פורום פסיכולוגיה קלינית

בוא בבקשה תעזור לה להרגע

אודי, אני מנסה לתת בו אמון. זה המון עבורי. זה קשה אבל אני לא מוותרת. אני גם לא בורחת. אני מתמודדת בפעם הראשונה בחיי. כשקשה אני מדברת איתו, גם אם זה מביך וכואב. אודי, תודה שכתבת שאתה מזהה התקדמות. זה היה חשוב לי לשמוע את זה. אני חושבת שהתובנה הכי משמעותית שהגעתי אליה בעקבות חווית הטיפול היא שתלות (בבן אדם הנכון) היא לא בהכרח דבר רע. הידיעה שהוא זמין עבורי 24/7 מרגיעה אותי וגורמת לי להרגיש מאוד "מוחזקת". דווקא כשהוא לא מגביל אותי בקשר בין הפגישות, אני רגועה ולאו דווקא יוצרת קשר. טוב לי עם הידיעה שמתי שאצטרך הוא יהיה נוכח עבורי. נטע.

אודי..בחודש האחרון יש שיפור משמעותי בשני תחומים בחיים שלי..ממש קידום ניכר..וגם המצב רוח הרבה יותר טוב..כולם מחמיאים לי שקרה לי משהו טוב לאחרונה..ואני באמת מרגישה שעליתי על דרך המלך..אני שמחה שאני בכיוון הנכון..רק שיש לי דבר אחד שגורם לי לכאב..לקושי..וזה התלות במטפלת..מנסיון שלך מטופלים נגמלים מהתלות הזו? מרגישה שהקשר איתה מרפא אותי..מחייה אותי..כאילו אני עוברת לידה של עצמי מחדש וגדלה מחדש הפעם לצד אם אוהבת..מפחדת שלא אגמל ממנה..יש קידום משמעותי בתפקוד שלי בחיי היום יום אבל חושבת עלייה המון..היא איתי כל הזמן..איך נפרדים מדמות כזו? היא באמת כמו אמא בשבילי!אני אוהבת אותה!!

שתפנימי אותה כל כך... שלא תזדקקי ולא תהיי תלויה בה בעוצמות האלה...

אוי, זה מעורר אצלי תחושת גועל ותחושות מאוד לא נעימות. שונאת את ההשוואה הזו. לא מסתדרת ולא רוצה שיגידו את זה לידי.

כל כך!! זה אולי חלק מיחסי העברה שיש לי איתו, אבל המילים שלו, ההתנהגות שלו גורמים לי להרגיש לא רצויה, לא בסדר, אשמה בכל מה שקורה לי בחיים...בכל מה שקורה בטיפול.... כן, תובנות ודברים שפתחנו גרמו לי להרגיש אשמה יותר, ובמקום שירכך את זה ויגיד לי שלא, שאני בסדר. הוא שותק. ושהוא מתבטא הוא לפעמים פוגע...וגורם לי להרגיש יותר אשמה.... למה מטפלים אומרים שוב ושוב בואי נעבוד על זה, נדבר? ואין להם אומץ להגיד פגענו, והטיפול לא מתקדם, בואי נחשוב על דרך אחרת??? למה?????? כי אני משלמת להם???? סליחה שמצופת וקשה לי.....;(

אז אולי תגיד לי איך אני אמורה לדעת ולשפוט מתי טיפול הוא יעיל ושווה להתמיד בו ומתי אני מזבזבת זמן וכסף ואולי בכלל יש עזרה מסוג אחר יותר מועילה? העוסית עושה איתי עכשיו מה שהיא מכנה 'עבודת אינטגרציה בין חלקים'. היא אפיינה אצלי כמה חלקים באישיות שהם דומיננטיים,למשל החלק הזועם שבי, החלק המרצה, החלק חסר האונים... לטענתה עבודה על אינטגרציה תועיל אפילו לירידה בסימפטום הבולימי... היום היא התחילה 'לראיין' את החלק הזועם שבי ודיברנו על תפקידו כמנגנון הגנה מפני תחושות שקשה לסבול... הכל סבבה, אפילו שאלה אותי איפה החלק הזה בא לידי ביטוי בילדות, אוקי... כלומר שוב 'עבודת שורשים'.. שיהיה. אבל שיצאתי משם אני מרגישה ספק איך זה אמור לעזור בחיי בהווה, והאמת שהיה לי את תחושת הריק המוכרת ודחף לקניית אוכל... הצלחתי למתן אותו קצת הפעם. האם אתה חושב שהתמדה בתהליך שהיא מובילה אותי בו באמת תעזור לי אודי לשפר את חיי? אני מחפשת בנרות איזה שביב אחריות שלכם כאנשי מקצוע כלפי התועלת של תהליכים... אני מאוד רוצה שיעזור ושוב מוצאת את עצמי משקיעה זמן וכסף ובאותה נשימה חוששת שאולי אני מפספסת משהו שיכול להיות מתאים יותר ובאמת מספק יותר מבחינת מענה. אין כסף וזמן להכל הרי. חשבתי לנסות פסיכודרמה בכלל. מכיר קצת את התחום הזה? אני רוצה לעזור לעצמי להתקדם בחיי ואין לי מושג איפה הכי כדאי להשקיע את המשאבים שלי. מקווה שלא אקבל תשובה פילוסופית כגון 'אין בחיים בטחונות בכלום' . זה ישר מחשיד ששוב אני מכלה את עצמי לחינם ואף אחד לא עומד מאחורי הסיוע שהוא מציע. מכיר מקומות/מטפלים טובים לפסיכודרמה? רוצה ללמוד לבטא ולהביע את עצמי באופן עשיר ומלא יותר. נמאס מפטפוטים על העבר :/ זה משגע אותי שאין לכם אחריות על עצמכם והכל רק המטופל לבד צריך לגשש בערפל של אי ודאות וללכת לאיבוד בים של סימני שאלה..

יש הבדל בין לענות לי תשובה שאני ביקשה לקבל ודעה שאני ביקשתי לשמוע לבין על דעת עצמך לומר לי מה אתה חושב על משהו בלי שביקשתי לדעת ורק אז זה נחווה מערער. אם אני שואלת אני אחווה תשובה שמשהו מערער. אולי 'לא מספק'. אבל לא מערער. לא הרסני. כי זה לא חודרני אם השאלה הגיעה מיוזמתי

שלום רב, אני סובלת כבר שנים מעליות וירידות במצב הרוח. מאד רוצה להתחיל טיפול מקצועי לטווח ארוך. אשמח להמלצה על מטפלת באיזור ר"ג-גבעתיים-ת"א שעובד בהסדר עם קופ"ח כללית. תודה מראש

אודי, אני אומרת משהו.. טוב? היית חסר ביום חמישי

אודי, מתי יודעים??... אז באתי, דיברתי, הבעתי, סיפרתי כל מה שקשה לי, יש גבולות. אין התכתבויות, יש שעה קבועה. אבל לא, הוא לא מכיל אותי. לא מספיק תומך. קר כל כך רגשית. וזה ככה בחודשים האחרונים. רק הולך ומחמיר. וניסיתי. באמת ניסיתי אודי!! אני מרגישה שטיפול יכול להיות אחרת. לא מרגישה, יודעת. בוודאות. כן, יש מורכבות וקשיים. אבל לא ככה. זה מרגיש לי כבר לא נכון. לא בריא. ואולי צריכה להישאר, כי כבר איתו ועברתי דרך. אבל לא רוצה. לא בא לי. זה חסר כל כך!!!!! כל כל בלי!!!! ואמרתי לו ושוב קיבלתי שקט ודממה.. ואמירה של אני אחשוב איך אני מרגיש עם זה, וכלום. כל החודשים האלה, גם ביקשתי עוד פגישה, לדבר בטלפון אם לא מתאפשר פגישה, שלא מחזיקה, שקשה לי עם ההתנהלות...וגם על זה הוא אמר אחשוב על זה...ונראה לך שקיבלתי איזה תשובה????? עברו כבר חודשיים מאז. רוצה טיפול אחרת. אני מרגישה אודי שזאת לא בריחה. שזאת בחירה. בלהחליט שהטיפול הזה לא מתקדם לשום מקום. שבוחרת אחרת. אז תחבק קצת פה? כי לא מקבלת בשום מקום... גם שמשלמת על זה לא מקבלת.

רחל,אפשר לדבר איתך בפרטי?

...

בעולם המוזר הזה אני מנסה למצוא מילים והגדרות כדי שיהפכו לרשת בטחון שתהיה לי אחיזה בחלל האפל ארגתי ערסל של מילים ואני בתוכו מוצצת אצבע ובוהה באפלה ודואגת מאוד שאהפוך לחשכה כי החושך הזה דביק וסמיך הוא אפילו לא שתיקה ואני כדי להרגיע את עצמי טווה עלילה בעלילה שאוכל לכסות את עצמי בעצמי. אני טווה את עצמי לסיפור ומספרת לעצמי את עצמי שוב ושוב עד שכבר לא ברור מי טווה את מי מי אני ומי הסיפור וכל הזמן זה בעצם אותו הסיפור רק בגרסה קצת שונה וכל הזמן שבעולם לא יספיק לכל הגרסאות

ואני חשבתי- לטוות ולפרום. אולי דווקא לפרום קצת. לפרום מילים מתוך הפה החוצה אולי דווקא לדקק. (לזכך?) לדבר עד כדי עירום ולא כיסוי. אני מחפשת מילים כאלו שמסירות כיסויים. מורידות ולא מוסיפות. תשליל כזה. ובכל זאת חשוב כנראה הערסל של מילים כדי לא להיות לבד לא להתמזג עם החשיכה. להגדיר גבולות עצמך. (ואם רק קשקשתי לעצמי ולא התאים - סליחה). ליל מנוחה.

