פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
נכון אודי? לא תוכל לפרסם את ההודעה שלי על אובדנות, לא תוכל לכתוב לי מילים מנחמות כי גרוע ניסיון אובדני כושל ממוות. העונש שלי הוא התנכרות של כל מי שטיפל בי עד כה וכאבים איומים בכל הגוף, טשטוש ותחושה של, כמובן, מוות. למה זה אסור אודי? איפה זה מותר? יש מקום שבו מקשיבים לך? רוצים לשמוע איך הגעת לנקודה הזאת, איך החלטת, איך נבלעו הכדורים ואיך נעלמת. תשאל אותי אודי? איך אני מרגישה ואיך הילדים ואיך בכלל?
הי מילי, אפשרתי לך לכתוב, למרות שהרגשתי שאת מותחת את החבל, אבל לא אסכים להודעות מהסוג הזה. הסיבה היא אחרת: אין לחברי הפורום מה לעשות מול זה. זה אלים ולא הוגן (וממילא נוגד את כללי הפורום). אני נוהג - וכך גם אנהג - להעביר הודעות אובדניות לטיפול המשטרה. הפורום נועד לדבר על מה שאת מרגישה, לא לתת תיאור פלסטי של איך ניסית להתאבד. על זה את מוזמנת לספר, אבל בלי לעבור את הגבול (שהגדרתי אותו זה עתה). אודי
אין מקום לתאורים פלסטיים של איך ניסיתי, רק רציתי לנסות ולשתף אותך באיך אני מרגישה. אני חייבת לספר את הטראומה הזאת של נסיון ההתאבדות. את המסע הזה המודע מאוד אל הסוף, מסע שנעשה בכוונה תחילה ובמודעות מלאה שהגיע הזמן לשחרר ולתת לי חופש. יש חופש בערפול חושים, בתרדמת, באבוד הזכרון והזמן והמקום. יש הרבה כאב באבוד אנשים שהיו חשובים ושותפים לדרך. אני צריכה שמישהו ידבר איתי ויעבד איתי את כל הימים האלה והחוויות האלה. יש פה הרבה דברים עם משמעות וכאב ואובדן והרס שאיני מצליחה להפסיק ואת אנשי המקצוע הוא מפחיד. חשבתי שתוכל לעזור לי. תוכל לעזור לי? מצטערת אם הגזמתי וכמובן שאינך מחוייב לפרסם ו/או לענות אם התכנים אינם הולמים. מילי [email protected]
הי גילת, [עניתי לך פעמיים כהודעת המשך, אבל נראה שהן לא נקלטו. מזל שאני שומרת הכל טרם שליחה.] ראשית, תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... הזכרת "אם טובה דיה". לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה איתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות? מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת
הי קוראת. אני חושבת שבחרתי לכתוב "אם טובה דיה" לאו דווקא בגלל הפן האמהי, אלא בגלל שזה מושג שמתייחס להתאמה בין הצורך של התינוק לבין התגובה. ורציתי לקוות שיש איזו יכולת להחזיק ביחד את הקש הזה, ודווקא לדעת שהוא קש, לא להשלות שהוא משהו אחר, ובכל זאת להחזיק, אולי גם לאט לאט טיפה לחזק. לא פשוט. נמשכתי להגיב אולי מתוך איזה עניין שלי עם חוטים שמתפוררים ונעלמים. אני סקרנית לגבי ה"כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות" שכתבת. (ממש לא חייבת לשתף). מחזיקה בשבילך קצה חוט של תקווה, גילת.
ובכן, אני מעל עשור אתה. את מתארת לעצמך שבמהלך השנים היו כמה וכמה משברי אמון רציניים. שלשה מהם צרובים בזיכרוני לעד. עם הזמן, הכאב על אבדן האמון נשטף ומתקהה, וגם גלי השכחה משתפים פעולה. כך נבראות להן אשליות חדשות, זוהרות ויפות, עם שמות אטרקטיביים כמו "אכפתיות", "קרבה" או "חיבה"... אבל גורלן האכזר נחרץ מרגע לידתן. זה רק עניין של זמן...
אודי הי, היום יום חדש ! השמש זורחת ! אתה מצליח לראות ולהרגיש אותה אודי ? אני מרימה עיניים לשמיים, מתבוננת בהם.. כחול כחול עד אין סוף.. השמש מחייכת, מחממת ואומרת : במבי, היום ! היום, יום חדש..לא מחר (כמו אצל סקרלט אוהרה) מה שהיה, היה.. תרפי במבי, תניחי, תני לכאב , אך תאפשרי גם לשמש לחמם, לרפא את הכאב.. והיום, הרגשתי מלוטפת ומחובקת מאמא צביה.. ולא, אמא צביה עדיין לא נוגעת בי פיזית אפילו לא באצבע הקטנה שלה.. זה היה רק בתחושה.. חזרתי ממנה בהרגשה נעימה.. נעים לי כרגע אודי, ואני רוצה לזכור את הרגע הזה.. רוצה לזכור המון המוני רגעים כאלו.. אולי הם יצליחו להכהות קצת מהכאב ? אודי, אני רוצה לכתוב את השם שלך כמה פעמים. טוב אודי ? גם זה מרגיש לי נעים בלב.. אז : אודי, אודי, אודי, אודי שלך-במבי.
סתם חיוך. מאחלת לך המון ימים טובים כאלו.
וואוו... אין לך מושג איפה תגובתך פגשה אותי.. וואוו.. אתה יודע אודי ? יש לי עם השם שלי קטע מוזר.. כשאמא צביה אומרת פתאום את שמי בתוך איזה משפט, אני מפסיקה לשמוע אותה ורק השם שלי שנקבה ואמרה, חוזר אלי שוב ושוב ושוב ואני מוצפת לחלוטין.. אמא צביה יודעת את זה ואין לי מושג למה היא כמעט ולא קוראת בשמי.. מוזר כזה.. אתה יודע ? גם אמא שלי ואבא שלי כמעט אף פעם לא קראו בשמי בילדותי.. יש לי עם זה קטע מטורף.. ועכשיו כשכתבת במבי ושוב ושוב.. למרות שזה הניק שלי, זה הרגיש לי בדיוק כפי שכשאמא צביה קוראת בשמי פעם ביובל.. תודה לך איש אהוב.. שלך-במבי.
תיעדתי בצורה מקורית את זה שאני לא מרגישה טוב , ושלחתי למטפל שלי בהודעת ווצאפ . הילה
היי הילה, איך המטפל הגיב כששלחת לו הודעה בוואטסאפ?? מתאים למטפלת שלי ישר למחוק אותו או לפחות לחסום את הנראה לאחרונה... ותרגישי טוב :)
אני מתגעגעת אליה, אל מי שהיא. וחסר לי "זה", מה שיש שם בטיפול. ומתגעגעת זה עוד רגש שאני מסוגלת להכיל, שיש בו נעימות חמוצה. אמרתי לה לפני שנפרדנו שלא כל כך יצא לי להתגעגע, לא הייתי קרובה מספיק. אבל החסר רק חמוץ, מרקיב. תהליך של ניקוז שנקטע ומותיר אותי עם מוגלה תקועה. פרויד התבלבל, הוא התכוון להגיד דיאליזה, לא אנליזה. איזו החייאה מלאכותית של איבר שלא יודע לתפקד בעצמו. (פתאום הקידומת השונה גם נראית לי כמו ההבדל בין אחד לשניים) אני מסתדרת, אני בסדר, סתם כואבת ועצובה. וסתם כבר מפונקת ולא רוצה להיות ככה לבד. אבל לבד זה מה יש. נעמה.
