פורום פסיכולוגיה קלינית

גלי, להודעתך למטה....על איך אודי עונה להודעות... על הדילוג, אני רואה את זה כ"כובד ראש" ושימת לב לאנשים...לאודי יש תכונה נהדרת שהיא לדעתי לענות לכל אחד ברצינות (למרות שלפעמים לצערי יש לי הרגשה סובייקטיבית שזה לא כך, אבל זה לא הוא זה אני) לפעמים דווקא השאלות החשובות מקבלת מענה בסוף :) אחרון חביב... אבל אודי, באמת מעניין באיזה סדר אתה בוחר לענות או שזה אקראי או שבכלל אתה לא רוצה לשתף וגם זה בסדר. ושיתוף מצדי: אני מרגישה עטופה ובטוחה בתוך הטיפול.... איזה כייף!!ולא מתוך תלות או שקשה בלעדיה.. אלא בתור עזרה ברוכה למרות שבתוכי בלאגן שלם, היא שומרת על השקט הפנימי והכעסים אצלה כרגע....אולי זה חשוב לעת עתה שזה כך..אני מאמינה שאכפת לה והיא כל כך מנסה... חג מואר, מיכל

עשיתי הצלחתי שיניתי הצלחתי! בן 50 מרגיש נהדר בלי לעשות פעולות לעבר יעדי הגשמה חיצונים הקשתי למה גורם לי אושר אמיתי הקדשתי לזה זמן והתנסות! אם בעבר הייתי עם יעדים ורתום למשימה הכל השתנה, אני נהנה מאומנות קריאה רבה מוסיקה טיולים במקומות מענינים זה מספיק להוויה שלי פשוט ככה! יש נקודת ריק אפוס שבה ניתן לבחור אם לברוח למוכר של תחרות יעדים וכו העובדה שהצלחתי נתנה לי כח לבחור לחזור לריק הבסיסי ולבחור מבחירה ובדיקה את המרדש ביותר האם חיים כמעט על גבול הפנטזיה הם בריחה? או בחירה? או מי בעצם בורח יותר? הבעיה שכרגע מעסיקה אותי היא סף הלגיטימיות הפנימית שאני יתח לעצמי לבחירה כזו!?

יש כל כך הרבבה קולות שאומרים לי לא ללכת לפגישה בחמישי

הילה, את יודעת, בימים כאלה הייתי מגיעה לפעמים שותקת לפגישה. אומרת בהתחלה שבכלל לא רציתי לבוא, לפעמים גם מוסיפה שלא בא לי לדבר על זה בכלל. ושותקת. נכון שכאילו הכי נכון לדבר את הקולות, אבל לתחושתי לפעמים אין אוויר בשביל זה. אבל אולי לא תשתקי לבד, תהיה גם רצפה יציבה לשתוק עליה. רצפה חמה ומרופדת, בכל זאת. נשמע שהוא יודע להיות איתך גם כשאת לא יודעת להיות איתו... הרבה קולות זה מרעיש זה מעייף, מה? נעמה.

הייתי היום אצל המטפל שלי, רב הפגישה שכבתי על הרצפה , מכוסה בשמיכה . קצת ישנתי , וקצת עשיתי את עצמי ישנה . הוא לא דחק בי לדבר , וטוב שכך . הוא ניסה להגיד שאני אתן לדברים זמן , למרות שהוא יודע שזה קשה לי . עד מתי , אודי ?! הנסיגות האלה ???? מתי כבר ארגיש טוב ? מתי ? אין לי כח ללכת לעבודה מחר , ואין לי כח לכלום . רוצה לעלות על אוטובוס ולרדת בשומקום ...... אין לי כח לתקשר עם אנשים באשר הם , ואין לי כח לחשוב על כל שקל שאני מוציאה , נהיה קשה לנשום , ולנשום זה ,,, לחיות , לא ???

איך אוכל לעזור לעצמי ? גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנ.ימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . אני ממשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . ללא תכנים פסיכוטיים . לאחר חודש חזרתי עוד פעם למעקב אצל הפסיכיאטר שלי הוא כתב במכתב של הפגישה שהאבחנה שלי Schizophrenia F20.0 שכיזופרניה . הוא כתב שאני לא יציב מבחינה תרופתית וכל הזמן מתלונן על תחושות אי שקט . מרגיש כעסים ומתפרץ בזעם , ללא ביטוי פסיכוזה , ללא אובדנות . היום אחרי 17 ימים מתאריך השינוי התרופתי האחרון (או מתאריך לקיחת הטיפול החדש עם השינוי האחרון) אין הטבה או שיפור במצבי הנפשי , להיפך יש התדרדרות במצבי הנפשי , אני מרגיש מדוכא ומתוסכל יותר מתמיד , לא אוכל , אין תיאבון , מרגיש כעס , כעוס , מרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ואת המראה החיצוני , מתפרץ התפרציות כעס\זעם , משתולל , מקלל את ההורים ואת בני המשפחה שלי , זורק ושובר דברים וחפצים , לא מצליח לישון בלילה למרות שאני לוקח כדור שינה ואז אני ער בלילה וישן ביום , יום הפוך , סובל מהפרעת שינה כרונית , אין לי סדר יום , לא מתפקד , מעשן בשרשרת ושותה הרבה קפאין , עצבני יותר מתמיד , מרגיש תקוע בבוץ , מיואש , חסר תקווה , מרגיש חוסר אונים , מצב רוח רע וגרוע ביותר . פניתי באופן פרטי לדר חיים שם דוד שכתב בסיכום מחלה שאני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית עם תובנה ירודה לחלק מהתכנים הטורדניים בצירוף הפרעת אישיות מאשכול A . יש לציין שכאשר התפרצה המחלה לפני האישפוז בביה"ח העמק בעפולה (לפני הטיפול בסרוקוול ואפקסור) יש לציין שההסתגרות המוחלטת שלי בבית נבעה מכך שאני לא רציתי לראות את השכנים שלי ואת הסביבה שבה אני חי ופשוט רציתי להתנתק מהסביבה הזאת לחלוטין (עבדתי אצל השכנים שלי והרגשתי שהתייחסו אלי באופן רע ע"י הערות שליליות שלהם בנוגע לעבודה שכללו גם צעקות וביקורת קשה ואני רגיש מאוד לזה) וגם סבלתי מחרדה ופחד לצאת מהבית . סבלתי מביקורת קשה מאבא שלי ואבא שלי ביקורתי באופן קיצוני וגם אבא שלי היה אומר דברים שפוגעים בבטחון העצמי שלי ופוגעים בגבריות שלי וגורמים לי לרגשות נחיתות גם סבלתי מאלימות מילולית ולפעמים פיזית מאבא שלי שכללו גם צעקות וזה גם היה המצב בעסק המשפחתי שבו גם סבלתי מהרבה ביקורת מצד הבוס שהוא קרוב משפחה גם סבלתי מצעקות והעלבות ויחס רע מצד הבוס וגם מאלימות מילולית מצדו יש לציין שהבוס הוא גם שכן שלי . בקיצור סבלתי מהרבה ביקוריות קשות שפגעו בביטחון העצמי שלי .

