פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! אני לפני מתאם ורוצה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני בתקופה עמוסה נפשית ומדוכדכת, ורציתי ללכת לפסיכיאטר לקבל כדורים להרגעה. האם זה יפגע בסיכויי קבלה שלי ללימודים? האם הם יכולים לדעת מזה? האם עדיף להימנע מזה ולעבור את התקופה הזאת עם התמודדות בדרך טבעית יותר? תודה על העזרה.

רק אני הייתי באובססיה לבדוק כל רגע למה האתר לא עולה לי? אפילו חשבתי איזה כיף יהיה לאודי שאולי הוא יקבל יום חופש בזכות זה (:

הי אודי, הפורום קצת השתגע.. שמת לב? לפני חודש כשעברה שנה ביקשתי ממנה שתגיד משו. שאלה מה אני רוצה שתגיד. רציתי שתגיד שאני מתקדמת... משהו בסגנןן. אז ענתה שהיא לא הייתה משתמשת במילה הזו אבל לא הייתה לה גם מילה אחרת במקומה. היום שאלתי אותה מה היא עושה. הכוונה הייתה מה היא חושבת. אני הייתי מתחת לשמיכה ןחשבתי לעצמי ורציתי לדעת איפה היא. היא ענתה והופתעתי קצת. קצת לקחה את זה לכיוון גם שאולי אני צריכה לדעת שהיא נמצאת ושלא תעלם לי. הזכירה גם חלום שסיפרתי לה שבאמצע הטיפול אני פתאום מגלה שהלכה. בכל אופן מה שרציתי לספר היה שהיא שאלה אותי אם אני זוכרת את מה שהיא ענתה לי אז לפני חןדש שכשביקשתי שתגיד משהו. אמרתי שכן. ואז אמרה- שבתקופה האחרןנה היא מרגישה שהתקדמתי. ואם אז לא יכלה לומר, אז היום היא כבר אומרת שכן. גם אמרה ששאלה כמו ששאלתי לגבי מה היא חןשבת לא הייתה נשאלת ואולי אם כן אז היא לא הייתה עונה כי לא חשבה שאהיה מסוגלת לשמןע. והיום כן!! אודי, נכון שזה טוב? היה לי טוב לשמוע את זה ולהרגיש. קצת גם מפחיד אתה יודע. כי זה לא שמה שבהכרח יכלתי היום או אתמול אצליח גם מחר. אבל זה בסדר נכון? אודי אתה שמח בשבילי?

אני שמחה בשבילך.. גם שלי בדיוק אמרה לי בפגישה האחרונה שיש איזשהי התקדמות.. זה מוזר. אנחנו באמת דומות בטיפול. ואני גם יודעת שזה מפחיד.. אבל מה שכבר הצלחת לא יעלם, זה נשאר איתך, גם אם לפעמים נראה שלא.

התלבטתי אם ללכת לאיזה משהו. לא היה לי כוח לקום ורציתי להיכנס למיטה, השעה הייתה רק שבע בערב. התלבטתי והתלבטתי והיה לי קשה להקים את עצמי. אבל הצלחתי. עכשיו חזרתי. היה טוב. שמחה מאוד שיצאתי. קשה לי לקום ולהצליח לצאת או פשוט לעשות עם עצמי משהו, מקווה שאצליח להמשיך.

מכירה מעצמי כמה קשה לפעמים להזיז את עצמנו לפעולה. טוב שיצאת. זה עוזר להתאוורר. מקווה בשבילך שהמגמה תמשיך (אחרי הכל המיטה לא בורחת לשום מקום ותמיד אפשר להכנס אליה, אבל יותר מספק לעשות זאת מתי שנחים מיום של מפגש עם החיים, ולא כי בורחים מהם). בהצלחה מימה

אני מתפרקת לא מצליהח לרגע אני מרגיהש בשליטה ושוב צוללת כלפי חןץ כאילו בסדר כולם מרוצים נהדרת משתדלת מתפקדת ימים שלמים כל כך ארוכים כי איני יכוהל לישון ממש. מתעוררת מסיוטים כולי רטוהב מזעה ומפדח. ושוב סימנים שאני הולכת ולא אחזור הפעם וצער על שחזרתי ורחמים על הילדםי ושנהא וחוסר הבהנ ומחשבות שהעהולם הגדול הזה לא בשבילי אז להמ אני כאן ואלי תענה לי ביותר ממשפט וחצי המ אעשה ולאן אפהנ ואיך אלך ואיך אשאיר חורןב שכזה ואיך אשרוד ולהמ איכפת אם הכל שנאה להכל וכולם ובלבול. אני משתדלת אבל היא לא רוהצ להרפות ואומרת די תנוחי כבר עבר מספיק זמן ובסופו של דבר הכל נותר כפי שהיה וכך ימשיך והיא אורמת רק דברים מאוד רעים ואניפוחדתמכי היא חזקה ממני עכשיו אינ צריהכ להפסיק והיא צורחת בטרוף והראץעש בראש לא מפסיק המ היא רוהצ ממני. אנשים שסמכתי עליהם עזבו ולא רצו לטפל בי, הקשו עורף. הבדידות הזו בתוך החוויה ,ל הכאב והחלום והסיוטים והמוות קשה מאוד. עכשיו אני צריהכ להפיסק

שומעים מההודעה את ההצפה שאת מרגישה והבדידות עקב התמודדויות לא פשוטות ולפעמים ההרגשה שמכריעות וכבר אי אפשר. שאת כ"כ רוצה לנוח להפעמים ולרפות. האם להרפות זה חייב להיות דווקא משהו הרסני? אולי אפשר להרפות לפעמים ולנוח כדי להתאושש, לא במובן של 'לחדול ולוותר'. לא הבנתי מי זאת היא שצועקת עליך. האם דמות חיצונית או חלק פנימי שבך. מקווה עזר קצת שפרקת כאן את החוויה הלא פשוטה. שאני עושה את זה בזמנים של הצפה /סערה אודי קורא לזה 'ונטילציה'. עלי זה מקל לפעמים.מאחלת לך למצוא את רגעי המרגוע שלך ותגלי שלמרות כל הקשיים והאכזבות את מסוגלת ויכולה לעמוד בהם.

את כותבת דברים מאד קשים.. המילים זועקות החוצה את התחושות שלך אני מרגישה מההודעות שלך את הכאב הבלתי נסבל, זה עובר אליי ועושה לי צמרמורת. את נוגעת ללב הלוואי שיוקל לך, באמת באמת. אני מאחלת לך שיהיה יותר טוב ושקט.

תענה ? תגיד איך אפשר ליצור קול הם נוצרים מעצמם. תסביר איך בבקשה

תתייחס בבקשה לנושא התיוג שמציק לי. אבחנת 'בורדר ליין' שלטעמי כבר לא תקפה באמת. איך מתגברים על צרימת התיוג הזאת? טיפים? רעיון? הבנות הנפלאות כאן הגיבו לי. אשמח לשמוע גם ממך התייחסות לזה

שאלה לי אליך בתור מטפל וגם בתור אחד ששייך לקבוצת המטפלים. נניח ואתה, או כל מטפל אחר לצורך העניין, הולך לטיפול פסיכיאטרי, אתה תחשוב עליו משהו? תחשוב שהוא לא בסדר? לא יפריע לך בכלל? אשאל אחרת, אתה חושב שמי שמטופל תרופתית יכול לטפל? (ולא, אני לא שואלת על עצמי אלא בכללי), אני פשוט מנסה לדעת מה אתם חושבים לגבי זה. זו רק הרגשה שלי שמשהו לא בסדר? אתם בכלל יודעים מה זה להיות בטיפול? כי לי לפחות זה לא פשוט. אתה יודע את זה? זה נחמד מאוד להזדהות איתי בקושי שלי וזה אפילו נעים לי לרוב. אבל אתם יודעים מה זה? אתם מבינים שזה לא ככ פשוט. (אני מתכוונת גם לטיפול תרופתי וגם לטיפול פסיכולוגי)

להתמחות בפסיכיאטריה. נותן כיוון, עם זאת זה שמחייבים זה כביכול לא מעיד על הצורך האישי בטיפול...

משהו בטיפול הפסיכולוגי לא עבד. היא טעתה בצורה שהתנהלה בטיפול (הקודמת) ושאני שואלת לדעתך זה משהו אחר ואין מה להקביל בין זה לחוויות שהיו לי שם. זה דווקא ניסיון לחוש בדומות, במקומות שיש מכנים משותפים בתור בני אנוש אבל אצלה החוויה הייתה של פערים על גבי פערים וזה רק יצר פגיעה בחווית הערך העצמי.