הי נעמה, איזה דימוי מוצלח! אגב, הוא מתאים לכמה מהגישות החדשות יותר בפסיכואנליזה. די דייקת. אודי
הטלפון הבן **** שלח את ההודעה לפני הזמן , אז זה ההמשך , מאוד רציתי לנסוע , העניין הוא שהשבוע כנראה פקידת הסעד תבוא לראות את הבית ואין לי זמן אחר לסדר ולנקות , אז נשארתי , וזה מבאס אותי ;( . וגם שאכלתי היום יותר מידי שטויות , לא הצלחתי להתאפק . אני כל כך מתגעגעת למטפל שלי , קשה לי בין הפגישות , הצפייה ,,,,,, וגם אתה לא כאן . השארתם אותי לבד עם הכל . גם עם זה שבא לי מגפיים חדשות ואין לי כסף כרגע . לא קל להתייצב כלכלית ונפשית . זאת עבודה סיזיפית וקשה . ועד שרואים תוצאות לוקח הרבה זמן . הרבה הרבה תיסכולים בדרך . ולכנסיית השכל - אודי , מכיר את היינו עושים אהבה ? שמעתי אותו לאחרונה והתאהבתי בו . מחכה שכבר תבוא . אופףףףף , רצפה , יש ? מישו ?
הי הילה, באתי... אני גאה בך שבחרת להישאר ולסדר, למרות התסכול ותחושת ההחמצה. זו משמעותה של אחריות. אודי
היי , ביקרתי כאן פעמים ספורות ואפשר להגיד שהעצות מהרופאים האדיבים עודדו אותי ונתנו לי טיפת תקווה , אני יודעת שיש אנשים עם מציאות בהרבה פחות משלי , אך כבר חצי שנה שאיבדתי כל טעם לחיים .נולדתי למשפחה גרועה בלשון המעטה . הורים מזניחים ודי מבןגרים ואחים מטומטמים למדי ואפילו אלימים . אני הקטנה מכולם והשונה וכן , גם הלא קשורה. עברתי קשיים רבים כמו פרידה מבן זוג שהיה מועד לחתונה והחיות מחמד שלי , כלבה וחתול שהיו כל עולמי נפטרו בזמן קצר אחד מין השני . אני חולמת בכל לילה סיוט קשה ושונה ומרגישה באמת שאנשים כבר לא גורמים לי אושר. אני לרוב מחייכת במהלך היום אבל אין יום שאני לא בוכה . נמאס לי להיות חזקה ודעתנית. כבר אין לי ממי לבקש עזרה ואני מאחלת בכל יום שיום המוות שלי כבר יגיע דבר שרציתי מגיל אפס אולי , אבל עכשיו ממש אני מרגישה את זה. אודה לעזרה כלשהי .בברכה
יש לי בעיות פסיכולוגיות כמו הפרעות אכילה דיכאון .. אני מטופלת אצל פסיכולוגית פסיכיאטר עובדת סוציאלית ותזונאית במרפאה להפרעות אכילה . אני לא מצליחה לתקשר עם המטפלים שלי בדיבר בעל פה כי אני מצליחה לתקשר ממש טוב רק בכתב במיוחד עם אנשי מקצוע וזה ממש פוגע בטיפול שלי כי לפעמים אני רוצה להגיד שאני מפחדת לאכול או מפחדת מהכדורים ואני לא מצליחה ואני ממש מיואשת .. התחלתי לקחת רטלין וזה ממש עוזר לי בביטוי שלי בעל פה אבל עדיין קשה לי נסיתי לבוא אליהם עם נושאים כתובים ואני לא מצליחה לבטא את מה שכתבתי בעל פה אני ממש צריכה מישהו לדבר איתו אבל אני לא יודעת איך .. אתם מכירים צאטים או דרך לתקשר לא מילולית עם הפסיכולוגית שלי ? כי היא היחידה שאני מסתדרת איתה מכל המטפלים שלי וממש קשה לי כל היום לאכול ולהראות לכולם שאני שמחה ואני צריכה עזרה .. אני יכולה רק לדבר עם חבר שלי חופשי והוא לא מבין בבעיות שלי .. ועוד משהו , חברה שלי ניסתה להתאבד ולהורים שלה לא אכפת ואני מפחדת עליה כי היא עוברת דברים ממש קשים ואני מהסה לעודד אותה אבל אני מקנאה בה על זה שהיה לה אומץ .. אני רוצה לדבר עם ההורים שלה או אדם מבוגר אבל אני מפחדת שהיא תכעס עלי אבל מצד שני אולי כדאי שהיא תכעס עלי ושיהיה לה יותר טוב
שלום ספיר, לגבי חברתך - דברי עם הוריה. לגבי אופני התקשורת - דברי עם הפסיכולוגית שלך על הקושי שלך להתבטא ונסו לחשוב יחד על דרכים מוסכמות שיקלו עלייך. אני משער שהיא תוכל לבוא לקראתך (את יכולה להדפיס את הודעתך ולהראות לה). אודי
היי אני לסבית שנמצאת בזוגיות עם בחורה כבר שנה וקצת יש לה המון פעמים שהיא חושבת רק על עצמה ומביאה לאגו לשלוט עליה. כשאני באה לקראתה היא תופסת שליטה, כשאני מנסה לתפוס שליטה היא נעלמת לי ליום ואז מחזירה לעצמה "את השליטה" ניסיתי לדבר איתה על זה המון,אבל כלום לא משתנה. אשמח לקבל טיפ לפעם הבאה שאולי נכנס לריב, איך אגיב..איך לא אתן לה לשלוט או להעלם לי.. כמו פסיכולוגיה הפוכה אומשהו
שלום, את מתארת משחקי שליטה וכוח. זו לא נשמעת לי מערכת יחסים בריאה... איני מאמין במניפולציות ואיני יודע מה לייעץ לך פרט מאשר לשקול אם את מוכנה לזוגיות כזו. אודי
אודי, יש משהו שמעצבן אותי ומדאיג אותי מאוד. פסיכולוגים עובדים עם אוכלוסייה רגישה ופגיעה מאוד. טיפול פסיכולוגי יכול להציל ולרפא אבל גם יכול לפצוע ולהזיק. ודווקא עליכם (אני לא מדברת על מתמחים) אין פיקוח. הטיפול נעשה מאחורי דלת סגורה ומטופלים המון פעמים לא יודעים אם הם "זוכים" לקבל טיפול מסור, מקצועי אשר מותאם להם. פסיכולוגים לא מוכנים לתת יעוץ חד פעמי למטופלים שנמצאים בטיפול בטענה שזה יפגע בטיפול וכך נוצר מצב שמטופלים יכולים למצוא את עצמם בטיפול אשר לא מותאם להם ואפילו עלול לפגוע ולהזיק (אני אומרת זאת מניסיון מפני שזה קרה לי). קראתי בעבר (לא זוכרת היכן) שפסיכולוגים הם גילדה מקצועית אשר מגנה על החברים שלה בכך שהיא מונעת מידע מן המטופלים. אז אני שואלת - מי מגן על מטופל אשר נמצא במצב רגיש ופגיע מפני פסיכולוגים גרועים. הרי לא כולם אנשי מקצוע נאמנים ומוכשרים (רוצה להאמין שרובם כן). אודי, אני באמת אשמח לקבל תגובה רצינית. בבקשה אל תכתוב לי שאני מעלה את השאלות האלו מפני שקשה לי לתת אמון ואני צריכה להחזיר את השאלות הללו לטיפול.