ובטח שזה מתאים. זה נחמד מאוד שיש התייחסות וכל אחד יכול להבין מה שמתאים לו, זה מעניין לשמוע. כתבתי את הדבר/שיר הזה לפני כמה שנים בעקבות אמירה של הפסיכולוג שאני אספר את הגרסה שלי, אחרי כמה שנים היה נדמה לי שהבנתי למה התכוון "המשורר" ובכל זאת עדין לא סיפרתי את הגרסה שלי במלואה, אני לא יודעת אם אוכל לספר ולהישאר בחיים אחרי זה...יש דברים שפשוט אי אפשר.

שלום רב. אני פונה אליכם בנוגע לבן משפחה של ידידה. לאחר מוות של האב לפני כשלוש שנים האח נכנס לדכאון ואיננו יוצא מהבית.הוא כרגע בן 25. מאז ומעולם הוא היה טיפוס סגור וביישן.המאפיינים שלו נשמעים כאילו הוא היה סובל מחרדה חברתית ולכן היה נמנע מלצאת החוצה למקומות המצריכים ממנו לתקשר עם אנשים אחרים.אפילו בצבא הוא מילא תפקיד של נהג והיה טיפוס סגור וביישן...לא היו לו חברים שם למרות שהיו מרוצים ממנו ומהתפקוד שלו. כיום הוא מסתגר כל היום בחדר,משחק משחקי תפקידם ברשת ולא מתקשר עם העולם. מדי פעם ישנם התפרצויות זעם ואלימות.בעיקר במקרים של שיחה או בקשה של דבר מה ממנו.התגובות שלו לא פרופוציונליות,לדוגמא החתול שלו שרט אותו ברגל אז הוא כמעט הרג את החתול וכאשר אחותו באה להפריד אז הוא הרביץ גם לא וצעק שלאף אחד לא אכפת ממנו. בנוסף הוא עלה במשקל ומסרב לעשות אפילו בדיקת דם. התזונה שלו לקויה והמשפחה מודאגת. נושא ההתאבדות עולה לא פעם.לדוגמא בהצעת בדיקות הדם הוא אמר שלא אכפת לא מעצמו ומהבריאות שלו וברגע שהוא יגיע לנקודה בה הוא יסבול הוא יתאבד. המשפחה מפחדת לשנות את הסביבה שלו (לדוגמא אפילו לאפשרות מעבר דירה הוא הגיב בקיצוניות) איך אפשר להביא אותו לטיפול? מה האפשרויות במקרה כזה בו ישנו חשש אמיתי של שינוי יוביל לנסיון התאבדות?

אודי, למה התכוונת כשאמרת שזה עדיין כואב, אבל פחות לבד? מה זה אומר פחות לבד? למה זה פחות לבד? מה הופך את זה לפחות לבד? אתה מדבר על הפורום? שהפורום כאן עושה את זה פחות לבד? כי זה כן לבד - גם בחיים שלי וגם פה. אני לא מרגישה חלק. כתבת בהודעת סוף השבוע שאתה גאה על מה שקורה פה בימים האחרונים, וזה באמת מורגש - שיש יותר תגובות מכולן, ולא רק שלך (אם זאת הייתה כוונתך) ואמפתיה ותמיכה ורצון טוב. יש באמת הרגשה של ביחד, ונעים מהצד להסתכל על זה, אך איני מרגישה חלק מהדבר הזה. אני אף פעם לא מרגישה חלק. אתה יודע, בעולם האמיתי אומרים לי שאני מוזרה ולא כל כך רוצים להתקרב אליי. אני גם מרגישה כבר מוזרה, ואז הכל נהיה עוד יותר מוזר. אני לא טובה בדברים האלה. אבל מה שלא ברור לי זה איך גם פה אני לא מצליחה להיות חלק. הרי פה זה וירטואלי ובכתיבה. המוזרות שלי נראית גם פה? זה לא הגיוני. איך זה בא לידי ביטוי גם כאן? אמרת לי שיש לי "יכולת" מופלאה להשפיע בצורה מסויימת. אתה חושב שזה בגלל זה? או שאתה חושב שאני דווקא כן חלק, אבל לא מסוגלת לראות? לא יודעת מה לחשוב...אני באמת מרגישה שאני לא כי יודעת שאני בדר"כ לא, אז פה אני גם לא או שאין לי יכולת לראות? בקיצור, בלבלתי את השכל. זה שטויות, נכון?

מי קובע מי מוזר ומי לא? לפי ההודעות את לא נחוית לי מוזרה במיוחד... גם אני לא מרגישה אף פעם שייכת, אולי לפעמים גם לא כל כך מעוניינת להיות "שייכת" לכל אחד יש צדדים סכיזואודיים ... ברור שיש אנשים שהם קצת או הרבה חריגים, אבל בסה"כ כולם נמצאים על איזשהו רצף אנושי, נראה לי שיש הרבה מאוד מהמשותף בין כולם למרות ההבדלים.

נכון שאולי בחוויה שלך את מרגישה כך.. כי ניסיון העבר שלך גורם לך לחשוב שגם כאן תופסים אותך כמו במקומות אחרים... אבל לפעמים זה לא נכון. אני לפחות, מרגישה אותך שייכת. ממש חלק פה מכולם. לא הרגשתי אותך אפילו לא לרגע מוזרה... והאמת?? גם אם הייתי חווה אותך כמוזרה, זה לא היה גורם לי לא לרצות להתקרב אלייך, או לא לרצות לקרוא את הדברים שלך.... את יכולה להיות את, עם כל המורכבות שלך, ועדיין שירצו בקרבתך. רחל.

אודי התבלבל בשמך.. זה בטח נחווה כמעליב אצלך. אני הייתי נעלבת. אבל רציתי שתדעי שגם אני מתבלבלת בין שתיכן. עכישיו סמבדי לא נמצאת אז פחות. ואולי בגלל שכתבתי לה הודעה, אודי ראה וזה גרם לו להתבלבל. אז סליחה. ענית לי ולא ראיתי שעלה, שגם את מצד אחד רוצה שהמטפלת תהיה שלך ומצד שני שיהיו לה עוד מטופלים כדי שתרגישי שהיא טובה. קראתי אותך וישר אמרתי לעצמי "וואו" בדיוק כמוני (: לעתים מסתכלת בקבלות כדי לראות מה הרווח ביניהם. אצל הקודמת הייתה פעם אחת שההפרש היה של שתי קבלות. זה עורר אצלי תהיות. לא העליתי את זה בפניה...

גם אני מסתכלת בקבלות, למרות שזה לא מדע מדוייק :) כמו שאמרתי, אני מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת. יש גם את הסקרנות לגביה שבסוף קשה לי איתה.. (כן כן, הסתכלתי לה באוטו..)

תודה לכם.. אבל בעולם האמיתי בני אדם קובעים עבור כל אחד אם הוא מוזר או לא, ובהתאם לזה מתנהגים. מי שטיפה חריג יזכה לתגובות לא נעימות.. ממתי בני אדם מקבלים את השונה מהם? אני מניחה שפה נאמרים דברים אחרים כי מי שכאן כנראה יותר רגיש מסיבותיו. בחיים זה לא ככה... ממש לא

אני עשיתי טעות איומה. אני לא רוצה ולא מסוגלת לעזוב את הטיפול כרגע. אני ממש בדיכאון. אני לא יודעת אם היא תסכים לי לחזור אחרי ההתהגות שלי. אני בקושי אוכלת וישנה כבר כמה ימים. היא תסכים לקבל אותי בחזרה? אחרי שאני משגעת אותה? היא אמרה שאי אפשר לנהל טיפול ככה שבונים והורסים. היא תסכים לקבל אותי??? תודה לכולם

נקווה שתסכים, ובינתיים תנשמי עמוק נסי להירגע, לאכול, לישון. נראה לי שהיא תסכים.

הי, אענה כאן למי שכתבו לי, מקווה לא לפספס, כדי להקל על אודי בפרסום ההודעות. מרגישה פרידה. לא יודעת בדיוק ממה. פרידה מכאן, מהפורום, פרידה מהטיפול, פרידה מפנטזיות, משחקים, הזיות, לא יודעת. ושיהיה מותר. להיפרד. וגם מקום לשוב אליו. איני יודעת איך זה יבוא לידי ביטוי בפועל, אם בכלל. למפגש עם המטפל אני מגיעה בערך אחת לחודש, ואולי גם המינון הזה יקטן. מעורבת בכך תחושה של לב מתנפץ. עדיין מרגישה שזקוקה ל-ימבה סיוע. הכינוי שלי הוא כשמה של החיה suricata suricatta. אפילו יש מישהו בעולם האמתי שלי שמכנה אותי כך. נדמה לי שאודי פעם מינה את עצמו לתפקיד השומר, לרגע, כבעולמן של החיות הללו. חושבת שאני יכולה להבין מאד מאד את מי שפוגע בעצמו, את הדחף, את המעשה, למרות שאיני חותכת את עצמי או מקיאה ומעולם לא היו לי ניסיונות אובדניים או אשפוזים, ולמרות זאת הצלחתי להרוס לי בקנה מידה גדול. בקשרים. באין קשרים. במסלול של מוות בתוך חיים. ובאשר לסוד המתגלה, ואולי איזו פנטזיה שתאבד או, לחלופין, איזו מן החזקה בכל הקצוות שמתאפשרת אך ורק בדמיון כשבמציאות ישנו ויתור - מניחה שזו אמירה חכמה, צריכה לחשוב על כך עוד. לאור ניסיונותיי הפחות מוצלחים במקומות ציבוריים, חשבתי לפנות לגורם פרטי מתחום בריאות הנפש, שיעזור לי בהשמה, לא יודעת אם יש דבר כזה, זו אחת התוכניות. כואב לי ומודאגת מאד, תודה על ההקשבה, סוריקטה

סוריקטה יקרה, ישר נכנסתי למצב הלוחמני והקונקרטי הזה, מי אני מכירה, אילו דברים תרצי לעשות, מה אפשר לעשות, עם מי אפשר לקשר... ואז הבנתי כמה זה לא מתאים לקצב המילים של הודעת השלום העצוב שלך. וכמה זה בטח קשה, הצורך לעבור להילוך העשייה הזה, לבד. יש בו משהו כל כך לא שלו... אני עוד לא פיענחתי את הביטוי הבריא שלו. אז התחברתי לחלק השלו בי, בתקווה להעביר אליך קצת. זה שמאמין בך, ביכולות שלך וגם ביכולת להיעזר, ויודע שיהיה כואב אבל בתנועה קדימה. ובינתיים איתך, מעודדת מכאן. נעמה.