ממש לא התכוונתי לחיבוק קונקרטי מצד המטפל שלי....זה לא מה שמציק או מטריד אותי.... אני מדברת על תחושה כללית של חיבוק, של החזקה, של הכלה בטיפול.... למרות שקוראת פה על בנות שכן מקבלות את החיבוק, וזה קצת מעורר רצון....אבל לא. אנחנו רחוקים נפשית מידיי מכדי שיהיה איזה רצון לחיבוק קונקרטי.... נקודה שלך שאני לא הבנתי, למה התכוונת שאם חייתי במצב של חסר וקור, אז הוא גם עושה את זה בטיפול??....זה נשמע לי הזוי... לא מספיק חסר כל כך מדמויות משמעותיות, וגם הוא מתנהג כמוהם?...וכן, ההתנהגויות שלו מציפות אותי מאוד....אבל מה הטעם? לאן זה מוביל אם מתחילה לראות אותו כמוהם ואפילו יותר גרוע,?? כי הוא עושה את זה בכוונה, הם לא. זה לא אמור להיות להיפך? שאם אדם חווה חוסר, אז הטיפול צריך למלא את המקום הזה לאט לאט?.... רחל.

אנשים שהם כמו 'יריבים'? שיש מתיחות ביניכם, חילוקי דעות, אינטרסים מנוגדים וכיוב' וההרגשה בזמן שהות משותפת היא של מתיחות? מכיר את ההרגשה הזאת? איך סובלים את זה? לי מאוד קשה לשהות באיזורים כאלה. איך אתה מתמודד? או שאתה פשוט מסתדר עם כולם? (יש דבר כזה?)

פעם כנראה שזה היה מבריח אותי כי היה גורם לי לסבול. אם לא היה לי נעים לא הייתי נשארת. אבל כיום אני מגיעה למסקנה שחיכוכים ומגעים צורמניים פה ושם יהיו תמיד אז אני צריכה ללמוד לשאת את זה איכשהו ו'לסבול' בלי להתרגש יותר מדי מהעובדה שאינטרקציה כלשהי לא זרמה בצורה הרמונית כמו שהייתי רוצה ויש קושי וצרימה ונוצר קונפליקט. לא לברוח בגלל זה. להצליח לשאת ולהמשיך להיות נוכחת בזירת הפעילות. שאלת אותי אבל בעצם לא ענית לי איך אתה חווה ומתמודד! נכון שזה אחרת מאצלי? נכון שאין לך את אינסטינקט ההמנעות? ובאוירה של ביקורת, קונפליקט, אי הסכמה, חיכוך, צרימה, יריבות.. אתה לא מבזבז אנרגיות על חווית התאכזבות מהעולם למה הוא כזה ולא אחר. נכון? כי אותי זה כן זורק לשם עדיין ולוקח לי זמן להתאושש בהרגשה

וואו, כמה הודעות היו. אם הייתי צריכה לענות על כל ההודעות האלה בפעם אחת, הייתי מתייאשת.. דמיינתי את עצמי במקומך והרגיש לי כאילו שאני טובעת בים. זה קשה לקרוא כל אחת ואחת ולתת תשומת לב והתייחסות ספציפית לכל סיפור בנפרד. ואתה עושה את זה כבר כמה שנים, ארבע ימים בשבוע! מקפיד תמיד להיות כאן בימי הפעילות - ראשון, שני, רביעי וחמישי. איך אתה עושה את זה????? בנוסף לאינסוף דברים אחרים שאתה עושה בחייך מחוץ לפורום! זה מדהים! מעריכה את זה מאוד! ואתה יודע, למטה קראת לי סמבדי. הייתי אמורה להעלב, אבל דווקא לא נעלבתי. הרגיש לי כאילו שאני מישהי אחרת, כאילו שלרגע לא הייתי אני. זה נחמד לא להיות אני.

שעסוקה בעצמי כל כך....באמת שאשמח לשמוע על הכנס, על תובנות של הכאב....ואולי כבר תלך לא נורא תספר בחמישי :)

ובכוונה הוספת אחת טפשה תלויה על ענף בודד עם אות קלון אדומה?

איך יש לך כוחות לכל כך הרבה דברים. אתה יודע? לא טוב לי בעבודה. החלטתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל ללמוד ולהתמקצע קצת יותר. אתמול בלילה קראתי קצת. מקווה שאצליח בזה. זהו, סיימתי לחפור להיום. אם בכלל תראה את זה עוד לפני רביעי. לילה טוב או יום טוב!

אוף אני מקנאה אודי חח. ברמה התיאורטית זה מסוג הנושאים שמאוד מעניינים גם אותי. נראה לי מרתק.

אתה יודע מה זה הזכיר לי היום? הייתי ביום רביעי וחזרת היום. כמו בטיפול שלי. אנחנו נפגשות שני ורביעי. זה שימח אותי כשחשבתי על זה. אז למרות שהיית חסר כאן אולי יצא משהו טוב.

הפעם לא אומר כלום (:

כי הן כן הגיעו אל המייל. שמלי כתבה וגם אני הגבתי. זו הייתה ההודעה שכתבתי שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי... טוב לא חשוב, יכול לקרות.

אודי שלום משהו מוזר קורה. אני קוראת בפורום כבר כמה שנים (לא כותבת, רק קוראת), קוראת את כל ההודעות והתגובות והתשובות, מכירה את הסיפורים האישיים, עוקבת אחר מה שקורה וכמובן גם מזדהה עם חלקים (כאלה שאין לי אומץ לכתוב). כמה כמה שבועות אני לא קוראת. בכלל. רוצה אבל משהו עוצר אותי. אני ממשיכה להכנס לפורום מידי יום. רק רואה שהכל מתקיים כרגיל... שיש שאלות, שאתה מגיע מידי יום לענות, ששומר על ימי המנוחה וכו'. רק מצליחה לראות שהכל ממשיך כרגיל ואז יוצאת מהאתר (ואומרת לעצמי שאחזור בהמשך לקרוא...). אני לא יודעת בדיוק מה אני שואלת פה. אולי אם אתה מבין מה קורה לי? מה ההיגיון בהתנהגות הזו? תודה

שלום, אני מטופל כבר מספר שנים בתרופות פסיכיאטריות נוגדות אובססיביות וחרדה. במהלך 2.5 השנים האחרונות הצלחתי להתמודד עם הלימודים האקדמיים (למרות חרדה משמעותית מלימודים) בזכות הסיוע התרופתי. בקיץ האחרון החליפו לי תרופות בגלל תופעות לוואי, ומאז אני לא מצליח לתפקד. עזבתי את הלימודים בשל התגברות החרדה מהלמודים והיעדר יכולת להתמודד. רציתי לדעת האם קיימים סוגי טיפול פסיכולוגיים שבזמן קצר (יחסית...מספר חודשים הכוונה) יכולים להביא לשיפור משמעותי? האם יש טיפולים "ממוקדים" לחרדה מועצמת הקשורה למשהו ספציפי? יש לציין, כי עומדים לרשותי רק 30 מפגשים מסובסדים, וחשוב לי לדעת האם מדובר במספר מפגשים מספיק לטיפול כנ"ל, או שמא מדובר במעט מפגשים? פשוט אין לי אפשרות לשלם מחיר מלא... אודה לכל עצה בעניין. תודה!

אודי, למה אני הורסת את עצמי? משחיתה את הגוף שלי בכל מני דרכים שונות ומשונות? אודי, איך אני אמורה להמשיך לחיות בשלום עם הגוף הזה? הגוף שלי הוא עדות לזוועה. אני מצבה מהלכת. ישר עולות בי מחשבות על ניצולי שואה שנשארו עם מספר על היד חרוט עמוק עמוק בבשר. גם אצלי זה כך. מרגישה את הזוהמה עמוק בגוף. נטע.

נטע יקרה , כל כך כואב שאת מרגישה ככה.. רוצה להיות לידך ולקוות שהדברים ישתפרו ושלא תרגישי את הזוהמה., כי זאת לא אשמתך :/

אבל הי, לפחות לא נעלבתי ממך. גם עכשיו וגם כשענית. זה גם טוב, לא?

ככ בא לי . בא לי להיות בן אדם שמח ושכבר לא יפריעו דברים שמפריעים עכשיו. אודי, איך עושים את זה? מרגישה שמשהו חסר. אז איך ממלאים? איך ממלאים באמת?

כל כך זהירה כמעט בלתי מורגשת הפחד להתרסק ליפול חזרה לתהום עדיף ליפול מנמוך מאשר מגבוהה אודי, תחזיק תקווה. בבקשה הילה

אודי, יצא כבר בחיי שכעסתי או התאכזבתי או סבלתי וכאבתי. אבל מה שלא קרה לי מעולם זה חוויה של 'לב נאטם'. שהיכולת להרגיש אבדה פתאום משהו מאוד נסגר, נאטם. אני לא מצליחה להבין מה התועלת בחוויה כזו לאדם אבל חוויתי אותה בתוך הטיפול הפסיכולוגי ומבחינתי היא התרחשה כתוצר של תנאי הטיפול. מה מטפל אמור לעשות כשמטופל חווה דבר כזה? מה כבר שבאותו רגע לא הייתה לי אפילו יכולת לדווח במילים מה עובר בי. פשוט נסגרתי והתכווצתי. משהו בי נאטם. זאת הייתה חוויה קשה.

זה שעכשיו לא מעורר בי דברים קשים כאלו בתוך הפגישות, הוא שונה לגמרי. היא מדברת אלי בגובה העיניים כמו חברה כזאת, לא באה בעמימות. וגם אני לא עושה לה אידיאליזציה כמו שהיה עם הקודמת

אני רוצה להגיד שקשה ועד כמה אבל המילים מתפוררות בדרך החוצה.. אני רוצה להסביר את החלל הזה ששואב אבל אי אפשר להוציא ממנו.כלום. קשה לי!!!!

