פורום פסיכולוגיה קלינית

לא הרגשתי. יצאתי סתומה. כשלא הולך אז לא הולך..

קיבלתי חיבוק ממישהי שממש אוהבת אותי ומזמן לא נפגשנו. היא גאה בי מאוד. הילה

תודה יקירה כל כך צנחתי מאז....: ש......... הילה

אודי, כיצד זה עוזר / יעזור אם נדבר בטיפול על כך שלא היו הורים נוכחים, שלא היה לי בית יציב, שתשומת הלב היחידה שקיבלתי הייתה דרך המיניות שלי???? איך זה יעזור אם נדבר על כך שהייתי ילדה שקופה? ילדה עזובה? איך זה יעזור???????? אני קרובה להתייאש... אתה שומע אודי? נמאס לי לדבר ולדבר ולדבר. נמאס לי "לחקור" ולפרש. זה נראה חסר תועלת. הורים כמו שלי היה צריך להעלות על המוקד או לשלוח אותם לטיפול כעונש... כי זה עונש!

הי נטע, אולי זה יעזור בזה שבמערכות יחסים אחרות לא יהיה שחזור של אותו דפוס של קשר שסיגלת לעצמך...זה כמו תיקים לא סגורים שתוקעים אפשרות להתקדמות או צמיחה, נראה לי שהדיבור שובו ושוב על מה שהיה איכשהו עוזר לסגור וללכת הלאה... בינתיים זה גיהנום... שיהיה לך בהצלחה

לא כל כך רציתי לבוא, אבל בסוף באתי בכל זאת. זה יום עצוב, ימים עצובים... אולי בגלל זה הייתה גם פגישה עצובה למרות שלא הזכרנו את החדשות. בלי קשר בזמן האחרון יש לי הרגשה שהוא עייף שהוא מאוד מתאמץ, הפנים שלו נראו לי נפולים אפרוריים ועפעפיו היו כבדים, הוא הכחיש את עייפותו כששאלתי אותו. נראה לי שהוא לא אמר את האמת. היה ספר מתחת לכיסא שלו, כריכה שחורה עם הפנים לרצפה, שאלתי אותו איזה ספר זה, מה הוא קורא?,והוא לא רצה לגלות. זה היה משפיל. מה בסה"כ כבר שאלתי? שש שנים אני באה איליו ומנסה לגלות את ליבי בהנחה שיש לי לב....כל השבוע האחרון הוא לא נמצא במחשבותיי, הוא נעלם וכאילו לא היה מעולם,ואין ולא היה בינינו כלום, זר ורחוק... לא שיתפתי אותו בזה, גם כשהוא כן היה לא שיתפתי. יכולת השיתוף שלי מוגבלת ביותר, היכולת שלי להיות אמיתית מוגבלת עוד יותר ואני אף פעם לא יודעת מה להגיד ומה לא. תמיד בדיעבד אני יודעת מה הרגשתי מה הייתי צריכה לומר. אולי הייתי צריכה לומר לו שקשה להיפרד אבל נראה לי שזה בלתי נמנע אולי שש שנים זה מספיק, מההתחלה אני מחשבת את הקץ כדי לדחות אותו, אבל זה לא עזר והוא הגיע הקץ. והייתי צריכה להגיד לו שוב שאולי הפעם יהיה קצת אמיץ ויגיד סוף סוף מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ושיגיד את האמת לשם שינוי. בעצם יש לי לב, ועכשיו הלב שלי בוכה אולי אני עייפה. תודה לך אודי על ההקשבה.

שאני אינטנסיבית אודי, שאני חוזרת שוב על אותו הדבר, אובססיבית. שאני מבקשת ומקשה, אבל כל הבערה הזאת, מטריפה.אותי, בכל רגע, אני מכינה ארוחת ערב והיא אומרת לי שהיום זה הזמן ואני מתמהמהת, שכבר עבר מספיק זמן ועלי לחתוך. ואני מקלחת ומנגבת ושרה שירי אמבטיה רטובים ןמחבקת ואומרת מילות אהבה,והיא אומרת שאני נפרדת יפה. את אשמה בהכל את לא מצליחה לחיות את החייםהאלה, את נכשלת, לאנתתלהם להרןג אותך,לא צעקת מספחק חזק פחדת,את פחדנית וגם עכשיו. אבללא אכפת לי שקרו לי דברים איומים.אכפת לי מהדבר האיום שקורה לי עכשיו מהצורך הנואש בחיבור אנושי לחיים למהות למשמעות. מההכרה שפתאום בחרתי להפסיק לחיות ואיני מסוגלת להמשיך. בלילה אני לוקחת כדורים ושותה אלכוהול כדי לברוח מהחלומות, אבל הם לא מרפים. כבר הלכתי לאיבוד ואיבדתי את עצמי. וכאן ודאי גם את איבדת אותי כי שומדבר לא מובן יותר. נכון?

אל תכעסי עלי שאני מתערבת, אצלי זה גם היה קצת ככה במשך שנים, אם כי בלי "הבערה", זה פשוט היה בלי קשר בין שני המצבים, מצד אחד הייתי אמא אישה וכו'...ומצד שני כל הזמן רציתי למות והייתי עסוקה בכל מיני תכנונים, הייתה גם פגיעה עצמית, אם כי לא ראיתי את זה בצורה כזו דרמטית היו לי כל מיני תירוצים למה זה חיוני... בלי לשתף אף אחד כמובן בשום דבר ממה שעובר עלי ממי שאני באמת. הכל היה לא אמיתי, ציפיתי שיום אחד אני אתעורר ואגלה שהכל סתם חלום מחורבן ושאני מישהו אחר בכלל... אני חושבת שהכי חשוב זה להמשיך, גם אם זה מרגיש לא אמיתי, צריך לגייס את ההגיון והשכל למען הילדים,למענך... ופשוט להמשיך לחיות עם כל הקושי, וחשוב מאוד שאת מטפלת בעצמך.