יחד עם כל הקושי שאת מתארת את גם ממשיכה ולא מרפה, רואה את הטוב ושואפת לחיים טובים יותר. כך את נחווית אצלי, כאחת שבחרה בחיים ומתמודדת איתם. נוכחותך כאן מורגשת ומוסיפה המון, אני מתפעלת מתגובותייך כאן ומהרצון לעזור.

עצוב מה שכתבת.כל הפרידות האלה וההרס העצמי וניסיונות פחות מוצלחים. מקווה שבסוף תחליטי שנכון לך להישאר כאן. אני גם לא רוצה שתעזבי, את חשובה. את מאוד מאוד משמעותית עבור כולם פה. בכל מקרה תמיד יהיה לך מקום כאן. וגם מאחלת לך בהצלחה במה שאת מחפשת ובכל התוכניות שיש לך.

אני לא יכולה לדמיין את הפורום בלעדייך. את כל כך משמעותית פה. את ממש יד ימינו של אודי. כל פעם כשאת מגיבה למשהו שכתבתי, אני מתרגשת ומלאת התפעלות לנוכח הדיוק והיכולת לגעת ברכות ובעדינות. בבקשה אל תלכי )-: אודי, תעשה משהו! נטע.

קראתי קצת על החיה סוריקטה.... אחד הדברים שם תפס אותי... מופיע שהסוריקטות ידועים בעמידתם הזקופה... הרגשתי חיבור במילים האלה אלייך. חזקה, איתנה, זקופה, מחזקת... אומנם לא הכרתי אותך הרבה, כי יחסית רק בתקופה האחרונה נמצאת פה יותר...אבל תמיד היה טוב לי לקרוא את הודעותיך, הדאגה לאחרות... מאחלת לך למצוא את הכוח להמשיך להיות זקופה, נחושה בדרכך...למרות ועם בכל. רחל.

רק רוצה לומר לך שבעיני את נפש רגישה ואינטיליגנטית ואני מאוד מקווה שתמצאי את המענה הטיפולי שיצליח להחזיק נכון ולעזור. לפעמים יש צורך כזה להתרחק קצת, להפרד ולהשקיע את האנרגיות למען עצמנו באפיק חדש אחר. זה מובן וטבעי. לא יודעת האם אכן בפועל תעלמי לנו מהנוף פה והאם זה משהו זמנית או קבוע אבל אני מאחלת לך רק בהצלחה ושתמצאי את המקום שבו את מרגישה שטוב לך ונכון לך להיות. בין אם זה פה או כל מקום אחר. מימה

אני נבלעת בים של הודעות...את כבר הרי יודעת איך אני רואה אותך, חכמה מאוד מאוד, בעלת חדות ודיוק ועוד, יש בך המון, אין צורך בתעודות, או בלמידה, החיים לימדו אותך המון יותר מכל בעל מקצוע זה או אחר...עצוב לי וכואב לי איתך... אבל יודעת מה? יש בך המון אמביציה, לא זכור לי שאי פעם כתבת פה הודעת ייאוש גדולה ללא אופטימיות לצידה...ובאשר לפרידות, כל חיינו אנו נפרדים ממשהו, ולאו דווקא מדברים טובים, אולי עכשיו את נפרדת גם מצדדים אישיותיים שאינם טובים? וזה קשה אולי יותר מהדברים הטובים.. אני חושבת שטוב עבורך למצוא משהו שיעזור לך לקיים את עצמך, להחזיק, שיהיה לך כסף לתחזוקה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, מיכ נ.ב. אני במקום מאוד מאוד קשה מאתמול, בבית היום...ולא משתפת כאן מפני מבול ההודעות...אבל יכולה לכתוב לך (כאילו בנינו)שרע לי...וזה דווקא טוב...כי את תביני אותי הכי טוב מכלן פה... לא יודעת, אולי אוכל לשתף בהמשך....

סוריקטה מתוקה, להרגיש פרידה זה לא קל.. יש בזה אולי משהו מההשלמה .. קבלת המציאות על החלקיות שבה, על הסופיות.. כן סוריקטה, גם אנחנו נפרד מהעולם יום אחד..נחזור לאמא אדמה.. ויש בנו את כוח הבניה,היצירה, החיים, וגם את כוח ההרס, המוות.. לפעמים, מה שמתפעל אותנו זה כוח החיים ולפעמים ההרס.. לפעמים, אנחנו עושים אקטינג אאוט בכדי להמית משהו אחד ואולי בכך לנסות ולהתחיל ליצור.. לפעמים מספיק להרגיש את הפרידה..את העצב האינסופי הזה.. לפעמים מרגישים שצריכים/רוצים לעשות גם מעשה של פרידה.. מחשבות שלי.. מרגישה עצב נוראי.. מרגישה שרוצה לשבת על ידך, לתת לך יד ולשתוק.. להיות איתך בשקט בשקט..פשוט להיות איתך עוד ועוד.. אוהבת אותך מאוד סוריקטה ... נפש רגישה, כאובה, ומיוסרת.. איתך ושלך-במבי

סוריקטה יקרה כל כך, את יודעת, הנהגתי לי פסקי זמן כאלה ואחרים מהפורום - רק כקוראת כמובן, אבל כשאני מציצה מדי פעם, קודם כל אני מחפשת אותך, וכמה טוב לי לפגוש בך, מה שמבטיח לי שאני הולכת להנות מגודש של מילים המעידות על רגישות נעימות וחוכמה אין סופית. מצער לדעת שאת מפוספסת ככה סתם מבלי שמישהו יעמוד על כשרונתייך הרבים, את גם נותנת לזה ביטוי לא מעט בדברים שאת כותבת , על תחושת האכזבה וההחמצה על דברים שיכלו להראות אחרת. אני שמחה לראות פה את כל התגובות אלייך מלאות חיבה והערכה , אני בטוחה שיש עוד קוראות שקטות שיודעות להעריך את הנוכחות שלך בפורום, ומבקשות כמו כולנו שתמשיכי להיות כאן. אגב , אני מקווה שאת זוכרת אותי , יצא לנו פה ושם להתכתב.. ביי בינתיים, ריקי.

תודה אנשים יקרים על החמימות הלבבית בעץ. נעמה יקרה, למה את חושבת שלא מתאים. דווקא מתאים. רואה אותך ואחרות מאמינות בי, וגם המטפל שלי, ואני, שאיני מבחינה עדיין, תוהה, מנסה להקשיב. חנה יקרה, תודה על היופי, ותודה גם לך על מה שאת רואה, אני באמת עדיין תוהה, מה באמת, כך תופסים אותי? שמלי יקרה, תודה על האיחולים, נגע בי שקראת ונעצבת בלב החם שלך. נטע יקרה, הנה עינייך הרואות בינתיים עודני כאן, אבל יש מצב שבחודשיים הקרובים, אולי, אבקר כאן בצורה אחרת. ייתכן שצפויה לי 'עבודה' קטנה, דבר-מה עבור שכנים, חלקית וזמנית בהחלט, ובכל זאת משהו. לי קשה לראות זאת כהתחלה, כלומר, לחלוטין איני רואה, המטפל שלי, לעומת זאת, קורא לזה כך. עדיין יש לי ימבה סיבות להיות מודאגת ביותר לגבי העתיד. רחל יקרה, הסיבה שמי שקורא לי סוריקטה קורא לי בשם זה, כי הוא מאמין שאני יכולה להיות זקופה, היות שאני מתארת הרבה מצבים שפופים... קלעת יופי. מימה יקרה, לוקחת בשתי ידיים את דברייך החכמים. מיכל יקרה, מעניין שראית אופטימיות לצד הייאוש. אולי גם זה מה שראה המטפל שלי בזמנו, עוד אז. הטיפול לימדני רבות, והייתי רוצה שבפועל יראו יותר (וכנראה שיש גם צד שרוצה להסתיר...). תודה על האיחולים ועל הרעיון היפיפה שלך שאולי יש פה פרידה מצדדים נחמדים פחות. במבי יקרה, אחותי, ממי שלי, אודי אמר שאין עלייך ואני מצטרפת. ראיתי גם את דברייך הכל-כך נוגעים בעץ למעלה. ריקי יקרה, בוודאי שאני זוכרת, כל-כך חיממת את לבי במילותייך. אודי יקר, אקשיב לעצתך, עצת איש חכם. אני שמחה מאד על ההרגשה הטובה שלך בעקבות הכנס. באמת איזה כיף לך. צריכה אנשים שכמותכם בחיים האמתיים שלי. תודה, אנשים אהובים, עוד לא הלכתי :-) שלכם, סוריקטה

אני רוצה שתהיה רק שלי והידיעה שיש לה עוד מטופלים ומשפחה כמובן, 'מפריעה' לי בזה. אודי, אבל נכון שבטיפול היא באמת רק שלי?

