נ.ב

(אני צריכה סוגריים, שאפשר יהיה להתפרק בתוכם, בין כל התפקודיות הזו שאני מצליחה לגייס. שיהיו כתובות בהן דמעות, שפתיים רועדות וריק פועם. שיתנו לזה מקום אבל לא יניחו לזה לגלוש ליומיום שאחריהם. שיחבקו את הרסיסים יחד, למרות שהם שורטים, ולא יניחו להם לעופף בחלל.[ושגם בתוכם התהומות העמוקים יהיו סופיים]) נעמה.

תודה אודי, באינטרנטית גם הצלחתי שהוא יחווה נעים, החיבוק. לא מאיים כמו האמיתי. נזכרתי באחיינית שלי, שלא כל כך הייתה מרוצה מהולדת אחיה ובאחת מהארוחות המשפחתיות צעקה, רקעה ומחתה. במקום לכעוס, התכופפתי אליה ופשטתי את הידיים, והיא בתורה נשענה על החיבוק והתחילה לבכות. כנראה כבר מגיל קטן (ואולי בעיקר?) הנפש צריכה גבולות שיתחמו את הפחד והכאב. נעמה. (שאולי צריכה את הנקודה בסוף כדי לזכור איפה היא נגמרת)