קראתי את הודעתה של סוריקטה.. אודי... הלב שלי מתפוצץ למליוני חלקיקים קטנים.. הזעם,חוסר אונים, הכאב הנוראי והעצב האינסופי הזה... אודי, יש בי המון זעם על העולם . איך לא רואים את סוריקטה ? על עוורון העולם... איזה חוסר אונים.. כאליו, בא לי לתת לה יד, לקחת אותה איתי, להציג אותה במקומות העבודה שלי ושיפנו לה כסא ענקי.. כן אודי..פנטזיית "המציל".. "אני במבי כל יכולה,אומניפוטנטית, אני אציל את העולם ".. :(((( אודי, נורא נורא כואב לי.. אני לא יודעת אם סוריקטה באמת עומדת להפרד מאיתנו.. היא דיברה על הרגשת פרידה.. וזה כנראה מחבר אותי להרגשות פרידה שלי.. אודי.. הלב שלי מתנפץ מכאב.. אני כאילו מתבוננת על הגלים שמתנפצים אל הסלעים ומרגישה עצב אינסופי.. אין לו סוף לעצב.. במבי.

(      חיבוק כזה רחב      ) שלך ואיתך, סוריקטה

אחותי שלי.. יש בי רצון ופנטזיה לפגוש אותך.. שלך-במבי.

במבי, את יודעת, במציאות, כבר שנים שאני מבקשת עזרה במציאת מקום, מבקשת אותה מקבוצת האנשים המצומצמת שאני מכירה. אחת מאלו שאני מכירה אמרה לי, ודווקא מישהי שעזרה לי קצת ממרחק אמנם (היא לא אוהבת אותי), ש - אף אחד לא ייקח אחריות בהמלצה למקום עבודה מישהי כמוני שאין לה CV. אבל את יודעת, עדיין יש לי פנטזיה שמישהו כן ירצה להציג אותי על אף ש אההמ, קורות החיים שלי מבחינה תעסוקתית ולימודית לא מראות על ניסיון רב. קצת באסה. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אם תראי את ההודעה בכלל, רק רציתי לספר שאיש אהוב ויקר לי הוא בעל כישורים מרשימים בצורה יוצאת דופן ובעל איזה קושי פנימי עם מסגרות, או לפחות היה בעל קושי שכזה, ולכן ברזומה שלו יש 9 שנות לימודים בלבד וניסיון תעסוקתי אפסי. וזה לא סיפור סינדרלה שעכשיו הוא מנכ"ל בלהבלה או משהו, אבל הוא מצא לו עבודה שמתאימה במידה מסויימת ליכולותיו ובתהליכים מתקדמים של הקמת עסק קטן משלו בתחומו. אז אני מרשה לעצמי להיות אופטימית, טוב? מאמינה בך... (העזרה הקונקרטית שאני יכולה לספק מאוד נקודתית ומוגבלת, אבל אם את חושבת שהיא יכולה לעזור במשהו, אשמח, גם בעולם האמיתי...) נעמה.

קצת רבה הרבה הרבה באסה.. את יודעת? אני מכירה לא מעט אנשים עם תארים מתקדמים, עם תעודות מקיר לקיר... ואת יודעת מה ? וגם אם התעודה היחידה שיש לך היא תעודת סיום של כיתה א' עממי.. את "מכניסה בכיס הקטן" כל כך הרבה אנשים עם החוכמה שלך, הדיוק, העומק, הידע.. כאילו, לא נשמע לי הגיוני שאדם שהוא אוטודידקט , ישאר ככה.. כאילו, בא לי לשאול אותך איך אני יכולה לעזור לך ממש ? ואולי שאלה שקודמת לה, האם אני יכולה לעזור לך ? איך את מצליחה ללחוץ לי מיידית על כפתור "הרצון להציל" ייתכן שבגלל שכילדה "הייתי מפגרת" וכן..איכשהו כשגדלתי אולי כזה עקפתי את "המפגרת"..והמשכתי וכן, יש לי ביד אי אילו ניירות.. אבל הזכרון הזה ,חוסר אונים,זעם אדיר,קנאה ומה לא.. רוצה שתדעי שאני מאוד מאוד מאוד מעריכה אותך ואוהבת אותך.. עם אנשים כמוך העולם יראה אחרת.. טוב יותר. איתך-במבי.

כמעט רציתי לכתוב בעילום שם...האם יתכן כי יש דברים שאנחנו שוכחים אבל נזכרים בהם בעקבות הטיפול? מתארת לעצמי שכן אבל האם גם דברים שהם לא טראומטיים? כלומר יכול להיות שעכשיו בעקבות הטיפול נזכרת בדברים אפילו שבזמנו לא נחוו אצלי כטראומטיים ובעצם הם לא כאלה רק הם גורמים לי לשנוא את עצמי וממש לא להתגאות בי :( האם גם פה זה הדחקה? וזה זיכרון כזה רגיל לא פלאשבק, פשוט זיכרון שאולי פשוט מופיע......גם בלילה קצת בחלום......מה אתה אומר? הייתה הדחקה?

לא ענית אבל מדוע חשובים הפרטים????? אין טראומה, אין!!יש חוויה אחרת וזה גורם לי לחוש רע :( ושונה ומוזרה מכל האחרות..... ואל בטוחה בכלל שתראה את ההודעה כבר :(

שלום! אני בת 27 מתל-אביב, בריאה בדר"כ אבל עם עבודה מלחיצה והרבה תסמינים שהם כנראה פסיכוסומטיים. יש לי באמת סה"כ (טפו טפו) הרבה סיבות להרגיש מצוין, אבל אני מרגישה שמשהו חסר לי ולכן חשבתי לנסות טיפול. הבנתי מאנשים שונים וגם מחיפוש באינטנרט שיכולה להיות בעייתיות עם טיפול דרך הקופה, בעיקר מבחינת החשיפה של המידע לרופאים שונים שאינם הפסיכולוג, ובכלל. האם באמת ישנו סיכון שכזה מללכת לטיפול בקופה? במידה ולא, אני יכולה להרשות לעצמי טיפול פרטי, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל בחיפוש אחר מטפלת. אשמח לסיוע בהתלבטות! תודה.

טוב נו, משתפת למרות מבול ההודעות.......אוףףףףףףףףף אמרתי לה שאני טוחנת מים, חוזרת על אותו הדבר, היא אמרה שאפילו 7000 פעם זה בסדר כי זה עיבוד או שצריך את זה משהו כזה לא זוכרת מה ענתה.. ואז ספרתי לה פרטים שלא שמעה מעולם ואולי גם אני לא ממש שמעתי אותם??????? למה חשוב לספר פרטים?????? בכלל לא זכרתי אותם ועכשיו זוכרת עוד ועוד ועוד שזה מחרפן.......ולמה אודי זה חשוב הפרטים? מה זה? מציצנות???????למה?????????למה שאלות כאלה???????ובכלל אני לא סובלת מפלאשבקים זה לא זה! וגם לא ניתוקים אבל זה מפריע......למה?????? אוףףףףףףףף עצבנה אותי, ובכלל היה לי טלפון עניתי כי זה הילד שלי..והיא בינתיים אמרה שהיא מציצה בפון שלה כי אני הייתי בפון....לא שאכפת לי אבל אח"כ הפון שלה נשאר על השולחן וזמזם ואני עם הפרטים שלי והיא עם השאלות שלה............מצב דפוק!!!!!!!! רע לי היום :( אולי מצטערת ששיתפתי אותה בכלל :( ובסוף אמרתי לה שיהיה לי קשה השבוע...היא אמרה שנתחבק אני לא רציתי, ויתרתי על זה......והיא דווקא אמרה שטוב שאני יכולה לומר לה מתי לא מתאים לי........ובאמת קשה.....השיתוף הזה.....אין פה לעג נכון????? היא לא לועגת לי?????אוףףףףףף

