פורום פסיכולוגיה קלינית

אמרו לי שהן יחזרו אליי. אחת אמרה לי אני תכף חוזרת אלייך והשנייה לא אמרה מתי, אבל מיותר לציין שאתמול הייתי איתה במספר שיחות מעל שעה בטלפון כשהייתה צריכה. אבל ככה זה כנראה, אף אחד לא שם עליי... וזה לא איזה עניין עקרוני שהן לא חזרו אליי ולכן אני כועסת, אלא שאני פשוט צריכה מאחת תשובה ומהשנייה עזרה.

זה כבר ;;66;;::))?חי קשה מידיי שורט מידיי למה?????? למה הרעים מצליחים?????? איך הוא הצליח להשתלט לי על הילדים ???? אודי אתה יודע, אם אצא ואספר את סיפור חיי המדינה כאן תרעד. וזה לא בצחוק. אתה יודע שאבא שלי שהוא איש עם מעמד, אנס אותי למיטב ידיעתי מגיל 4 ואולי לפני ועד גיל 17 ואלי אחרי? ואחר כך הגרוש שלי המשיך במשך 10 שנים???? והים כשאני מנסה להרים את עצמי אני רואה את הילדים שעה בשבוע כי הגרוש שלי השתלט לי על הילדים. הוא התחתן והאישה החדשה שלו מגדלת אותם אני לא יודעת על בדיקות רפואיות- ראיתי היום באתר של הקופת חולים שלילד יש בדיקה לרופא ממוחה בשבוע הבא ושהילדה עלתה במשקל אתה יודע שאני לא יכולה אפילו להתקשר ולדבר עם הילדים ולהגיד להם לילה טוב ????? שאני לא יודעת מה קורה איתם? ושהם המשפחה היחידה שלי???? ושאני כבר עייפה נאבקת יותר משנתיים וזה התוצאה שעה בשבוע נקרע לי הלב כתבתי ומחקתי הילה

ממש כואב לי לשמוע מה שעובר (ועבר) עלייך. את נמצאת במחשבותיי, ממש מקווה ומתפללת בשבילך לטוב.

נכנסתי לכאן ואני רואה אותך בתמונה מחייך. וזה מעצבן. רוצה לכעוס עלייך, מה פתאום אתה ככה מחייך? רע. הכל רע. פעם ראשונה שאני מנסה פיזית להכאיב לעצמי. ואין לי כוח שעכשיו תתחיל להגיד שזה לא בסדר, אני לא מתכוונת להתאבד, בסדר.

אני באמת רוצה לדעת. אני מרגישה מטומטמת

אז טעיתי. שוב פעם שבת. שוב פעם לבד. די כבר. לא הצלחתי ככ לקום מהמיטה אז עכשיו בכלל. נמאס לי. אני יודעת שזה חוזר על עצמו. לעזאזל עם החיים הדפוקים האלו. כן דפוקים. שמעת?? ואין לי כוח עכשיו לכלום. כן אני אגיד שאני רוצה למות. בסדר? מדהים שברגע שאני קולטת שאין לי עם מי להיות הדמעות ישר מתחילות לזלוג, עוד לפני שאני מספיקה לחשוב מה אפשר לעשות עם זה. אני בד"כ לא מדברת ככה אבל חרא של חיים. כואב לי הראש מלשכב כל היום ולא לעשות כלום

אני לא יודעת אם אתה צוחק עליי, או רציני? זה קצת מעליב שתדע, ועכשיו אני מרגישה טוב, אחרת תדע שתגובות כאלו היו גורמות לי לעזוב. לא שבאמת הייתי עומדת בזה..)

שלום אודי, אני כבר כמעט מיואשת. מתוסכלת מאד ומבולבלת. כבר תקופה של כמה חודשים אני בטיפול אך לא מרגישה שאני בתהליך. אני מביאה את עצמי וכל פגישה מגיעה מוצפת ומוציאה את הכול עד שנגמרים ה50 דקות האלה. משתפת על כל מה שעברתי ועוברת. היא מקשיבה ומקשיבה מדי פעם שואלת שאלות או משקפת לי וזה מעצבן אותי השיקוף שהיא עושה לי וגם שהיא אומרת : "אני מבינה..." מה זה עוזר לי שהיא מבינה???? מצד אחד היא נראת לי מקצועית ואמפטית אך מצד שני קצת קרה ואדישה. כששיתפתי אותה היא אמרה: "כן, יהיו מצבים שזה מה שאוכל לומר לך 'אני מבינה'". בשביל זה אני מגיעה לטיפול???בשביל זה אני משלמת את מיטב כספי??? למה בשביל שמשהו יקשיב לי אני צריכה לשלם כל כך הרבה? השאלה הגדולה שלי: איך אדע אם להמשיך או להיפרד? מה צריך להיות או מה מרגישים כשזה נקרא תהליך בטיפול? המקסימום שקורה שאני מעלה נושאים והיא מחדדת לי את מה שאני חושבת/מרגישה אך זה לא מחדש לי כלום!!!!!! אשמח לקבל תגובה. תו05000564םךדה רבה!