גם אני רוצה שתהיה רק שלי. אם במקרה יוצא לי לראות מטופלים שלה, ישר אני חושבת שבטוח היא מעדיפה אותם על פניי. מפריע לי לדעת שהיא גם רק שלהם.. מצד שני, אם לא היו לה מטופלים אחרים, הייתי חושבת שהיא לא פסיכולוגית טובה. :)

הי אודי, איך אתה מרגיש? בקשר לטיפול שאנחנו עושים- האם בטיפול דינמי ואנליזה אפשרי גם ללמוד טכניקות להרגעה בזמני הצפה? הגענו למסקנה שיש לי התקפי זעם. ואני רוצה ללמוד להרגע גם כשהוא לא ליידי. הילה

שלום הייתכן וקיים קשר בין מקום המגורים למצב התודעה. לצורך העניין לפני כשנה גרתי בעיר גדולה ובמהלך תקופה זו חשתי כי התודעה "תלויה" כמעין ענן מה שאפשר לי מרחב נשימה גדול יותר שהתבטא בעיקר ביותר שלווה שלטעמי נובע מהעובדה שהתודעה הייתה פרושה כמעין מפה פרוסה בה ניתן לראותה מבלי לפספס מקטעים ממנה. ולהבדיל כיום מתגורר בעיר קטנה יותר ומרגיש כאילו התודעה מעורפלת ופחות ברורה (ברמה של ההבנה המידית) ובהקשר לאנלוגיה של המפה כאילו הייתה מכווצת באופן שמקשה על היכולת לראותה במלואה ועל כל חלקיה מפאת גודלו של המקום.

סוף סוף המעסיקה אמרה שהיא תתן לי העלאה בשכר. באמת שכבר הרגשתי תסכול. כי אני עובדת רצינית ומשקיעה. מגיע לי! זה מאוד עודד אותי שהיא נעתרה לתת את הפרגון הזה, זה כבר היה מתבקש ממש. אפילו אם מדובר בסכום סמלי למדי כי השכר עדיין לא גבוה בכלל אבל עדיין יש משמעות בשבילי לכך שבאו לקראתי. זה הופך את העולם לפחות מאכזב. יותר נושא תקווה. שדברים טובים מגיעים גם לי.

אודי, זכורה לי תקרית אחת בטיפול ששקלתי לעשות ניתוח פלסטי מסויים. הפסיכולוגית דאז הרשתה לעצמה לגלות יחס פטרנליסטי ואמרה 'אני לא חושבת שזה רעיון טוב בשבילך'. היא אמרה זאת בנימה חמורת סבר כמו שהורה מעיר לילד שלדעתו שוגה בשיפוטיו. אני 'ציפצפתי' על עמדתה באותו רגע ועשיתי מה שליבי הנחה אותי לנכון. הרגשתי התלהבות וציפיה מרוגשת לקראת הצעד. בדיעבד זאת הייתה אחת ההחלטות המוצלחות של חיי. אי לכך גורם לי לתהות אודי מה היה קורה אילו השפעתה הייתה מחלחלת וזורעת בי חוסר בטחון והייתי נוהגת לפיה ומפסידה את ההישג הזה? הסיפוק הזה? היתרון הזה? האם לגיטימי שמטפלים יחוו כך את דעתם כאשר המטופל נמצא מולם בעמדה רגישה ופגיעה ובנקל עשוי להיות מושפע? בתחום התעסוקתי למשל נעניתי ללחץ שהפעילה, לא 'ציפצפתי' ולאחר מכן חשבתי נורא מכך שפעלתי והחלטתי בעקבות משהו שהוכתב מבחוץ ולא בחירה שלגמרי שלי ומתוכי. האם לגיטימי שמטפלים יתערבו באופנים חד צדדיים פטרנליסטיים שכאלו ולא בשיח שהוא תהייה במשותף?? שהמטפל יציע אבל יהיה ברור שההחלטה צריכה להיות של המטופל ולא השפעה תחת לחץ. מה דעתך על זה?

אני אכן שואלת לדעתך, אבל אני זו ששואלת. ואני גם מקבלת את דעתך כדעה בלבד ולא הכתבה. אבל בטיפול בכלל לא שאלתי אותה מה היא חושבת בנוגע לפן התעסוקתי (שאלתי אותה המון שאלות בפסיכולוגיה על תיאוריות וניסיתי לנהל שיחות אינטלקטואליות סביב זה) זה ממש בא ממנה באופן חד צדדי וגם לא בנימה של שיתוף בדיעה אלא הוראה . ממש הנחיה. באמת שיש הבדל. גם היו לי הרבה קשיים לשרוד מקומות עבודה והיה אפשר להתייחס לקשיים הללו במקום סתם לנצל את העברת האידאליזציה כדי סתם להנחית עליי הוראת 'צאי לעבוד' קודם.

קורים שיפורים בחיים שלי. אני רוצה לרכב על הגל הזה ולא להתעסק בעבר יותר, גם אם הוא היה מכאיב וחוויתי אכזבות . החיים קצרים. אני רוצה להיות בטוב. תמיד רציתי. מתגעגעת לפסיכולוגית השנואה אבל יודעת שכנראה כבר לא ניפגש... לפעמים יש לי פנטזיה לשלוח לה מכתב אבל היא לא תענה כבר כנראה. אני צריכה לשחרר ולהמשיך הלאה. מתגעגעת לתקופות היותר טובות שהיו... העיקר שיהיה לי גם טוב עכשיו ובעתיד. הלוואי. אני ממש רוצה.

איזה כיף לקרוא.... משמחת!!

ואני חשבתי, מה היה עושה האיש שבתווך אם הן היו עוזרות לעצמן?

לאודי והבנות שרושמות פה?

טוב ברור שלא באמת. ואם הודעתי לא בסדר, אז תמחק וסליחה. אודי, בגלל שהלכתי לקרוא על תכנית הכנס תהיתי לעצמי אם יש לך פייסבוק וכפי שאתה יודע אני סקרנית.. אודי, כבר אמרתי, בחיים לא הייתי מסוגלת להיות מטופלת שלך. לא הייתי עומדת בכל המידע עליך באינטרנט.

אני דווקא כן ראיתי פעם חשבון פייסבוק של המטפלת ותמונות של בני משפחה שלה שם. דווקא לא הייתה לי בעיה עם זה אבל לה כן הייתה בעיה. שסיפרתי לה היה ניכר שהיא מרגישה אי נוחות ולאחר מכן מחקה את החשבון שלה כי אולי הבינה שחלק מהאחריות במקצוע שלה זה לא לאפשר נגישות חשיפה עצמית כזו שתפגע בבועה הטיפולית שעומלים ליצור... ולי דווקא צרם שהיא הרגישה לא בנוח עם הגילוי שלי את החשבון פייסבוק שלה. הרגשתי כאילו שיקפו לי בעקיפין שאני מצורעת חודרנית, פולשנית, בלתי רצויה, דחויה... זה הפריע לי שהיא לא יכלה לדבר איתי כמו אדם אמיתי שמוכן גם לשתף או לגלות משהו בנינוחות על חייו הפרטיים. עם העוסית זה אחרת. היא יותר קלילה ופתוחה מהבחינה הזאת ולי הרבה יותר נוח ככה. כאילו אם אני יודעת עליה דבר או שניים על החיים הפרטיים זה לא אסון והשמיים לא נפלו. זה מנרמל את היחס. גם פסיכולוגים הם סתם עוד בן אדם עם חיים רגילים.. לא אוהבת שמעודדים יצירת דימוי מעורפל אחר עם כל העמימות הזאת. אני דווקא מאלה שכן היו רוצים לדעת מי המטפל האדם האמיתי ולא רק כפונקציה שהוא ממלא בחדר הקליניקה. שיהיה יותר אמיתי, נאמן למציאות.

גם אני באיזה שהוא מקום רוצה לדעת עליה. לפעמים אני שואלת אותה שאלות והיא גם עונה. (נניח כשהיה שלג שאלתי אותה אם היה לה חשמל, אחרי המשחק של מכבי שאלתי אותה אם צפתה..) לפעמים אני יודעת דברים שאני לא רוצה. אני חושבת שזה מורכב וגם משתנה. אצלי, אני יודעת שכרגע זה יפגע ופוגע בי. אתן לך דוג': הרבה פעמים חיכיתי לה לפני שנכנסתי ליד הכניסה לקליניקה. לא ממש צמוד אבל מחוץ לבניין נניח. אני מגיעה מוקדם לרוב. פעם ראיתי אותה יוצאת מהרכב ומאז כל פעם הסתכלתי לתוכו. ראיתי שיש שני כיסאות בטיחות לילדים, פעם ראיתי בלון, ראיתי מדבקה על האוטו וכך בעצם ידעתי איפה היא ובעלה עובדים. אותי זה מכניס לסרטים פשוטו כמשמעו. גם ככה אני עסוקה בה. הוחלט/החלטנו שאני לא מחכה לה למטה יותר, אלא יורדת מהרחוב המקביל רגע לפני שצריכה להיכנס. וזה עוזר לי. כשאני הלכתי לפסיכיאטרית יצא שקצת דיברנו. גם עליה הסתכלתי קודם באינטרנט וגיליתי שהיא וחברה שלי עבדו יחד באותו המקום בעבר. אז מסרתי לה דש ממנה וזה היה הכי טבעי בעולם. אני כבר לא הולכת אליה כרגע אבל מהבחינה הזאת זה קצת יותר פתוח ושונה ממה שקורה בטיפול. כך שאני כן מבינה שיכול להיות אחרת. מצד שני פסיכיא' זה לא פסיכולוג וממלא פונקציה אחרת. אני ממש מבינה את הפסיכולוגית שלך שמחקה את החשבון..