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הוא מכין שקשוקה במטבח.. אז בנתיים פיתחתי איתו שיחה, ניסיתי לדבר על דברים, על העתיד, תקווה.. כיוונים.. חיפשתי ממנו איזה הדהוד לרעיונות ומחשבות ותקוות שלי.. אבל הוא התנהג כאילו אני לא שם. התרכז בשקשוקה שלו ולא ענה לי.. ממש הרגשתי כמו תחת חרם פסיכולוגי, כאילו מוחק את קיומי משם באופן סובייקטיבי סתם כי לא מתאימה לו כנראה ההשתתפות בשיחה שלי ... ידעתי שאם הייתי לוחצת עליו שייתן תשומת לב כלשהי ותגובה לצרכים רגשיים שלי באותו רגע הוא לא היה מבין אלא עונה בבוז חסר סבלנות 'תעזבי אוצי עכשיו נו אני מכין שקשוקה ואת מפריעה)... כמובן שבאותה מידה זה יכל להיות גם 'אני רואה סרט/מנסה לישון/סתם עייף עכשיו'.. מה שכן עקבי זה חוסר היכולת שלו להדהד רגשית עבורי ולהעצים תקווה, להשתתף, לפרגן... והתחושה היא של לבד חזק מאוד בקרבת אדם כזה. יותר לבד מלהיות פיסית לבד כי לפחות שפיסית אתה לבד אתה לא פונה ומדבר עם מישהו.. ועם אבא שלי זה הלבד הרגשי בזמן שיש ביחד מבחינת הנוכחות באותו מרחב... לא מבינה למה הוא כזה. אמנם אני קיבלתי 'הכרה בנכות' אבל נראה לי שההורים שלי הרבה יותר דפוקים ו'נכים' פסיכולוגית ממני. זה לא פייר. אני יותר נורמלית מנורמלית. זה לא פייר. אני רק רוצה סביבה שתזין אותי. אני רוצה סביבה שתזין ולא תרושש אותי כלכלית אבל. לא מטפלים שיילחצו עלי לעבוד בלי לתת את הדעת על מידת הסיפוק והנאה מעבודה. אני לא אוותר. אני אצליח בזכות עצמי ואני לא אוותר ל'גורל' הזה. יש לי כיוון ואני אממש אותו :/ אני אחזור למסלול. זין על ההכרה בנכות. זין על זה. זין העולם הזה. אוףףף.

הייתי אצל חברות והיה לי טוב . ראיתי גם מה שכתבת לחנה. פרסמתי בפייסבוק - שאני מחפשת משפחה חמה שתארח אותי להדלקת נרות , וקיבלתי שלוש הזמנות . הלכתי למי שהכי התחשק לי . ושהיה לי קרוב . שוחחתי עם החברה אחרי שהילדים הלכו לישון , והיא לקחה אותי הביתה . שמחה שהיה לי את הכוחות לעשות משהו בשביל עצמי . חוצמיזה עדיין כאובה . לפחות מחר אני פוגשת את המטפל שלי . בקרוב אני אתחיל גם טיפול קבוצתי , כמובן בהתייעצות עם המטפל . יש קשיים , והרבה . מעט מהאור מגרש הרבה מהחושך !

נראה לי שלא נשלח לי כמו שצריך :/ אוף אני אנסה שוב בתמצית לתאר. באוטובוס רציתי אמא וילדה קטנה שנראה שהילדה הייתה שובבה ועשתה 'דווקא' לאמא. למשל שהתפנה כסא האמא התיישבה והושיבה את הילדה על רגלייה אבל הילדה מחתה בקול והאמא ניסתה להבין מה היא רוצה, קמה והושיבה את הילדה לבד על הכסא ונראה שהילדה חשה מרוצה מכך שהיא תשב לבד בלי אמא. גם היא הרימה את החולצה וחשפה בטן, האמא ניסתה לומר לה באופן חינוכי שלא עושים ככה במקום ציבורי והורידה לה את החולצה אבל הילדה שוב משכה מעלה ונראה שממש עשתה 'טיזיניג' ונאבקה על זכותה לעשות מה שבא לה, תוך כדי כך נראה בסה"כ מאוד משועשעת ושובבה בניגוד לאמא שנראתה עייפה .. רציתי לדעת מה מסביר את התנהגות הילדה, האם היא בוחנת את גבולות האמא? ואיך הורים אמורים להגיב חינוכית במצבים כאלה, לאפשר את המשחק של הילד או לאסור? נראה לי שדווקא אם האמא לא הייתה מתייחסת לכך שהילדה מרימה חולצה אז הילדה באופן טבעי הייתה מאבדת עניין בפעולה זו, דווקא כי האמא נלחצה מזה היא נתנה לילדה תחושה שיש בו מעשה עם משמעות וכח.. מה דעתך אודי?

עסוקה 'בפיענוח' חוויות חיצוניות של אינטרקצית אם-ילדה שראיתי כי זה מאוד מעניין וגם תהייה על דינמיקות הורה מול ילד חיצוניות שרואים בחיים יכול לתרום גם להתמודדויות אישיות של אנשים ולהשכיל אותם כהורים/הורים לעתיד. - למה אנשים צופים ב'סופר נני'? זה מעניין וגם זאת דרך ללמוד על העולם, על החיים ועצמנו. מי קבע שכל הזמן חייב לשים את ההתמקדות פנימה בלבד ברגש התוך אישי? אין פה סתירה בין זה לזה. להיפך! זה טבעי בעיני להתעניין.

שטרח פשוט לענות לשאלתי בגובה העיניים ולא לתהות 'למה מעניין אותך דברים חיצוניים'..זה נשמע כמו שורה של פסיכולוג שמשקף בתהליך אנליטי משהו במקום לענות כרמת שיח אנושי פשוט ורגיל .. לא לכל דבר צריך לעשות אנליזה... לפעמים סיגר זה רק סיגר! p-:

אודי ,כמטפל,האם אתה חש כעס/אכזבה/חוסר אמפאתיה כאשר מטופלת מתקשרת אליך בין הפגישות ,בנסיבות חמורות ואם קרה משהו אובייקטיבי שקשה לה להתמודד ולעכל אותו? מה מטופלים חשים כלפי מטופלים כאלה? אני אודה לתשובתך הכנה..

האם כשמצליחים לכעוס על מי שאשם האשמה שבך נגמרת? האם כשמצליחים לצעוק הצעקה בפנים עוברת? האם השיטות האלה של להושיב את מי שאשם על כיסא ולהטיח בו האשמות זה הקטע? זה עוזר????? אודי, עימות עוזר?????האם להתעמת או לסגור חשבונות זה חשוב באמת????????ואם היא יושבת לידי וכועסת במקומי, זה עוזר??????

לא השארת נתיב אוויר פתוח, נחנקת בתוך עצמך... מהדקת את החבל סביב צווארך... הולכת בעקבות גליי הים הולכת למקום אחר אי שם אל תנסי בכח, כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר עקבות על חוף, צדפים בלי סוף אוויר מלוח של ים פתוח רק אותו תרצה לזכור..... אל תנסי בכח כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר השאירי לך נתיב, השאירי שביל, אשר אותך יוביל לאושר ולא יפיל. את לא מבינה, את כבר לא קטנה, מעולם לא היית כזו ילדה..... לא יכולה להעלם בתוך שמיכת החלומות, לא נשארה כרית שעליה תוכלי לבכות, אין לאן לברוח אין לאן להעלם, להתעמת? זה לא נגמר, איך תעזבי את העבר? שום דבר כבר לא בטוח, הכל סוגר, ואין חלון פתוח אוויר דחוס בתוך ליבך, אינך יכולה כבר לנשום, חסמת את מיתרי עברך הלילה שוב נותר לחלום.....

אודי, אני כותבת הרבה על פחד מתלות וקושי בנתינת אמון. הבנתי ממך ומהמטפל שבשביל ליצור קשר טיפולי משמעותי ומיטיב נתינת אמון זה MUST, ובכל זאת אני שומרת על עצמי. זה משהו הישרדותי אצלי. לתת אמון מבחינתי זה לאבד שליטה וזה מתקשר אצלי לחוסר אונים ולחוויה של שיתוק. בחיי בני אדם הוכיחו שוב ושוב שהם לא ראויים לאמון. כולל פסיכולוג אחד. אני גם לא בוטחת בעצמי ובתחושות הבטן שלי. כיצד אדע שהפסיכולוג שלי ראוי לאמון? כיצד אהיה בטוחה (או כמעט בטוחה כי הרי אין דבר וודאי בחיים מלבד המוות) שהוא לא יפגע בי? כיצד אהיה בטוחה שהוא לא ייבהל מהפגיעות ומהנזקקות שלי? שהוא יידע להתמודד ולשמור על הקשר, לשמור עלי? נטע.