גם אני לפעמים כועסת עליה ואומרת לה מה זה עוזר לי שאת מבינה. אני זאת שסובלת ולא את. אבל, אני כן מרגישה שהיא איתי. שטוב לי איתה. שהיא דואגת לי. שאנחנו בקשר ושאני אפילו מתקדמת. להגיד לך שבחוץ, החיים יפים? ממש לא. לפעמים יותר לפעמים פחות. אני סומכת עליה. אני סומכת עליה שאם היא חושבת שלא תוכל לעזור לי או שלא טוב לנו שנהיה ביחד היא תגיד. לא יכולה לייעץ לך, אבל אם את מרגישה שהיא לא איתך תגידי לה ותבחני. זה לא קל לקום וללכת ולעבור למישהו אחר. לי זה קרה אך לא כ"כ בגללי...

אודי, זה לא אומר אם היא לא מחדשת כלום שאני לא צריכה אותה.בטח שאני רוצה טיפול! השאלה מה זה טיפול??? כמה שחשבתי שאני יודעת מה זה טעיתי!! אני רוצה להרגיש שיש מענה , אכפתיות והבנה אמיתית. להרגיש שאני בתהליך שמוביל לשיפור ולחיים טובים יותר. שמגיעים ליעדים ומתקנים חוויות שליליות וטראומות שעברתי בחיים. לא להרגיש שאני מוציאה ים של כסף בשביל ללכת איזה פעם בשבוע למשהי שתקשיב לרגשות....כך זה מרגיש לי עכשיו. אפילו שאני כבר תקופה די ארוכה בטיפול. וחוץ מזה לא יודעת אם הגישה הדינמית מתאימה לי???אולי אני סתם משקיעה על דבר לא יעיל?

אויד אינ יודתע שאי רפשר שתישטר ועוד מעט שתב וביםימ האחרוינם אינ מסנה להעזר בך במקםו הזה ואהת אומר לי דבירם תגיד יל דבירם בבקהש

מעוניינת בהמלצה לספרים. קראתי את מתנת התראפיה של יאלום והיה מעניין מאד. קראתי גם את תליין האהבה שהוא בעצם סיפורם האמיתי של אנשים שפנו לטיפול - נהנתי מאד. אז קניתי את שאר ספריו של יאלום והתאכזבתי. לא אוהבת רומנים. אז.... יש לכם המלצה על ספרים אחרים או על מקרי טיפול או כל פסיכוטרפיה לעם?

סערת נפש יורם יובל חרדות פסיכוטיות והכלה- כבד יותר אבל מצויין

אני אהבתי. תחפשי בגוגל תקציר ותראי אם מתחבר לך. יש ליורם יובל עוד ספר (מלבד סערת נפש שהילה ציינה), "מה זאת אהבה", גם הוא טוב בעיניי. גם אני אשמח להמלצות.. אשמח לשמוע אם יש לבנות עוד ספרים להציע.

ביום שדיברתי בטלפון עם המטפלת וקבענו להתחיל להיפגש, התחלתי לקרוא את הספר... משעשע להיזכר, זה היה ממזמן, אך נראה לי שסה"כ היה מעניין.

סערת נפש מעולה.. אדם מחפש משמעות - ספר קטן, אבל מדהים, גם כולל חוויות אישיות של פרנקל מהשואה וגם בסיס של שיטת לוגותרפיה.. הדרמה של הילד המחונן- על הפרעה נרקיסיסטית על אני אמיתי שכלוא בידי אני מזויף... כאב עד כלות / ילדים שאינם רוצים לחיות של ישראל אורבך - על התאבדויות.. ספר קצת יותר כבד - פרויד ומעבר לו, ספר מאוד מקיף על פרויד, ועל ממשיכי דרכו (וגם שלא) -תיאוריות יחסי אובייקט ועוד- בצורה יחסית מאוד קריאה, אבל מודה זה ספר יותר כבד בעיקר של תיאוריות... ואחשוב על עוד כמה....:)

אז היא טועה. זה עוד יותר מרחיק אותי ממנה.

אודי, אני קוראת כאן הרבה זמן (בהתחלה לא היה לי אומץ לכתוב) וזה בולט מאוד שהטיפול גורם לנו להמון סערה, כאב, תלות ובלבול. שאלתי היא, האם משהו פה לא מתפספס??? האם טיפול טוב עם מטפל טוב לא אמור להעניק למטופל רוגע ושקט? כמו ילד להורה טוב שמרגיש בטוח לחקור את העולם, להתנסות ויודע שגם אם יפול, יש מישהו חזק וטוב שיעזור לו לקום ולאסוף את השברים. למה הטיפול גורם לי לכל כך הרבה סבל? אולי משהו בפורמט של הטיפול הדינמי לא עובד על אנשים כמוני? אולי אני זקוקה לסוג אחר של טיפול? אודי, אני מקדישה הרבה זמן וכסף בטיפול. לא מאחרת ולא מחסרת. אני רוצה להרגיש שאני בתזוזה והכי חשוב - אני רוצה להרגיש מובנת. ויותר חשוב - רוצה להרגיש שאני לא לבד. זה יותר מדי לבקש? בא לי לפעמים לקחת את הכסף הזה ולבזבז אותו על נסיעות לחו"ל, בגדים, הופעות. משהו שיגרום לי הנאה ולא סבל! נטע.