הי מילי, אין לי מה לאמר נוכח הכאב והשכול אין לי מה לאמר חוץ מזה שמבינה אותך כל כך......... טוב שאת מקלחת ושרה ומכינה ארוחת ערב........ אולי עם הזמן הקולות האחרים יחלשו, וקולות ילדיך יגברו, ואולי אין לי זכות לאמר זאת? אולי כל מה שאת רוצה זה כתף להניח עליה את הראש? או יד מושטת? אנחה.כמה כאב במילותיך. הילה

לקחת יום חופש מהעבודה, ללגת לתחנה המרכזית, לשוטט בין הרציפים, לבחור את האוטובוס שמגיע הכי רחוק, לסוע, לסוע, לסוע, לסוע, לרדת בקצה השני של הארץ, לשוטט סהרורית, אסור ללכת למקומות יפים שאוהבים, אסור לאכול או לשתות, ללכת לתחנה מרכזית זרה, לעלות על אוטובוס בכוון ההפוך, לסוע, לסוע, לסוע, לסוע, להרגיש הכי ריקה שיש, לרדת בעיר שהיא שלך מאז שנולדת, להתרוקן עוד יותר, להרגיש הכי זרה שיש.

הייתי רוצה לבקש שתמחק, אבל לא. אני אקרא שוב ושוב את ההודעה הזאת, ואראה כמה נבערת ועילגת אני עלולה להשמע.

לא זה מה שהיה לי בראש. לא כתבתי בכדי שיצא לי טקסט ספרותי כלשהו, כתבתי כי זה בער בי והייתי מוכרחה לשתף. ואם כותבים באטרף תוך כדי נסיעה באוטובוס בין עירוני, הגיוני שתהינה טעויות הקלדה / שגיאות לשוניות. הגיוני ואפילו נסלח - אם מדובר במישהו אחר. לי אסור. אותי, זה מביך ומביש עד כאב. (אודי, סליחה שאני.)

אפשר מילה טובה, כתוספת?לא במקום??? אני משוגעת.

נפגשנו. אנחנו בפגישות של בירור, לגבי הטיפול הזה, למצוא דרך אחרת, לחשוב על כיוונים שיכולים להטיב לי.... והוא הציע לי בפגישה ללכת למודרכת שלו, שהיא מטפלת פסיכותרפיסטית, ושאם ארצה ניפגש בנוסף, או שאם אצטרך אותו פתאום-אני אוכל להתקשר... אין לי כוח להכיר מישהי חדשה. לפתוח את הלב בפני מישהי חדשה. לעבוד על לתת אמון. אין לי כוח. והוא אומר שהוא מרגיש מחובתו להציע לי את זה כי הוא רואה שאני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים בטיפול. יכול להיות שזה רק בהרגשה שלי? ושכן יש התקדמות? צריכה לנסות מטפלת אחרת? צריכה לנסות לעבוד על הטיפול איתו? צריכה להפסיק לגמרי את הטיפול וזהו? בלי לחפש אפשרויות אחרות....? אני כבר לא עובדת עם האינטואיציה שלי. משהו שם נעלם. והוא לא אומר מה לדעתו נכון, הוא רק מעלה אפשרויות שונות.. עצה? הכוונה? כיוון חשיבה? משהו?

אני מנסה לומר לך אודי שהטיפולים אינם מןעילים, ואתה מדבר על תקווה,אם היו מועילים ודאיהיתה תקווה. אוליצריך משהו אחר ולא עוד מאותו הדבר. אולי תוכל להמליץ על טיפול מטפל מסגרת. ניסיתי שוב לחפש בכמה מקומות אך נראה שלא רוצים לקבל אותי. אני מנסה אני מנסה אני טובעת והחבל שמציעים. לי דק מדי. אודי אתה מבין?

שהוא עוזר בעיכול של המזון אבל פיספסת את החוויה שלי.... זה כמו שאני אומר שאני מרגישה טובעת בכנרת ותגיד לי-אבל היא משקה את השדות..... סליחה ממש אבל זו התחושה. לא רק שאני שקועה בקשי עד צוואר אלא שגם לא רואים ומבינים את זה

אודי, אתה ציני???

לשם שינוי (:

נראה לי שהכל לא בסדר. הדכאון הזה לא עובר ומנסה לומר לי משהו. איני מגיבה לתרופות או לשיחות או לרצון הטוב. הדכאון הזה חזק ממני, אוחז בי ואינו מרפה. עצב עמוק, חוסר הנאה או סיפוק או שמחה או רצון. הכל נראה לא טוב או לא מספיק, הכל מנותק, הרגשות מנותקים, איני יכולה לבכות כמעט. כואב לי הגוף השרירים, מתנועעת בכבדות ועושה דברים באיטיות. שונאת שונאת שונאת. היא אומרת לי ללכת.לא היית אמורה להשאר בחיים היא אומרת לי. אני יודעת. למה יצרתי חיים בעצמי? שוב ושוב... אהבתי אותם כל כך. אודי אני רוצה ללכת הנה אני אומרת לך אני חייבת ללכת. למה אני לא מנסה שוב? אולי מפני שראיתי מה קרה להם אלרי הנסיון הראשון.... למה הוא סיפר להם. הם לא היו אמורים לדעת. איך אוכל להכאיב להם כך? לאבד את אמא... להפוך את חייהם לכאב. אבל ילדים מתגברים, נכון אןדי? הם ממשיכים הלאהצואינם שוקעים. אני אדם רע ןאנוכי, אין מקום לכולם אני יןדעת. אני רוצה ללכת, שמישהו יעזור לי ללכת כי לא חייבים בכח. לא חייבים לחיות רק מפני שזו עובדה. לא חייבים. זה משהו בסיסי הבחירה שלנו. אודי אני לא מצליחה יותר. העצב הזה נוראי, כמו בערה חזקה פנימית שרוצה לכלות אותי. אתה מבין? אתה מבין איך אני צרגישה וכמה כואב לי? אני מפסיקה עם כל הטיפולים האלה שלא תורמים בדבר. אני מפסיקה עם התרופות האלה שאינן עוזרות לי ורק מרעילות אותי יותר ויותר. אני מפסיקה הכל. אני בורחת בורחת צורחת רוצחת. אני לא אמשיך יותר הכל צריך להפסק. באחת. ניסיתי נתתי הרבה הזדמנויות לעצמי, לאנשי המקצוע לתרופות..שיתפתי פעולה עם כל מה שהוצע לי. אבל הגעתי לקצה הזה וכל שעלי לעשות הוא להושיט רגל ולתת לעצמי ליפול ולתת לשקט לעטוף אותי, לעולם. מצטערת

אני מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה אך אני מתלבטת בין זה לבין סיעוד אחד מהלבטים שלי זה המשכורת של פסיכולוג מתחיל... הבנתי שזה 30 ש"ח לשעה.. האם זה נכון?