את העקרון שאמון הוא כלי מדגי משתנה גישה מאמינה היא חלק מגישה חיובית לחיחם אמון טוטאלי הוא כסילות ואינו רצוי מאיפה הגעת לערך האמון המוחלט כתנאי אותו את בודקת? יש תקשורת מדס אמון הכל יחסי זמני הפרתו ברמה של סבירת צריכה להביא להורדת ההתקשרות לרמה מתאימה תואמת! הנחת היסוד בדבר אמון מתחיל באמון העצמךפנימה! להקשיב לתחושות הבטן ללכת איתן ולרות שהן עובדות טו דלא העיקר להתנסות בהרגשים מהבטן!

מה אני אכתוב... שעוברים ימים קשים? שלא בא לי בכלל להתגבר עליהם? יש שיר יפה רני חושבת של לאור.. מה שמו הפרטי שכחתי עכשיו. לשיר קוראים נוקטורנו. והוא שוכב לצד אישתו הישנה מקשיב לנשימותיה.. פרחי החשיכה שלו הוא קורא להן.. והוא לא מעיר אותה כי מה יספר לה.. שאין לו פרנסה ורע לו והוא קובר את עצמו ואותה בחיים... ולי... אין לי אפילו פרחי חשיכה. מרגישה נורא לבד בעולם ומרגישה שכבר נמאס לי להתאמץ לשנות את המצב הזה. אולי יש מרוצים שכמה שכוח הרצון שלנו יהיה גדול לא נצליח להגיע לקו הסיום.. מה אני כבר רוצה ממך אודי? לא יודעת... קראתי על מאבקיה של סוריקטה ונשברתי. סוריקטה, תמיד היית לי סמל לחוזק נפשי ולאיזון על אף הדרך המאד לא פשוטה שעברת. ועכשיו אני עומדת למול המציאות ותוהה מה יהיה איתי? לא מבינה למה להמשיך להשקיע ולהלחם בחיים האומללים האלה כשהסיכוי שיהיה פרי למאמצי הוא אפסי כנראה. אני לא מכניסה אלכוהול הביתה כי נוטה להתמכרויות וכל כך צריכה עכשיו משהו שיעמעם קצת את האורות הלבנים והמכאיבים בתודעה שצועקים לי אבודדד ואת אבודההה. ולקחתי כדור שינה כבר לפני שלוש שעות והוא לא משפיע. ואיך אני יכולה כשאני לא מפסיקה לבכות ומדמיינת את המטפלת עם בן זוגה והילדים.. איך אני יכולה אחרי לילות סיוטיים של לטבוע בתוך מה שאין ולהתעלל בעצמי עם דמיונות על מה שיש לאחרים... איך אפשר לקום מחר בבוקר עם שיר חדש וכוח חדש ומאמץ חדש... רק בא לי לדפוק על הדלת של השכנה לבקש בקבוק יין.. אוף.. למה לא מוכרים בשעה כזאת... נמאס כל כך

אני איתך בצד השני של המסך. רואה איך אתה עונה על הודעה אחר הודעה. מתרשמת מהרגישות שלך. ממשיך בעקביות לפי הסדר ואז........ מדלג על ההודעה שלי וממשיך. אותה רגישות. אותם חוקיות וסדר. איך מפרשים את הדילוג הזה?

שלום וברכה רע לי בחיים האלה אני לא הגשמתי את החלומות שלי כל פעם ניסתי משהו אחר רציתי לטוס, אבל לא חסכתי כסף רציתי לעשות פסיכומטרי אך בסוף לא עשיתי כל הזמן רציתי ליצור מערכת יחסים, והנה מצאתי בת זוג וכיף לי איתה אך אני לא מאושר, רק כשאני איתה אני מאושר, אבל כשאני לבד אני מרגיש משהו ריק...כאילו אני לא עושה דברים למען עצמי...כאילו שבלעדיה אני "לא שווה".. אני עובד במלצרות ואין לי תקווה לחיים, אני רוצה להתפתח אבל אני לא בטוח בעצמי..אני רואה כל מיני אנשים עם תואר ראשון שיושבים בבית ומובטלים..וזה נותן לי חוסר תקווה..אני גם נורא חושש כי אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד..אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי אבל המטפל שלי לא נותן לי פתרונות הוא רק חופר לי...גם כשהתחלתי רק בטיפול היו לי טענות ופסימיות, וגם עכשיו אחרי שנה וחצי כלום לא השתנה בהרגשה..אומנם אני בזוגיות שבחיים לא היתה לי..אבל ההרגשה היא אותה הרגשה של חוסר תקווה לגבי העתיד..אפלה..אני לא יודע לאן אני הולך...לאן פניי מועדות..הכל לא בטוח..הכל מפחיד וחסר בסיס..חסר יציבות..אין לי חסכונות בבנק..אני צעיר בן 25.. אני אומר את זה לפסיכולוג שלי אבל שום דבר לא משתנה זה נשאר אותו דבר ואני בא אליו שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע... :( אין לי ביטחון בעצמי אני לומד כרגע משהו אבל אני נורא פסימי לגבי אם אמצא עבודה בתחום הזה .. ספקן לגבי הרבה דברים ואנשים אומרים לי שאני לא חייכן ודיכאוני וזה אוכל אותי אני חייב לעשות משהו לגבי עצמי אני חייב להיות שווה אבל אני לא מוצא את הדרך אני לא יודע מה לעשות

אבל כנראה שלא קורה הרבה/מספיק. עכשיו הצלחתי, אודי, אתה גאה בי? חברה באה אליי ונעלבתי קודם ממנה, רצתה שנלך לאיזה "אירוע", ובגלל שנעלבתי לא רציתי ללכת. הייתי כבר במיטה ואמרתי לה שאין לי כוח. ואז הצלחתי לקום (אני באמת לא יודעת איך) והלכנו, והיה ממש נחמד וגם טוב לצאת ולראות ולהכיר קצת אנשים. עכשיו חזרתי. ועוד דבר, בפעם מאחרונה בטיפול, הצלחתי לדבר די על ההתחלה, בד"כ לוקח לי סביב החצי שעה. וזה נתן לי הרגשה טובה.