כ"כ מבינה אותך. מזדהה מאוד.

רוצה להאמין שנוכל לומר שזה היה שווה. מזדהה עם תחושת הסבל שהטיפול גורם לעתים ורוצה להאמין שאנחנו בדרך ושהמטפל יודע מה הוא עושה. אני מוצאת עצמי לפעמים מחשבת כמה הוצאתי עד היום ומה הייתי יכולה לעשות עם הכסף. זו כנראה תחושה נורמלית, לפחות שלנו כאן.

אין לי הרבה מה להוסיף מעבר להודעה החכמה של אודי. רק שהמטפלת החכמה שלי אמרה לי על תהיות דומות שהכאב היה שם תמיד ואנחנו רק מזיזות אותו, משנות מצבי צבירה. הוא מרגיש חדש כי הפסקנו להניח לו להיות סתם חלק מהנוף. נעמה.

מותר להגיד שגם די בסדר, אבל גם יש גרעין קטן שממש לא? שאני מסתדרת ואסתדר, אבל זה קשה לי? בלי לבטל את זה שאני מתמודדות, אבל גם בלי לבטל את הכאב? נדמה לי לפעמים שאני צריכה לבחור צד, שזה לא אפשרי להחזיק בשניהם. שאף אחד לא יאמין באמת, "הרי הכל בסדר". אולי מותר להגיד, אבל הכל שטויות. חזרתי להרגיש קצת ממציאה כאב, כי אין שום סיבה שיהיה. נדמה לי שיש קטע כזה ב"יש ילדים זיגזג", או שאולי אני כבר משכתבת את הספר לפי תחושותיי (שוב ממציאה, שוב), שזוהרה הילדה מתעצבת בשביל הגלגול הקודם שהייתה, נמלאת געגוע למיטה של הילדה שהייתה לפני שנולדה. אז אולי גם דויד גרוסמן הרגיש ככה פעם, שכואב לו אבל לא אצלו. (אודי, צריך להכשיר פסיכולוגים עם ספרות כזו, לא עם ספרות מקצועית. זה התיאור הכי אמיתי, הכי מסביר. כמה בא לי עכשיו לשקוע בספר שידבר אותי ולא בסיכומים על מלחמות...) תמיד קשה למטפלת שלי שאחרי שאני אוספת את עצמי אחרי פגישות קשות אני עוטה חיוך-מסכה משכנע. ובא לי גם כאן, בתקווה שלא במציאות זה לא ממש יטלטל. רק כדי להראות שמבלבל, ואולי אני מבלבלת וממציאה. נעמה. :)

מאחלת לך שתרגישי טוב

נעים לי שגם אם לא הבנת, עדיין בתחושה רצית לאחל לי טוב. :)

תודה אודי, זו מחשבה יפה. אנסה לשים אותה מתחת לכרית, לחשוב עליה עוד. כי נראה לי שיש בה הרבה בשבילי, אבל עוד לא לגמרי ברור לי מה... סוף שבוע נעים, או בעצם בתקווה שהיה ושיהיה לך יום ראשון נעים. נעמה.

אולי אם אגיב לך כאן תראי כי אני לא יודעת לאיזו הודעה שלי הגבת. עכשיו אני בסדר, אחרת גם לא הייתי מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מגיבה לאחרות כאן. אני יודעת שבמצבים האלו יש רק שחור או לבן. אין אמצע. את צודקת שיש רגעים שבהם כן טוב, שיש עם מי להיות, אני יודעת. כשזה קורה אני מרגישה שאין לי שליטה והכל רק הולך ומתדרדר. קורה שאני מצליחה לקום לבד, וקורה שלא. הבעיה שנאי לא מצליחה לגרום לדברים לקרות, אני מרגישה שאני לא מצליחה להוביל אלא מובלת. גם לך שתהיה שבת שלום! (ואם לא תראי, אז מאחלת לך שבוע טוב כבר מעכשיו).