למטפלת שלי אין פייסבוק, לפעמים נדמה לי שאם אתה לא באינטרנט אתה לא באמת קיים :) אך היא קיימת ועוד איך, כמובן שמצאתי פרטים כשחיפשתי אבל אמרתי לה על זה שתדע, היא לא ממש התרגשה מזה...יש ממש מעט פרטים עליה, גם הילדים שלה לא משתפים בפייסבוק...כנראה הזהירה אותם מפני מטופלים כמונו :) וגם אני רוצה שתהיי רק שלי, אז את צודקת, בפגישות היא רק שלך!! אפילו היא לא עונה בטח לטלפונים באמצע, אני צודקת? היא עצבנה אותי אתמול קצת שרצתה שאלך כדי שלא אתקל במטופל הבא שלה...אבל אני מניחה שחשבה עליי גם כשהציבה גבול למרות שהייתה פגישה קשה שדרשה המשך....

הייתי ממשיכה לבוא. ועכשיו אני נזכרת בהודעה שלך שאת ענית והיא גם. זו היית את, נכון? טוב שהיא לא בפייסבוק כי לא הייתי מתמודדת עם זה. מספיק לי מה שאני כבר יודעת, גם זה יותר מדי. כמו שאמרת גבולות זה דבר חשוב יחד עם זה שלעתים זה קשה ומתסכל.

חח הצחקת אותי

יש עלייך את כל המידע. אולי לא כל, אך יותר מדי, לפחות עבורי. אתה לא המטפל שלי ולכן זה פחות מפריע לי, אם כי לא לגמרי. אולי תחסום את הפרופיל שלך בפייסבוק לטובת מטופלייך? או שאף אחד מהם לא אובר סקרן ותלותי כמוני?! אז מה אתה אומר?

ודווקא לא 'הזועמות' מביניהן. בדכ אלה דווקא תגובות לבנות אחרות כאן. לא מבינה למה לא פורסם. למשל גבריאלה הגיבה לי ואמרתי לה שמעריכה את תגובה.. לא רואה את זה עלה ותגובות אחרות כן

(אין כאן בנים) תהנה בכנס. אתה המארגן? המנחה?

היה לי בראש שאתה המנהל. רפרפתי על תכנית הכנס... אני צריכה קצת יותר להבין מה ואיך לגבי ההיפנוזה.

רציתי רגע להסתכל עליה, גם כי רציתי לראות אותה וגם כי חשבתי שהסתפרה. לשבריר שנייה כשהסתכלתי ראיתי אותה מסתכלת אליי ג"כ ומיד חזרתי אל מתחת לשמיכה שלי. זה היה מפחיד מדי, קרוב מדי, חודר. היום גם הייתה שנה לפי התאריך העברי, אך שכחתי לומר לה את זה.

למה פתאום כולם אומרים לך תודה ומברכים אותך בהצלחה מה זה ?? זה איזו פרידה פה בפורום אודי ?? כולם השתבשו פה פתאום ??? אני מרגישה שמשהו לא רגיל מה קורה אודי ?? עכשיו חזרתי ופתחתי את הפורום ואני מצטערת הפורום היום מערער מטלטל מרגיש שאוניית הפורום עומדת להתהפך וכולנו נטבע באוקיינוס

אתה רק הולך לכנס שלך וחוזר נכון ????? תראה מה קורה פה . מפחיד !!! הבטן מתכווצת !!!! מה זה ??? התחושה היא כאילו אתה נוסע לאיזה מליון שנים ????????? תגיד לכולם פה שהם השתגעו !!! ואולי אני משתגעת ?? אודי, נכון שאתה הולך לכנס שלך ותחזור ותהיה איתנו ביום ראשון כרגיל ??? אודי..משהו מתערער בפורום של ????

בתווך עומד איש לבוש בלבן חיוך קפוא על פניו, עמידתו זקופה ידיו מוצלבות מונחות על חזהו, סביבו המוני ידיים מורמות אל על מתוך שמלות אפורות וראשים פרועי שיער מוטים לאחור בעיניים קרועות שמביטות אל על, אליו, אל פיו הקפוא בחיוך אל עיניו העצומות חלקית במבט קשוב מילמולים וצעקות חרישיות אנקות כאב וגופות חבולים בדמעות ותחינה עכשיו תורי, תיקח אותי את מילותי וכאבי בהן עטוף את צעקתי החרישית שלא מצאה מקום את אותו הרגע בו באתי אליך במילה הכתובה אני ואתה ואתן לכן אתן ואתן ואלך ואשוב בשאלה או מבט מדבר עם חיוך כי אני כאן בתווך עם כל המילים תילי תילים נחילי נמלים והדן כאן נשאר ואינו מלווה אני בא והולך אני כאן ואיננו קצוב, נושם, במקצב אותיות מילים מילים נמלים זוחלות אל ידיים מושטות

כך כתבתי לה היום "מתגעגעת... :)" כאילו לומר לה אני בסדר למרות שאני מתגעגעת...הנה אט אט אני משתנה, אודי, הגעגוע פחות כואב, אולי באמת יש בו משהו טוב? אני מרגישה יותר עטופה אצלה, פחות צריכה אותה "דחוף" כמו פעם, יותר מתרגלת לחכות בסבלנות לפגישה...האם כך מתבגרים בטיפול? האם זוהי הדרך הנכונה? מקווה שכן, ואני מרגישה את הטוב שבקרבה אליה...(לא מאמינה שכתבתי את זה שבאמת יש טוב בקרבה כזו, ולא יקרה איזה אסון אם נתקרב :) וכמו שכתבו פה היא באמת טובה מדיי אליי) אודי, אני תוהה האם החיבוק הקונקרטי הוכיח לי שאני באמת חשובה לה? ... כשלא רציתי לקבל את החיבוק בהתחלה אמרתי לה שלא רוצה לקבל משהו שהוא לא אמיתי....אז היא אמרה שלעולם היא לא תעשה משהו שהיא לא מרגישה איתו אמיתית ושתמיד תהיה והייתה כנה איתי וככה אני מרגישה עכשיו... אז לפני שתצא גם אתה לכנס עד ליום ראשון הבא, אשלח לך דרך צלחה וכמובן שאתגעגע. :) מיכל

וציטוט ממה שכתבת "זו ההבנה הבשלה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, ומחשבה שקשה מאוד לשאת". אני בכלל לא מוטרדת מהמוות. זה אמור להטריד אותי. כבר יצא לי לראות שאנשים עוסקים בשאלה הזו בטיפול, אבל אני בכלל לא שם. למה ככ קשה לשאת את זה?

מה יש או אין בהמשך? אתה לא יכול לדעת שאין בדיוק כמו שאתה לא יכול לדעת שיש.. אולי זה לא גן עדן קריקטורסטי עם שדות ופרפרים אבל מאיפה לך לדעת בוודאות מה קורה אחרי שמתים? הגוף מתפרק. אבל אין שום יסוד אחר נוסף?

הי אודי, מרגישה שגם אני מחפשת מילים לפני פרידה ושאפספס אם לא ארשום זאת. מעט במבוכה, הנה כתבתי. האמת שהביטוי הכמעט שוטף שאפשרת היום נתן לי המון. תבורך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, עניתי לך למטהלמטה. אודי, תראה ותעלה? ואת סוריקטה, תקראי? היה נחמד לקרוא אותך היום, כמו אורות על עצי חג מולד.

יקרה, על איזו פרידה את מדברת? את נפרדת מאיתנו? מהפורום? למה? אל תלכי! את מאוד משמעותית עבורנו. נטע.

שלום אנחנו הורים לילד בכור בן שבע שלאחרונה ההתנהגות שלו החריפה מאוד ומתחילה להיות בעינינו לקיצוניות ומטרידה. בשיחות איתו הוא מגיע מהר מאוד לדיבור יולי, לצעקות, להאשמות שכולם נגדו, שעושים לו בכוונה וכו'. הוא אובססיבי לגבי אחותו הקטנה בת החמש, הוא מאשים אותה בכל דבר ומתנהג בתוקפנות כלפיה. יש לציין שעם האחות בת השלוש הוא מתנהג כאח אוהב ודואג והיא לא מהווה "איום" עבורו. אין בוקר שהוא לא צורח, מילל ומלחיץ שנקום ונשארים כי הוא עלול לאחר. אנחנו רוצים לפנות לייעוץ מקצועי אבל אנחנו לא יודעת מה הכיוון, האם זה עניין פסיכולוגי או שזה משהו לא רציונלי. אנחנו כבר די מיואשים. כבר אי אפשר לדבר עם הילד הזה מבלי שזה יהפוך לסצנות. תודה

שלחתי לה הודעה היום של סיום טיפול. האמת אני מרגישה שהתלות הזאת כבר לא בריאה לי, ממש כמו התמכרות. לא ניראלי שהייתה דרך אחרת לסיים. היא אמרה לי שפעם הבאה שאני שולחת לנ הודעה של סיום טיפול אני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולקחת על זה אחריות- גם אם הייתי רוצה לחזור וכן יש בי חלק שרוצה לחזור, היא כבר לא תאפשר לי. היא שלחה לי הודעה שתחכה לי בשלישי לפגישה כי צריך לתת לסיום את המקום הראוי לו. אני לא מאשימה אותה בכלום. פשוט כבר לא עניין אותי התכנים של הטיפול בגלל התלות המפלצתית שפיתחתי.. וככל שעבר הזמן התלןת רק התעצמה וגדלה. היא ניסתה קצת לעצור את התלןת והגבילה אותי משתי פגישןת לפגישה אחת. אני באמת באמת אוהבת אותה אבל זה כבר לא בריא והתלות לא הייתה דועכת בחיים מעצמה. זהו שלישי נפרד סופית. מרגישה כאילו מישהו מת ומרגישה שהעןלם עןמד לקרוס, השמיים נופלים. תודה על המקום

מאי מתוקה. אם את מרגישה כך, סביר להניח שהסוף עדיין לא קרוב. הפרדות אכן קשות, אבל את חשה זאת בעוצמה קשה מנשוא. יתכן שתצטרכו לברר יותר. אם תחליטו שצריך בכ"ז להיפרד, אולי פרידה ממושעת ומעובדת. לא על רגל אחת, ולא מהסיבות הלא הנכונות. לא בסמס ולא בטלפון. זה תהליך.