הי נטע, יש גם יש פיקוח. וטיפול נעשה תמיד מאחורי דלתיים סגורות, אחרת זה לא טיפול. את אכן צריכה לברר את שאלות האמון שלך בתוך הטיפול ולא כאן. הרי לא אפתור פה את חוסר האמון הבסיסי, וממילא גם אני יכול להפוך "חשוד" במהרה (אני שייך לאותה גילדה נוראית ואוכלת מטופליה :-)). הסיבה היא לא מניעת מידע (והרי אני נותן כאן המון מידע, כל יום כמעט) - אלא מניעת החרבת הטיפול שלך. אם יש לך תלונה כלפי פסיכולוג גרוע - פני לוועדת האתיקה. יש אחת במשרד הבריאות ואחת בהסתדרות הפסיכולוגים. הם יסודיים ורציניים מאוד. אודי
אתה גם עיוותת את דבריי. לא כתבתי "נוראית", "אוכלת מטופליה". לא ברור לי למה אתה בחרת להתבטא כך. לא יפה.....הכוונה שלי בפסיכולוג "גרוע" הייתה, פסיכולוג שלא מותאם למטופל שלו מסיבות שונות: טכניקה לא מתאימה, חוסר ניסיון, ועוד ועוד. אי אפשר ללכת לוועדת האתיקה בשל פסיכולוג שפשוט לא מוכשר. הפסיכולוג הקודם הפר את החוזה הטיפולי בנינו, והתברר לי שהוא חסר ניסיון בטיפול בתחום הפגיעה המינית ולכן לא רגיש לצרכים המיוחדים שלי. יחד עם זאת אני מלאת הערכה כלפיו וכלפי מאמציו הכנים. ודווקא הפסיכולוג הנוכחי שלי מצוין ומותאם אליי (-: ושוב אחדד את הנקודה שלי, נניח אתה מטופל אצל רופא שיניים או אצל רופא נשים, אתה תמיד יכול ללכת לקבל חוות דעת שנייה. בטיפול פסיכולוגי זה לא קיים. ויש כאן בעייתיות מסוימת. קצת הכעסת אותי )-: נטע.
הי נטע, ייתכן שתשובתי תוקפנית, בהחלט, לא אדרש כרגע למה בהודעתך מעורר את זה. מה ששכן, בואי "נשתמש" בזה. האם "נפתח" את הנושא ונדבר ביננו או שמוטב ללכת לפורום אחר ולהתלונן על חוסר מקצועיותי/רגישותי/מותאמותי? תבדקי בכנות את כל צדדיו של הנושא האקטואלי שלנו, וכאן הרי הכל חופשי, מה נכון יותר עבורך? ומדוע? ואגב, טיפול פסיכולוגי ממש אינו טיפול שיניים. ממש ממש לא. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע שלנו. נוחו היטב ואיספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
זה קשה ומתיש. אבל אני אצליח!!! אני רוצה חיים טובים, שמחים, מלאים... אני רוצה ללמוד, להתפתח, לעבוד, לגדל ילדים ומשפחה... אני לא רוצה לתת לעבר הקשה כ"כ לרדוף אותי כל הזמן, אני רוצה לתת לו את המקום ולהמשיך הלאה... ואני יודעת שעכשיו למרות שההייתי רוצה לדלג על זה אני חייבת לתת לכאב הנורא הזה מקום... אבל אח"כ אני אמשיך הלאה. מבטיחה!!!!! שמעת אבא?! אני לא אתן לך לנצח אותי!!!
חבל לתת לעבר רע להרוס סיכוי להיות עתיד טוב.
.. . אודי.. אודי, ... אודי :( :((( וראיתי שענית. ותודה על כך ותודה גם לך נעמה. תודה לכם על הרגישות.. והייתי רוצה לברוח מהעור שלי..לברוח אל מחוץ לאטמוספירה.. אולי מה שהייתי רוצה זה להתעורר ולהגיד זה היה רק חלום רע.. היום הייתי במקום שאוהבים אותי.. וכולם שאלו,והתעניינו ..והרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את הכאב.. רציתי לברוח..רציתי שלא ישאלו..רציתי שהכל יהיה רגיל.. רציתי שלא יהיה מה שהיה.. אודי, אני רוצה ללכת לאילן רמון.. אודי, תגרש את מה שהיה ותעטוף אותי במשהו עבה ,חוסם דברים איומים .. במבי :(
הי במבי, עדיין אפופה באווירת המסתורין, אך מדברת את הכאב. אגרש את מה שמפחיד ומאיים, ופוך נשמע עבה, מגן ומחמם כראוי... אודי
אומר לך רק שקרה משהו קשה במשפחה. ולא, אין תיקון. הלואי, הלואי והיה תיקון. הלב שלי מרוסק אודי. אני לא יכולה יותר
באמצע העיסוקים השגרתיים מצאתי את עצמי חושבת- 'נראה לי במבי מזמן לא כתבה בפורום. מעניין מה איתה. מקווה שהיא בטוב'. מוזר איך לפעמים דמויות של אנשים מחלחלים לנו לכל מיני מקומות בזכרון, בלב, במחשבות. ובאמת מקווה שתרגישי טוב! מימה.
אוהבת לקרוא את הודעותייך. אוהבת את האותנטיות , את השאלות הפסיכולוגיות .. שמחה לראות את התזוזות שלך..שלמרות שעדיין המקומות "הרגילים" נמצאים - ואת נותנת להם ביטוי, ישנם מקומות נוספים בן את "מבקרת". תודה לך מימה. במבי.
לפני הרבה שנים הלכתי לאיבוד בתוך עצמי ומצאתי אוזן קשבת ממישהו באתרים של 'סוטים'... הוא היה שם והקשיב והקשיב והקשיב... והקשיב... הדיבור בינינו היה חסר מחיצות לחלוטין ללא צנזורה. דיברנו גם על מין אבל הוא לא ניסה לשכב איתי כח זה הרגיש לו לא מתאים בגלל המעוכבות שלי. פער הגילאים בינינו היה יותר מ 20 שנה... אז שאלתי אותו 'למה אתה מקשיב לי ומציע תמיכה? מה בעצם אתה מחפש בזה ורוצה? " הוא ענה "אני רוצה את הנשמה שלך". שאלתי אותו "אתה תהיה המושיע שלי?" הוא ענה "אם זה מה שאת צריכה".... במשך שנים הוא הפך לאוזן הקשבת והתומכת שלי. אם היה נגמר לו הסבלנות אליי הוא היה אומר, אבל אף פעם לא אמר 'אל תצרי איתי קשר יותר'... התאהבתי בו רגשית והיה ברור שאני בכלל לא ראיתי אותו אז באור מציאותי. הוא אמר "תמצאי מישהו בגודל שלך".. אבל אני בכלל לא יודעת לחפש אז איך אמצא? אחת הסיבות שהלכתי לטיפול פסיכולוגי בנוסף ליתר הסיבות זה כי לא הצלחתי להפרד ממנו רגשית וחייתי באשליות שהרגש שלי יצר. היו מספיקים כמה משפטים ממנו כדי שאני ארגיש כאילו באמת יש לו נוכחות מיוחדת ורחבה בחיי.. אבל בעצם לא ממש היו לי חיים ולו היו חיים משלו.. הכל היה בעיקר אשליה בעולם הרגש שלי שלא ידע היכן לעגון את עצמו.... איזה תמימות עצובה הייתה בי אז... הייתי כמו ילדה בת 4. ממש.. לפעמים ככה דיברתי איתו, אהבתי להשתטות והוא היה מצחיק אותי ואפילו אם היה מתעצבן זה היה מצחיק אותי (ומעצבן אותו)... וזה פשוט מוזר לי לחשוב איזה מרכזי היה האדם הזה פעם בחיי... אחרי הטיפול הפסיכולוגי התפכחתי מאוד. זה כאב... חיים מוזרים היו לי.. נפש של ילדה בגוף של אשה שקצת הלכה לאיבוד בעולם. והכל היה פנימית , כי גיאוגרפית לא ממש יצאתי למסעות ארוכים. עדיין גרה עם ההורים בסופו של דבר... כמו חתול, קשה לי לעזוב מקומות אחרי שנקשרת אליהם... והטיפול הפסיכולוגי טיפה הזיז אותי אבל רק טיפה.. זה היה מקום אחד שבו לא יכולתי ולא רציתי להשאר.. בא לי שמי שאני רוצה אותו/ה ירצו אותי גם. וגם הספרציה עוזרת לי לראות דברים אחרת, את הרגש מבחוץ. אבל מאוד קשה לי עם הספרציה. יש בה משהו מפחיד. כאילו ישנאו ויתקפו אותי כי אני לא משתפת פעולה עם מה שנוח לאחרים... אבל יש לי כל כך הרבה ביקורת על דברים אבל קושי להשמיע בקול בוטח. רק מול ההורים שלי אני 'פה גדול'.. ואפילו מול מטפלים לפעמים... אבל לא איפה שיש סכנה שישנאו אותי..פחד כזה, כאילו אסור לי לכעוס, לא יודעת. נושאים מתערבבים זה בזה. אני אשתוק עכשיו
הי מימה, מעניין מה שסיפרת. את יודעת, גם כאן את די "שמה קצוץ" ובאה עם "פה גדול"... תירגול מעניין... אודי
כחוט השני מדבריך וגם הרבה הודעות אחרות עולה הצורך של מטופל באוביקט המכיל האולטימטיבי! אחד הדברים החשובים שגיליתי כחלק מתהליך ההפרדה והיחסים עם האוביקטים זה לחלק את הקשב וההתקשרות עם מספר רב של דמויות ולא להצמד ולהטיל על אוביקט אחד את הכל!