כתבת למטה שהכי עצוב זה לא להזדקק והרי אדם בוגר ומבוסס אמור להפוך לעצמאי? ומה עם רוב האנשים שאינם נזקקים לשירותי הפסיכולגיה- והפסיכולוג בעצמו? מה פשר החשיבות של- להיות תלותי/ להזדקק? והאם הדמות שאמורה לענות לכל (הזדקקות וקושי)היא אחת? (=הפסיכולג)

בא לי להרוס להציף כאן את הפורום בהודעות אחת אחרי השניה שיראו בפיד הילה הילה הילה הילה הילה כי רייק לי ועצוב לי שההורים שלי הביאו אותי לעולם . למה אין פתק החלפה לחיים ? # אפשר להחליף תוך 30 יום עם חשבונית רק במקרה שהמוצר סגור וארוז באריזה המקורית . אחריות מובטחת

תמיד היא רצתה שאני אכעס עליה ולא רק על עצמי. אז הנה אני כועסת, אבל היא לא כאן כדי לשמוע. אני כועסת שהיא פיתתה אותי והלכה, ועכשיו אני כבר לא יכולה לבד. וזה כעס מעצבן, כי אני לא מצליחה לחוות אותו בלב שלם, בילדותיות הגמורה. אני מבינה שהיא בחופשת לידה, ואני באמת שמחה מזה, וכיף לי לחשוב שהיא אמא עכשיו, ואני יודעת שהיא שם. ואני יודעת שנחזור וניפגש ונדבר על זה, וניקח מזה דברים טובים. ואולי היה קל יותר אם הייתי יכולה לקחת את זה רגע כמו ילדה, לא לראות את המורכבות. לכעוס ולהיעלב ולרקוע ברגליים ולא להקשיב לשום קול הגיוני. אבל אני לא יכולה. אין בי את הרכיב הזה. תמיד אמרו "בוגרת" בהשתאות ולא הבינו שזה פשוט פאק בייצור. נעמה, שעדיין בסוף כועסת על עצמה. (ואם זה נשלח פעמיים, כי כדי להוסיף חטא על פשע האינטרנט שלי שוב מציק, אין צורך להעלות את שתיהן... מידי פעם החיבורים עושים לי מבחני סיבולת, עד שאתייאש.)

הי קראתי את מה שכתבת בכאב... המטפלת שלי חזרה לפני חודש מחמישה חודשים של חופשת לידה. הם היו לי קשים מנשוא וגם עכשיו אני טראומטית.. פוחדת שהיא נכנסת עכשיו לרצף של לידות לפני שיהיה מאוחר מדי ושבעוד כמה חודשים תגיד לי שהיא שוב בהריון... אבל.. זה לא מה שבאתי לכתוב... רציתי לספר שבתקופה הקשה הלכתי לפסיכולוגית מחליפה. נכון. זה מסובך. וצריך לעשות את זה עם הרבה מחשבה. אבל גם זה סיפק מקצת מההחזקה שפשוט הייתי חייבת בתקופה הזאת. וגם אולי זו הזדמנות.. לחוות משהו אחר.. מקווה שיעבור לך בצורה סבירה התקופה..

תודה על השיתוף... המטפלת שלי הציעה את זה אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. כל העסק הזה של להיחשף מכאיב וקשה לי, אז להתחיל את זה שוב בשביל 3 חודשים נראה לי כמו משהו שימעך אותי יותר מאשר יחזיק. אני נעה בין "זה רק 3 חודשים" ל"זה 3 חודשים שלמים!". ברור לי שאני אעמוד בזה, פשוט לא ברור לי באילו מחירים. זה מה שנותר לראות... תודה.

קשה לי המצב הכלכלי שלי על הפנים הילדים לא רוצים לבוא אני כאובה מאוד לא יודעת מה זה עוזר לכתוב את זה כאן

אין לי מילים, ואין לי מי שיביט ויראה שהן ברחו לי, ואין לי מי שיקשיב לשקט שהחלל שלהן יוצר. ואין לי כוח לסייג ולומר מה יש. אין לי כוח להיות נעמה בוגרת ומכילה מורכבויות. הלכתי לאיבוד לבד.

אודי, הנה אני מנסה להיות ברורה: אני בדכאון כבר יותר משנה, שורשיו פוסט טראומה מורכבת. ביטויו הפרעת אכילה, מחשבות אובדניות ופגיעה עצמית. מטופלת כל התקופה, כולל אשפוזים ועדייןלא חשה הטבה. למילים אצלי יש הרבה משמעות, לכתיבה כדרך הבעה. במקום שנחשב כל כך קשה כמו בית חולים לחולי נפש קיבלתי המון תמיכה ועזרה. כעת אני מחכה להתקבל לטיפול באחד מבתי החולים, תוכנית המטפלת בנפגעות תקיפה מינית. בינתיים אני לא כאן ולא שם. אחרי שנפרדתי מכל מסגרות הטיפול כדי להתקבל, כפי שדרשו ממני. קשה לי להחזיק מעמד. מאוד. כמעט בלתי אפשרי. כל מה שהושג באשפוז התפוגג והתחושה היא שאני מאוד לבד.

ואני מפחדת שלא תראה ותגיב.. לכן אני מזכירה לך, מקווה שלא תכעס.

. ? אודי.. משונה לי לכתוב פה. כל העולם נראה לי פתאום מוזר.. כל העולם ממשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה. אצלי קרה משהו נורא. העולם פתאום נראה מוזר. גם לאמא צביה לא הגעתי כבר .. מאז שזה קרה. אודי, אני לא יכולה לשתף יותר. קוראים לחג הזה חג האור. משונה. מוזר כזה. היום הגעתי לאמא צביה. גם בשישי האחרון. היא נראתה לי מוזר. גם הסיטואציה. היא דווקה ניסתה לתמוך, דיברה בשקט בשקט כזה. השקט הזה דווקה עשה לי אולי קצת טוב ?? אודי, משונה לי, מוזר. איך העולם יכול להמשיך להתנהל כך כאילו כלום לא קרה ? איך העולם לא שואג שאגה שמזעזעת מקצה לקצה ? איך העולם לא הופך לתוהו ? אולי העולם אוטיסט ? אודי..

היי אני בת 25 הריון ראשון חודש שני אני מרגישה מבולבלת ויש לי חוסר חשק לעשות דברים כמו כן חרדות לא להשתגע מפחדת להיות כמו אלה שרואים בחדשות מה עושים

אין תשוקה בגוף ובנפש שלי :/ ואם יש אז היא באה ודועכת מאוד מהר.. אני אוהבת את ההרגשה אחרי פעילות גופנית כי זה כאילו מחייה לי את החושים. נראה לי גם שאני צריכה תרפיה של קול. מקום שאפשר לצעוק בקול גדול וגם לשיר ולשחרר את הגרון החסום שלי... אודי יש תרפיות כאלה דרך החושים שיכולות לשחרר אותי?

היי אודי, המטפלת שלי יצאה לחופשה כבר לפני שבוע ולבנתיים לא קשה לי.. אך אני כל הזמן פוחדת שפתאום יהיה לי קשה ואני אתגעגע אליה ואשתגע.. יש דרך שאני יכולה להרגיע את עצמי מהפחד שאולי יהיה לי קשה? ועוד משו.. אני טסה שבוע הבא לאירופה וגם היא נמצאת באותו יעד, אני מאוד חוששת להיתקל בה ובמשפחתה.. אם דבר כזה יקרה, עדיף להגיד שלום או פשוט להתעלם? מה נהוג? תודה ..

איך מטפלים בזה , שאני אישה צעירה , 30 , מרגישה בת 50 ,? שומעת הרבה לאחרונה את המשפט , אישה צעירה . מסתכלת אחורה לראות אל מי דיברו .

זהו. השלב שהמילים מטריפות אותי שוב הגיע. לא מצליחה להחזיק מעמד. לא יכולה לכתוב הכל. צריך לעצור את זה. לנ קות הכל מהר זה כמו רעל. נשלח מה-HTC שלי

האם אתה לועג לי? האם אינך מבין?

לא תרופות או שיחות, כדורי הרגעה ושינה. אחרי פגישות אני מוצפת, כותבת, מנסה לאסוף את הפגישה, אך אין מי שיגיב למילים שנאמרות מחוץ למרחב הטיפולי. אין מי שיכול לעמוד באינטנסיביות שאני מנסה לקבל. אין מי שיחזיק אותי כדי שאחזיק מעמד. ואני עוד רגע נופלת. לא מצליחה להחזיק יותר. איך אפשר להרגיע את כל זה? עוד יום ועוד יום. לא הגיוני הרצון שלי בקשר טיפולי אינטנסיבי. אני לא מצליחה להחזיק. לא מצליחה לאכול ונחלשת עוד ועוד. ועכשיו גם כאן, מבלי שאבין למה.