אם זה השיקול שלך ניראלי שלא מתאים לך כלל מקצוע טיפולי.

אודי, אני לא מבינה את הדבר הזה שנקרא פסיכותרפיה. אני מתוסכלת מכך שאני מרגישה בעמדה נחותה, נזקקת, מטופלת... אודי, יכול להיות שגם אתם (המטפלים) זקוקים לנו (המטופלים) במובן מסוים (מעבר לאינטרס הכספי)??? יכול להיות שאתם זקוקים לכך שאנחנו נזדקק לכם? על איזה צורך זה עונה אצלכם? באיזו נקודה זה נוגע? נטע.

משהו טוב- עבדתי היום בסניף אחר של אותה הרשת. המנהל שם אמר שהוא מרוצה ממני מאוד ושהוא יבוא לדבר עם המנהלת שלי השבוע על העברה חלקית שלי לסניף שלו. סניף יותר רגוע עם אווירה של בית. טוב שאני לא נכנעת לחרדות. אודי. שבת שלום.

ברוח אחר הצהרים שנכנסה אל החדר בדיוק באותה השעה מבעד למסגרת המלבנית של החלון בעוד הבית הומה קולות ילדים וציוץ הציפורים מבחוץ מתגבר ידעתי שהכל ימשיך כשהיה, עולם כמינהגו ינהג, לא יוותר מקום להסתתר מפני כל הרוע הזה שסביבנו וחלקת גן העדן ניפרצה לעד. נשארתי יושבת על המיטה יודעת שהכל שברים חדים, שאיני מוצאת נחמה בפינות עגולות או חיבוקים אוהבים, שהרעל הזה שנשקף מעיני כמביט על העולם מרעיל את המים החיים של היקרים לי. הנה אני ישובה על מיטה, רוח הערב, כתיבתי רהוטה, מאותה המסגרת אותה התמונה של ענפי האלון, נדנדה, שקדיה מגיעים עד אלי אבל אין נחמה. תודה אודי

מצטערת שמציפה שמציקה לך כל הזמן הכאב גדול שהוא לא כאן ליידי מרגישה בדידות נוראית מרגישה שרק הוא יבין אותי זקוקה לן כואב שהוא לא כאן שהוא לא שומע את הזעקה שלי בחוץ הכל כל כך תובעני הלקוחות המנהלת שלי לפחות שבוע הבא ניפגש אני וילדיי בפעם הראשונה במרכז קשר. אודי, סליחה מצטערת הילה

שלחתי מייל לאיזה מקום ואמרו שלא צריך, התקשרה אליי מישהי שאבוא לעבוד אצלם יום אחד אבל זה בדיוק מה שאני צריכה. אני צריכה עוד לברר אם זה יסתדר עם המקום השני.

אודי, מרגישה עייפה אבל אין איפה להניח את הראש ולנוח. בכלל אין מנוחה. הלילות ארוכים ארוכים והסיוטים לא מניחים לי. לא יכולה לעצום את העיניים מבלי להריח אותו. גם בטיפול מרגישה עייפה, ומרגישה שגוררת אותו איתי למטה במקום שהוא יגרור אותי למעלה. אודי, אולי דיייי נטע.

לא תבוא היום? רציתי שתבוא לפני שאלך לישון

מפחדת מהכאב. הכאב מתקרב. מרגישה אותו מתחיל. אני מפחדת. להרגיש את העוצמות כאב האלה שוב. ושוב. עוד רגע אקרוס. מנסה להאחז ברגעים האלה לפני שהכאב יחמיר ויתפשט. לפני שקורסת. ולא, זה לא כאב נפשי. זה כאב פיזי. ייסורי גוף. אינסוף טיפולים. בדיקות. מורפיום. ועוד מורפיום. והכאב? לא נעלם. מסתיר פניו לרגע. אבל הוא חוזר. הגוף שלי זועק משהו. מה? והמטפל היקר שלי? בין אשפוז לבדיקה, שולח הודעות, דורש בשלומי. אבל זה לא מספיק לי. רוצה שיתקשר. אבל כמובן שלא מבקשת. בעצם ביקשתי, אבל הוא אמר שנדבר על זה בפגישה. הבאה. למה זה לא מספיק לי? למה מרגיש לי שזה לא מספיק? זה באמת לא מספיק. אז הודעה אחת של מה שלומך עם כל מה שעוברת, לא מספיקה לי. למה??

לא יודעת למה כל זה מגיע לי. ואודי, אל תגיד לי שאתה לא ודגל במגיע לי אלא בלעשות. כן, אני יודעת. ובכל זאת, למה?!

כמו מעי גס.. מתפתלת מקופלת מלאה קקה. לא שורדת אותי

רק מתגעגעת קצת... רוצה לשבת לידך היום כשאתה עונה לכולם, טוב ? שלך-במבי.

 שלום שמי משה ואני בן 23 לפני כמה שנים עברתי איזה משברון בקטע החברתי שכיסח לי את הביטחון הדימוי ואפשר להגיד את האמון באנשים. . היום לאחר שהצלחתי להרים את עצמי ואני מרגיש במקום מאוד טוב יש לי בעיה אחת שמאוד מציקה לי. . אני לא מסוגל להיפתח בצורה אינטימית לאנשים, די קשה לי לדבר עם בחורות וכל זה מכיוון שאני מאוד מפחד מדחייה אז אני די "מעדיף להישאר" במקום המוגן שלי שבו אני צוחק ומתלוצץ עם אנשים ובחורות אך אף פעם לא אנסה ליזום יציאה או לקחת מספר טלפון.. השאלה שלי היא מה אני יכול לעשות בשביל להתגבר על הפחד הזה שכל כך תוקע אותי. . תודה רבה מראש!