אז קשה יותר...כשיש התקדמות לכאורה אז קשה לי יותר....למה זה קורה? האם אי פעם אכעס כלפי חוץ? כי כרגע חוזרת לכעס פנימי :(
הי מיכל, כנופל האסימון יש חיבור לרגע או שניים, וזה בדרך כלל יותר מורכב... לשאלתך - אני מקווה שכן. אודי
היום בטיפול ביקשתי מהמטפל להחזיק לי את היד, הוא שאל אותי אם קראתי על זה באיזה מקום . איפה כתוב על זה ? מי מדבר על זה?
הי הילה, לא מפסיקים לדבר על זה כאן. וגם ויניקוט "מואשם" שהחזיק ידיים, אם כי כשזומן לוועדת האתיקה בעניין זה(כך שמעתי) - הכחיש. מטופלת שלו כתבה על זה. אודי
מצטער אם הנושא אינו קשור לפורום זה, אך מתוך ייאוש אנסה לבקש כאן עצה. אני בן 16, לאחרונה התחלתי להתעניין בבנות, בדיבור, בביטחון עצמי, הלך לי מאוד טוב, לא הייתה לי שום אבל שום בעיה בלדבר, בביטחון, ובהכל. אך לפני בערך חודש-חודש וחצי, התחיל משהו מהמתסכלים ביותר. מה שאני הולך להסביר הוא מאוד מוזר ואולי לא ברור, אך תנסו להבין. אני כל הזמן אבל כל הזמן חושב. על הדברים הכי קטנים. אני עוקב אחרי המצמוצים שלי, אחרי הפה של האנשים, אחרי התזזות שלי, אחרי כל דבר שאני עושה. אפילו אחרי האוויר שאני מוציא מהפה כשאני מדבר. אני חושב שהמקור של זה, הוא זה שבעבר היו לי קצת טיקים של מצמוצים בעיניים, כשנראה נבעו מתוך יובש בעיניים ששרפו לי. עקב זאת, התחלתי לעקוב אחרי עצמי - האם אני ממצמץ, האם לא, האם אני רוצה למצמץ, האם העיניים מציקות לי. מאז אני פשוט לא מפסיק עם זה. לא רק עם העיניים, עם הרבה דברים אחרים. במיוחד לגבי התזוזות של הפנים. מדי פעם אני מרגיש כאילו השרירים של הפנים אינם רפויים וכי אני חייב לשחרר שם משהו, לקמץ את הגבות. איך לצאת מהראש שלי? איך לחיות מבלי לחשוב על כל תזוזה? ישנם ימים מסוימים בהם אני שוכח מהכל וזורם עם כל מעשיי. אך אחרי כמה ימים, זה חוזר שוב. דבר זה גורם לי לדיכאון עמוק וחרדות. הורס את מהלך חיי לגמרי. הורס לי את הדיבור, את האינטרקציה עם אנשים, הכל. עזרה? בבקשה
שלום רז, זה שייך לכאן. יש כמה דרכים לטפל במה שאתה מתאר. אך ראשית יש לעשות אבחנה מדויקת. פנה לאיש מקצוע. מנסיוני - טיפול היפנוטי יכול מאוד לסייע. אודי
אודי, כתבת ש"המטפל ידע מה לעשות", אבל אני כבר לא בטוחה ש*היא* תדע. ואני הרי לא מאמינה לה ולא מאמינה בה. אני לא חושבת שבשעת אמת היא מסוגלת באמת להכיל כעסים. מהר מאד היא נפגעת ומחזירה אש, גם אם היא לא זורקת אותי מכל המדרגות... אולי לזה התכוונת כשכתבת על ניסיון לא לקרוע את החוט העדין? אתה מוכן להסביר קצת מה מטפל ידע לעשות?
אני קרן יש בן 3 שכל הזמן מפספס בתחתונים נשיטי את כל השיטות לא יודעת מה לעשות הוא מבין שצריך לעשות בשירותים ושהוא עושה בתחתון לא אומר
שלום קרן, חסר מידע רב. אני ממליץ לפנות לפסיכולוגית התפתחותית או קלינית העובדת עם הגיל הרך. עד גיל 4 אגב, לא מאבחנים את זה כהפרעה. זה לא אומר שלא כדאי לבדוק ממה נובעים הפיספוסים ומה ניתן לעשות. אודי
לא מבינה איך טיפול דינמי אמור לעזור לי. האם ראית מטופלים שבעזרת טיפול דינמי הצליחו "להחלים" מפוסט טראומה מורכבת??? האם טיפול מסוג זה יכול לעזור לי עם התקפי החרדה, הסיוטים, הפגיעה העצמית, האמון שנפגע, הפחד מאינטימיות, הפלשבקים, הרצון שאף אחד לא באמת יתקרב, שאף אחד לא ייגע, הבדידות, הריקנות??? האם אפשר "לתקן" אותי?
הי נטע, איני אוהב את הביטוי "לתקן" ואיני מדבר במונחים של הכל או כלום. לשאלתך - טיפול דינמי הוא הטיפול המועדף במקרים אלו, וגם אם יש שימוש בטכניקות נוספות (EMDR, היפנוזה וכו') - לרוב זקוקים למסגרת של קשר ממושך ובטוח. והרי זו בדיוק הבעיה, וזה בדיוק הפתרון לה... אודי
יש המממון קשיים , חשבון מוגבל ואיום של הוצאה לפועל . היה לי טוב היום בטיפול , הייתי שם הילדה וגם ציירתי , וצבעתי . יש שם את השמיכה שהיא רק שלי , ואת הכוס הירוקה , וקופסת הצבעים והמדבקות . ששששש ...... לא להפריע לי להיות ילדה . עוד קצת . הילה
אני רוצה זוגיות שמישהו ירשום לי איך משיגים את זה :(
שלום, מחפשת בדחיפות פסיכולוגית מומלצת בירושלים. עדיפות לספקית של הכללית. תודה!