המילים שלי כאן כדי שתגיב למילים ואתה מעדיף להעביר ביקורת על האיך.

זה מה שהפסיכולוג שלי אמר לי היום . הוא אמר שלפעמים הוא המום מההשגים שלי . ושאני גם יתחיל לשים לזה לב . כי אני מתמודדת בהרבה חזיתות . וזה לא פשוט .

איזה חיוך עלה לי כשקראתי אותך!! כנראה הוא צודק המטפל (המקסים!) שלך...

אני מנסה לעשות דברים כדי לא להיות לבד אבל זה לא מצליח... כנראה שאף אחד לא באמת רוצה בחברתי. אולי רק כשנוח לו. ואני תוהה מה הטעם בחיים כאלו. במשך השבוע מצליחה להחזיק את עצמי, אבל בשבתות בחגים או בסתם יום חופש כשכולם עם אנשים, חברים או משפחה- אני לבד נגמר לי הכוח לבכות ולחיות את החיים האלו כך. רוצה כבר משהו טוב. למה זה ככ קשה? מה כבר ביקשתי?

אנשים באים והולכים. לפעמים אנחנו ביחד ולפעמים לבד. לדעתי זה דווקא חשוב לדעת להיות לבד עם עצמך ולהכיל את זה. זה לא בהכרח רע להיות לבד לפעמים, זה גם סוג של צורך. נראה שאצלך הלבד נחווה כמו נטישה מאוד מכאיבה של אנשים אותך. זה לא מוכרח להחוות כך. אני למשל אוהבת להיות לבד לא פעם כי מגעים עם אנשים די מעייפים אותי

את יודעת, אני מנסה הרבה לומר את זה לעצמי. שאולי באמת לא נורא אם אהיה לבד ושאפשר ליהנות גם כך. בפועל, אני לא מצליחה. הנה, למשל היום, הבנתי ששוב אני מוצאת את עצמי לבד. תכננתי ללכת קצת החוצה, להסתובב אולי גם לקפוץ לקניון. אבל אז פשוט ויתרתי. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לצאת. רק חשבתי על זה שאני שוב לבד ושאין לי עם מי להיות... אני תוהה אם אולי זה באמת לא נורא להיות לבד ושזה אפילו בסדר ואולי אף טוב לפעמים. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון ואם אפשר בכלל להגדיר זאת. מה שבטוח שככה מאוד קשה לי לחיות.

אני כן מנסה ליזום כדי לא להיות לבד. זה פשוט (כמעט) תמיד לא מצליח לי. נכון שאני מפחדת כדי לא לשמוע לא כל הזמן אבל אני כן מנסה. ולפעמים גם מצליח, לפעמים אפילו טוב... אבל הוא חולף, והבדידות היא זו שרוב הזמן נמצאת לצערי. אני אתן לך דוגמאות רק מהשבוע שחלף... זה התחיל ביום חמישי שעבר חברה הגיעה אליי, טיילנו קצת יחד בעיר ואז הגענו לבית שלי (אני גרה עם שותפות). אחת מהשותפות הציעה שנצא בערב לאנשהוא. הסכמתי.ואפילו הצעתי לאן. אחרי שהחברה הלכה, ניסיתי לברר מה הפעם יעלה בגורלי השבת. השותפה המדוברת נסעה לחברה אחרת (אולי גם ציפיתי שיזמינו אותי..) התקשרתי לחברה אמרה שהיא נוסעת. שלחתי הודעות לשתי חברות, אחת אמרה שנוסעת, שנייה לא הגיבה. שלחתי הודעה לעוד אחת, הצעתי לה שתבוא אליי לארוחה (אתה חושב שזה בא לי בקלות? ממש לא). ענתה שהיא מסודרת כבר (ציפיתי שאולי תזמין אותי גם). אותה האחרונה הציעה שניפגש בשבת, סתם, בלי קשר לארוחות. שנייה לפני שבת, דיברנו והבנו שלא יימצא זמן, אז *קבענו* למוצ"ש. על מוצ"ש הודעה ממנה שאבוא איתה לעשות כושר, לא היה לי כ"כ כוח. הצעתי שתעשה ותבוא בסוף אליי. אז אמרה שהיא הולכת לסרט ואח"כ נפגשת עם מישהי אחרת. ואני? (זה רק גורם לי להבין שאני בעדיפות אחרונה, כמו תמיד, שלא באמת יש לי חברים אלא רק כשהם צריכים אותי). ולא, לא רציתי ללכת איתה לעשות כושר, כי נעלבתי. אותו מוצ"ש, השותפה שנסעה מתקשרת ושואלת אם יש לי רעיונות לאן אפשר לצאת היום (ואני רק חושבת לעצמי שדבר כזה מעליב לא שמעתי הרבה זמן.. וזה כבר הספיק לי כדי לבכות). אותה השותפה שוב בהמשך השבוע, שמעה שלשתינו יש יום חופשי (בגלל חנוכה) וחשבנו לעשות משהו קטן ביחד. דיברנו לפני בערב ואז היא פתאום לא כ"כ הייתה בעניין. בבוקר, לא היה לי למה לקום. אבל בסוף התעוררתי. ואמרתי לעצמי טוב את יכולה גם לעשות דברים לבד. תכננתי לטייל קצת באיזה מקום ואז לקפוץ לקניון. אבל פתאום לא הצלחתי. לא רציתי ללכת לבד. ולא הייתי מסוגלת לקום. באותו הזמן התכתבתי עם "חברה" אחרת והיא אמרה שהיא בדירה שלה(גרה לידי), ויש לה כמה שעות עד שהיא מתחילה לעבוד. שאלתי אם אפשר לבוא אליה כי קצת משעמם לי, בתגובה היא אומרת לי תראי את הפרק הראשון של איזו סדרה חדשה שיש. ואני תוהה איך זה קשור למה ששאלתי ולמה היא מתעלמת. כמה דק' אחרי היא שולחת הודעה ואומרת מקווה שלא נפגעתי.. זה כבר לא היה משנה, ברור שנעלבתי. הקמתי את עצמי ונסעתי להורים שלי (שזה לא יותר טוב.. אבל זה לפעם אחרת). אתמול בערב, חברה שולחת הודעה שמישהי אחרת הזמינה אותנו להדלקת נרות. ושואלת לדעתי. אני עונה לה שנראה לי נחמד ושתשאל מה להביא. אני רק חושבת לעצמי שאיזה יופי שמישהי חשבה עליי ושאולי גם אני אעשה משהו נחמד בחנוכה. ואז החברה מחזירה לי תשובה שהיא רק רצתה לברר איתי ובכלל לא בטוח אם היא תצליח להגיע.. ואולי, כבר לא התפלאתי, כי באמת לצפות שיהיה לי משהו טוב זה כנראה מוגזם מדי. וזהו.. זה סה"כ שבוע. וכן היו גם דברים טובים. חברה באה אליי ובישלנו ארוחה באמצע שבוע והיה נחמד, וקפצתי לחברה אחרת איזה ערב אחד. אבל יש לי הרגשה שכולם חברים שלי רק כשהם צריכים אותי וזה מעליב ומשפיל. זה לא היה אכפת לי בעקרון, אבל כשאני רוצה חברה אין לי אף פעם. ושלא אדבר על חופשים וחגים, כולם מטיילים, יש להם עם מי ולי פשוט אין. רק שומעת מכולם, קבעתי עם.. אני נוסעת עם.. וככה פשוט אני לא מסוגלת להמשיך לחיות. אני יודעת שאני אולי פחות מנסה, אבל כשאני כן מנסה זה פשוט לא הולך. אז אולי אני זו שדפוקה, כי קשה להאשים את כולם.. אבל אני כבר לא יכולה ככה. די כבר. כל פעם מחדש לגלות שוב ושוב שאני לבד ושבעצם אין לי אף אחד ולאף אחד לא באמת אכפת ממני, זה פוגע, זה מעליב, זה מוריד לי את הביטחון, שגם ככה לא באמת קיים ומוריד לי את כל החשק להמשיך לנסות ולהמשיך לחיות.