באתי רע לי ואני מפחדת לא רוצה להיות לבד

לא רוצה לראות אותה, לא רוצה לדבר איתה. לא יכולה. כנראה שאני כועסת עליה. אני מדברת על זו שגרה איתי וטסה לטיול. אתה יודע, אתמול קפצה אליי חברה, היא סיפרה לה שהיא טסה. דיברו על זה קצת ואז היא אומרת לחברה שלי "נראה לי שחנה רוצה להרוג אותי". לא התייחסתי. היא אמרה אתן גם יכולות לקנות כרטיס ולטוס. תודה באמת.. גם אם ארצה לטוס אין לי עם מי. אז אני כבר כביכול לא רוצה (למרות שאני ממש רוצה). אין לי כוח לשמוע עכשיו כל הזמן על ההכנות שלה לטיול ושוב כשתשוב. ושוב מתחילה עכשיו לבכות עכשיו. תכף נגמר לנו החוזה ואני רוצה להבריז להן שיסתדרו. לא כך תיארתי ורציתי שהחיים שלי יהיו. ואני לא מצליחה אחרת. במצבים כאלו אני פשוט רוצה להרים ידיים ולומר די! לעזוב הכל ולהיות במקום אחר. אני יודעת לא יעזור שאשאל או אגיד למה זה קורה לי.. אבל לעזאזל אודי, מה עשיתי שכל הדברים האלו מגיעים לי? אני גם רוצה טוב בחיים האלו. אני כבר לא מסוגלת להרים את עצמי. חוזרת מהעבודה, כשיש כזאת ו'מבלה' את רוב הזמן במיטה, במיוחד כשהשותפות כאן. כשהן לא כאן, חסר לי שהן לא נמצאות. עכשיו היא כאן ואני לא מסוגלת לקום ולראות אותה.

שוב עכשיו בסדר. מרגיש בסדר.

ועכשיו להקיא שוב. שוב הבולימיה הזאת חזרה. מהר לנקות את עצמי לפני שיתעכל. גם ככה כבר נראית כמו היפופוטם. עליתי 7 קילו בשנה האחרונה. לפחות שבזה יצליח לי. לפחות בזה.

אפשר לקבל הצעות מעשיות???

אם מתאים שאחלוק משלי... - להתחפר בחתולה אהובה (או ביצור אחר שהולך על 2 או 4) - לשמוע מוזיקה ולרקוד עד שמתעייפים, שהלב הדופק יהיה שייך למשהו חיצוני - לקריין לעצמך את מה שקורה, קצת כמו שמתארים לילד קטן. "תראי, עכשיו שוטפים פנים ואת מרגישה את המים, הגוף שלך מחובר, ושומעים שיש בחוץ מכוניות וחיים, ואם תצאי אפילו תוכלי לראות את זה..." - למצוא פעולה מונוטונית שאת עושה בלי לחשוב ולהירגע איתה. אצלי זה משהו טיפשי כמו לשחק סוליטר במחשב או לשרבט קשקוש, יש אנשים פרודוקטיבים שאצלהם זה ניקיון. הלוואי עליי. :) - ??? לדבר עם מישהו ??? (יש ימים שאני יותר מוכנה להודות שזה עוזר. אבל אני מודה שזו לא אופציה שזמינה לי תמיד, בעיקר כי דווקא מתוך החרדה הכי עמוקה הגוף שלי צועק: לבד!) אני ביום קצת מפטפט מידי, אולי עדיף היה להישאר יותר בשקט... סליחה אם העמסתי סתם. אילו עצות יש לך? נעמה.