בגדתי בבעלי עם אדם לתקופה קצרה, לאחר הבגידה מערכת יחסינו השתפרה מאוד, אנחנו בטיפול זוגי, וכאן שאלתי המטפל הזוגי( פסיכוטרפיסת ולא פסיכולוג)מייעץ בצורה נחושה כי עלי לבצע פרידה מהאדם עמו ניהלתי רומן (על אף שזה היה נוכל רגשי) וזאת כדי שאני אנקה את הוירוס הזה מתוכי - כלומר שיהיה סיום בו אני מודה לאדם זה וסולחת לו האם באמת דבר זה חשוב והם הוא אינו יכול להיות באופן פנימי שלי עם עצמי ולא בפנים מול פנים עם האדם הזה אשמח לתשובה,תודה רבה
שלום דליה, נשמע לי שהמטפל שלך סבור שזה אכן חשוב באמת. מדוע שלא תעלי את ספקותייך מולו ולא כאן? (תקשורת גלויה היא הבסיס לזוגיות טובה, לא?) אודי
היי אודי, חברה שלי סיפרה לי שחבר שלה אמר לה שהוא רוצה שהם יתחתנו תוך פחות משנה, אני באמת שמחה בשבילה ואוהבת אותה המון אבל זה מלחיץ אותי מאוד מאוד, אני פוחדת שינטשו אותי, אני פוחדת שאני לא אקים משפחה וישאר לבד כל החיים.. אני כבר בת 25 ובחיים לא היה לי קשר רציני.. אני עברתי הטרדות מיניות שכנראה השפיעו.. אבל מה אני עושה עם הלחץ הזה?? אני מאןד קרובה להכנס לדיכאון ומנסה לשים את הראש מעל המים.. אבל קשה לי! ולבנתים אנשים ממשיכים להתחתן ורק אני נשארת מאחור.. אני רוצה גם!
הי מאי, כתבתי לך למעלה, ואומר גם כאן: צריך להעז ולנסות. לרצות מתוך השיריון של הצב לא עוזר במקרים כאלו...צריך לנסות ולהגיח. אודי
לא מצליחה להבין את מטרת הטיפול הזה!!! אוזן קשבת? תא וידיים? כספת שבה מצפינים סודות? סימולציה מטופשת ומזויפת של יחסי הורה ילד??? מישהו שיהיה לו אכפת??? באמת שלא מבינה!!!!!! עמום לי!!!! מעורפל!!!! מרגיש מזויף. מרגיש מאולץ. מרגישה בטיפול כמו שחקנית שמגיע לה לזכות באוסקר על תפקיד חייה. לא כל כך מבינה מה רוצה להגיד. בלגןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן אודי, בבקשה תעשה לי סדר. תרגיע. נטע.
אין לי רצון. נראה לי אני אשרוט את עצמי היום זה כבר יותר מדי
הי אודי, אתה מאמין שאפשר לשקם אמון? אם טיפול של יותר מעשור מגיע למבוי סתום, אמירות המטפל נחוות כמס שפתיים ואחיזת עיניים, וכל המילים היפות נתפסות כמזויפות יש מה לעשות? נניח שמטופל מוכן, למרות כבודו המושפל, להמשיך להגיע ו"לדבר על זה", אבל כולו אכול כאב על אבדן אשליה, שעד עתה האמין בקיומה, ואין בו טיפת אמונה בכנותן של הצהרות כמו "אתה חשוב לי" או "אכפת לי ממך" יש סיכוי להביא אותו להאמין מחדש? אני משערת שתאמר שכן. אבל אותי מעניין כרגע דווקא תפקידו של המטפל במשבר כזה. (עדיין) קוראת קבועה
הי קוראת, ברור שאפשר. בעיקר אם יש רקע כל כך ארוך. המטפל יידע מה לעשות, בעיקר על ידי נסיון שלא לקרוא את החוט העדין שמאפשר את המשך הקשר במצבים השבריריים הללו. אודי
מה שלומך? אני חושבת שבמקרה של משבר כזה, הכי חשוב בעולם להצליח להחזיק את 'החוט העדין' כמו שכתב אודי. אני חושבת , מה קורה אם מפסיקים במצב כזה? חושבת שאם אני הייתי בנעליים האלו, הייתי מרגישה נורא. כאילו אפשר לזרוק את כל השנים האלו לפח. הרגשה של נתק, שבלתי אפשרי לייצר חוט בינך לבין אחר שנשאר חזק ויציב. כשחוט נהיה דק ודק וכמעט נקרע, מאד חשוב להיות איתו עדינים-עדינים: נראה לי שחשוב פתאום מאד להחזיק אותו בעדינות ולהרגיש ממה הוא עשוי, ממה מורכבים הסיבים שלו מה גורם לו פתאום כמעט להיקרע ובלי תנועות חדות... נראה לי שבצדק את שואלת דווקא על תפקידו של המטפל, כי הוא באמת משמעותי כאן. נראה לי שגם אם עוזבים, צריך תמיד, תמיד, לעזוב אחרי שאוספים וסוגרים את הקצוות. לא להשאיר אותם פתוחים ולברוח. לא לקרוע. אני מקווה שיש לך שם מין "אם טובה דיה" שיכול/ה להחזיק בעדינות ובדיוק. ואם מצליחים להחזיק את החוט - אולי זה הישג מאד גדול בפני עצמו... כי אם הוא הגיע למצב הזה, אולי זה אומר עליו משהו, לא? ואם הוא יכול להשתקם ממנו, זה גם אומר עליו משהו, לא? אולי יש כאן שחזור של משהו חשוב?.. הפלגתי לי קצת בהרהורים משלי, מקווה שהם התאימו לך במשהו. גילת.
תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... אם טובה דיה? לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה אתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות... מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת
אני מרגישה במשחק מחבואים, אבל מזן הרה גורל. אפשר להתחבא כאן, כדי שכשהדבר שמחפש אותי ימצא, לא אהיה לבד? אולי אפילו להגזים, לחרוג מעצמי, ולבקש שתשמור, אודי? שלא תאפשר למפלצות לתפוס אותי? מרגישה שאני חיה בסרט אימה בימים האחרונים. מחכה לאיזה סיום קטסטרופלי. איזו ידיעה עמוקה שהרוע הזה ימצא אותי. הלוואי והיה מי שלא יניח לו לעשות בי כרצונו. נעמה.
הי נעמה, בטח מכירה, אבל אם לא - שווה להכיר: https://www.youtube.com/watch?v=aSTiASdqP5w אודי
באמת חלק ממה שעצוב הוא שלא מחפשים אותי. חוץ מהרוע הזה, שרודף. הייתי רוצה שיגלו שנעדרתי מהמציאות, שידפיסו על קרטוני חלב, שיחפשו בכל פינה (ומצד שני עושה הכל כדי שלא ישימו לב שנעדרתי). שיהיה עוד מישהו חוץ מהרוע שמחפש, רוצה למצוא אותי. ואם אצא ואחפש אני מישהו, איך אדע שהוא לא הרוע בתחפושת? מחייך חיוך נבזי, יודע שבסוף תמיד אחזור אליו. אפשר להגיד שהרוע אוהב אותי? נעמה.
