שינה גנובה

בשקט, בשקט, בלי שהשדים ישימו לב, נעמה חזרה הביתה והתרסקה על הפוף. העיניים נעצמו, ובגלל שזו לא שינה באמת, השדים הניחו לה. קצת ישנו, נעמה, אני והחתולה, ועכשיו קצת פחות זומבי מסביב. אחרי לילות רצופים כמעט בלי שינה, המציאות שייכת למדע הבידיוני. תודה בובי ואודי, על התרומה למשמר האזרחי. אולי בעצם הלילה הוא שמפחיד? המיטה? ההכרזה "עכשיו הולכים לישון"? כשהייתי קטנה והייתי הולכת בחושך למיטה, הייתי מרגישה איך עוד שנייה ידיים תופסות אותי מתחת למיטה ושואבות אותי לשחור ששם. היום כבר לא חושבת ככה, אבל אולי עוד נשאר הפחד. פחד-קדמון. חלומות פז, נעמה.