אבל הייתי רוצה לשמוע גם את דעתך, תודה

בסהכ רציתי ללכת לישון. מחר יום עבודה. בשניה שעצמתי את העיניים חוזרות לי מחשבות רעות על החיים שלי. שאני לא מאמינה שאלה החיים שלי. שהיו לי חיים כאלה דפוקים ומלאי סבל פנימי ואיפה אני היום? סובלת במקום להיות במקום טוב- יציבה מנטאלית, מתפקדת וחיה וחופשיה ושמחה עם שאיפות ורצונות. כמה נאבקתי אלוהים. אין לי מזל. ישר דמעות אי אפשר לישון ככה אני לא יכולה יותר. מאוד בא לי לחתוך את כל הגוף לסמן אותו אבל לא יעשה את זה כי אפילו זה נראה לי כבר מטומטם כמו החיים שלי. מחר אני אלך לפסיכיאטרית. יותר ויותר יש לי הרגשה שלחיים שלי כנראה יהיה כיוון של אבדון . אין לי תקווה יותר.מיליון פעם ביקשתי עזרה. קצת אנושיות. הפסיכולוגים מהשטן החליטו, או יותר נכון היא החליטה שתסכול זה מה שהייתי צריכה שם בתוך השחזור הרגשי ולא מענה לתחינותי. אני לא מבינה למה היא עשתה את זה ואני גם לא מבינה למה החיים שלי היו כאלה דפוקים. נראה לי שהייתי בן אדם שוחר טוב. לא מבינה איך הגעתי לאיפה שאני היום. ואולי כן. כשאני חושבת אחורה כמעט תמיד היה לי די רע בעצם להוציא מנגנוני הגנה של אסקפיזם ופנטזיה. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להעזר בשום דבר. ביקשתי ממנה עזרה והיא התעלמה. רציתי את עזרתה בכל נפשי ומאודי שרק תבוא לקראתי ותהיה שם. תאמין ותתמוך ותחזיק. אז אם הכל שחזורים והכל שייך לפעם כאילו מותר להם. מותר להם הכל. אין אלוהים בעולם. אין גבול לכמה אטימות אפשר לכפות על בן אדם. לשבור אותו. לשבור כל שביב של כמיהה ותקווה שיהיה לו טוב. להפקיר אותו לאנחות. שילמתי כספים. היו לי תקוות. ציפיתי לסיוע. שיעזרו לי שגם לי יהיו חיים טובים. ערך. תכלית. זהות עם ערך. לא יודעת מה קיבלתי. קיבלתי מודעות בלתי נסבלת ותויות. אני כבר לא יכולה לעצום את העיניים בלי לבכות. אנסה נשימות עמוקות. מחר יכול להיות שאתקשר לפסיכיאטרית מפעם ואעזר בתרופות. אני לא מאמינה ששוב אני בנקודה כזאת של נזקקת לטיפול ולא הצלחתי. לא הצלחתי להתגבר על הרע הזה ולעשות שיהיה לי טוב בנשמה ושיהיו לי חיים טובים. נכשלתי. שאני לבד אני במחוז של עצב ורוע. אין שמחה בתוכי. רק זיופים עבור אחרים ושיתוף פעולה כלפי חוץ. בתוכי בשביל עצמי אין שמחה. שוב בכי. שוב מחר לשחק את התפקיד של נורמלית מתפקדת. שוב החלטות שצריך לקבל בכל מיני עניינים וקשה לי להחליט מה נכון ומה עדיף. הכל מרגיש גדול עלי ומעיק. זה לא שבאמת יש לי אופציות נחשקות לבחור מתוכן, בוחרת לפי 'הפחות גרוע'. אני מרגישה כמו חתיכת זבל. כי אף אחד לא עוזר ובעיקר היא. בעיקר היא כי ממנה ביקשתי. ביקשתי ממנה. את הנקודה הכי חשופה ופגיעה בנפשי הבאתי מולה ובשביל מה? בשביל מה עשיתי את זה? ביזתה את ציפור נפשי בתסכולים והתעלמויות. כי ככה, הם למדו פרקטיקה. ככה.. לא יודעת מה זה היה. אני לא יודעת כבר כלום. אני רק מרגישה ומפחדת שאני כבר לא אתגבר על זה בסוף ולא יהיו לי חיים טובים והכל יגמר רע. אני אהפוך להיות עוד סיפור טראגי במשפחה הארורה שנולדתי בה שמלאה בחולי וטראומות ברקע. בסהכ רציתי שיהיו לי חיים טובים. איך אפשר עם היסטוריה כמו שלי שזה יקרה? אני גוש של בושה מהלך. לא מצליחה לעכל שאלה היו חיי. במקום להנות בחופשיות ולפעול בעולם יש לי מן מוגבלות מנטאלית , סיפור חיים בלי רצף פנימי מלא שיבושים ובלבולים ושום נרטיב כבר לא יעשה לי סדר בראש מכל הבלבולים האלה. אז יש את נרטיב ה'משתקמת' בבריאות הנפש שאני שונאת. שפה של העוסית. זה לא נרטיב שאפשר בכלל לעכל או לשתף אחרים. מקור לבושה. כי מי יבין? זה כמו לומר שאני 'סחורה פגומה'. ככה זה מרגיש. (בלי להעליב אף אחד. מדברת רק עלי). אני אנסה שוב ללכת לישון עכשיו. לא לחשוב. לנשום.

היא ילדה מעט ביישנת אך חברותית, תנועות הגוף שלה משדרות חוסר ביטחון. היא לפעמים לא יודעת איפה לשים את הידיים, לעיתים פוחדת לפתוח את הפה מכיוון שאולי תצא לה מילה שלא במקום ואז אולי יצחקו עליה, ידחו אותה או שיחשבו שהיא טיפשה. היא חושבת המון, על החיים שלה ועל העולם בכלל. היא חושבת מה המשמעות בחיים, מה יכול לתת את הסיפוק הכי גדול בחיים ומתחבטת עם שאלות אלו. היא בת 25, מעולם לא הייתה בקשר זוגי והלב שלה חסום בפני גברים. היא יודעת ולא יודעת את הסיבות לכך, אך בכל אופן, מרגישה שאין לה מה להציע לאחרים ואולי גם להם אין מה להציע לה. היא גולשת ברשתות חברתיות וכשנכנסת לפייסבוק מרגישה קנאה גדולה. חושבת איך כולם השיגו אהבה ורק היא לא מצליחה, אך בעצם היא אף פעם לא מנסה. אולי היא לא רוצה? או שזו החסימה הארורה? היא מרגישה שלא תוכל לחיות בלי אהבה. היא יודעת שיש כמה סוגים של אהבה ויותר מתחברת לעניין ההערצה, זה הכי נגיש בשבילה. היא רוצה להתמזג עם בן אדם אחר ולהעלים את עצמה כמה שיותר.