קודם כל תודה רבה לך על התשובה דןקטור. רציתי לדעת אם היפנוזה יכולה לעזור במצב כזה. .?

שום דבר לא יציב בחיים שלי לא יכולה עם זה כבר

די!! אני במרחק פסיעה בלהיןת מובטלת. לא רק מיוזמתי ( לא יפטרו אך יש בעיה במקום העבודה). אין לי עבודה נןרמאלית וגם לא כסף. אין לי כסף לטיפול פעמיים בשבוע. אין לח כסף כבר לחיות נןרמאלי, ןעוד בלי לדבר על לחסוך, אפילו מאה שח בחןדש. אני מתנהגת כמו קמצנית ומרגישה משנוררת. כהר לא רחוקה מהאנשים ברחןב שמרימים דברים מהזבל. לא יודעת אם בחרתי נכון את המקצוע. היום לא הייתי הולכת ללמןד את זה. לא יןדעת מה כן. לא יודעת אם בטןח לא. לא יודעת אם לא מאוחר מדי כבר. והכותרת היא בגלל שאני לא מצליחה להגיד לה את זה. ולא רק את זה...

היי חנה, מקווה שהיום את יותר בטוב... נראה לי שגם כשדוגלים בלעשות אפשר להשאיר קצת מקום לאבל (עם סגול). זה מפחיד שתלוי האיום של אובדן מקום עבודה, זה מתסכל שצריך לפלס דרך בעולם הקונקרטי הזה כשהדרך העיקרית היא כסף, זה קשה הצורך לגייס כוחות להתמודדות הזו כשהתחושה היא שאין. אולי הדרך הבריאה לשאוף אליה היא להחזיק גם את הרגשות האלו, בלי לטאטא אותם ישר הצידה, ולדעת אחרי כן גם לשחרר. נראה לי שלפעמים מפחיד להתחבר לרגשות האלו מתוך הפחד שלא נדע לשחרר בסוף והם "יתקעו" עלינו. אבל אם לא מתחברים אליהם בכלל וישר מלקים את עצמנו עליהם קיבלנו תחושת אשמה וכישלון, בלי באמת היכולת לעבור הלאה להתמודדות... אולי דווקא בגלל זה חשוב לנסות להעלות את זה מולה בטיפול? כדי שתהיה סביבה בה אפשר להיות בתוך הרגשות האלו, ואז לשחרר אותם ולעבור לשלב העשייה? וגם ברמה הקונקרטית עוזר לי לפעמים לזכור שעוד לא כלו כל האפשרויות - מאבדים מקום עבודה אחד ואפשר לחפש אחד אחר, מואסים במקצוע ואפשר למצוא את הפינות בו שטרם התנסית בהן ולהחיות את החיבה שלך אליו. אבל זו פסקה שאולי תתאים רק אחרי החוויה והשחרור מהתסכול והעצב... מקווה (ומאמינה) שתסתדרי, וסליחה על האופטימיות ;) נעמה.

בגדול אני מצליחה להאמין שיהיה טוב ושדברים מסתדרים בסוף.. (לא לבד כמובן). אבל הנה אתמול בערב שלחתי מייל וכשעה לאחר מכן ענו לי שכרגע לא מחפשים. הבעיה שאני לא יודעת מה אני רוצה. מבולבלת לגמרי. יש שיגידו שהמקצוע שלי הוא טוב. יותר נכון לומר שרוב האנשים "מתפעלים" שלא לצורך, אך לי כנראה הוא לא מתאים וזו הבעיה. פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וזה בסדר שאת אופטימית, אתמול כנראה זה לא היה מתאים לי אבל עכשיו קצת יותר טוב.

רופא המשפחה במכבי הציע לבני טיפול בחשיפה כדי להתמודד עם חרדות. מה זה טיפול בחשיפה?

שלום דורית, בדרך כלל מטופלים הסובלים מחרדות יפתחו התנהגויות של המנעות מהארוע שמעורר את החרדה. למשל, אדם שסובל מפחד ממקומות סגורים ו/או הומי אדם, ימנע מללכת לקניונים, למרכזי קניות וכו'. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בחרדות מטרתו ללמד את המטופל להתמודד עם החרדה מבלי לפגוע באורח החיים ובהמשך להתגבר לגמרי על הסימפטומים החרדתיים. הטיפול בחשיפה בא כחלק מתרגול הטכניקות להרפיה וויסות רגשי, כאשר בתחילה מתרגלים את הטכניקות בתוך חדר הטיפולים ובהדרגה בתרגילי חשיפה סביב הארוע, המעורר את החרדה. בסופו של דבר חשוב להגיע גם מחוץ לחדר הטיפולים לחשיפה מלאה ולהתמודדות יחד עם המטופל תוך כדי תרגול ההרגעה העצמית והשליטה בחרדה. חשוב לציין שהטיפול בחשיפה הינו הדרגתי ונעשה בהתאם לקצב ובשיתוף מלא עם המטופל. בהצלחה