זו מתנה לא רוצים בחברתך כיקוף של את לא נהנת בחברת עצמך! תתחילי לעשות דברים שאת אוהבת ולהתחבב על עצמך וככה יגיעו אנשים בחי תלות מתוך חיבור טליך כאשר את עצמך מחוברת לעצמך!

אודי, אבא שלי אהב את אריק איינשטיין ז"ל. נהגנו להאזין לו ביחד. כאשר בגרתי ויצאתי מהבית, נמנעתי מלהאזין לשיריו (יחד עם שורה ארוכה של הימנעויות). עכשיו, זה בלתי אפשרי. הוא מדובר ומושמע בכל מקום!!! אני מוצפת. מוצפת בגלים של זיכרונות, בגלים של כאב. כאב מפלח וחד. לא מתפקדת. מרגישה מפורקת. אני נמנעת מליצור קשר עם הפסיכולוג החדש (למרות שיודעת שוודאי יהיה תומך ומבין) מפני שלא רוצה להרוס את הקשר. לא רוצה להעיק. כולם מבכים את מותו של אריק. אני מבכה את מותי. את אובדן הילדות שלי. עצוב לי )-:

זה בטח נורא קשה... אני מבינה אותך כי גם לי יש כמה שירים/זמרים שעושים לי בחילה כשהם מושמעים, כי שמעתי אותם בתקפ' קשה.. מקווה שתרגישי טוב יותר. בובי

יש תקווה. אני אשמור עליי. אני אתאמץ בשבילי. לא אפחד מרגשות של אחרים. אני כבר לא ילדה קטנה שהאמא יכולה לתקוף עם העצבים שלה ולגרום לחושים להתקפל. אני חיה בעולם של אנשים בוגרים ויש חוקים ויש זכויות ויש קודים של התנהלות בעולם הזה וזכותי לא להתכופף מול מישהו רק כי הוא מחליט לכעוס אם אני יודעת שהצדק עימי (דבר אחר הוא אם כועס בצדק- יש לי בהחלט כושר הבחנה בין הראשון לאחרון). יהיה בסדר. אני אלמד לשמור עליי. אולי יבוא היום שלא אחבק לחיקי יותר 'רווחים משניים' כפיצוי על העדר צדק מוקדם בנגישות הורית מטפחת ראויה.. אולי עוד אתממש בזכות עצמי ואמצא מקום בעולם להשתלב וגם לקבל וגם לתרום לחיות יותר בהרמוניה ולא להבהל מחיכוכים. באמת לא להבהל יותר. לא לפחד אם ישנאו או יכעסו או ינזפו בי- לשמור עליי- לשמור עליי ולא להתקפל. לא לברוח ולהמנע ולהסתתר ולהתבייש. לנפץ את הפחד מסטיגמות.. להיות- החירות להיות! אני בן אדם טוב בסיכומו של עניין, גם אם בטח לא מושלם, זכותי להיות אנושית ולא מושלמת ואם קורה משהו לא טוב- לתקן ברמת היחסים ולא להתקפל ולהתייאש ולהבהל. כי ביסוד העולם הזה חייב להיות טוב, למרות שהוא מלא רע על פניו, היסוד חייב להיות טוב- עכשיו רק ללמוד איך להיות בן אדם חזק.

מימה, נדמה לי לפעמים שהקושי שלך מתבטא גם בבולימיה של מילים. הודעות שבאות בזוגות, לקבלה והחיוביות העוצמתית של אחת מצטרפת תחושת העוול העצום והקאת האנושיות הדוחה. דיאטנית של הפרעות אכילה לא שואפת ישר לתפריט עם כלל הקלוריות שצריך, אלא לכזה שהמטופלת יכולה באמת להכיל, לאכול. אולי האושר השופע הזה לא באמת ניתן להכלה להרבה זמן? אולי יש יותר מידי חיובי ומתוק, שכבר לא מרגיש אמיתי? למצוא איזון זה קשה... נעמה.

תודה נעמה על הנקודות למחשבה. אכן מודעת לתנודות של עצמי אך מתקשה לשלוט ולאזן.. בנתיים לא ניגשתי לדיאטנית של ה"א. מניסיון העבר קשה לי להתמיד בתוכניות כאלה. אני מקווה שאצליח להתייצב יותר גם בהודעות ובאכילה כאחד. גם אני מרגישה התקפי בולימיה של מילים שנשפכות ממני כשרגש דוחק בי לפלוט.. זאת מטאפורה נכונה בעיני

אודי, אני בחורה חזקה מאוד. ביום יום אני רגילה לתמוך ולחזק אחרים. קשה לי עם כך שבטיפול אני נזקקת. תלותית. קשה לי עם זה שאני נמצאת במקום חלש, פגיע, חשוף. יכול להיות שזה אומר שאיני מתאימה לטיפול פסיכולוגי? זה כל כך פתטי בעיניי להזדקק למטפל באופן נואש כמעט. זה גורם לי להלקאה עצמית, לתחושות קשות של אכזבה מעצמי. זה גורם לי לנטוש את הטיפול. לברוח כדי לא להיות תלויה. איך "שוברים" את המעגל הזה? האם אתם המטפלים לועגים על המטופלים החלשים והתלותיים שלכם? האם זה מתיש אתכם? מלחיץ אתכם? נטע.

גם אני הרגשתי פאטתית מהנזקקות והתלות והיה קשה לסבול את זה.. אני בטוחה שמטפלים לא אמורים ללעוג למטופלים שלהם על זה חס ושלום אבל כנראה שכן אמורים לנסות לחזק אותם שם, לא ברור לי עד כמה מצליחים או לא

להיות חזק , פרושו להיעזר ולהיתמך . זה כנראה נחווה אצלך כל כך רע , שיקח זמן עד שזה ירשם אחרת . נ.ב - כתבתי לך למייל . הילה

שלום, האם ההפרעה הנל היא תופעה חולפת ברגע שהיא מגיעה? האם ניתן לטפל בה?

כחלק מהלימודים שלי, אני צריכה להיות חלק מצוות טיפולי, ויש לי אפשרות לעבור הדרכה שבועית של כ-4 שעות מידי שבוע אצל הפסיכולוג שלי. חלק מהזמן פרטני וחלק מהזמן עם צוות המקום הטיפולי. מה אתם חושבים??... האם זה נכון?... אני חייבת לציין שהקשר שלנו מאוד מורכב...אני מצד אחד מאוד מחוברת אליו, אבל מצד שני, הוא מעורר בי הרבה חרדות מהמפגשים עצמם, מהקשר, מדברים שקורים בינינו בטיפול...וזה לא ממש עובר. אולי אם דווקא אם ניפגש במסגרת שהיא לא טיפולית, הלחץ הזה ירד קצת?... אני יודעת שמאוד הייתי רוצה ללמוד ממנו. אני חושבת שמעבר לרגשות המורכבים שלי בטיפול, אני מחזיקה ממנו המון, מבחינת הידע והיכולות שלו. האם זה נכון כן לעשות את זה?... האם בכלל לשאול אותו??... מה אתם אומרים?...