הי אודי אני בספק אם אני מתאימה לטיפול.כי אם זה אומר לבוא לא משנה מה,לשבת מול,ולדבר את עצמי,למרות הכעס והפגיעות ומרגישה חסומה מאד,ואין לי תיכולת "במעמד" הזה להצליח ולדבר על החסימה,על המבוכה,על החרדה,הכעס ובטח לא על העברות(זה הכי מעצבן,כי זה כביכול מסיר אחריות מהאחר).וזה רק מעצבן אותי יותר,האי שוויון הזה,המערך כוחות הזה,בהם הוא יכול לבחור לשתוק,לא לשתף בכלל,או גם לא לתת לי תשובות קונקרטיות,או אפילו לא להגיד לי אמת(כמו אם נעלב או למה התנהג באופן מסויים למרות שכביכול אמר אחרת וכו וכו)ועוד לתת אמון למה שאומר(ברור שיאמר...לא?)שאכפת לו,והוא כאן בשבילי....,כשזה מרגיש כרגע רק במילים וכבר ללא כיסוי תכליתי ,כשנסע למשל ולא באמת דיבר על הדברים וגם לא השאיר כתובת ,כמו שאמר בזמנו שיקרה.וזה מקומם עוד יותר ה"פוזה" הזו שאני נדרשת לה,(היה גם המטפל הקודם שחתך טיפול ובפגישה הקודמת הגדיל לעשות ואמר שכבר לא אכפת לו ממני).אז אולי טיפול שכזה לא מתאים לי,ועד כמה שזה כואב.אבל עובדה שזה המצב.וכרגע אני רק מתרחקת יותר.ורוצה לראות אותו,אבל גם לא.ואני מרגישה חסומה מאד.כעוסה פגועה,ושאין לי חשק ורצון לדבר על כלום ולשתף בכל מה שהיה קורה או לשבת לשתוק,שהוא נועץ בי מבטיו וככה עוברת הפגישה.(וגם אם יש געגוע...).ומי אמר שגעגוע למשהו שכזה, הוא בהכרח חיובי??אולי דווקא להיפך?? זה מעניין שאם הייתי מדברת על מישהו אחר למשל שפגע בי ואיבדתי אמון,ואני מתגעגעת אליו,ף ההתיחסות היתה שאני פועלת באיזשהו דפוס שלא טוב לי, אבל במקרה הזה , זה כביכול מראה שיש עוד צדדים לקשר,ולא הכל שחור לבן. ו..זה גם מקומם.כי בטיפול ועם המטפל מתאימים כביכול כל דבר למשבצת שלו שיתאים???נמאס לי כבר להיות המטופלת. ולהרגיש כך.כשהוא מצידו ממשיך בשלו.....ואני אמורה לדבר על כל תחושותיי??? זה לא עובד לי!!! אז איך בכל זאת מקיימים טיפול ושיהיה גם יעיל?? כי ככה זה הרי לא.ובכלזאת לא יכולה,מצליחה אחרת וכרגע גם לא רוצה כשככה מרגישה. זה לא פייר!

'בורדליין' זאת מילה גדולה שלא אומרת כלום באמת. מה התופעה הזאת שאני לא יכולה לשמור מחשבתית ורגשית מצב שיהיה לי טוב ושמח בלב ונשמה ולא רע והחטפויות רגשיות ליאוש ובכי וכעס ורצון להתקומם על הטיפול הפסיכולוגי ההוא שוב בתוך איזה 'כפיית חזרה'.. אולי הבעיה שלי זה 'כפיית חזרה?' אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי והיא הייתה צריכה לעזור לי!! איך יצאתי משם שוב עם 'כפיית חזרה' שכזאת? למה היא לא עזרה לי? והנה שוב........ אודי, איך מעלימים את זה? איך מחזירים לי את עצמי בלי שיאבד שוב למחשבות ורגשות כאלה? שיהיה רק המציאות של כאן ועכשיו והסתכלות קדימה לעתיד, להנות מחיים. אני רוצה להגיע לזה. איך עושים?

זה לא עוזר לי שאתה סתם מסכים איתי. אני צריכה ורוצה עזרה. מה עושים?? ואל תגיד לי שוב 'תהליך טיפול וסבלנות לוקח זמן'. הפסיכולוגית הארורה כפתה לי על ההכרה מסר של 'אין זמן!' היא זיינה לי את הנשמה עם המסר הזה- באינוס, בכפייה. התחננתי לתוספת זמן והיא אמרה "אין זמן אין זמן". אז עכשיו תגיד לי שאני צריכה לתת *זמן* לעוד תהליך טיפולי? ממתי יש לי זמן? לה הלא היה 20 דקות תופסת לתת לי. בינתיים הלכו לי איזה 3 שנים לפחות מהחיים במחשבות על החרא שעברתי שם. אודי יש לך פתרון קצר מועד ויעיל בבקשה? יש לך רעיון מה יכול לעזור לי??? כמה פעמים אפשר לבקש עזרה ולא לקבל אותה? אודי כמה אפשר? הנה שוב אני בוכה. זה לא אנושי אודי לקחת ממני כ"כ הרבה כסף שאין לי ולמרוח לי את הזמן לרסק לי את התקווה ולמשוך בכתפיים ואף אחד לא אחראי על כלום ובסוף אומרים שהכל בחירה ואחריות שלי. אודי, זה לא אנושי. בא לי לצרוח. הולכת להקיא עכשיו.