אני מקווה שהצעד שלך נכון בשבילך, מקווה שהיא יודעת מה היא עושה איתך ושלא סתם תתן לך ללכת אם זה לא מה שצריך להיות. מקווה מאוד שיהיה לך טוב במה שתבחרי לעשות.

הייתי ב"סרט" הזה מספר פעמים בטיפול, פשוט כעסתי ורציתי לברוח... היום למדתי לפתור דברים לפני ש"שוברים את הכלים ולא משחקים". בטוחה שיש לכן רגעים טובים יחד...אחרת לא היית נשארת שם כבר מזמן. אל תעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך, רצוי ללבן את הדברים ואם תחליטי בכל זאת לעזוב אותה, את תמיד יכולה לעשות זאת, אז למה לא לנסות לעזוב אחרת? לשנות גישה? בהצלחה מיכל.

תחזרי לטיפול. תכעסי תצעקי תעשי ברוגז תשתקי תעשי לה פרצופים אבל בשום אופן- את שומעת- בשום אופן את לא עוזבת את הטיפול. הילה

אני כן מתחילה להרגיש שאני לא רוצה לסיים את הטיפול.. הבעיה שאני לא יודעת אם היא תסכים לקבל אותי בחזרה.. יכול להיןת שהיא תטרוק לי דלת.. היא אמרה לי כבר שאי אפשר לבנות ולהרוס שהטיפול לא יוכל להמשיך ככה.. ושצריך לקחת אחריות על מילים שנאמרות... היא תקבל אותי בחז

רציתי להגיד שאני אוהבת אותה.

מחמם את הלב. את יודעת, חנה, גם אני שלחתי חיבוק במילים למטפל שלי, והלוואי ויכולתי, כפי שכבר כתבתי כאן, לתת לו את המתנה הזאת - לדאוג לעצמי יותר מעבר ללשמור על הקיים. סוריקטה

מקווה ומאמינה שעוד תצליחי!

גם אותך, אבל זה מביך לומר...

אני לא מפסיקה לבכות

אוף..כואב לקרוא את זה..תחזיקי מעמד.זה בגלל הרגשות שעולים מולה? אם כן תביני שזה חלק מהטיפול..זה העברה..זה התהליך הזה..תחזיקי..הכל יהיה בסדר בסוף!

על המקום המיוחד הזה!! יש טוב. יש רע. יש שמחה. יש כאב. יש התרסקות. יש צמיחה. אבל בעיקר בעיקר- יש יחד. תודה לך אודי.

אם אין לך מה להגיד עליה או איך לעזור אז אל תפרסם . לא שופכת פה את הכאב המדמם של פצעי נפשי בשביל שיתנוסס סתם . אם אין לך איך לעזור על תפרסם. לא את התגובה הזו ולא את קודמתה. חשוף לי מדי. גם ככה אף אחד לא באמת מבין את הכאב שגרמו לי שם. כפו עליי פרקטיקה לא מתאימה!

וכן. אני ואני... כמו שאני צריכה להיות זאת שמחליטה מה לאכול ולא להתבלמס ואחכ לנסות להקיא... הרבה דברים היו טובים יותר לו היו מתרחשים כמו שצריך.

נפשי אינה יודעת מנוח. אודי אני רוצה שקולי ישמע. לא פה. מצידי שישמע מעל במות הכנסים שלכם. אני רוצה שהעוול שלי בתור אדם שנפגע מפוסט טראומה התפתחותית ומגיע לפסיכולוגית עם משאלה להיות מטפלת גם ויצאתי משם עם נכות רק כי המטפלת לחצה עלי באופן לא מותאם לצאת לעבוד? וזה אחרי שהתנשאה הייתה אטומה וחייכה לי מול הקשיים? הדעת פשוט לא סובלת את זה. אני בכלל פה ממתינה לתור באיזה עניין יומיומי לא קשור ונפשי מוצפת. מנסה לעצור את הדמעות. 5 שנים! סבל לא יתואר. אודי, הקול שלי רוצה להשמע. לא "די לחפור". לא! הכרה בעוול! לתת דין וחשבון על אוזלת היד שלה והפגיעה הנרקיסיסטית בי. התחלתי לפנות לעורכי דין. אתה חושב שזה קל?? אתה חושב שקל לי?? אני לא הגעתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיבזו אותי!!!! כדי שיתסכלו אותי באטימות, באינוס, בכפייה בזמן שאני מבקשת, מתחננת שיבואו לקראתי מתוך שחזור מסוייט של נטישה!! רציתי לעצמי דברים טובים וחיים טובים. היא רק ניסתה לכוון אותי למשהו אחר בלי לשאול אותי בכלל! החוויה הזאת חרוטה בנפשי מאז. זעקות שבר. חוסר אונים זעקות לעזרה! מי הרשה לכם לחשוף את נפשי לתהליך שכזה בלי להסביר לי כלום? מי הרשה לכם? היא אשמה ברהטראומטיזציה! היא אשמה! היא צריכה לשלם על זה! אם אתם לא יודעים מה אתם עושים אל תעשו!! לא מתאים לי המצב הזה שאני רואה בשטח איך אתם מתדיינים בינכם לבין עצמכם בכנסים ומאמרים על כשלונות ואיך המטפל צומח מהם. בשביל זה משלמים לפסיכולוג קליני?? אם היא זיהתה לא נכון את כוחות האגו שלי עליה לשלם. אני מנסה לשווא לזייף עוצמה. אין לי עוצמה. אני אדם חלש ושבור ומרוסק עמוק בתוכי. אני בוכה עכשיו במקום ציבורי בזמן שמקלידה את זה . כלום לא מעובד. אני רוצה גוף שיכיר בי שנפגעתי מטיפול פסיכולוגי ! אני דורשת את זה! לבד במערכה. לבד! מזייפת תפקוד וחיוכים בזמן שהנפש זועמת וזועקת מבפנים. זה נראה לך נורמלי?? תתחילו לקחת אחריות אתם ותפסיקו לזרוק אותה על אחרים!! על אנשים שנפגעו. תפסיקו לחייך עם הסיפוק העצמי הדוחה שלכם על זה שאתם החזקים בחברה ולהרגיש ככ מיוחדים וייחודיים. אתם כמו מוגלה נרקיסיסטית ובעצמכם מייצרים את הבעיות בתחושת הערך העצמי שמנסים לטפל בהן. הפסיכולוגית הזאת לא עזרה לי להרגיש שוות ערך. להיפך. להיפך. ואני רוצה להיות שוות ערך! אתה מבין את זה אודי? יש בחברה שלנו אנשים ששוים יותר מאחרים. מקןר כל הפגיעות. גפרי מייסון צדק. וכן אני אלך לטיפול אצל העוסית ואראה לה את זה והיא תנסה לשכנע אותי 'להרפות'... לא באתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיבזו אותי ויתנשאו אני רק בגלל שאני פוסט טראומטית! אפילו לא ידעתי את זה במודעות רגשית לפני השחזור. בסהכ חיפשתי דברים טובים!