איך פותרים רגשות ככגון זה? ואם מישהו ישפוט אותי- למה האפשרות הזאת מרגישה כמו כזה דבר מאיים? זאת שאני שצריכה להיות שם לעמוד לצידי לא? מפחדת להיהרס מביקורת ו/או עויינות/צרות עין של אחרים. רוצה להיות יותר חזקה מזה. לא לפחד להיות אני כמו שאני עם סיפור חיי כמו שהוא . נמאס לי מהבושה אודי, מהפחד. אז לא היה לי מסלול חיים של ילדי שמנת בצורת תיכון צבא טיול לחול אוניברסיטה זוגיות קריירה ילדים.... אז אני פגומה בגלל זה? שווה פחות בגלל זה? אני מרגישה שלא הייתי צריכה לחתום נכות אלא להתמודד עם הקשיים שלי, רק שלא הבנתי אותם ולא הסבירו לי אותם כמו שצריך.. מרגישה שהפילו אותי בין הכסאות. קשה לי אודי. אני לא מאמינה שהגעתי לזה שיש לי תוית כזאת של אנשים מוגבלים עם פיגור או נכים בכסא או אני לא יודעת מה. אני נורמלית לגמרי חכמה ונחמדה וקצת קשה לי יותר אז למה יש לי את התוית הדפוקה הזאת רק כי היה לי קצת יותר קשה בחיים לתפקד? זה מרגיש כמו גנאי. 'הכרה בנכות'. איך זה אמור לעזור לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ככה? בא לי ללכת לביטוח לאומי לבטל את זה ורק בגלל הכסף אני משאירה... ואם הייתי מביאה ילד מה זה אומר שיש לו אמא עם הכרה כזאת? אתה מבין שבכלל לא הבנתי את ההשלכות של זה ופעלתי רק תחת לחץ של המטפלת שאצא לעבוד? זה כאילו שפכו חומצה על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?!! בא לי לצרוח אודי. לצרוח. בוכה. ואתה לא תעזור בכלום. מרגיש כמו לדמם מול קירות לבנים שאפילו דוחים את הכתמים כמו טפלון. כלום לא נוגע בהם. לא אכפת להם בכלל. שוב מן מיני שחזור שכזה.. כי אף אחד לא עוזר לי לתקן וליישר את כל מה שהתעקם לי במסלול החיים ומצד שני גם לא ממש עוזרים לעכל, לקבל... זה מאוד מעכב אותי אודי. זה אוכל לי אנרגיות ויוצר עיכוב. פגעו לי בדימוי העצמי במקום לעזור לשקם. הטיפול ההוא פגע לי באופן נוראי בדימוי העצמי. מה יכול לעזור? אבל באמת לעזור? איך יוצאים מהארון של הבושה?? מרגישה חוסר אונים נוראי. בא לי לצרוח ואף אחד לא עוזר. הפסיכולוגית נטשה אותי בשיא התופת שהייתה. כיוונה אותי לא מותאם ואז נטשה אותי להתמודד עם ההשלכות לבד. אני לא יכולה לבוא אמיתית מול העולם בלי מסכות . שמישהו יעזור כבר. למה אף אחד לא מבין את הקושי שלי כמו שצריך ולא מציע פתרון? אף אחד לא מבין אותי :( גם אני לא. לא מבינה למה הבושה הזאת. יש אנשים שעושים דברים נוראיים ולא מתביישים אני בגלל חולשות בא לי למות מבושה. אני שונאת את המילה 'נכות'. זה לא נכון וזה גנאי! כמו כינוי קלון ובסהכ מה חטא אדם? אין לי פיגור ואין לי כסא גלגלים. אני נורמלית! אז למה דווקא מילה כזאת?? לא יכלו להמציא אחרת??? זאת גם מילה מאוד פטליסטית 'נכות'. זה נוראי. לא כיף לי שמדביקים לי מבחוץ תויות וכינויים. מביש לפגוש אנשים ככה ולתת להם להכיר אותי באמת. אני לא מסוגלת להגיד את זה על עצמי אפילו. כמו משהו טראומטי שלא רוצה לחשוב עליו. מדחיקה. זה נראה לך נורמלי לנפש אודי? חבל שסמכתי והקשבתי למטפלים. אם היה לי אותי כמו שצריך עם תעצומות וכח זה לא היה קורה. זאת הבעיה, שאין לי אותי לצידי כמו שצריך. הכל יותר מדי מחלחל לי. עזרה. אני רוצה עזרה מועילה! רוצה עזרה מועילה!

להיות במקום כל כך קשה, נזקקת, זועקת ולהרגיש לבד בתוך כל זה. את חזקה בלהעביר את רגשותייך בעצמה, במילים. כאן את בלי מסכות ובחוץ זה בסדר לא לקדש את המחלה, המחלה היא לא את, היא שלך ואינך חייבת להביא אותה בכל מקום. אולי תוכלי לחשוב על קצבת הנכות כעל מילגה שניתנת לך כדי ללמוד לטפל בעצמך כרגע. לכשתתחזקי תוכלי לותר עליה, אם תרצי.

כשאני יותר מאופסת חושבת גם בדומה למה שרשמת

באמת איך פותרים? סליחה מימה שאני תופסת עלייך טרמפ. אני שואלת לא בציניות, כל כך הרבה שנים ועדין לא מסוגלת לשתף באמת או לספר על עצמי מרוב בושה אני חושבת להפסיק את הטיפול בין היתר בגלל זה. מצד שני אפשר לחיות גם ככה, וגם בלי שום טיפול, אני חיה עם הפיצול הזה מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר המון שנים בזוגיות בתור אמא, אפילו בתוך הטיפול... אבל יש לזה מחיר, זה לחיות על חבל דק, כל הזמן לוותר ולהיות מאוד חרדה או מנותקת. אולי באמת אין לזה פתרון מלא?

את כל מה שכתבתי. אני קצת מדוכאת, וסתם כותבת כאן במקום לעשות מה שצריך...(ומה בכלל צריך?) הכל סתם. סליחה

זה בדיוק זה. המעברים בין תקווה ליאוש. בין לוותר לבכ"ז לחפש דרך, מוצא פתרון. מאחלת לך להצליח למצוא . מאוד קשה לחיות עם הפיצולים האלה. לפעמים נראה לי שכל הרעיון הזה של טיפולים בקליניקות שיש סודיות ושם אנשים מראים חולשות ובינתיים בחיים הם מעמידים פנים, איכשהו יוצא שהכל מפצל ומפוצל..

הי מימה, הבושה, התגובה העוצמתית-ואולי-אף-הרסנית לשיפוטיות -- בדר"כ נובעות כתוצאה מקיומו של קול פנימי יהיר, נוקשה ובלתי סלחני או מתפשר, המזדהה כל-כך עד שהוא עושה כזה זום-אין שהופך את החולשה או הפגם או הנכות ל-הכל ופחות מכיר בנחמדות, בחכמה, ביופי וברוך. אינטגרציה משמעה להצליח לראות גם וגם. את השלם אך לא מושלם. מה קוראים אותה לקבל את עצמך כמו שאת. לקבל אחרים כמו שהם. סוריקטה

מימה, רציתי לכתוב לך בהודעה על ההעלאה בשכר שני דברים, האחד מזל טוב (ובאמת עם חיוך, כי כתבת כמה שזה חשוב לך כבר מזמן!), והשני שמבין השורות נדמה לי שמגיע לך והיה מגיע לך גם לפני שהיא נתנה לך את ההעלאה וגם אם היא לא הייתה נותנת. כלומר, שהייתה שם מציאות קיימת גם אם לא קיבלה אישוש. ואז בהודעה הזו גם רציתי לומר שני דברים דומים. האחד שהקושי קיים שם בין אם מגדירים אותו באופן מסויים ובין אם לא, הוא מציאות שישנה בלי קשר להכרה של הממשל בה או לא. והשני, שבהתחלה נורא כעסתי על הדברים שלך. יש אנשים אהובים לי שמסתובבים גם הם עם תעודת נכות, והכעיס אותי שאת מחברת לזה קלון, גנאי, פחיתות. אדם על כסא גלגלים לא פחות טוב מאדם הולך. ואחרי שקצת נרגע בי הכעס החליפה אותו ההבנה שזה בעצם פשוט מראה כמה כואב לך עם עצמך, ונעשה לי עצוב. אולי אם החברה הייתה נגישה ב-100% לכל סוגי האנשים ולכל סוגי הקשיים לא היה צורך בקצבאות נכות בכלל, אבל במציאות כיום לא בכל מצב קל להתנהל בחברה. וככה אני רואה את ההכרה בנכות - אנו מכירים בנכות החברה להתאים את עצמה לכל אחד באופן מושלם, ועל כן מסייעים לאנשים שונים להסתדר בה. זה לא מסיר מהאדם את האחריות על עצמו, זה לא מסיר קושי אובייקטיבי שמגבלות שונות מביאות. פשוט נטו הכסף שכל כך דרוש במציאות שלנו, ויש מי שקשה לו יותר להשיג אותו... חשבתי על ילדה יקרה לי, שהייתי מאחלת לך לתפוס את הנכות כמוה. היא אומרת שתעודת הנכות היא מה שעוזר לשלם על הטיפולים שהיא צריכה ומה שבגללו היא מגיעה קדימה בתור בלונה פארק, כי באמת קשה לה מאוד לחכות. :) נעמה.

אני באמת לא רוצה להזדהות עם תוית כזאת וגם לא מרגישה שהיא נכונה. יש לי קשיים. כן. יש לי קשיים, רגישות יתר וכ'. דווקא מבחינת סימפטומים מצב יחסית משופר ביחס לעבר ודווקא עכשיו אני תקועה עם התוית הזאת. אני לא מרגישה שהיא מתארת אותי ואת מצבי. היא יוצרת פיצול בנפש . זה מאוד בעייתי תוויות כאלה ולא הקדשתי לכך מחשבה בכלל בזמן שקיבלתי את ההחלטה. עכשיו אני מרגישה שזה מייצר בעיה בדימוי העצמי שלי. אני לא אוהבת את הרגשת ההסתרה הזאת. זה מפריע לי להיות אדם שלם. מנסה לחשוב על זה כעל סיוע כלכלי נטו שמקבלת כי קשה לי לסבול שהות בתוך מסגרות תובעניות מדי. זה הכל. מעבר לזה אני רוצה להיות נורמלית לגמרי ומשתדלת לתפוס את עצמי ככזו, זה פשוט מפריע. כי איפושהו התיוג הזה קיים בכ"ז. מקווה שאלמד לעשות את ההפרדה בלי שיערער אותי יותר. ה'הכרה בנכות' זה רק חתיכת נייר עם עם רבע משפט שמנפיקה איזו מערכת ביורוקרטית. זה לא מי שאני!