....השתמש וזרוק, כמו סמרטוט :( מתחשק לי להתשמש בה המון ולשגע את המטפלת ואז לזרוק את כל הטיפול הזה לפח :( אוףףףףףףף כותבת את זה אבל לא עושה..אם אעשה כך זאת תהיה סתם העברה מטופשת :( ילדותית כזו.....אוףףףףףףףףףףףף אני סמרטוט, חפץ... עשו בי כרצונכם :( אוףףףףףףף ולמימה ולמילי שתדעו שיש מטפלות טובות, שיודעות שבעיתות מצוקה עונים ולפעמים לא וזה חייב להעשות כך, אחרת באמת הייתי משתגעת אכן כמו רחם אלסטית נמתחת עד גבול מסויים....כמה עוד אוכל למשוך את הגבולות של הרחם הזה???????? וכמה עוד היא תסבול אותי??????????
הי מיכל, נשמע קצת כמו תחרות "מי ישבר ראשון..." או "מי יזרוק את מי"... מקווה שאף אחד את אף אחד. שהכל יישאר מוחזק ונכון. אודי
נכון, אני רוצה את זה, אני חייבת את זה כדי להרגיש טוב ולנסות לבנות לי חיים טובים יותר עם בן זוגי ואולי יום אחד גם עם ילד... אבל זה קשה וכואב!!! ובא לי לברוח ולא להלחם כל היום... זה כ"כ לא פייר שאנשים מביאים ילדים לעולם ולא נותנים להם את מה שהם צריכים כדי לגדול טוב... ויותר מזה לוקחים לעצמם... ולא מכירים בזה!!!! ועכשיו אני צריכה להמשיך ולהלחם ולסבול.... רוצה להצליח לכאוב עד הסוף, להפסיק להיות תחזקה, ולהצליח לגדול כמו שצריך... מההתחלה... רוצה להיות קטנה, נתמכת, עוברית, ושזה יהיה בסדר... אמיתי... הלוואי....
הי תמי , תראי מה כתבתי , כל כך מובן ומוכר הצורך הזה . אל תוותרי . וכואב שיש כל כך הרבה הורים שמביאים ילדים ולא לוקחים אחריות . נראה שאת נוהגת אחרת . בהצלחה בדרכך ! הילה
ומה שכתבת ממש מתאר את הצורך העמוק הזה... ועצוב שזה תמיד ישאר בגדר משאלה... אבל אני אמשיך להלחם, אפילו רק בשביל הילדים שעדין אין לי....
אני לא רוצה 'אומללות נסבלת'. רוצה חיים טובים.. בא לי לזכות בלוטו וללכת לטייל מסביב בעולם בכדור פורח.. החיים האלה חסרי פואנטה. וזה מוזר כי לא רואים עליי. כלפי חוץ אני בחורה חייכנית וצחקנית, זה מה שמוזר. אני עם הפצע הנפשי הזה לגמרי לבד. כל מה שבא לי זה מישהו שאני יאהב ושיאהב אותי ונלד ביחד נטייל בעולם ונהנה לנו.... אף אחד לא יאהב אותי ואני לא מסוגלת גם לאהוב אף אחד. נמאס לי. אי אפשר לברוח מפה.
תודה על מילות התקווה שנתת לי, והנה אני מנסה גם לתת לך, מילים של תקווה. המשיכי להלחם כי מגיע לך שיהיו לך חיים טובים ומלאים באהבות וטיולים, שהחיוך שבחוץ יכנס לפעמים פנימה. הפצע שלך הוא שלך, מקווה שיגליד ויתן לך מעט שקט. מפה אפשר לברוח, אבל לא נוכל לברוח מעצמנו.
אודי שוב טקסי הקבלה, הפעם אנושיים יותר, אחת על אחת ולא אחת מול קבוצה, שוב האמפתיה וההכרה במצב הקשה, שוב האמירה שלמרות הנסיון המקרה מורכב מאוד, שוב הסיפור שלי מרגש ונוגע ושוב אני לבד. שוב לחכות שבוע שבועיים בתוך ריק ולהחזיק חזק מאוד, להתאפק, לגרש דחפים שמביאים לסכנת מוות. שוב תרופה חדשה כי טרם מוצו כל האפשרויות. שוב אני מרגישה כמו חיית מעבדה. הפעם, כמו בפעמים קודמות, מבטיחים שהגעתי למקום הנכון ויוכלו ממש לעזור לי בתהליך שימשך לפחות שנתיים. לפחות שנתיים????? למי שלא רואה את מחר או עוד שבוע או חודש או חודשיים זה אופק כל כך רחוק, בלתי נראה. מילי
מצד שני אולי זה נותן תקווה... לא להתייאש מהר, סבלנות.. שנתיים... שנתיים זה הרבה זמן - לא להרים ידיים שנתיים- זה מרשים להחזיק תקווה משך זמן כזה, ואולי ככה גם לומדים ומגלים שכן אפשר. אפשר להחזיק תקווה בתוכך הרבה זמן- לא להתייאש... הלוואי
היי אודי, אני משתגעת. בכיתה כל העבודות נעשות בזוגות. ב3 שנים האחרונות כל שנה החלפתי זוג. כאשר כל שאר הכיתה נשארו אם אותה בת הזוג. השנה כנראה בגלל הקשיים שלי (אני מרגישה מפגרת, אין לי שם טוב בכיתה מבחינה מקצועית רגשית וכו') בת הזוג ממש דפקה אותי ובאמצע העבודה אמרה החלטתי שאני רוצה להמשיך לבד. אני לא מצליחה להבין את הרוע הזה הקיים באנשים. אכזריות, חוסר התחשבות, אנוכיות וכו'. אני בחיים לא פוגעת במישהו, אני באמת לא מסוגלת. בשנה האחרונה אני אמצא את עצמי בלימודים לבד. היא הוציאה לי גם שם רע בכיתה כשכנראה סיפרה להם שאני לא עובדת טוב אז מראש אני רואה את עצמי מגישה את העבודות לבד. הלבד הזה קשה לי מבחינה רגשית. בתיכון הייתי לומדת עם חברות ובאוניברסיטה אני צריכה להתמודד עם בעיה חברתית. הן לא מכירות אותי אין להם זמן להכיר או עניין במיוחד כי הן מרוכזות בלימודים וזה ממש עצוב, כואב וקשה לי ככה.
הי סופרגירל, זה בטח קשה לא רק לימודית, אלא גם רגשית. מבלי להידרש לשאלה מדוע החלפת כל שנה זוג - י שלך אפשרות להצטרף כשלישית לזוג קיים? אודי
למה לתסכל כמיהות בטיפול זה כזה חשוב? אף פעם לא באמת הבנתי למה העדיפות של פסיכולוגים להתייחס לכמיהות הרגשיות כתופעה שהיא תוצר של 'העברה/השלכה' ולא להענות לזה קונקרטית מתוך גישה שתומכת במילוי צרכים.. למה זה נחשב יותר טיפולי ונכון לתסכל מאשר להענות לתביעות וכמיהות? זה יכול לגרום לאנשים לתהות ולחוש מבולבלים- רגע, אני משלם כ"כ הרבה ואתה לא מוכן להענות לבקשות די זניחות שלי- דברים שאנשים שהם לא מטפלים אפילו סתם ככה לרוב לא יסרבו להם- להיות יותר קונקרטים בנתינה. אז למה בטיפול פסיכולוגי פתאום בחוק אומר שיש לתסכל כל כמיהה למענה קונקרטי? באמת לא ברור לי... יש דברים שרק פסיכולוגים מבינים.. כאילו היגיון אחר, וזה עלול ממש להעליב ולפגוע במטופלים- אז למה?