זה הכל סובייקטיבי לחלוטין. ולכן נראה לי שלפנות לעו"ד יהיה סתם בזבוז כסף וכוחות. היא תגיד שלא ביזתה והשפילה, זה הכל הרגשה שלך, המציאות הפנימית שלך שיצרה את כל הדרמה, ההרגשה שאת לא שווה היא שלך ולא שייכת אליה, אולי היא תטען אפילו שעזרה לך שהפגישה אותך עם המציאות ובזכותה עכשיו את יותר חכמה ומודעת ויכולה להיות בקשר עם העוסית בלי להתפרק. גם אני חשבתי פעם כמוך, גם לי היו הורים מופרעים עם קבלות ואמא סדיסטית שפשוט שנאה אותי (את כל הילדים שלה ואת כל העולם) וכסחה לי את הצורה במובן הפיזי והנפשי. עד היום אני סובלת בעיקר מנזקים בפנים שאי אפשר להסתיר אותם ( מה שלא רואים לא אכפת לי). גם לי היה קשה מאוד, בתור ילדה הרגשתי כמו היצור שנמצא מתחת ליצור הנאלח והנתעב ביותר שזחל על האדמה או שייכת לקסטה של הטמאים...וגם אני כמו אמא שלי די שנאתי את כל העולם, את הפסיכולוג... מצד שני היו לי מחשבות גדלות ילדותיות ביותר, רוב הזמן הייתי פשוט מנותקת לגמרי אף פעם לא מתחברת, ולי הפסיכולוג דווקא עזר, קשה לי להאמין שאני אומרת את זה אבל זה כך זה לקח לי שש שנים להגיע למסקנה הזו (למרות ההתנשאות שלו והאמירות המשפילות, למרות שהוא כמעט נרדם פעמיים, למרות שמידי פעם אני מפטרת/מתפטרת מהפגישות, ואולי עוד כמה דקות אני אשנה את דעתי).היום אני לא חושבת שיש כאלה שהם שווים יותר, משום שה"אגו" שלהם יותר נפוח, שהם יותר עשירים, רזים, צעירים, יפים כו' יש כל מיני, כל אחד והבעיות שלו, אני לעולם לא אהיה יפה כמו שיכולתי להיות אילולא... לדעתי את סתם משגעת את עצמך ומספרת לעצמך שוב ושוב את הסיפור העגום של הטיפול שלך וזה הולך ומתעצם ואת הופכת להיות יותר ויותר חסרת אונים. זה קשה לוותר אבל לפעמים אין מה לעשות, צריך לבלוע צפרדע אחת או שתיים ולחיות עם חוסר צדק ועם חוסר האונים. יכול להיות שמייסון צודק, יכול להיות שהחיסונים לתינוקות מזיקים לאחוז קטן מאוד מהתינוקות...זה הכל עניין של סטטיסטיקה ונזק לעומת תועלת, החיים הם לא חברת ביטוח.

מעריכה את התגובה שלך.

כל הכבוד ותודה ששיתפת, נראה לי חשוב מה שכתבת, מימה יש לך פה פרטנרית שיכולה להבין :)

את יכולה בבקשה?????? כבר קשה לי עם זה;(((((((( הילה

זהו אני הולכת לסיים את הטיפול בפגישה הבאה ביום שלישי. נכשלתי בטיפול. היא כל הזמן מציבה לי עוד גבולות ואני כבר לא עומדת בזה. הגעתי לשיא של חווית הדחייה והגעתי לסף הכאב. אני כבר לא מצליחה לתקשר איתה, נוצר לי פחד לדבר איתה. אני בוכה בלילה עם מחשבות טורדניות, קשה לי בין הפגישות וכשאני מגיעה לפגישה אני כבר לא מחוברת לרגשות ולא מצליחה לדבר על מה שמטריד אותי. אני מרגישה שזה סוף העולם לסיים את הטיפול אחרי כמעט 3 שנים, אבל כבר לא יכולה להיות שם יותר.

אל תמהרי לקבל החלטות...יש קשיים בכל קשר.גם בקשר טיפולי..ודווקא בו..גם לי בטיפול יש משברים בקשר איתה ואני רק צומחת מהם ומתחזקת גם אם באותו רגע מרגישה שהחיים הסתיימו. קחי נשימה..אתן תמשיכו לעבד הכל עד שתתחזקי

אני נורא לחוצה, חושבת עליה הרבה,(על המטפלת) בשבוע שעבר, פתאום עבר בי גל דאגה נורא שמשהו קרה לה, סתם כך... התלות הזו, הדאגה לשלומה, - לא נותנים מנוחה. כן, אמרתי לה. אז מה...? זה לא משנה את ההרגשה. רק מביך ומשפיל. על מה זה יושב? - חרדה קיומית? Attachment דפוק? so? אין לי סבלנות להסברים, לא מרגישה שהם מסייעים. אז מה אני רוצה ממך? לא יודעת... אנימה.

הי אנימה יקרה, הנה את פה. אמרת שלא בא לך על הסברים, אולי, אבל חשבתי שאולי בכל זאת כן מחפשת מילים מקלות? יש לי רעיון להסבר כלשהו שהיה יכול להתאים בעיניי, הסבר שיכול להניח את הדעת ואם נשמע בעיתוי מסוים גם להפחית חרדות. רציתי להציע את החשש הלא מודע מכך שאהבתך וקירבתך תהרוס אותה, את המטפלת. דבר-מה בקשר יבגוד. יאבד. כאילו בך האשמה. מדבר אלייך? אולי משהו מזה מזכיר קשרים של פעם? מאמינה שידיעה עוזרת, כי באיזשהו מקום אפשר גם להבין היכן כן נמצא ההיגיון. עם זאת, אני זוכרת שכשהרגש חזק כל-כך, לא קל בכלל, וכמו שאת אומרת, לפעמים גם להסברים קשה להרגיע. בכל אופן, מאמינה שאם הם נאמרים באופן חוזר, מגיע עיתוי בו משהו נטמע יותר לעומק. את אלופה בשירים. אז אולי במקום יכול אפשר היה לקשר לשיר מתאים. בריאות שלמה לכולם, סוריקטה

ושוב, כמו קוסם, כמו תמיד,- את מוצאת את המילים הנכונות, המדויקות, המבהירות מחד, - ומלטפות מאידך. קוראים לזה חכמת לב. תודה יקרה, מההזה - פרידות...??? שלא תעזי לעזוב את הפורום...! את מאד חשובה כאן! אנימה

כנראה שתראה (אם תראה9 רק כשתחזור. אז - דבר ראשון - תהנה ושיהיה לך כנס פורה. דבר שני - אני צריכה הבנה, אך בעיקר - הבטחה שלא אפגע, שזה בסדר. שיצא מזה רק טוב... אפילו שזה לא הגיוני, כי בעולם כאן - אין מצב לפנטזיות שכאלו להתגשם... ואפילו - רק לפנטז כאלו פנטזיות - זה כבר מסוכן.. אנימה

גם לבנות פה שתומכות ומאירות מילה פה ושם. שסובלים אותי בסבלנות בזמן שבא לי לפוצץ את העולם... יש פה עוד אנשים שתעסוקתית לא ממש עושים חיל מבחינת הגשמה ופרנסה? לי זה מאוד צובט שעד כה לא הצלחתי לשגשג יותר בחיים. אני מאוד מקווה שבעתיד יצא לי לנסות את כוחי כעצמאית . תרתי משמע.

כן, מימה :-) יש לך פה את סוריקטה המבוזבזת ובעלת עצמאות בדרגה לא-מי-יודע-מה. רואים איזה פער?... ראי תשובתי בעץ הנ"ל לשאלתו של אודי (הודעה שלישית מראש העץ) - http://www.doctors.co.il/forum-6/message-936941 ולתקן מה שכתוב שם בראש העץ - כבר היה לי קשר מועט-אך-טוב עם רופא הנפש, ואזכיר גם שמצבי היום שונה מאד מהמצב המאד גרוע בו הגעתי לטיפול. אולי איני כזאת פורחת, אבל הכל יחסי. התחלתי מאד למטה. לענייננו - כרגע לא אכפת לי לעבוד ב'דברים-של-מתחילים', ככל שאוכל, אבל הדאגה שלי היא שאיני יודעת לשים את עצמי גם במקומות כאלה. בעיית גישור. מה שאני מגיעה אליו הוא תמיד דרך אנשים שמכירים ואלה עבודות שהדרישות להן נמוכות מאד. יש לי, כאמור, פנטזיה ש'יגלו' אותי. מצטרפת לתודות שלך, ואודי – בהצלחה רבה! וכמובן, גם לך, מימה. סוריקטה

ראיתי אותה אז, אך את תגובתך האחרונה שם לא. כתבת שהמשאלה שמישהו יבכה על טרגדיית החיים שלך. ציינת בסוגריים שאולי זה יכול לעזור. מסכימה מאוד עם הסוגריים. אני מרגישה שלפעמים צריכה שידעו את הרע שלי, שיכירו בו, שידעו מה אני עוברת. אני מקבלת את זה רק מהמטפלת שלי ואולי גם קצת כאן, וכן, זה עוזר לי.

במן מצב שפוף והתנחמתי לי מתגובותייך

אז גם אני "לא עושה חיל" או לא מממשת את הפוטנציאל ולא מרוויחה כמו שמגיע לי לפי השכלתי כישורי וכו'...אני פריירית ופחדנית וכל הזמן מרגישה כאילו שעושים לי טובה שבכלל... אני מנסה לעבוד על זה, ויש שיפור מה בזמן האחרון, אבל עדין לא מרגישה שאני מצדיקה את הקיום שלי (ועוד הולכת לפסיכולוג ומוציאה גם על זה כסף). היה מתאים לי לא לעבוד בכלל, חבל שלא נשארנו ציידים לקטים, בתור לקטת הייתי בטח מצטיינת (-:.

להתנדב בפרוייקט פר"ח בתור חונכת לנער/ה בודד/ה .. דווקא מתחשק לי

הי מימה, רעיון יפיפה, בעיניי. זאת יכולה להיות גם דרך לטפל בעצמך. סוריקטה

איזה יופי! רעיון מצויין :) לכי על זה! יש בכך המון סיפוק (מניסיון)

אני אומרת לו שהוא מדי טוב אלי. מה גורם לאדם להגיד את זה? גם אצלי כמו אצל נטע המבוגרים בחיי הכאיבו וממש לא הגנו.

אני ניתקתי קשר עם המשפחה שלי לפני מספר שבועות. אבא התקשר מספר פעמים וגם שלח שני מיילים (לא פתחתי). אודי, אני מתגעגעת אליו!!! הגוף כואב מרוב געגועים. משהו מעוות בי. פגום וחולה מאוד. אודי, אבא שלי התעלל בי. הוא אף פעם לא התנצל ולא לקח אחריות. זה אף פעם לא דובר. הוא ניצל את תמימותי באופן ציני מאוד. אז למה אני מתגעגעת אליו? למה אני מרגישה שבלעדיו אין לי קיום????