שלום, בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות. כשהייתי בת 16 טוםלתי מעט ע"י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונהבעצם שקיבלתי ממש טיפול. כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום. ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס. במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לך עצה כלשהי בשבילי. לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עליו. לא רק בעבר, גם ההווה, אני מרגישה לבד כמו שלא הרגשתי מעולם, לא רצויה, דחויה. לצערי לא ממש אוכל לפרט כאן את כל הנסיבות מטעמי החשיפה. אני לא מבינה איך אני כאדם הגיוני, אדם שלכאורה נורמאלי יכול להתפלל כל לילה לא להתעורר עוד.... ואז לנסות להתמודד בבוקר עם האכזבה שהתעוררתי. הכאב שלי מגיע מכל כך הרבה מקומות... כל כך הרבה סיבות, העיקרית שבהן שאני לא יודעת להתמודד נכון עם נסיבות חיי. לא יודעת להתמודד עם כשלון, עם דחייה, עם אכזבה... פעם היה קל יותר.. היתה תקווה.. עוד מוקדם... יכול להיות שישתנה... אבל כל אכזבה כזאת השאירה עלי צלקות... אין עוד מקום... הכל פצוע... הכל מדמם כאב. היום בפעם הראשונה לא התאפקתי והתחלתי לדמוע בעבודה... זאת לא אני... אני אמורה להעמיד פנים שהכל בסדר... כאילו מישהו תלש את המסיכה והייתי ערומה מול העובדה שאני לא רוצה לחיות, שדבר לא ישתנה... שזה לא יפסק. וניסיתי... ניסיתי לעשות הרבה... עכשיו? רק בעבודה... כשמגיעה הביתה אין לי כוחות לנשום... משאירה את הכל למחר... עושה הכל רק לא לחשוב.. רק לא לחשוב... רק לא. ואז אני טובעת ולא יודעת במה להאחז בכדי לצוף. אין כלום. אין לי משפחה אפילו להשען עליה מדי פעם... איך אני מרימה את עצמי מכאן? איך מנסה להמשיך? עוד אכזבה אחת ו... ו.... 32 שנים.. דבר לא השתנה לטובה בדיכאון הזה... אפילו שקרה לכאורה דברים טובים מדי פעם.... הדיכאון לא עוזב, הוא שם, מזכיר לי את כל מה שעברתי.. את כל מה ששהיה נורא את מה שעדיין... מה לעשות? בבקשה! אני צריכה לפחות קש... משהו.... בבקשה!

העצה שהכי תועיל לך כאן לדעתי זה ללכת לטיפול! ז על העבודה והעולם! את במקום הראשון וזה לא הגיוני שלא תטפלי בעצמך בגלל שזה לא יתקבל בעין יפה במקום עבודתך.. ואף אחד גם לא חייב לדעת אם את עושה זאת באופן פרטי...

מה שלומך? אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת וכואבת את כאבך. גם אני, ממש כמוך הייתי בדיכאון שנים ארוכות, חשבתי לעצמי שזהו רק דכדוך ויעבור אחרי החטיבה, התיכון, הצבא, התואר.. והתבדתי. לפני שנתיים חוויתי התקף פסיכוטי אשר ערער את עולמי לחלוטין וכמובן ששקעתי לדיכאון עמוק קשה ועיקש.. מאז האבחון ( סכיזופרניה, אהובתי) אני נמצאת בטיפול שיחתי וכן בטיפול תרופתי וזה מה שהציל אותי, מעצמי. אני נוטלת טיפול תרופתי לדיכאון ואני רוצה לומר לך שקיבלתי את החיים במתנה, אני חווה אותם כפי שמעולם לא חוויתי, אני שמחה, צוחקת וטוב לי. אפילו ההורים שלי לא מזהים שזו אני. כדאי לגשת לאיש מקצוע שיכוון אותך בקבלת עזרה מתאימה, תאמיני לי האושר ושמחת החיים שלך הרבה יותר חשובים מכל דבר אחר. אני כאן, אם תרצי לשוחח.. אל תשכחי שיש אור בקצה המנהרה! בהצלחה, שירן

תלישת שיער נקראת בספרות המקצועית- טריכוטילומניה. זוהי הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית, בלתי נשלטת. בדרך כלל תלישת השיער מתחילה כתגובה לחרדה או מצבי לחץ והתחושה של התלישה מקנה לרגע תחושת הקלה ושחרור. רצוי וכדאי לטפל בטריכוטילומניה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt, הוא הטיפול המומלץ. מדובר בטיפול ממוקד, קצר מועד כשבראשיתו מזהים ומנטרים את הבעיה, השכיחות, העוצמה, העיתוי ובהמשכו רוכשים כלים להפסקת ההתנהגות והרגעה עצמית במצבי חרדה ולחץ. לעתים קרובות שילוב של טיפול קוגניטיבי התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי נמצאים כיעילים ביותר לטיפול בתופעה. להלן קישור לאתר של מכון טמיר בו כתוב בהרחבה על הטריכוטילומניה http://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/trichotillomania.html

תלישת שיער נקראת בספרות המקצועית- טריכוטילומניה. זוהי הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית, בלתי נשלטת. בדרך כלל תלישת השיער מתחילה כתגובה לחרדה או מצבי לחץ והתחושה של התלישה מקנה לרגע תחושת הקלה ושחרור. רצוי וכדאי לטפל בטריכוטילומניה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי cbt, הוא הטיפול המומלץ. מדובר בטיפול ממוקד, קצר מועד כשבראשיתו מזהים ומנטרים את הבעיה, השכיחות, העוצמה, העיתוי ובהמשכו רוכשים כלים להפסקת ההתנהגות והרגעה עצמית במצבי חרדה ולחץ. לעתים קרובות שילוב של טיפול קוגניטיבי התנהגותי יחד עם טיפול תרופתי נמצאים כיעילים ביותר לטיפול בתופעה. להלן קישור לאתר של מכון טמיר בו כתוב בהרחבה על הטריכוטילומניה http://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/trichotillomania.html

אודי, עכשיו חזרתי ממנה. אפפה אותי תחושת ייאוש גדולה. לפעמים הכל כ"כ קשה ונראה שהאופק כה רחוק. קשה לי. בכיתי הרבה ואולי הוקל לי במעט. מה עושים? אני יודעת מה התשובה שלך ובכלל. עושים. אני זו שצריכה לעשות. כן, אני יודעת. אני עושה. מנסה. לא כל הזמן מיואשת. לפעמים קשה מדי. אחרי יום גרוע בעבודה ובכלל לא בטוח כמה אוכל להמשיך שם (לא רק מבחינתי, הם לא יפטרו אותי אבל כרגע יש חוסר עבודה במקום). אחרי שאתמול קראתי באיזה פורום משפחות ולנגד עייני ראיתי איפה הם ואיפה אני. תכף תהיה לי שוב יומולדת, לא יודעת אם יום עצוב או שמח זה יהיה ובאופן כללי. אך, כן עוברת לה שנה ואני עדיין מרגישה תקועה באותם המקומות. מקווה לטוב ומנסה לגרום לו גם להגיע. משתדלת, נכון, שלא תמיד מצליחה. אבל קשה.. קשה מדי.

שוב מתחילה לבכות. התעודדתי ממה שכתבת, אז תודה!