אני לא הייתי הולכת לכיוון כזה . זה לקחת סיכון

פעם גם אני חשבתי על זה, אבל רק בדמיון... אני גם עברתי הדרכה (ועשיתי השוואות, אוטומטיות בלי שליטה בזה.. בין המטפלת שלי למדריכה). אני אישית בחיים לא הייתי רוצה לקבל את ההדרכות מהמטפלת שלי. זה קצת נראה לי "יותר מידיי תפקידים" ועושה בלאגן. וחוץ מזה שהגבולות של מטפל בד"כ מאוד שונים מהגבולות של מדריך (למשל- מדריכים, לא כולם אבל חלקם, משתפים מסיפורים וחוויות שהיו להם ומטפלים פחות עושים זאת...). זו דעתי :) בהצלחה בובי.

מה אתה אומר??...

אז מה? שאלת, אודי. אז מה אם צריכים? אם רק מקבלים וזקוקים? אז מה? ואני לא מצליחה למצוא הסבר. אז רק יודעת שכשזקוקים ככה, איזו בטן של מפלצת מקרקרת במעמקי הנפש ושולחת אות אזהרה. או שיטרוף אותך החוץ, או שתניחי לי לטרוף אותך לפני. תיטרף עלייך דעתך. ובאותו רגע נדמה שהיא עדיפה, מפלצת האשמה והשנאה המוכרת, על פני הלא נודע הזה. הלא נודע שיכול להיות כל כך הרבה דברים, אבל כמו אינסטינקט חזק מתריע מפני ההרסנות שלו. כמו לשבת ולדעת "משהו איום עומד לקרות. משהו איום עומד לקרות". החיכיון הזה מטריף את הדעת, עדיף כבר להביא את האיום המוכר. וזו תיאוריה שלא ניתנת להפרכה - אם לא מגיעה המכה, תמיד ייתכן שבעצם עוד לא הגיעה. למה השנאה והכאב עדיפים על הפחד? למה אני לא מצליחה לבחור בו? או לפחות כמעט לא מצליחה. או אולי בעצם - מה כל כך מפחיד? איך אפשר לפחד ממשהו שאין לו אפילו קיום מילולי? נתקעו לי המילים, אפילו סתם בשביל לסיים. מתרכבלת בתוך עצמי, להיות נקודה. נעמה.

אודי, פה אפשר להראות פן מסויים, רגע אחד בחיינו..מאוד חלקי...איש לא מכיר ואנו נהנים בחסות האנונימיות... לפי מה שכתבתי נשמע כאילו אני במקום מעולה, שלמד להזדקק בכבוד...וגם כאילו אני במצב טוב...אז לא ממש, כלומר אני יותר משתמשת בעזרתה, והשיטה שלה היא יותר מעורבות בחיי, יותר דחיפה קדימה ואז אני נזכרת בעבר.. כמה כאב כשנזכרים....בימים האחרונים נזכרת, חולמת הרבה....עם תמיכה מאוד מאסיבית שלה... חג שמח, בכל אופן, מיכל

חשבתי רבות על עץ הקסמים שלך, נעמה על אף, או בגלל, שלא הגבתי אליו בזמנו.. קסמים מתעופפים באוויר חלקם מתפספסים, חלקם נופלים על אוזן קשבת מישהו שהביט בזמן הנכון לשמיים ובדיוק ראה את הקשת שלרגע הופיעה או את הכוכב הנופל פנים מביטים בפנים משהו נוגע, עובר. ולפעמים היה איזה קסם לידינו, ממש, חמק עבר, ולא הספקנו, אולי עצמנו עיניים מפניו, מה חבל או לפעמים הרגשנו קסם ולא היה עם מי לחלוק... מקווה שיהיה חג אורים שמח עם קצת קסם, אור, ויחד, גילת.

ויהי אור בנפשנו שיגרש את החשכה וכל השלילה העצמית... דווקא מטאפורות יפות יש לו לחג החנוכה

נדמה לי שהחג הצמיח לו חוטרים. הרבה הודעות אור, אור פנימי. (כתבתי לך למטה ואז ראיתי שזה בעצם די למטה... אז מפנה את תשומת ליבך, שלא תפספסי) אור וחום, נעמה.

נדמה לי שהחג הצמיח לו חוטרים. הרבה הודעות אור, אור פנימי. (כתבתי לך למטה ואז ראיתי שזה בעצם די למטה... אז מפנה את תשומת ליבך, שלא תפספסי) אור וחום, נעמה.

לאודי וכולם, סיפור קצר... אישה חכמה טיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל. למחרת פגשה מטייל שהיה רעב, האישה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון שברשותה. ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האישה, התפעל ממנה וביקש מהאישה שתתן לו אותה. האישה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא ידע מחסור. כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאישה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האישה. "חשבתי על זה", אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתיתני לי משהו אחר – רב ערך עוד יותר... האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך שאפשר לך לתת לי את האבן?" לא כולנו חייבים לחלק יהלומים ואבנים טובות, גם חיוך או מילה טובה יכולים לשנות ולהשפיע. נתינה אמיתית לעולם אינה נמדדת בכמות או במשקל - אלא ברוחב הלב של הנותן. כמו הנר הנותן מאורו וממשיך לבעור ,כך גם היכולת לתת אינה גורעת מאתנו – להפך, היא מוסיפה לנו. אנחנו יכולים לתת אהבה, לתת חיוך ומילה טובה, לתת למישהו הרגשה שהוא מוערך, לתת כתף לנזקק, להטות אוזן למי שצריך לספר ולתת תמיכה למי שצריך חבר. כמו שנאמר :"המדליק נר מנר נהנה וזה אינו חסר". (על פי רש"י במדבר י"א, 17). מי יתן ונפיץ אור וטוב ונתן האחד לשני נתינה אמיתית וכנה. תודה לך אודי על נתינתך לכלנו. מיכל

אולי מישהו מכיר את המקור? מי כתב את זה? מעניין... צו החיים: תן וקח. כך נברא העולם שכל אדם יהיה משפיע ומקבל. ומי שאין בו שניהם כאחד הריהו אילן סרק (ר' יצחק מזידיטשוב) באופן פראדוקסלי אכן קשה יותר לקבל מלתת. חג מואר, מיכל

האדם הוא שכובל את עצמו. והוא גם מי שישחרר את עצמו. פתאום מתחוור לי! ראיתי אתמול ראיון עם פנינה רוזנבלום. היא דיברה בצורה מגוחכת עם הצחוק הפרחי שלה אבל בעצם הצהירה על עצמה שהיא אשת עסקים וינרית שלא סופרת אנשים ממטר כשהם מעבירים עליה ביקורת ונשארת ממוקדת במטרות שלה. אם היא הייתה כמוני היא הייתה מפסיקה לנסות להתבלט ומתחילה לדפוק חשבון לכל מה שאומרים וחושבים...ואז מאבדת את החירות להיות היא. נראה לי רעיון טוב לראות בה טיפה מודל. אני לא מסמפטת את האישיות שלה כ"כ אבל בדבר אחד היא צודקת- היא מעניקה לעצמה את החירות להיות כפי שבא לה ולא מצטנעת ולא מתנצלת ולא דופקת חשבון 'מה יחשבו'. אני חושבת שקיבלתי לרגע המון השראה. אני זאת שצריכה לשחרר את עצמי. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. עליי להפסיק לחפש את האישור בחוץ!

