת לי קצת עורר בי את זה, רציתי למחות עליו, למחות אותו, אולי... יש לי תחושה, שאתה יכול להבין עד כמה המשפט הזה יכול להכיל... עד כמה הוא יכול להכאיב, עד כמה הוא יכול להיות האמת... אבל אני לא יכולה לפרוט את זה... man against himself.... אבל אני מנסה גם להיות בעדי. לכן הנשימות הכבדות. ואני מתלבטת האם לספר עוד משהו...יש לך כוח עוד להקשיב? תוך כדי אחד הניסיונות שלי להגיב על ההודעה הזאת, המחשבות שלי נדדו למין מקום לא רציונלי כזה. וכשניסיתי לתפוס אותן, הצלחתי לקלוט איזה רסיס מהחוויה, לא יודעת איך להגדיר את זה – חלום בהקיץ? ומהר כתבתי את זה לעצמי. אתה מבצע החייאה במישהו קרוב אליי. (אני?) ואני יושבת ליד. ואז אתה מפסיק: החולה מת. ואני אומרת לך, לא נורא, בוא שב ליידי קצת ואספר לך עליו.... כתבתי את זה והרגשתי, וואו. אוי ואבוי. עכשיו אני חוזרת לזה, ואני חושבת על כאן ועל שם, ועל הניתוק הזה מעצמי, (תוך כדי רצון לספר את עצמי), אולי הייאוש מעצמי, תחושה של מוות. אולי גם רצון שזה לא יהיה המצב? רצון לחיות? ומה אתה אומר? תודה על ברכת הגשם, אודי. גילת. ושיר, לך או למי שרוצה, למי שמרגיש ש"זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב". http://www.youtube.com/watch?v=2BD7pi77S8w

בקושי נמצאת בקשר וכבר רוצה לברוח. אני לא מצליחה להחזיק 'הקשרות' בנפש שלי. אני כן קשורה אליו אבל משהו מרגיש לי קשה.. אחרי כל קרבה בא להתרחק כדי לא לאבד את עצמי בתוך הנטיה לריצוי.. לא יודעת מה הקטע שלי. ושדברים לא באים ממני אלא מבחוץ זה מרגיש מעיק... ולמטפלים אני לא מצליחה להקשר יותר. כל הדיבור שכלתני ובכלל נמאס לשלם כ"כ הרבה בשביל הסיכוי להצליח להגשים מה שבשביל אחרים מובן מאליו. תפקוד, קשרים, יצירה... נמאס לי כבר. למה הכל צריך להיות מאבק? היה הרבה יותר כיף בימים שרק דיאטה הייתה המטרה היחידה שלי אפילו בזה לא הצטיינתי אבל לפחות הרגיש יותר ברור מכל הדברים האחרים... רק הזיקו לי . נמאס. מעניין אם יש אלוהים בעולם ואם הוא שומע את כל הקריאות האלה של אנשים שנמאס להם. גם אותו צריך לרצוח כי הוא חרא. אין אמונה בכלום. הכל תלוי רק בי. זה מה שבטוח. תלוי רק בי. ימים יגידו אם אני יגלה בעצמי יותר כוחות או לא..

אם יוצאים משם אחרי זעזועים רגשיים די מיואשים... הייתי בפגישה טיפולית היום עם עובדת סוציאלית. אני כבר מכירה את כל התיאוריות בעצמי. לא נושאת עיניים העברתיות יותר כלפי סמכות כלשהי ולא עושה אידאליזציות יותר, גם לא מחפשת אמהות שמוכיחות את עצמן ככוזבות יותר. מגיעה לשם ותוהה מה זה נותן ללא התמימות ההיא שהחריבו לי אי אז בטיפול אחר.. ללא התמימות ההיא כבר אין תהליך שאפשר לעבור . זה ברור כ"כ שהכל תלוי בי ורק על זה יקום או יפול דבר. והמטפלת סתם שם ברקע פעם ב.. מעין רשת בטחון למנוע קריסה לתוך היאוש.. אגב הצלחתי לבקש העלאת שכר אחרי התפתלויות פנימיות רבות וקושי. כנראה שמתכוונים לעלות לי את השכר לשעה ב2 ש"ח.. מדהים איך מטפלים מסוגלים לומר בלי להנעיד עפעף 'התעריף' שלי זה 200, 300, 400... לא ברור. בחוויה שלי זה 'להתנשא ולהשפיל כל הדרך אל הספרציה המיוחלת'.. עאלק 'פונקציות אמהיות'.