היי מימה, כלכך מזדהה עם מה שאת כותבת, מאוד מבינה על מה את מדברת.. אם היה לי הכישרון להתבטא כמוך, אלו בדיוק המילים שהיו יוצאות לי מהפה. כמוך, גם אני מרגישה שעלי להתכסות תמיד , כי נדמה לי שמשהו בהתנהלות של חיי שונה ומשונה, וחורג מהסדר הטוב והמקובל והלא קונבנציונלי, גם אצלי, ( כך נדמה לי...)דברים התקלקלו בדרך ושלא באשמתי, ומסתובבת עם מעין אות קיין על המצח. האמת , כבר נואשתי מלמצא פתרון שחפשתי שנים, ואני נמצאת בסוג של הרמת ידיים לטוב ולרע. תודה לך מימה על השיתוף.

התרגשתי לקרוא שמישהו פה מרגיש כזאת הזדהות. בד"כ מרגישה סתם חופרת ולבד בהתמודדות שאחרים לא ממש מבינים

משהו יציב אני מבקשת,שאפשר להשען עליו להרגיש כמ הוא בטוח ושומר ומגן.למה צריך לשמןר עלייך טפשה? מפני מי או מה. אנילא בטוחה שאני יודעת. הולכת ומשתגעת.מחפשת ולאמוצאת.לרגע מצליחה להאחז ובאחת שוקעת עולה מדברת איתי אל עצמי דברים שאי אפשר בהם לגעת ואני יןדעת שהתרופה רעה משבשת את הגוף כמו אותן נשים כבדות בקבוצה, כולן מנופחות מכדורים, ודיבורן מוזר והרופאה רק אומרת מחקרים מןכיחים ש.. אני מורידה מינונים על דעת עצמי כדי שלא אצטרך שוב לשאול ולשמןע עד כמה זה לא משמין אני שמנה מכדורים ןלא ממש מאוכל ואנ י לא פוחדת להפסיק בהדרגה או בבת אחת אבל אני נזהרת. ובטיפול הזה היא אומרת שאני צריכה להתרגל או למה באתי אליהם ומה היה בכל מקום אחר. למה את כל הזמן רוצה עוד טפשה? אף פעם את לא מסתפקת רקצועקת מתרחקת רוצה לבד או כלום או הרבה או משהו משמעותי שלא קוראים לו במילים ודברים שלא נוגעים במקומות ןהכל נשאר נקי. למה את צריכה להגיד את זה טפשה? זה לא קשור למילים רק להרגשה שבמקום אחד מותר ואסור באחר ואם אף אחד לא מקשיב וכולם עוזבים איך אמצא מקום בטוח ושומר. מה זה בטוח טפשה?

אחת תלויה כאן על ענף בודד וכולם דרכו עליו והלכו סביב והיא נשארה עם אות קלון אדומה תלויה על ענף בודד, רואה איך כולם עלו למעלה והיא דוחפת קצת מלמטה כדי לקבל קצת אויר. מחר אולי לא אהיה כאן, אלך למקום אחר, שבו לימים יש מקצב לא ברור ולאנשים יש קצב אחר. הכל יתנהל באיטיות מבהילה, בין קירות שהיו לבנים. ודשדוש רגליהם במסדרון הצר, יהיה השעון של יומי. מצד אחד לאחר עוברים הצעדים כל היום עד שלילה ירד. אז תשמע אנחה, צעקה, אנקה, שתרעיד את מיטות הברזל. ומה אעשה כאן עם כל הכאב והצער שנותר מאחור? ומתי יגמר כל הפרק הזה ואיך אוכל לחזור.

כנראה שההודעה שלך התפספסה. נשמע מכל השירים החזקים וההודעות שקשה לך אבל את נלחמת. הלואי שהניצחון קרוב, שיהיו רגעים של שלווה ונחת. שתמצאי את היציבות וההגנה בתוכך פנימה.

שכותבות אחת לשנייה בעצים מסועפים אני הולכת לאיבוד בתוך כל זה ומרגישה לא שייכת ;(((((( מרגישה עלה נושר שעף ברוח

הי הילה יקרה, אולי נשב לצדך בעץ שפתחת ותוכלי להרגיש קצת חמימות מחבקת? סוריקטה

יודעת לומר מה יעזור?

כבר כמעט לא נשאר בי את הקול שכן שולח יד, כל כך הרבה הודעות מחק עכשיו הקול שדורש להעלים אותי ואת הגועל שאני מעלה בו. אולי זו הודעה של זרת שלוחה, שמחפשת זרת אחרת. מחפשת דרך לשים שנורקל קטן לפני הצלילה הבאה. לא ברור לי למי להקשיב. מבולבלת כל כך, מילים של לפני שקיעה, כבר תחילתה. נ ע מ ה

בוא בבקשה תעזור לה להרגע

אודי, אני מנסה לתת בו אמון. זה המון עבורי. זה קשה אבל אני לא מוותרת. אני גם לא בורחת. אני מתמודדת בפעם הראשונה בחיי. כשקשה אני מדברת איתו, גם אם זה מביך וכואב. אודי, תודה שכתבת שאתה מזהה התקדמות. זה היה חשוב לי לשמוע את זה. אני חושבת שהתובנה הכי משמעותית שהגעתי אליה בעקבות חווית הטיפול היא שתלות (בבן אדם הנכון) היא לא בהכרח דבר רע. הידיעה שהוא זמין עבורי 24/7 מרגיעה אותי וגורמת לי להרגיש מאוד "מוחזקת". דווקא כשהוא לא מגביל אותי בקשר בין הפגישות, אני רגועה ולאו דווקא יוצרת קשר. טוב לי עם הידיעה שמתי שאצטרך הוא יהיה נוכח עבורי. נטע.

אודי..בחודש האחרון יש שיפור משמעותי בשני תחומים בחיים שלי..ממש קידום ניכר..וגם המצב רוח הרבה יותר טוב..כולם מחמיאים לי שקרה לי משהו טוב לאחרונה..ואני באמת מרגישה שעליתי על דרך המלך..אני שמחה שאני בכיוון הנכון..רק שיש לי דבר אחד שגורם לי לכאב..לקושי..וזה התלות במטפלת..מנסיון שלך מטופלים נגמלים מהתלות הזו? מרגישה שהקשר איתה מרפא אותי..מחייה אותי..כאילו אני עוברת לידה של עצמי מחדש וגדלה מחדש הפעם לצד אם אוהבת..מפחדת שלא אגמל ממנה..יש קידום משמעותי בתפקוד שלי בחיי היום יום אבל חושבת עלייה המון..היא איתי כל הזמן..איך נפרדים מדמות כזו? היא באמת כמו אמא בשבילי!אני אוהבת אותה!!

שתפנימי אותה כל כך... שלא תזדקקי ולא תהיי תלויה בה בעוצמות האלה...

אוי, זה מעורר אצלי תחושת גועל ותחושות מאוד לא נעימות. שונאת את ההשוואה הזו. לא מסתדרת ולא רוצה שיגידו את זה לידי.

כל כך!! זה אולי חלק מיחסי העברה שיש לי איתו, אבל המילים שלו, ההתנהגות שלו גורמים לי להרגיש לא רצויה, לא בסדר, אשמה בכל מה שקורה לי בחיים...בכל מה שקורה בטיפול.... כן, תובנות ודברים שפתחנו גרמו לי להרגיש אשמה יותר, ובמקום שירכך את זה ויגיד לי שלא, שאני בסדר. הוא שותק. ושהוא מתבטא הוא לפעמים פוגע...וגורם לי להרגיש יותר אשמה.... למה מטפלים אומרים שוב ושוב בואי נעבוד על זה, נדבר? ואין להם אומץ להגיד פגענו, והטיפול לא מתקדם, בואי נחשוב על דרך אחרת??? למה?????? כי אני משלמת להם???? סליחה שמצופת וקשה לי.....;(