ר מעל ל12 שנים מתמודדת עם הפרעות אכילה, מוגדרת כאנורקסית אבל יש לי תחושה שאנורקסיות לא מצליחות לחיות כל כך הרבה זמן ולכן אני נמנעת מהגדרות. בשבוע האחרון נכנסתי לתקופה לחוצה ופתאום לא מצאתי את הזמן לאכול. ועבר יום ואז עוד יום וכבר שבוע שלא נכנס לפי משהו לעיס. הבעיה מתחילה שהקושי הופך לנפשי. אני מנסה להכריח את עצמי ופשוט נתקפת בחילה וגועל רק מעצם המחשבה להפסיק את הצום. אני מפחדת לחזור לאשפוז, אז קניתי פחיות של אנשור והחלטתי על 3 ביום. בפועל זה מסתכם בחצי פחית בקושי. איך חוזרים לאכול פתאום? ועוד לבד? עד היום תמיד כשהגעתי למצבים כאלה זה תמיד נגמר באשפוז. אני כבר רואה איך יעברו עוד ימים רבים מבלי שאוכל. והלב והראש נמצאים שניהם במרחק שנות אור אחד מהשני. מה עושים?

כתבתי שאיני מבינה את תגובתך. תוכל להבהיר?

כי הלכ היה מבולןג והחמלים התערבוב כי לקתחי כודירם הרעש היה קשה, רציתי מילים. אל התכוונתי שאהת יכול לה.... לה היה התחלה של פועל ששכחתי. אתה יכול להתייחס או להת... שאלת שאולת שעניתי ורציתי שתקרא. רציתי שתסרד לי קצת את המילםי. ובימים האלה אין לי אף אחד, לא עוד פגיושת כדי ךהחזיק רק גבולות מטופישם ולא הגיוניים והרהב מוות אינ עוזבת את הטיופל הזה. צריכה מישוה חזק שיעזור לי הלתקדם. אולי תמליץ לי על מישוה שיכול להכיל ולעוזרר לי. שיעובד בכל מיני שיוטת ךאולי גם היפנוהז

הייתה לי פגישה מזעזעת. כל הפגישה דיברנו על סתם הא ודא, מתחמקת מלדבר על שעובר עליי... צוחקים, פשוט שיחה כמו עם חבר טוב. בדקות האחרונות הוא קלט שעובר עליי משהו, ושכנע אותי לשתף אותו. לא הייתי מסוגלת... בסוף השתכנעתי ושיתפתי. והפגישה נגמרה. אני לא יודעת איך להתמודד עם המחשבות על זה. מתוסכלת. נבוכה ששיתפתי. זה היה אישי מידיי. מרגישה שלא היה נכון לפתוח את זה בסוף פגישה. שצריך לדבר על זה. למרות שקשה. שזה לא ישאר באויר ככה שבוע... מה עושים אודי??:(

יש לך אפשרות לכתוב לו מייל? שיחת טלפון???

אולי תשלחי לאודי את המייל שלך והוא ישלח לי?... או שהוא ישלח לך את המייל שלי??..

המחשבות לא עוזבות אותי ויש לי התקפי בכי כל שניה. אני חונקת אותם בכח כדי שאוכל לתפקד. כמו 2 מצבי צבירה נפרדים. אי אפשר לחיות נורמלי ככה אודי.

משוה קוהר לי אולי הז חרהד ואל מציחלה כי היד ם רודעות וגם סילהח שאל המ לעשות שיפסיק כי

אכיהל מטורפת בחילה הקנא שנאה השנאה גרוהע כמטע מכלמדבר אחר. להז לקחית כהמ כדוירם לשקט. קוראםי חזה פגיעה? איך אפשר להפסיק את השהאנ היא בלתי אפשירת.כואב לי כוא לי אינ רוהצ למות יש לי זוכת על המוות שלי אינ הולכת הולכת חכי לכי חש עוד ימי הולדת זה אי אפרש ביום הולדת שלהם אניהולכת

אודי האם לדעתך יתכן שאני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית? איך מטפלים במצב שלי? אין טיפול כרגע. אין. לא התחברתי לטיפול שהיה. אין לי זמן וכסף לבזבז יותר. אני רוצה משהו מועיל.אני חושבת שהטיפול הפסיכולוגי ההוא השאיר אותי עם פוסט טראומה. כל הסימנים קיימים. צריכה משהו שיעזור לי.

זאת ממש השערה. לי יותר נראה משהו שקשור בחרדות כפייתיות. אולי OCD? האם חשבת ללכת לפסיכיאטר להיבדק? אולי תרופות יוכלו למתן את הדחפים ויאפשרו לחשוב את עצמך? בהצלחה! הילה

בין בפגישות מתחיל לזעוק לעזרה. זועק זועק זועק לעזרה. נחנק לתוך עצמו. זועק. מבקש עזרה, זועק, נחנק, ממלמל, לוחש, בוכה, מבקש עזרה, קורא בקול. 'תעזור לי' . לא מצליח להביא את עצמו לפגישות. נכנס לסחרור של שחזור חווית חוסר אונים וכעס. כיצד תגיב בתור מטפל ומדוע תגיב כך?