מתחיל ואינ פוחדת לישון פוחדת מהלילה וגם ממחר לא רוהצ להיות חולה זה יחליש אותי עוד יותר אינ חזהק אבל אני פוחדת מהלילה הזה והרולות האלה שפתאום מגיעים מפועלים שמדבאים וצוחקים בערבית וכבר אינ על האדהמ והם צוחקים ואינ לא רוהא כלום כי כיסו לי את העיניים. הגוף מרגיש והעיניים לא רואות רק שוצעת ומריחה ומרגיהש על העור צריהב חזקה למה הם עושים את זה אינ לא רואה אותם רק שומעת ומרגי שה ומריחה ועכשיו לילה והקולות מתגברים. היא אומרת שלא אפקח עיניים לעוםלכדי שלא אראה. העונד הכי גדול שנשארת בחיים היא אומרת וצוחקת בזלזול אני פוחתד מהלילה. די.

אני מנסה להחזיק חזק אודי, אהת רואה? אני נוסעת לטיפול גם אם מרגיהש חלשה ןעיפה ומטושושת לנהוג. אני נוסעת. אני מדברת משתפת מקריאה מביהא דברים שכתבתי ומרגיהש שקשה לה. החא גם אומרת, היא גם מראה בדמהע היום אמרה שקשה לה לנשום. היא יושבת מולי ואומרת שצריך להתוכח עם הקולות דאינ שומעת. ובכל הזמן הזה אותו הקול מדבר במקביל קורא לי לותר לקום ללכת לעוף לעשות שקט בראש שקט והצעקה ואינ וחלםו נוראי על הבת שלי שקהר לה כמו לי, אודי אפשר לעזור לי ללכת נכון? אסור להגיד את זה טאבו אבל אשפר

קראתי את ההודעה של רחל, על ההקדשה בספרך (בכלל עיוותתי הכל עכשיו... :-)) ופתאום הכתה בי ההבנה שכל מיני אנשים שאין לי מושג מיהם, באמת קוראים דברים שאני כותבת... מרגיש לי חושפני ומוזר להחריד. אבל חוצ"מ, חשבתי לפתע שמעולם לא כתבתי על החוויה שלי בקריאת הספר, על כמה שנהניתי מהכתיבה הבהירה והמוארת, ועל כך שבתור מישהי שקראה די הרבה ספרות מקצועית זה היה אחד הספרים הכי ברורים ונעימים לקריאה שפגשתי, ועל זה שמצאתי את עצמי בכל מיני פינות שלו, וסתם על זה ששמחתי להחכים וללמוד דרכו דברים שלא ידעתי , ועל זה שבמהלך הקריאה של הספר התממשת והפכת לי בראש לאדם במקום איזושהי ישות וירטואלית... טוב, כדרכי יוצאת לי כעת הודעה קצת מעורבבת ולא ממש ברורה, אבל זה מה שיש לי בראש עכשיו וזה מה שכתבתי וזהו. נ. ב. מצטערת על ההצפה שלי, לא יודעת מה עובר עלי, אתה לא חייב להעלות נ.ב. אל תטרחו להתעייף ממני או לשנוא אותי, אני עושה את זה בעצמי הרבה יותר טוב מכפי שתוכלו להעלות על הדעת.

עכשיו ברגע זה הילדה הדחויה שבי שוב מתפרקת לחתיכות יותר נכון אני קצת מתפרקת, קשה לי עם כל הדיבור "הפסיכולוגי הזה" הזה של "הילד שבתוכי" אני לא בהריון ברוך השם ואין שום ילד/ה,זה רק אני....וכל זה בגלל שהיום איזה לקוח בעבודה לא בחר בי לטפל בעניניו, באותו הרגע הכל נשכח, נעלמתי, אין אני... א"כ אמרתי לעצמי: אז מה אז הוא לא רצה אותך זה לא אומר עלייך שום דבר, שום דבר עלי, לא אומר שאני לא בסדר, או לא שווה, אין דבר כזה שווה לא שווה... לא תמיד יש כימיה בין אנשים וזה בסדר ולא קרה שום דבר, יהיו אחרים שכן ירצו...(זה רק מציף אותי בחרדה, כי מה אם ?...אולי הוא פשוט זיהה את כל הדברים הרעים, אולי מעכשיו זה...) ההיא לא יכולה לסבול שמישהו לא רוצה בה, היא פוחדת פחד מוות שלא ירצו בה... לכן מרצה את כולם, יאמר לזכותה שהיא בד"כ מצליחה, כולם חשובים והיא לא. אבל אני לא רוצה אף אחד, גם לא צריכה אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא צריך, זה יותר טוב בשבילי, ככה יש לי יותר "אני" לעצמי. אני שונאת את זה שאני מרצה שאני כזאת פחדנית ועלובה. הכי פשוט היה שלא הייתי צריכה לעבוד. גם כן הפמיניסטיות הנקבות הטיפשות האלה רק הזיקו...אז לא הייתי צריכה אף אחד. באמת נמאס לי.

היית אתמול אודי. אהת באמת חושב שאפשר להביס את הקול הזה? לפעמםי אני מרגיהש שזה קצת כמו מרוץ נגד הזמן שלמילה סבלנות אין מקםו או בית. היםו הבנתי שהבחיהר במוות מחזקת אותי כי אני יודעת שיש פתרןו בכל מקהר. שהנ וחצי יותר מדי מטפלםי ואשפוזםי ותרופות. הגעתי למקומות ההמןכםי ביותר, נותרתי חשופה והנה מאיצים שנגמר הזמן. היא אומרת שרק נס יעזור וששחבל שאני ממשיהכ. אינ מגהל שמקומות שאינ פוהנ אליהם בבקהש לעזרה עונים בעדיונת בשלילה. אל נותר עוד הרבה מה לעשתו אני מניחה.

ספר לנו קצת על ההקדשה שלך בספר היפנוזה.... על צמד המילים.. כשהנני-אינך.... אני אחפש את הספר... אבל עד אז... אולי תספר?;) רחל.