אז אולי תגיד לי איך אני אמורה לדעת ולשפוט מתי טיפול הוא יעיל ושווה להתמיד בו ומתי אני מזבזבת זמן וכסף ואולי בכלל יש עזרה מסוג אחר יותר מועילה? העוסית עושה איתי עכשיו מה שהיא מכנה 'עבודת אינטגרציה בין חלקים'. היא אפיינה אצלי כמה חלקים באישיות שהם דומיננטיים,למשל החלק הזועם שבי, החלק המרצה, החלק חסר האונים... לטענתה עבודה על אינטגרציה תועיל אפילו לירידה בסימפטום הבולימי... היום היא התחילה 'לראיין' את החלק הזועם שבי ודיברנו על תפקידו כמנגנון הגנה מפני תחושות שקשה לסבול... הכל סבבה, אפילו שאלה אותי איפה החלק הזה בא לידי ביטוי בילדות, אוקי... כלומר שוב 'עבודת שורשים'.. שיהיה. אבל שיצאתי משם אני מרגישה ספק איך זה אמור לעזור בחיי בהווה, והאמת שהיה לי את תחושת הריק המוכרת ודחף לקניית אוכל... הצלחתי למתן אותו קצת הפעם. האם אתה חושב שהתמדה בתהליך שהיא מובילה אותי בו באמת תעזור לי אודי לשפר את חיי? אני מחפשת בנרות איזה שביב אחריות שלכם כאנשי מקצוע כלפי התועלת של תהליכים... אני מאוד רוצה שיעזור ושוב מוצאת את עצמי משקיעה זמן וכסף ובאותה נשימה חוששת שאולי אני מפספסת משהו שיכול להיות מתאים יותר ובאמת מספק יותר מבחינת מענה. אין כסף וזמן להכל הרי. חשבתי לנסות פסיכודרמה בכלל. מכיר קצת את התחום הזה? אני רוצה לעזור לעצמי להתקדם בחיי ואין לי מושג איפה הכי כדאי להשקיע את המשאבים שלי. מקווה שלא אקבל תשובה פילוסופית כגון 'אין בחיים בטחונות בכלום' . זה ישר מחשיד ששוב אני מכלה את עצמי לחינם ואף אחד לא עומד מאחורי הסיוע שהוא מציע. מכיר מקומות/מטפלים טובים לפסיכודרמה? רוצה ללמוד לבטא ולהביע את עצמי באופן עשיר ומלא יותר. נמאס מפטפוטים על העבר :/ זה משגע אותי שאין לכם אחריות על עצמכם והכל רק המטופל לבד צריך לגשש בערפל של אי ודאות וללכת לאיבוד בים של סימני שאלה..

יש הבדל בין לענות לי תשובה שאני ביקשה לקבל ודעה שאני ביקשתי לשמוע לבין על דעת עצמך לומר לי מה אתה חושב על משהו בלי שביקשתי לדעת ורק אז זה נחווה מערער. אם אני שואלת אני אחווה תשובה שמשהו מערער. אולי 'לא מספק'. אבל לא מערער. לא הרסני. כי זה לא חודרני אם השאלה הגיעה מיוזמתי

שלום רב, אני סובלת כבר שנים מעליות וירידות במצב הרוח. מאד רוצה להתחיל טיפול מקצועי לטווח ארוך. אשמח להמלצה על מטפלת באיזור ר"ג-גבעתיים-ת"א שעובד בהסדר עם קופ"ח כללית. תודה מראש

אודי, אני אומרת משהו.. טוב? היית חסר ביום חמישי

אודי, מתי יודעים??... אז באתי, דיברתי, הבעתי, סיפרתי כל מה שקשה לי, יש גבולות. אין התכתבויות, יש שעה קבועה. אבל לא, הוא לא מכיל אותי. לא מספיק תומך. קר כל כך רגשית. וזה ככה בחודשים האחרונים. רק הולך ומחמיר. וניסיתי. באמת ניסיתי אודי!! אני מרגישה שטיפול יכול להיות אחרת. לא מרגישה, יודעת. בוודאות. כן, יש מורכבות וקשיים. אבל לא ככה. זה מרגיש לי כבר לא נכון. לא בריא. ואולי צריכה להישאר, כי כבר איתו ועברתי דרך. אבל לא רוצה. לא בא לי. זה חסר כל כך!!!!! כל כל בלי!!!! ואמרתי לו ושוב קיבלתי שקט ודממה.. ואמירה של אני אחשוב איך אני מרגיש עם זה, וכלום. כל החודשים האלה, גם ביקשתי עוד פגישה, לדבר בטלפון אם לא מתאפשר פגישה, שלא מחזיקה, שקשה לי עם ההתנהלות...וגם על זה הוא אמר אחשוב על זה...ונראה לך שקיבלתי איזה תשובה????? עברו כבר חודשיים מאז. רוצה טיפול אחרת. אני מרגישה אודי שזאת לא בריחה. שזאת בחירה. בלהחליט שהטיפול הזה לא מתקדם לשום מקום. שבוחרת אחרת. אז תחבק קצת פה? כי לא מקבלת בשום מקום... גם שמשלמת על זה לא מקבלת.

רחל,אפשר לדבר איתך בפרטי?

...

בעולם המוזר הזה אני מנסה למצוא מילים והגדרות כדי שיהפכו לרשת בטחון שתהיה לי אחיזה בחלל האפל ארגתי ערסל של מילים ואני בתוכו מוצצת אצבע ובוהה באפלה ודואגת מאוד שאהפוך לחשכה כי החושך הזה דביק וסמיך הוא אפילו לא שתיקה ואני כדי להרגיע את עצמי טווה עלילה בעלילה שאוכל לכסות את עצמי בעצמי. אני טווה את עצמי לסיפור ומספרת לעצמי את עצמי שוב ושוב עד שכבר לא ברור מי טווה את מי מי אני ומי הסיפור וכל הזמן זה בעצם אותו הסיפור רק בגרסה קצת שונה וכל הזמן שבעולם לא יספיק לכל הגרסאות

ואני חשבתי- לטוות ולפרום. אולי דווקא לפרום קצת. לפרום מילים מתוך הפה החוצה אולי דווקא לדקק. (לזכך?) לדבר עד כדי עירום ולא כיסוי. אני מחפשת מילים כאלו שמסירות כיסויים. מורידות ולא מוסיפות. תשליל כזה. ובכל זאת חשוב כנראה הערסל של מילים כדי לא להיות לבד לא להתמזג עם החשיכה. להגדיר גבולות עצמך. (ואם רק קשקשתי לעצמי ולא התאים - סליחה). ליל מנוחה.

ובטח שזה מתאים. זה נחמד מאוד שיש התייחסות וכל אחד יכול להבין מה שמתאים לו, זה מעניין לשמוע. כתבתי את הדבר/שיר הזה לפני כמה שנים בעקבות אמירה של הפסיכולוג שאני אספר את הגרסה שלי, אחרי כמה שנים היה נדמה לי שהבנתי למה התכוון "המשורר" ובכל זאת עדין לא סיפרתי את הגרסה שלי במלואה, אני לא יודעת אם אוכל לספר ולהישאר בחיים אחרי זה...יש דברים שפשוט אי אפשר.

שלום רב. אני פונה אליכם בנוגע לבן משפחה של ידידה. לאחר מוות של האב לפני כשלוש שנים האח נכנס לדכאון ואיננו יוצא מהבית.הוא כרגע בן 25. מאז ומעולם הוא היה טיפוס סגור וביישן.המאפיינים שלו נשמעים כאילו הוא היה סובל מחרדה חברתית ולכן היה נמנע מלצאת החוצה למקומות המצריכים ממנו לתקשר עם אנשים אחרים.אפילו בצבא הוא מילא תפקיד של נהג והיה טיפוס סגור וביישן...לא היו לו חברים שם למרות שהיו מרוצים ממנו ומהתפקוד שלו. כיום הוא מסתגר כל היום בחדר,משחק משחקי תפקידם ברשת ולא מתקשר עם העולם. מדי פעם ישנם התפרצויות זעם ואלימות.בעיקר במקרים של שיחה או בקשה של דבר מה ממנו.התגובות שלו לא פרופוציונליות,לדוגמא החתול שלו שרט אותו ברגל אז הוא כמעט הרג את החתול וכאשר אחותו באה להפריד אז הוא הרביץ גם לא וצעק שלאף אחד לא אכפת ממנו. בנוסף הוא עלה במשקל ומסרב לעשות אפילו בדיקת דם. התזונה שלו לקויה והמשפחה מודאגת. נושא ההתאבדות עולה לא פעם.לדוגמא בהצעת בדיקות הדם הוא אמר שלא אכפת לא מעצמו ומהבריאות שלו וברגע שהוא יגיע לנקודה בה הוא יסבול הוא יתאבד. המשפחה מפחדת לשנות את הסביבה שלו (לדוגמא אפילו לאפשרות מעבר דירה הוא הגיב בקיצוניות) איך אפשר להביא אותו לטיפול? מה האפשרויות במקרה כזה בו ישנו חשש אמיתי של שינוי יוביל לנסיון התאבדות?