איזה יום עצוב :(( יש אנשים שתמיד הרגשתי שלא יכולים ללכת אף פעם... התנפצה לי בועה.. אני גדלתי עליו וזה קשה .. הוא סימל מבחינתי את הטוב... :/

http://www.youtube.com/watch?v=TtEXyJTp95E

יש לי בת זוג מדהימה כבר למעלה משנה. היא יפה, חכמה, אוהבת אותי, משקיעה בי, סובלנית, צוחקת מהשטויות שלי, מבינה אותי, מכילה אותי ועומדת בקצב שלי, מה שבחורות רבות מתקשות בו. לצערי יש בעיה אחת והיא שהרגשות שלי כלפיה לא יציבים. מאד אכפת לי ממנה ויש רגעים שאני גם מרגיש שיש לי רגשות כלפיה, אפילו חזקים. מבחינת מראה חיצוני היא לא בדיוק הטיפוס שלי. לפעמים זה לא מפריע לי ואז אני מרגיש כלפיה רגשות, אפילו חזקים. אבל לפעמים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה בחורה עם נתונים פיזיים כמו של הטיפוס המובהק שלי. נראה לי כל כך חבל לאבד מישהי מיוחדת כל כך שלפעמים אני גם מרגיש כלפיה אהבה רק בגלל שמדי פעם שוטף אותי גל של רעב למראה חיצוני אחר. ניסיתי להיפרד ממנה פעמיים והתגעגעתי אליה מאד. יצאתי עם בחורות אחרות שכן היו הטיפוס שלי פיזית ובאמת מאד נמשכתי אליהן, יותר מאשר אליה, אבל לא היה לי טוב איתן והן לא הבינו אותי כמוה וגם הקשר לא החזיק הרבה זמן מעמד אם משום שבתחומים אחרים הן לא התאימו לי ואם משום שהן עצמן לא רצו אותי. הפעם אני רוצה שזה יעבוד. חזרתי אליה אחרי שמאד פגעתי בה בפרידה האחרונה ואני מפחד לפגוע בה שוב. האם יש דרך לטפל בנפילות האלה שלי לתחום הבחורה מהפנטזיות ועלי להיפרד סופית ולחפש בחורה שפיזית היא ממש הטיפוס שלי או שיש מה לעשות ואני יכול איכשהו לחנך את עצמי או לטפל בעצמי כדי שמראה חיצוני לא ישחק תפקיד כל כך משמעותי. ושוב - מדובר בבחורה יפה שלפעמים איך שהיא נראית כן מספיק לי אבל כנראה שעמוק בפנים קשה לי לוותר על הבחורה מהפנטזיה (והמראה החיצוני שמדבר אלי הוא דווקא לא משהו מאד נדיר אלא די בר השגה). אני מפחד שאני סתם גורם לה סבל (היא מרגישה את הנסיגות במשיכה שלי אליה) ואולי שאני אף פעם לא אהיה שלם עם מישהי שאין לה את אותה תכונה פיזית שכל כך מושכת אותי. חבר אמר לי שאני מזהה אהבה עם משיכה מינית עזה ושאהבה היא מעבר לזה. אני יכול לומר שהיו בחורות שפיזית ממש עשו לי את זה אבל בכל זאת לא פיתחתי כלפיהן רגשות ולעומת זאת, לגביה יש לי כן רגשות אבל עולים ויורדים בגלל הקטע הפיזי. האם קשר כזה נדון לכישלון ועלי בכל זאת להמשיך לחפש מישהי שגם תעשה לי את זה פיזית כל הזמן ולא רק לתקופות? האם יש דרך להילחם בזה וללמוד לאהוב אותה גם בתקופות שיש לי פנטזיות על בחורות עם גוף אחר?

אני לא יודע מה לומר על ההשערה ששיערת. אני באמצע שנות השלושים לחיי והייתי מאוהב פעם אחת בלבד בבחורה שהיתה בדיוק הטיפוס הפיזי שלי, היתה אתגר אינטלקטואלי וגם אהבה אותי כך שכמעט התחתנו אבל אחר כך גיליתי שיש לה בעיות נפשיות קשות, התחלנו לריב המון ובסוף נפרדנו פרידה כואבת ומכוערת. אני לא יודע אם הייתי מתאהב בה בלי אותם נתונים פיזיים אבל אני יודע שהיו בחורות עם נתונים פיזיים כמו שאני מחפש אבל לא פיתחתי כלפיהן רגשות. הבחורה שאני מתלבט לגביה כיום היא חלומם של רוב הגברים - יפה, חכמה, חמה ובת זוג סבלנית, בריאה בנפש ותומכת. הדבר היחיד שחסר לה זה הפטיש שלי במראה חיצוני. החברים שלי וגם המשפחה חושבים שאני אידיוט אם אני נפרד ממנה כי היא זכייה בלוטו אבל הם לא מתערבים כי מבינים שזו החלטה גורלית לחיים.

מנסה להרים את עצמי לגרד אותי מהרצפה , מהאדמה . התעוררתי מאוחר לא הספקתי להתקלח , מרגישה גיפה. פינג פונג / בתוך קרוסלה , אין תחנות ירידה הוא אומר דברי לאט לאט , אבל הכל קורה מהר מהר לא אני בחרתי לחיות , אם כבר חיים , פעם אחת , לפחות שיהיה לנו טוב ????? הודעה מהבנק , 10066 בחובה למרות שעובדת קשה גם בשישי שבת קו השבר האפריקאי

היה משהו בטיפול היום שלא הצליח להחזיק , בכי ממושך שלי , יציאה החוצה , במהלך הטיפול , חרדה לופתת . הוא אמר דברי על הדברים , לאט לאט . אני : הדברים קורים מהר מהר. ואני לבד לבד עם הדברים . כמה אפשר לבד . ושוב בכי בכי , שהמשיך גם בחזרה הביתה , וגם עכשיו. כמה אפשר לבכות ??

היי אודי רשמת לי בהודעה הקודמת שאין לך מה לומר כי השיח שלי לדעתך עקר. מצחיק קצת שדיברתי על לבטיי ההיפוטתיים להביא/לא להביא ילדים... והשיח 'עקר'. אפשר לשאול אותך מה היה עושה את הדברים פחות 'עקרים'? אולי להתעסק בהתמודדויות קטנות ממשיות של כאן ועכשיו ולא לטחון מחשבתית תהיות היפוטתיות וסוגיות עקרוניות? בקיצור, מה זה שיח שאינו עקר?

התחלתי טיפול תרופתי חדש, עבר משהו כמו חודש. ואני לא מרגישה כלום. תוהה אולי זו אני שגורמת לזה להיות כך כל פעם מחדש. למרות שאני מקווה שאין לי השפעה על יעילות התרופה. דיברתי עם הפסיכ' היום כי אני זקוקה למרשם נוסף. היא שאלה אם מרגישה משהו, אמרתי שכלום. אמרה שאין סיבה לקחת סתם כדורים, סיכמנו שאנסה עוד קצת. לי לא אכפת להמשיך. אבל תכלס, זה התרופה הרביעית שמנסה ולא מרגישה כלום. מהתחלה היא אמרה שלא בטוחה או אפילו חושבת שלא, שתרוםות לא יעזרו לי. ז"א שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. משום מה אני כאילו מתעקשת על לקחת, ואני חושבת שזה בגלל שאני רוצה ש"יראו" שיש לי בעיה. שעצם לקיחת התרופות מראה שיש לי בעיה ואולי אז ירחמו עליי ויחשבו שאני מסקנה. וסיפרתי לפסיכו' בטיפול. לא יודעת למה זה ככה? זה נשמע הגיוני?

התפרקתי. רגליים ידיים אזור מסוכן.. הראש- לא בעניין הלב לא פועם רק מכה בחוזקה את המקום הזה שהחולצה מכסה מחפשת לאחות את כל השברים אבל הם כל הזמן מתחמקים בורחים הם בעצמם לא מכירים את הסדר הזה שמפרק הכל לגורמים וגם הם מחפשים בודקים תוהים- האם יש שם משהו או מישהו בין החלקים בחללים ברווחים. מפורקת מחפשת איפה גוף ואיפה יבשת חלק פה חלק שם וחלק נעלמו מהעולם..

מצטערת שאני חסרת סבלנות , מחכה לך , כל כך , שתבוא , שתרגיע ,