הי מימה, את אוהבת לקרוא, נכון? קראי את הפרק של לאנגס מתוך "דורה" של פרויד. אולי יהיו לך שם כמה תשובות. לדעתי המלצתי על זה כבר, אז עוד פעם, לא נורא. חזרות אף פעם לא הזיקו :-)... אודי
חזרות לא הזיקו אף פעם...... ומי אם לא אני מבינה בחזרות חזרתיות? זאת המומחיות שלי ! כמעט עם הכשרה והכל ;)
אודי , אני רוצה להיות במנשא , צמודה לחום אנושי , לשמוע דפיקות לב , כשאהיה רעבה יהיה שם שד עם אוכל , כשאבכה יהיו שם לנגב את הדמעות . רוצה לשמוע קול שמנחם ומרגיע . שיהיה חלל מיטיב כזה ליפול לתוכו .
הכרתי פעם מישהו שהצהיר על עצמו שהוא אוהב ונמשך להתעסק בשליטה מנטאלית ויש אנשים שנמשכים לקבל על עצמם מרות וסמכות ולהעריץ ולציית לאדם אחר שהם חווים כ'נשגב' מהם. האם שני הנטיות הללו- לשלוט במישהו או לחלופין להשלט על ידי מישהו, במובן המנטאלי- מצביעים על פתולוגיות נפשיות?? איך הפסיכולוגיה תופסת אנשים בריאים בנפשם ביחס לתופעות האלה?
הי מימה, כרגיל - הכל תלוי במינון. מורה, מפקד בצבא, מנהל - כולם עוסקים בשליטה במובן כזה או אחר. מן הסתם - נמשכו לזה. זה לא רק שלא פתולוגי - אלא אפילו מועיל ותורם. ויש כמובן אפשרות שזה יהיה לא בריא ולא טוב. אודי
בגלל מזג האוויר (השלג), היא לא יכלה להגיע ובדיעבד גם אני. כבר דיברנו פעם בטלפון שיחה ארוכה כשהייתה בחופש, וגם פה ושם במקרי חירום. זה מוזר, ונראה לי שאני מדברת ככה יותר. מותר לי להגיד שאני אוהבת אותה? אודי, חשבתי שעוד תהיה כאן היום... אתה כבר לא מגיע מאוחר בלילה ): ואגב, השלג כבר לא היה יפה וטוב בסוף, ועכשיו זה רק השאריות וכל הנזקים שנגרמו.
הי חנה, נכון, לפעמים קל יותר להיות קרובים כשרחוקים... בהחלט מותר (ורצוי) להגיד כשאוהבים. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ביום רביעי. שמרו על עצמכם, אודי
אודי , היום ממש הרגשתי שאתה מקשיב , שאתה ממש שומע אותי מבין המילים והשורות . תודה אודי , אתה איש יקר ! הילה .
אני רוצה מישו , שישכיב אותי לישון , שיכסה אותי בשמיכה , שיגיד לי לילה טוב , בשקט בשקט , ושישב לידי עד שארדם . שישמור על החלומות הטובים ושיגרש את השדים , ££££<>|\~<*|\{<$ הילה
אודי שוב אני לבד, החולייה האחרונה שנשארה בניסיון לצלוח את תקופת המעבר נטשה גם היא. לא הצלחתי להפרד ממנו, רציתי שנמשיך להפגש אך הוא מסרב. הוא אמר שעזר לי להחזיק את הראש מעל המים ואני הרבה פעמים הרגשתי שהוא דוקא מחזיק את הראש עוד קצת בפנים עד שנגמרות הבועות, משהו קצת סדיסטי. נסיון לכפות את הגבולות שלו ולאלף. מדהימה הבחירה של איש מקצוע להשאר באזור הנוחות שלו ולא לנסות להתגמש מאמר מעניין שמצאתי ודן בהרחבת הגבולות הטיפוליים מעבר למרחב הטיפולי "החדר" והאמצעים לכך: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה: מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית / נעמה בר-שדה http://www.israpsych.org/books/?p=464
הי מילי, זה לא נשמע ממש מיטיב, מה שאת מתארת. תחושת הסדיזם הזו. הגבולות - ודווקא במקרים של נפגעי טראומה מינית - חשובים אפילו יותר. תזכרי שגם לרחם הגמיש יש גבולות... אודי
גם בטיפול שלי חוויתי את הגבולות כמשהו נוקשה ואף סדיסטי.. לא ממש הבנתי את הפואנטה שלהם.. כנראה שמטפלים חושבים בצורה קצת אחרת על העניין בלי קשר לאיך המטופלים מרגישים מזה, עד היום לא לגמרי מבינה האמת. מבחינתי הגבולות בסופו של דבר הזמינו מרידה ולא כניעה.. פשוט לא יכולתי לסבול את ההרגשה
הצורך הנואש והתחושה שזה אף פעם לא מספיק בגלל שהתהום כל כך עמוקה ואין לה תחתית, תהום של חסכים ובורות שאיש כנראה לא יוכל למלא לעולם. הצורך הנואש באחזקה כל התקופה הזו כדי שלא אפול עמוק יותר. התחושה היא באמת שהגבולות אינם נכונים, שדרושה כאן רגישות שתשכיל להזיז את הגבולות לפי הצורך. המקום היחידי בו יכולתי להרגיש שאני עטופה מוחזקת ומוגנת היה דוקא האשפוז בבית חולים לבריאות הנפש...
שלום רב, אנו הורים ל-3 ילדים מקסימים, בן בן 11, תאומים בן 9 [בת + בן]. הבן התאום מבקש לשוחח עמנו לעיתים. בשיחות הוא מספר לנו כי חושב לעיתים דחופות על מוות, על מותו שלו, ומעלה את החששות שלו מהדרך שאנו, הוריו, נתמודד לאחר מותו. לאחרונה החלו עוויתות של משיכת כתפיים כלפי מעלה [כתגובת תמיהה] שחוזרות על עצמן. תחילה הערנו לו על כך אבל לאחר מכן בקשנו גם מהאחים [בעיקר מאחיו הבכור] לא להעיר לו יותר בנידון. הערב 15/12/13 הוא בקש לשוחח עם אמו ופרט בפניו את רגשותיו. טרם השיחה טען שהוא חושב כי עליו להפגש עם פסיכולוג, כשאמו שאלה מדוע, הוא בקש לשוחח עמה ופרט בפניה את תהיותיו. שוב חזר על כך שנושא המוות מעסיק אותו לעיתים דחופות וכי בשעות פנויות בבית הספר הנושא עולה במוחו לא אחת. הוא אף העלה פתרונות שיסייעו לו להסיח את דעתנו מהעניין וביקש, שעל מנת למנוע מחשבות אלו, נתלה תמונות משפחתיות בבית בצורה גלויה ושזה יעזור לו, לדבריו, להשכיח את הנושא. ברצוני לצין כי הוא ואחיו ישנים בקומה נפרדת. כמו כן ברצוני לציין כי אמו הנא אחות שכולה והוא מודע לנושא ולסיפורים. בנוסף ברצוני לציין הילד הנו ברמה גבוהה מאוד, תלמיד נבון, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד [על פי הערכתנו וצפייתנו את התנהגותו אל מול חבריו]. שאלתנו היא האם אנו אמורים לפנות לפסיכולוג? האם הילד זקוק להערכתכם לשיחות עם פסיכולוג? נשמח לקבל הנחיות כיצד כדאי לפעול. תודה מראש.