אודי, למה התכוונת כשאמרת שזה עדיין כואב, אבל פחות לבד? מה זה אומר פחות לבד? למה זה פחות לבד? מה הופך את זה לפחות לבד? אתה מדבר על הפורום? שהפורום כאן עושה את זה פחות לבד? כי זה כן לבד - גם בחיים שלי וגם פה. אני לא מרגישה חלק. כתבת בהודעת סוף השבוע שאתה גאה על מה שקורה פה בימים האחרונים, וזה באמת מורגש - שיש יותר תגובות מכולן, ולא רק שלך (אם זאת הייתה כוונתך) ואמפתיה ותמיכה ורצון טוב. יש באמת הרגשה של ביחד, ונעים מהצד להסתכל על זה, אך איני מרגישה חלק מהדבר הזה. אני אף פעם לא מרגישה חלק. אתה יודע, בעולם האמיתי אומרים לי שאני מוזרה ולא כל כך רוצים להתקרב אליי. אני גם מרגישה כבר מוזרה, ואז הכל נהיה עוד יותר מוזר. אני לא טובה בדברים האלה. אבל מה שלא ברור לי זה איך גם פה אני לא מצליחה להיות חלק. הרי פה זה וירטואלי ובכתיבה. המוזרות שלי נראית גם פה? זה לא הגיוני. איך זה בא לידי ביטוי גם כאן? אמרת לי שיש לי "יכולת" מופלאה להשפיע בצורה מסויימת. אתה חושב שזה בגלל זה? או שאתה חושב שאני דווקא כן חלק, אבל לא מסוגלת לראות? לא יודעת מה לחשוב...אני באמת מרגישה שאני לא כי יודעת שאני בדר"כ לא, אז פה אני גם לא או שאין לי יכולת לראות? בקיצור, בלבלתי את השכל. זה שטויות, נכון?

מי קובע מי מוזר ומי לא? לפי ההודעות את לא נחוית לי מוזרה במיוחד... גם אני לא מרגישה אף פעם שייכת, אולי לפעמים גם לא כל כך מעוניינת להיות "שייכת" לכל אחד יש צדדים סכיזואודיים ... ברור שיש אנשים שהם קצת או הרבה חריגים, אבל בסה"כ כולם נמצאים על איזשהו רצף אנושי, נראה לי שיש הרבה מאוד מהמשותף בין כולם למרות ההבדלים.

נכון שאולי בחוויה שלך את מרגישה כך.. כי ניסיון העבר שלך גורם לך לחשוב שגם כאן תופסים אותך כמו במקומות אחרים... אבל לפעמים זה לא נכון. אני לפחות, מרגישה אותך שייכת. ממש חלק פה מכולם. לא הרגשתי אותך אפילו לא לרגע מוזרה... והאמת?? גם אם הייתי חווה אותך כמוזרה, זה לא היה גורם לי לא לרצות להתקרב אלייך, או לא לרצות לקרוא את הדברים שלך.... את יכולה להיות את, עם כל המורכבות שלך, ועדיין שירצו בקרבתך. רחל.

אודי התבלבל בשמך.. זה בטח נחווה כמעליב אצלך. אני הייתי נעלבת. אבל רציתי שתדעי שגם אני מתבלבלת בין שתיכן. עכישיו סמבדי לא נמצאת אז פחות. ואולי בגלל שכתבתי לה הודעה, אודי ראה וזה גרם לו להתבלבל. אז סליחה. ענית לי ולא ראיתי שעלה, שגם את מצד אחד רוצה שהמטפלת תהיה שלך ומצד שני שיהיו לה עוד מטופלים כדי שתרגישי שהיא טובה. קראתי אותך וישר אמרתי לעצמי "וואו" בדיוק כמוני (: לעתים מסתכלת בקבלות כדי לראות מה הרווח ביניהם. אצל הקודמת הייתה פעם אחת שההפרש היה של שתי קבלות. זה עורר אצלי תהיות. לא העליתי את זה בפניה...

גם אני מסתכלת בקבלות, למרות שזה לא מדע מדוייק :) כמו שאמרתי, אני מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת. יש גם את הסקרנות לגביה שבסוף קשה לי איתה.. (כן כן, הסתכלתי לה באוטו..)

תודה לכם.. אבל בעולם האמיתי בני אדם קובעים עבור כל אחד אם הוא מוזר או לא, ובהתאם לזה מתנהגים. מי שטיפה חריג יזכה לתגובות לא נעימות.. ממתי בני אדם מקבלים את השונה מהם? אני מניחה שפה נאמרים דברים אחרים כי מי שכאן כנראה יותר רגיש מסיבותיו. בחיים זה לא ככה... ממש לא

אני עשיתי טעות איומה. אני לא רוצה ולא מסוגלת לעזוב את הטיפול כרגע. אני ממש בדיכאון. אני לא יודעת אם היא תסכים לי לחזור אחרי ההתהגות שלי. אני בקושי אוכלת וישנה כבר כמה ימים. היא תסכים לקבל אותי בחזרה? אחרי שאני משגעת אותה? היא אמרה שאי אפשר לנהל טיפול ככה שבונים והורסים. היא תסכים לקבל אותי??? תודה לכולם

נקווה שתסכים, ובינתיים תנשמי עמוק נסי להירגע, לאכול, לישון. נראה לי שהיא תסכים.

הי, אענה כאן למי שכתבו לי, מקווה לא לפספס, כדי להקל על אודי בפרסום ההודעות. מרגישה פרידה. לא יודעת בדיוק ממה. פרידה מכאן, מהפורום, פרידה מהטיפול, פרידה מפנטזיות, משחקים, הזיות, לא יודעת. ושיהיה מותר. להיפרד. וגם מקום לשוב אליו. איני יודעת איך זה יבוא לידי ביטוי בפועל, אם בכלל. למפגש עם המטפל אני מגיעה בערך אחת לחודש, ואולי גם המינון הזה יקטן. מעורבת בכך תחושה של לב מתנפץ. עדיין מרגישה שזקוקה ל-ימבה סיוע. הכינוי שלי הוא כשמה של החיה suricata suricatta. אפילו יש מישהו בעולם האמתי שלי שמכנה אותי כך. נדמה לי שאודי פעם מינה את עצמו לתפקיד השומר, לרגע, כבעולמן של החיות הללו. חושבת שאני יכולה להבין מאד מאד את מי שפוגע בעצמו, את הדחף, את המעשה, למרות שאיני חותכת את עצמי או מקיאה ומעולם לא היו לי ניסיונות אובדניים או אשפוזים, ולמרות זאת הצלחתי להרוס לי בקנה מידה גדול. בקשרים. באין קשרים. במסלול של מוות בתוך חיים. ובאשר לסוד המתגלה, ואולי איזו פנטזיה שתאבד או, לחלופין, איזו מן החזקה בכל הקצוות שמתאפשרת אך ורק בדמיון כשבמציאות ישנו ויתור - מניחה שזו אמירה חכמה, צריכה לחשוב על כך עוד. לאור ניסיונותיי הפחות מוצלחים במקומות ציבוריים, חשבתי לפנות לגורם פרטי מתחום בריאות הנפש, שיעזור לי בהשמה, לא יודעת אם יש דבר כזה, זו אחת התוכניות. כואב לי ומודאגת מאד, תודה על ההקשבה, סוריקטה

סוריקטה יקרה, ישר נכנסתי למצב הלוחמני והקונקרטי הזה, מי אני מכירה, אילו דברים תרצי לעשות, מה אפשר לעשות, עם מי אפשר לקשר... ואז הבנתי כמה זה לא מתאים לקצב המילים של הודעת השלום העצוב שלך. וכמה זה בטח קשה, הצורך לעבור להילוך העשייה הזה, לבד. יש בו משהו כל כך לא שלו... אני עוד לא פיענחתי את הביטוי הבריא שלו. אז התחברתי לחלק השלו בי, בתקווה להעביר אליך קצת. זה שמאמין בך, ביכולות שלך וגם ביכולת להיעזר, ויודע שיהיה כואב אבל בתנועה קדימה. ובינתיים איתך, מעודדת מכאן. נעמה.

יחד עם כל הקושי שאת מתארת את גם ממשיכה ולא מרפה, רואה את הטוב ושואפת לחיים טובים יותר. כך את נחווית אצלי, כאחת שבחרה בחיים ומתמודדת איתם. נוכחותך כאן מורגשת ומוסיפה המון, אני מתפעלת מתגובותייך כאן ומהרצון לעזור.

עצוב מה שכתבת.כל הפרידות האלה וההרס העצמי וניסיונות פחות מוצלחים. מקווה שבסוף תחליטי שנכון לך להישאר כאן. אני גם לא רוצה שתעזבי, את חשובה. את מאוד מאוד משמעותית עבור כולם פה. בכל מקרה תמיד יהיה לך מקום כאן. וגם מאחלת לך בהצלחה במה שאת מחפשת ובכל התוכניות שיש לך.

אני לא יכולה לדמיין את הפורום בלעדייך. את כל כך משמעותית פה. את ממש יד ימינו של אודי. כל פעם כשאת מגיבה למשהו שכתבתי, אני מתרגשת ומלאת התפעלות לנוכח הדיוק והיכולת לגעת ברכות ובעדינות. בבקשה אל תלכי )-: אודי, תעשה משהו! נטע.

קראתי קצת על החיה סוריקטה.... אחד הדברים שם תפס אותי... מופיע שהסוריקטות ידועים בעמידתם הזקופה... הרגשתי חיבור במילים האלה אלייך. חזקה, איתנה, זקופה, מחזקת... אומנם לא הכרתי אותך הרבה, כי יחסית רק בתקופה האחרונה נמצאת פה יותר...אבל תמיד היה טוב לי לקרוא את הודעותיך, הדאגה לאחרות... מאחלת לך למצוא את הכוח להמשיך להיות זקופה, נחושה בדרכך...למרות ועם בכל. רחל.