היי מימה, סתם לומר שנגע בי והיה מעציב, הרגשתי שההודעה הזו צורחת את האין והריק, שבאופן פרדוקסלי שכזה הכי צריך לצרוח אותם. נעמה.

כן די... די לחפור.. כן.. מעניין אם זה עובד ככה.

הי מימה יקרה, את חמודה. אנ'לא כל-כך חושבת שזה עובד ככה. קרי, פחות מאמינה שזה עובד ככה. לי, לפחות, לקח די הרבה זמן בטיפול להבין מה ז'תומרת ה-די הזה. הנטייה להיכנס ללופים, לדעתי, היא נטייה שתמיד תישאר, אבל, עם העזרה המקצועית יוצאים מהם מהר יותר, הם פחות עמוקים וגם התדירות שלהם יותר קטנה. הרבה עבודה, ואח"כ עבודה עצמית. סוריקטה

הלב שלי מת

אני יכולה לא לחפור על זה יותר. אבל הזעם והזכרון בתוכי מן הסתם לא יעלמו בשניה הזאת ולעד. ייתכן הזעם ירגע ככל שיעבור הזמן אבל הזכרון.. חרא של 'הדהוד' ישאר. אלא אם העוסית תוכל לעזור לעזןר לי להפנים חוויות אחרות, תקווה מחודשת בלי שהזכרונות שלי יהרסו את זה

תנסי קצת להרפות..

וואי, נורא נורא נורא ביאס אותי שכתבת שאני צודקת (לגבי הפיהוק). היה עדיף שתגיד לי שזה טבעי, שזה קורה לכולם. גם ביאס אותי שחנה אישרה שזה לא קורה בטיפול שלה. גם נפגעתי מהכותרת שלך להודעה הקודמת שלי: "??".. אני מקנאת באחרות שמספרות על הטיפול שלהן, על החיבוקים והקרבה ובלי פיהוקים..שהן חשובות ויקרות למטפלים שלהן. מקנאת בתגובות שלך לאחרות. מקנאת בתגובות שלהן אחת לשניה כואב לי נורא, הכל כואב.. מתפוצץ לי הלב..יש לי מועקה ולחץ. מרגישה לבד לבד לבד.. לא יכולה עוד...... וואו, באמת שכואב לי........ זה לא הוגן.... ואין כוחות יותר.... והכל מאוס ומעייף ומתיש.. מה אעשה????? אין יותר מקום אצלי לכאב הזה שוב ושוב ושוב ושוב!!!! דייי!!! זה לא סתם ככה.. משהו לא בסדר.. זה לא הגיוני אחרת... זה לא ייתכן שזה סתם.. זה לא סתם... כואב לי..

שמלי, משהי מאוד יקרה לליבי אמרה לי פעם " אנחנו יותר מדי מספרים לעצמנו ספורים על מה שקורה לאחרים.. " וזה נכון ... אחת מספרת על חיבוק , השניה על כך שישבה ליד המטפלת ואת מספרת על פיהוק, האמנם? על פניו, התחושה שלך נכונה, אבל לצד החיבוק יש גם דברים אחרים, ובטוחה שגם לצד הפיהוק. האין דברים נוספים? חשבי לעצמך, ואם תרצי לשתף אז סבבה וכתבי 3 דברים חמודים שהמטפלת שלך עשתה או אמרה עבורך, בטוחה שתמצאי.

סיגל, תודה שראית אותי וכתבת לי. אני מעריכה את זה. הבעיה היא שחוץ מהפיהוק יש עוד מספר דברים פוגעים שהיא עשתה. הם מצטברים, וזה מלחיץ אותי לחשוב שאולי אני לא אמורה להיות אצלה. אודי, כתבתי לך עכשיו הודעה ארוכה, פה, כתגובה להודעה שלי, מכיוון שלא רציתי שהיא תבלוט ושאחרים יראו אותה - אבל איך שבאתי לשלוח, היא נמחקה לי. אז זה מבאס. כתבתי אותה כמה דקות.. ועכשיו איו לי כוח לנסות לשחזר. הייתי צריכה להוציא את התחושות האלה ממני ולשתף, לכן כתבתי.. אך כנראה שזה לא היה אמור להישלח. באסה.. :(

אבל זה כואב ויותר ויותר לבד... לא בא לי שלא תהיה פה מחר. זה בסדר שאני אומרת? מקווה שבסדר, שלא אגואיסטי מדי (לא זו הכוונה). בהצלחה בכנס

לא התכוונתי לבאס, להפך. אמנם אצלי אין פיהוקים. אבל קולות מהבטן שלה מעידים שאולי היא רעבה.. וזה מעצבן ויש עוד דברים וזה לא המקום לפרט. כשהראשונה אחרה לי כל הזמן, לא עשיתי כלום.. אבל זה הכעיס אותי. בסוף כן דיברתי איתה וזה דווקא עזר. ניסיתי לעודד את עצמי שאולי זה פשוט האופי שלה ולכן היא מאחרת. לפעמים עזר לפעמים פחות. תנסי אולי גם אצלך זה יעבוד. ואם לא זו לא בושה לקום ולעזוב ולהחליף. אני בטוחה שגם אודי יכול לומר שלא כל מטפל ומטופל מתאימים אחד לשני, אבל את זה רק שתיכן יודעות או תדעו. אני חושבת שכבר אמרתי לך מה דעתי. אני רואה שתי אפשרויות. אחת לדבר על זה ולקבל שהיא בנ"א. שתיים- שאולי היא באמת לא מתאימה לך. נסי לחשוב לבד ויחד איתה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר...

קולות מהבטן אני מכירה, גם לה יש כאלה מדי פעם. מקווה שזה לפחות לא קשור אליי... :) הבעיה היא שיש כל מיני דברים אחרים שהיא עושה שפוגעים בי, וכבר דיברנו עליהם והיא יודעת איך אני מרגישה. זה לא עזר. למרות שהתנצלה, היא ממשיכה עם זה. לגבי האפשרות השניה, חשבתי על זה המון - האם היא מתאימה לי. זה קשה לי לעזוב משום שהיא כן חשובה לי. לא פשוט לי להגיע למסקנה שהיא לא בשבילי ולהחליף. בנוסף אני חושבת שזה יקרה בכל מקום כי זה קשור אליי. אני האשמה. בקיצור, אני מבולבלת ומתוסכלת וזה מייאש. תודה לך על התגובות שלך :) ושאת מנסה לעזור. זה מרגש.

אם את חושבת שזו 'בעיה' שלך ואם תעזבי זו בריחה, אז ברור שמקומך בטיפול איתה... אבל יש מצבים שבהם מחליפים מטפל גם אם זה קשה לעשות את זה. קל לי להגיד כי בסוף היה לי תרוץ/ סיבה (חופשת לידה) שגרמו לי לעשות את זה בלי לחשוב יותר מדי שאולי היא באמת לא טובה לי.

אודי, אני רגילה שגברים פוגעים בי. אני רגילה שמתייחסים אליי כאל חפץ, כאל בובה יפה. רגילה שמושכים לי חזק בחוטים. מכאיבים. משתיקים. אני לא רגילה לטוב ולא מרגישה בטוחה כשטוב לי. מחכה לרע שיגיע. כשרע לי אני מרגישה מוכר. מרגישה בבית. לכן אני משחזרת שוב ושוב מערכות יחסים שבהם אני נפגעת. איך מתקנים את זה??? טוב אתה בטח תענה - בטיפול. אז יופי, אתמיד בטיפול. אני בדרך הנכונה. אבל בעצם, החיים האמיתיים הם לא בטוחים ומוגנים כמו חדר הטיפולים. אני אסמוך על "המטפל" וכך לא אגן על עצמי ובחוץ כן יפגעו בי.... אני מבולבלת. מה עושים? (אגב, גם אני "חופרת" שוב ושוב אז למה אתה לא נוזף בי כפי שנזפת במימה??? גם אני נעה במעגלים. רוב ההודעות שלי פה עוסקות באמון, תלות. גם בי תנזוף???? אתה לא צריך לנזוף בי, אני אנזוף כבר בעצמי!). לילה טוב נטע.

נטע, עצובה תחושת המריונטה הכאובה שאת כל כך מכירה... נזכרתי בסיפור של פינוקיו, אבל באופן סלקטיבי. רק בלוויתן שבולע אותו ובעיר השקרים המפחידה, פתאום אני לא זוכרת איך הכל מסתדר. וכשניסיתי להשלים לבד חשבתי שמישהו צריך ללמד אותו לשמור על עצמו, ושאפשר לעשות את זה רק מקרוב. אולי ככה לומדים משהו חדש לחזור עליו. נעם לי לקרוא שאת מרגישה שאת והג'פטו שלך בדרך הנכונה... נעמה.

אז איך נוכל להיות כאן את תהיה ככ עסוק? אודי אתה ממש איש רב פעלים. איזה כיף לנו שאתה כאן. אודי זו ממש זכות. באמת. אם תעזוב? לא יכולה לדמיין. סליחה מכולן שזה עלה לי, פשוט אחרי מה שכתבת על תולדות הפורום ועכשיו. אני מניחה שלא תהיה כאן לעד. אני צודקת? מי היה מאמין כמה אפשר להיקשר כאן. מרגישה שגם כאן אנחנו בסוג של טיפול.

איך מפסיקים את זה?? חווית קושי מלבה כאב בפצע נרקיסיסטי שקיים והוא זורק אחורנית לשחזור רגשי בזכרון. לופ שכזה