אודי, אני קוראת פה (בכאב ופחד גדול) על בנות שפוגעות בעצמם..גם אם הפגיעה היא קטנה, וגם אם זה וויסות של הרצון הראשוני לפגוע ממש, זה עדיין פגיעה. מה יותר מסוכן? מרתיע? צריך לעורר נורות אזעקה? אנשים שפוגעים בעצמם בקטנה בשביל להרגיש, בשביל כל צורך שהוא,שוב ושוב, או אנשים שמדברים (יותר חושבים) על הרצון לא להיות? למות?...אבל בפועל לא עושים שום דבר?... רחל.

אודי היום סתם לא הלכתי לפגישה. היא אמרה חבל, גם אתה תגיד חבל, גם אני אומרת. חבל. אתה יודע מה עוד חבל, היא חושבת שאני בדיכאון גם אני חושבת. אתה יודע דיכאון=חבל. אתה מרגיש שחבל וחבל שאתה מרגיש ככה וחבל שאתה לא יודע איך לא להרגיש שחבל וחבל שאתה מתמרמר כל היום ואומר "חבל" וכולך חבל אבל לא מצליח אחרת? זהו, הוצאתי כבר את כל המשמעות מהמילה הזו עכשיו היא נשמעת לי כמו סתם אותיות: חבלחבלחבלחבל. סתם זו גם מילה מתאימה. סתםסתם. :( ועכשיו אני מסתכלת על הכותרת ואני מנסה לחשוב על חבל עם ניקוד צירה , חבל הצלה מבור עמוק. שלך אודי גילת נ.ב. כל השבוע שומעת "צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף" וגם שם חבל הצלה בצורת קשר הנה כך: "בערה בי אש יצאתי לבקש ימים סערתי כסופה, שבתי אל ביתי למצוא שאת איתי עד בוא הדרך אל סופה". אפשר קצה חבל?

אודי, הרגשתי ונאחזתי קצת בקצה החבל האינטרנטי ששלחת. תודה מקרב לב.

אודי, קשה לי!!!!!! אני נקשרת אליו. אני יודעת שתגיד שזה טוב אבל.... אני לא מרגישה שזה טוב. זה מפחיד אותי. אני מרגישה שאני לא שומרת. לא נזהרת מספיק. הוא משמעותי עבורי ואני כל כך רגישה: כל מבט, כל מילה, כל מה שנאמר ולא נאמר... הכל פוצע. אודי, אתם מודעים לכוח שלכם כמטפלים? אתם נזהרים? שומרים? אני מפחדת, וממה??? מפחדת שיהיה טוב ומפחדת שלא יהיה טוב. אני לא מובנת אפילו לעצמי. נטע.

שוב אני ושוב לא מחזיקה מעמד.... מזכירה.. את עצמי לעצמי ולכם.. בת 35 גלמודה מתמודדת שנים עם דיכאון עיקש שנע בין קל לחמור... אבל הפעם לא עובר לגוונים של הטוב... ובשנה האחרונה היה מאד מאד רע. המטפלת הייתה בהריון וילדה. ואז הכל התמוטט לגמרי. קריסה שעדיין לא יצאתי ממנה... איך אפשר לחיות ככה כשצריך כל הזמן לראות מה יש לאחרים ולי אין... ועוד מעט יגיע ההריון הבא... אני כן מישהי חסרת אונים עומדת בשדה פתוח שעומדת ליפול בו פצצה היא כבר יצאה לדרך ואין לי מה לעשות.. רק להתבונן בעיניים פקוחות באסון המתממש... וכמה מזעזע שהאסון שלי הוא השמחה הכי גדולה שלה... רוצה למות. אמרתי לעצמי שהפעם אעזוב ולא יודעת אם אצליח. כאילו יש לי בחירה בין להשאר במקום ולחטוף את הפצצה או לרוץ ולהמלט ואז בוודאות לחטוף פצצה אחרת... כל ברירה היא נוראת... אני צריכה עזרה.. צריכה שמישהו יצליח לחבק אותי לאהוב אותי... להרגיע את סרט האימה הנורא הזה שאני חיה בתוכו... ואין. הדיכאון הוא היחיד שנכנס איתי למיטה בלילה.. ספק מחבק ספק לופת חונק... אני צריכה עזרה וכלום לא עובד וזה רק הולך ומחמיר הולך ויחמיר... זוועה חיה...

שיש יום רגוע ונינוח היום......:) רוצה שתחזיק לי את היד כדי שהטוב ימשך. רוצה להיות חלק מההתרגשות שלך היום. שלך- הילה

ברור שעונים:-) אנחנו עדיין בתהליך עם הפורום, אז לוקח קצת זמן.

הודעה מה 7/6 תודה

אני בבניין עם קבוצה של אנשים ולפתע תוקפת אותי עצבות שאין כמותה. אני בורחת, מסתובבת בין חדרים כדי שלא ייראו אותי. הכאב לופת אותי יותר ויותר עד שאני נופלת מכודררת על הרצפה. איש מגיע ורואה אותי ולא ברור למה (כלומר בחלום זה ברור כשמש, גם לו וגם לי) זו סיבה לרדוף אחריי ולתפוס אותי. אני רצה והוא כמעט תופס, עד שאני מוצאת כוך קטן להתחבא בו. בינתיים יצאה הוראה בבניין - לתפוס אותי ולהביא אותי (לאן? למי?). בחור צעיר עובר ליד הכוך שלי ואני לא יודעת אם הוא ראה אותי או לא. הוא שולח יד, כאילו לא יודע שאני שם, ממשש ומלטף אותי. ברור לי שהוא יודע שאני שם, הוא זוכה כך או כך. או שהוא יהנה לגעת בי ואהיה חייבת לשתוק או שאצא והוא ילכוד אותי. אני בועטת את דרכי החוצה, מכה בו, צורחת ובורחת כל עוד נפשי בי. אני מתבצרת בחדר ילדים עם מיטות קומותיים, דוחפת בכל הכוח את הדלת, שלא ייכנס. אני גוררת מיטה, דוחפת רהיטים כדי שלא יוכל לדחוף ולפתוח את הדלת. ובשבריר שניה של חלום, מתהפך הציר של הדלת וכל הכוח שהפעלתי ודחפתי פותח אותה לרווחה. תופסים אותי, נוגעים בי, צוחקים ומובילים אותי. אודי, אתה יודע למי מובילים אותי? אליך. והם גאים בעצמם, מניחים אותי כמו סחורה על הרצפה, ואין לי טעם להתנגד. אני מחכה לראות מה יקרה, מה תעשה. אתה יודע מה עשית? (כמו ילדים, לרגע ברור לי שאתה יודע. הרי היית שם.) צעקת עליהם. לא עליי, עליהם. איך הם מעיזים, ומה נראה להם שהם עושים. ולא היה לי ברור פתאום אם אחרי זה תעניש אותי כי נעצבתי וברחתי או שזה בעצם לא העניין. ורק נרגעתי בינתיים מזה שלא נתת להם להתקרב והתעוררתי. היה מבלבל-מטלטל, אבל תודה, (אם זה משהו שאומרים על הצלה בחלום. ובכל זאת, גם אם לא, כי ככה מרגיש כרגע). נעמה.