רק רוצה לומר לך שבעיני את נפש רגישה ואינטיליגנטית ואני מאוד מקווה שתמצאי את המענה הטיפולי שיצליח להחזיק נכון ולעזור. לפעמים יש צורך כזה להתרחק קצת, להפרד ולהשקיע את האנרגיות למען עצמנו באפיק חדש אחר. זה מובן וטבעי. לא יודעת האם אכן בפועל תעלמי לנו מהנוף פה והאם זה משהו זמנית או קבוע אבל אני מאחלת לך רק בהצלחה ושתמצאי את המקום שבו את מרגישה שטוב לך ונכון לך להיות. בין אם זה פה או כל מקום אחר. מימה

אני נבלעת בים של הודעות...את כבר הרי יודעת איך אני רואה אותך, חכמה מאוד מאוד, בעלת חדות ודיוק ועוד, יש בך המון, אין צורך בתעודות, או בלמידה, החיים לימדו אותך המון יותר מכל בעל מקצוע זה או אחר...עצוב לי וכואב לי איתך... אבל יודעת מה? יש בך המון אמביציה, לא זכור לי שאי פעם כתבת פה הודעת ייאוש גדולה ללא אופטימיות לצידה...ובאשר לפרידות, כל חיינו אנו נפרדים ממשהו, ולאו דווקא מדברים טובים, אולי עכשיו את נפרדת גם מצדדים אישיותיים שאינם טובים? וזה קשה אולי יותר מהדברים הטובים.. אני חושבת שטוב עבורך למצוא משהו שיעזור לך לקיים את עצמך, להחזיק, שיהיה לך כסף לתחזוקה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, מיכ נ.ב. אני במקום מאוד מאוד קשה מאתמול, בבית היום...ולא משתפת כאן מפני מבול ההודעות...אבל יכולה לכתוב לך (כאילו בנינו)שרע לי...וזה דווקא טוב...כי את תביני אותי הכי טוב מכלן פה... לא יודעת, אולי אוכל לשתף בהמשך....

סוריקטה מתוקה, להרגיש פרידה זה לא קל.. יש בזה אולי משהו מההשלמה .. קבלת המציאות על החלקיות שבה, על הסופיות.. כן סוריקטה, גם אנחנו נפרד מהעולם יום אחד..נחזור לאמא אדמה.. ויש בנו את כוח הבניה,היצירה, החיים, וגם את כוח ההרס, המוות.. לפעמים, מה שמתפעל אותנו זה כוח החיים ולפעמים ההרס.. לפעמים, אנחנו עושים אקטינג אאוט בכדי להמית משהו אחד ואולי בכך לנסות ולהתחיל ליצור.. לפעמים מספיק להרגיש את הפרידה..את העצב האינסופי הזה.. לפעמים מרגישים שצריכים/רוצים לעשות גם מעשה של פרידה.. מחשבות שלי.. מרגישה עצב נוראי.. מרגישה שרוצה לשבת על ידך, לתת לך יד ולשתוק.. להיות איתך בשקט בשקט..פשוט להיות איתך עוד ועוד.. אוהבת אותך מאוד סוריקטה ... נפש רגישה, כאובה, ומיוסרת.. איתך ושלך-במבי

סוריקטה יקרה כל כך, את יודעת, הנהגתי לי פסקי זמן כאלה ואחרים מהפורום - רק כקוראת כמובן, אבל כשאני מציצה מדי פעם, קודם כל אני מחפשת אותך, וכמה טוב לי לפגוש בך, מה שמבטיח לי שאני הולכת להנות מגודש של מילים המעידות על רגישות נעימות וחוכמה אין סופית. מצער לדעת שאת מפוספסת ככה סתם מבלי שמישהו יעמוד על כשרונתייך הרבים, את גם נותנת לזה ביטוי לא מעט בדברים שאת כותבת , על תחושת האכזבה וההחמצה על דברים שיכלו להראות אחרת. אני שמחה לראות פה את כל התגובות אלייך מלאות חיבה והערכה , אני בטוחה שיש עוד קוראות שקטות שיודעות להעריך את הנוכחות שלך בפורום, ומבקשות כמו כולנו שתמשיכי להיות כאן. אגב , אני מקווה שאת זוכרת אותי , יצא לנו פה ושם להתכתב.. ביי בינתיים, ריקי.

תודה אנשים יקרים על החמימות הלבבית בעץ. נעמה יקרה, למה את חושבת שלא מתאים. דווקא מתאים. רואה אותך ואחרות מאמינות בי, וגם המטפל שלי, ואני, שאיני מבחינה עדיין, תוהה, מנסה להקשיב. חנה יקרה, תודה על היופי, ותודה גם לך על מה שאת רואה, אני באמת עדיין תוהה, מה באמת, כך תופסים אותי? שמלי יקרה, תודה על האיחולים, נגע בי שקראת ונעצבת בלב החם שלך. נטע יקרה, הנה עינייך הרואות בינתיים עודני כאן, אבל יש מצב שבחודשיים הקרובים, אולי, אבקר כאן בצורה אחרת. ייתכן שצפויה לי 'עבודה' קטנה, דבר-מה עבור שכנים, חלקית וזמנית בהחלט, ובכל זאת משהו. לי קשה לראות זאת כהתחלה, כלומר, לחלוטין איני רואה, המטפל שלי, לעומת זאת, קורא לזה כך. עדיין יש לי ימבה סיבות להיות מודאגת ביותר לגבי העתיד. רחל יקרה, הסיבה שמי שקורא לי סוריקטה קורא לי בשם זה, כי הוא מאמין שאני יכולה להיות זקופה, היות שאני מתארת הרבה מצבים שפופים... קלעת יופי. מימה יקרה, לוקחת בשתי ידיים את דברייך החכמים. מיכל יקרה, מעניין שראית אופטימיות לצד הייאוש. אולי גם זה מה שראה המטפל שלי בזמנו, עוד אז. הטיפול לימדני רבות, והייתי רוצה שבפועל יראו יותר (וכנראה שיש גם צד שרוצה להסתיר...). תודה על האיחולים ועל הרעיון היפיפה שלך שאולי יש פה פרידה מצדדים נחמדים פחות. במבי יקרה, אחותי, ממי שלי, אודי אמר שאין עלייך ואני מצטרפת. ראיתי גם את דברייך הכל-כך נוגעים בעץ למעלה. ריקי יקרה, בוודאי שאני זוכרת, כל-כך חיממת את לבי במילותייך. אודי יקר, אקשיב לעצתך, עצת איש חכם. אני שמחה מאד על ההרגשה הטובה שלך בעקבות הכנס. באמת איזה כיף לך. צריכה אנשים שכמותכם בחיים האמתיים שלי. תודה, אנשים אהובים, עוד לא הלכתי :-) שלכם, סוריקטה

אני רוצה שתהיה רק שלי והידיעה שיש לה עוד מטופלים ומשפחה כמובן, 'מפריעה' לי בזה. אודי, אבל נכון שבטיפול היא באמת רק שלי?

גם אני רוצה שתהיה רק שלי. אם במקרה יוצא לי לראות מטופלים שלה, ישר אני חושבת שבטוח היא מעדיפה אותם על פניי. מפריע לי לדעת שהיא גם רק שלהם.. מצד שני, אם לא היו לה מטופלים אחרים, הייתי חושבת שהיא לא פסיכולוגית טובה. :)

הי אודי, איך אתה מרגיש? בקשר לטיפול שאנחנו עושים- האם בטיפול דינמי ואנליזה אפשרי גם ללמוד טכניקות להרגעה בזמני הצפה? הגענו למסקנה שיש לי התקפי זעם. ואני רוצה ללמוד להרגע גם כשהוא לא ליידי. הילה

שלום הייתכן וקיים קשר בין מקום המגורים למצב התודעה. לצורך העניין לפני כשנה גרתי בעיר גדולה ובמהלך תקופה זו חשתי כי התודעה "תלויה" כמעין ענן מה שאפשר לי מרחב נשימה גדול יותר שהתבטא בעיקר ביותר שלווה שלטעמי נובע מהעובדה שהתודעה הייתה פרושה כמעין מפה פרוסה בה ניתן לראותה מבלי לפספס מקטעים ממנה. ולהבדיל כיום מתגורר בעיר קטנה יותר ומרגיש כאילו התודעה מעורפלת ופחות ברורה (ברמה של ההבנה המידית) ובהקשר לאנלוגיה של המפה כאילו הייתה מכווצת באופן שמקשה על היכולת לראותה במלואה ועל כל חלקיה מפאת גודלו של המקום.

סוף סוף המעסיקה אמרה שהיא תתן לי העלאה בשכר. באמת שכבר הרגשתי תסכול. כי אני עובדת רצינית ומשקיעה. מגיע לי! זה מאוד עודד אותי שהיא נעתרה לתת את הפרגון הזה, זה כבר היה מתבקש ממש. אפילו אם מדובר בסכום סמלי למדי כי השכר עדיין לא גבוה בכלל אבל עדיין יש משמעות בשבילי לכך שבאו לקראתי. זה הופך את העולם לפחות מאכזב. יותר נושא תקווה. שדברים טובים מגיעים גם לי.