שלום לך, יש לכם ילד מקסים. אם הוא יכול לבטא את רצונו לשוחח עם פסיכולוג - זה מראה על מודעות לבעיה. הקשיבו לו. לדעתי כדאי לפנות ולהבין עם מה הוא מתמודד. אודי
אודי יש משהו אכזרי מדי בתקופה הזו, כמו נידון למוות שמחכה שמשהו יגאל אותו מגזר הדין אך בתוך תוכו כבר יודע ומוכן לסוף. לאט לאט האמונה שמשהו באמת ישתנה מתערערת. לילות בלי שינה, ימים ארוכים מדי נסיונות להמשיך ולמשוך ולתפקד ברמה סבירה כדי לא לפגוע בסביבה הקרובה בעיקר בילדים ובמקור הפרנסה שלי. הכל מתחיל להשמט אני לא מצליחה. אני כבר עייפה מדי. הייתי רוצה לברוח רחוק ולבד אבל אולי בעיקר מעצמי. בתוך כל הדכאון והיאוש חוזרות ההתנתקויות שמנסות להגן עלי אבל פוגעות עוד יותר. בזכרון בתפקוד ביכולת להיות בהירה. משהו לא מצליח בכל הנסיונות האלה להתקדם ולהחלים ולהמשיך הלאה בדרך ולדרך חדשה ולראות משהו מבעד לערפל הזה. מילי
אודי , יש לי קושי מצפוני לאכול בשר של תרנגול / שוורמה/ וכולי , אני לא מבינה למה כלבים וחתולים מגדלים ומטפחים, וחיות אחרות סובלות סבל רב עד שהם מגיעות אלינו לצלחת . זה מקומם אותי . וזה ממש לא קשור לתעמולהאהבתי·הגב·שיתוף האגרסיבית של יורי גורביץ( כתבתי נכון ? ) ברור שיש כאן נורמות חברתיות של זה כן וזה לא . אבל ממתי אני מקשיבה לנורמות חברתיות ?? בעייני לאכול בשר זה לא מוסרי . הנקודה היא שאני לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד בפרט שיש לי כל כך הרבה חזיתות להתמודד בהן . אולי אני פשוט ינסה לא לאכול בשר , ונראה מה יהיה ?? הילה.
הי הילה, כל מה שכתבת נכון. אנו מגנים למשל על דולפינים אבל לא על מדוזות... על חתולים, אבל לא על עכברושים... מאידך - אני צמחוני הרבה מאוד שנים, כך שמנסיון - זה לא קשה בכלל. אודי
או אולי סתם לא ממש אוהב לאכול בשר? אוכל ביצים, דגים, מוצרי חלב? ולוקח b12 ........? אוף. לא יודעת למה זה מעניין אותי אבל מסקרן :P
ועל השיתוף אודי , ריגשת אותי .
היי אודי, מה זאת לדעתך זוגיות טובה? כזאת שמעצימה ולא רק תובעת הקרבות... איך יודעים שזה 'זה'? ואולי בכלל עדיף לבד? יש בחור אחד שהייתה בינינו משיכה. זאת אפילו לא הרגשה שאני רגישה להרגיש.. והיינו קצת ביחד אבל זה לא זרם. לשנינו קשה 'להחזיק קשר'. תוהה אם בכלל שווה לי להתאמץ.. הלבד כ"כ הרבה יותר מוכר ונוח. אני לא יודעת איך להיות יותר מדי 'ביחד'. יש בי המון ריקות גם, מן כלום. לפעמים אני עוטפת את הכלום הזה בחיוכים וצחקוקים... אבל מפחדת שאם יהיו איתי יותר מדי זמן יותר מדי מקרוב אז יראו את כל הכלום שלי ושבי ואז מה? מה מעצים להיות עם מישהו שיש במרקם הנפשי שלה מן כאלה 'איים של כלום'.. ודווקא את הכלום הזה בא לי שיחבקו בי
המשפט האחרון היה הכי מרגש , חיבוקי .
הי מימה, לבד זה פתרון נוח אך עצוב מאוד. לא סתם העונש החמור ביותר זה בידוד. וכמו שכתבה הילה - המשפט האחרון שלך הוא הכי חשוב... אודי
היי אודי, אם מטופל היה מצייר לך ציור עם הקדשה.. איך היית מגיב? המטפלת שלי אמרה לי שזה יפה אבל אמרה בדרך עקיפה שלא אביא יותר.. שזה טיפול במילים..ושזה כמו ילדה שמציירת למחנכת שלה.. ושאלה אותי גם אם נעלבתי.. נכנסתי לרגרסיה ומרגישה כמו ילדה.. מה עושים כשזה קורה?
הי מאי, איזה תסכול! הבאת לה מתנה וקיבלת מבט ביקורתי ואמירה מעט נוזפת. ברור שתרגישי כמו ילדה... מה שעושים זה להפוך את ההרגשה הזו למלים ולדבר אותה מולה. אודי
פתאום באמצע השיעור נפלה עליי תמונה מהחלום שהיה לי בלילה. והיא לא עצובה בכלל. אבל אני מתאמצת לנשום כמו שצריך, שלא יצאו הדמעות. והכיתה סוגרת עליי. ובא לי לברוח ולא להפסיק לרוץ. ואני מסתכלת סביב, ורואה שהדלת רחוקה ונלחצת. ועוצרת לתהות, מה לעזאזל את רוצה? את בשיעור, לא קרה שום דבר, אם את רוצה את קמה ויוצאת. נתקעתי בעולם לא לי. איך יוצאים? (ובטון זה נאמר מתוך דמעות, חוסר אונים, תחינה לעזרה. אבל בכתיבה פתאום פחדתי שזה ישמע ככה, כאילו אני לא מצליחה לבד) ובחלום תמונה (זיכרון?) שלי כילדה, והכל מרגיש ונחווה, אבל המבט מבחוץ. ואיך אפשר להיות גם מבפנים וגם מבחוץ? אני תקועה באמצע הזה ולא יודעת איך יוצאים ממנו. (שמישהו יוציא אותי מכאן. בבקשה, אני טובעת. טובעת באמצע הזה) לא עוזר להזכיר שלא קרה כלום והכל בסדר, שאני רק בכיתה ואם אני רוצה ללכת אני יכולה. אני נעולה בעולם אחר. (הצילוהצילוהצילו) נעמה.
הי נעמה, זו נשמעת חוויה מפחידה, אבל יש כאן שתי נקודות חשובות לפרספקטיבה: זה היה חלום; זה זיכרון של החלום שהיה. והכיתה זו המציאות. גם הפחד מציאותי, נכון... אודי
אודי, ראית שבמבי תלוייה שם על העץ ביום שלישי? היא כל כך כואבת ועצוב שאין מה לעשות... אבל נדמה לי שהיא מחכה לחיבוק ממך, אולי שתחלץ איזה חתלתול שנתקע על העץ. מצטערת אם זה לא לעניין... שבוע-של-אחרי-הסערה נעים, נעמה.
זה לא פייר , פשוט לא פייר . הוא אפילו לא דיבר איתי בטלפון . לא צריכה אותו יותר . אני מחרימה אותו . לא אנליזה ולא בולשיט נמאס לי ;(
הי הילה, את נשמעת מתוסכלת מאוד. אל מול התסכול מוכנה לזרוק את הצורך ואת הכל. אפשר להבין את התסכול העצום שבהזדקקות שלא מקבלת מענה, אבל תיזכרי ברגעים (הרבים) שהמענה הזה היה קיים ונוכח. אודי
מסכןןןןן , עם דלקת ראות , ונשמע ממש רע , סתם העללתי עליו . העיקר שיהיה בריא . אוףףףף החורף הזה , נקוה לטוב . קשה ככה . הילה