אולי לצאת מהארון... שכולם ידעו שאני חולה מדוכאת פגועה חלשה ולא יחשבו,ולא ירצו,ולא יבקשו ויצפו רק יעזבו...

שאיך שאני מבינה את זה זה להיכנע בעצם לא?" צריך להילחם לקחת אחריות להיות חזקים"

בבדידות נוראית של סוף היום והלילה הזה והזמן הזה למה???? היםו לא חכולתי לצאת מהבית היא הביהט בי מן המראה וצחקה, את כל כך שמהנ. אבל באמת שלא אכלתי כמעט היום. והיא לועגת לי את נפוחה, איך תצאי כך מהבית? שמהנ וכעורה. את צריכה ללכת. ולמרות שהסתכלתי על המספרים שהראו כמה הכל תקין, ומידה ארבעים לאשה גבוהה לא יכול להיות שמהנ ממש אולי קצת מלאה. האמננתי לה. היא חזקה ממני. ואל יצאתי מן הבית. רק רציתי לחתוך ולהקיא ולצרוח. הקאתי וחתכתי וצרכתי בשקט בגלל הבדידות הנוראית הזאת

עצוב לי ממש לשמוע

דוחקת למצוא חברה כלשהי, כל חברה. גם אם זו האחת המנותקת, הלועגת, המשסה אותך בעצמך. עצוב וכאוב לשמוע. איזו עוד אפשרות לחברה יש לך ברגעים כאלו? גם אם לא עונה על החוסר הפנימי העמוק של הבדידות, גם אם שטחית ורגעית יותר, נדמה לי שעדיף על החברה של הפן המכאיב והשונא (שכואב להודות, אבל גם הוא לא סותם את החור של הבדידות באמת). מזמינה אותך לחשוב על עוד אפשרויות, ומציעה את זו היחידה שיש בידי להציע, שכנראה לא מספקת ברגעים החשוכים במיוחד - לשבת בינות מילים ועצים כאן... נעמה.

אני בטיפול מוצלח וטוב- הבעיה- חוסר מחויבות של המטפלת לפגישות. אנו קובעות מועד וכמעט כל פעם, היא מסמסת לי ערב לפני להקדים , לדחות או לבטל זה יכול להיות שינוי של חצי שעה או מספר שעות, ובמקרה הגרוע ביטול ודחיה בשבוע. זה קורה כמעט כל פגישה. כשזה לא קורה- זה נדיר (אחת ל-8 פגישות... ) זה מגיע למצב שאני ממש דרוכה יום לפני פגישה וכל הודעה מקפיצה אותי, או שאני מפנה את כל היום כדי להיות גמישה לשינויים שלה. שוחחתי איתה על כך... היה נראה שהיא חסרת סבלנות לטענה שלי . השיחה מוצתה לאחר מספר דקות. עברנו לשוחח על דברים אחרים וזה קרה שוב :-( הצטערתי שהערתי לה על כך בעדינות כי תגובתה גרמה לי להרגיש קטנונית ולא מבינה . ולקראת הפגישה הבאה אני כבר נלחצת מהביטול הצפוי...

למה אין לכן שעה קבועה? בעייני לא סביר כלל, אא"כ זה איזה שהוא סיכום של שתיכן וגם אז אני חושבת שהיא לא צריכה להסכים לזה. להבנתי לזמן ולקביעות הפגישות יש חשיבות רבה בטיפול. אני מבינה אותך לגמרי ואת החשש התמידי שלך לקראת הפגישה היות והיא מועדת לביטול או שינוי. תמשיכי לדבר איתה על זה גם אם היא אינה מעוניינת. בהצלחה ותעדכני.

שלום, אבא שלי עבר התקף לב לא מזמן ואנחנו מנסים לגרום לו להפסיק לעשן.. הוא לא מפסיק לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות כל פעם שהוא מדליק סיגריה רודפים אחריו והנכדות שלו זורקות לו קופסאות של סיגריות. ניסינו סדנת גמילה וגם זה לא עזר. מה אפשר לעשות?אנחנו רבים איתו המון בגלל זה.

אודי החלטתי שלפחות כרגע הכתיבה פה לא עושה לי טוב והחלטתי לעזוב. אתה יודע, שאמרת שאני לא חייבת להזדהות עם ההגדרה של נכות אם זה מרגיש לי לא רלוונטי יותר, זה עזר. אני אזכור את זה.

בהצלחה...

ואני רק רציתי להיות פה קצת. לא לכתוב הרבה, לא להטריד, רק להיות. לא להפגין עודף נוכחות, לא לתפוס הרבה מקום, לגלות טפח ולהסתיר טפחיים ויותר, לזכות אולי לכמה מילים שתעזורנה לי לצוף, כי לבד זה כבר לגמרי לא הולך. אבל הלכת כבר. ונשארתי מאחור, לבד. ילדה שכוחה בחושך. ילדה עם מבט ריק בעיניים, קשוחה בעל כורחה, ילדה אילמת לבכי.

הי אודי, לא חשבתי על זה כשכתבתי... מרגישה עכשיו קצת לא בנוח, כאילו גנבתי לך משהו יקר... בכל אופן - תודה שהינך. אודי, יהיה מתישהו בסדר?!