טיפול תרופתי? אשפוז?

פתאםו אחז בי פחד שהמילםי הלוכ לאיבוד ורציתי במילותיך המצליפות לעיתים, לא מחמת סטייה אלא בשל התחוהש שנגוע במשהו והצליוח להזיז. כוםל שותקים, אומרםי דברםי שאיבדו שממעות ברגע שנאמור לאנגעו ואני עפה עלהפחד הזה והתהםו שבה מחהכ לי השקט. אודי אני לא מרגיהש טוב מושתכ מושכת את החבל הדק עד מאוד והיא אומרת לי לגזור, כמו בסרט הרקולס שם האדס גוזר אתחוט החיים. היא רוהצ לגזור. משוה לא בסדר, אינ חיה חיים מקבילים. אתה יכול לה

אני נמצא בשיאה של אפיזודה חרדתית סביב נושא רפואי. למרות שנבדקתי ( אולטרסאונד, דם) והלכתי אל פרופסור מומחה אשר אמר לי באחריות שאין לי את המחלה שממנה אני חרד. דבריו הצליחו להרגיע אותי ל48 שעות ואחריהם הכאב הקונסיסטנטי בצד שלח אותי שוב למחשבות חרדתיות כפייתיות שאינן מרפות. אינני יודע כבר אם הכאב אמיתי או שהתקפי החרדה שלי מייצרים אותו- אך אין זה משנה כיוון שאיכות חיי נפגעת בצורה עמוקה. אנא עזרתך.. האם היפנוזה תוכל לעזור במקרה כזה? תודה מראש אילון

לפעמים אני לא יודעת אם זה טוב שאני כאן. אני רוצה להיות וטוב לי, אפילו מאוד. אני חושבת שאני צריכה את המקום הזה. במיוחד במצבים שהיא לא ככ זמינה עבורי. אתה יודע שתכף השעה שתיים וזו השעה שלנו אבל היום היא לא יכולה. וזה לא מוזר או מפריע לי. ברור שאני רוצה להיפגש איתה אבל אם היא מודיעה מראש אז אני מסתדרת עם זה ויודעת שלא. אבל זו לא הנקודה שלי, סתם נזכרתי כי עכשיו שתיים. היא יודעת כמובן שאני כאן, לא חושבת שנתתי לה לקרוא משהו. אני העליתי את זה כבר מס' פעמים שאולי לא טוב שאהיה כאן. לא יודעת, זה מעסיק אותי. אולי זה לא טוב לנו שאהיה כאן?! ואולי זה בסדר. רציתי להביא אליה פעם את המחשב ושתקרא קצת, אבל זה קצת מפחיד אותי ולכ ןזה גם גורם לי לחשוב שאולי משהו בשהות כאן לא טוב לי.

אודי אני צריכה עוד מילים ממך, זה בסדר? הגבתי למה שכתבת לי ולא בטוח שתראה, לפעמים אינך מגיב לתגובה על תגובה. תודה

כשיש בטחון קיומי, שהכסף הוא לא בעיה, ההשרדות היא לא בעיה. אז יש מקום ליצירתיות. אפשר להקדיש את הזמן לקבל השראה ולבטא אותה באופן יצירתי ואז לנסות להתפרנס מדבר כזה שהוא שלך, בא מתוכך, מעניק תחושות של משמעות וסיפוק. אבל אין לי הרגשה של בטחון. מרגישה שהשוק החופשי הוא לא חופשי כי מי שעלולה להשאיל ממנו השראה ולנסות גם לקחת לי חלק במשחק הזה לא יראה זאת בעין יפה וירצה שאני אמות. יכעס. יחשוב עלי משהו רע. למה זה אמור לעניין אותי בכלל? הרי קורה שיש קיוסק ויש מי שפותח קיוסק נוסף באותו רחוב מעבר לכביש. מותר לו. אז אולי בלב בעל הקיוסק הראשון ינטור טינה על זה אבל הוא לא יכול להתנגד- זכותו של השני לפתוח גם. זאת המשמעות של תחרות. וגם אין בלעדיות על הספקים. מותר לאותו בעל קיוסק חדש להזמין מהספקים של הראשון כי אין בלעדיות אם הספק שעובדים איתו. זה לא איזה משהו אישי שמור. ככה השוק עובד. ככה זה! ומותר ליוצרים למשל לקבל השראה זה מזה לא? למה לי מרגיש שאסור ושמישהו ירצה שאני ימות? למה אף אחד לא בא ונותן לי אישור ש'גם לך מותר'? דווקא אותו אחד שאני אולי עשויה להכנס לתחרות עימו. שיפרגן. איך אפשר לפעול בלי פרגון? בלי ברכת הדרך? ובלי בטחון? זה כל מה שאני מבקשת. איך אפשר לקבל אותם?? ולמה יש אנשים שפשוט מרשים לעצמם ולא שואלים אף אחד ולא מרגישים שזקוקים לאישור ופרגון מאף אחד בשביל לעשות מה שבא להם לטובת עצמם וכל עוד זה במסגרת החוק (אני לא מדברת על אנטיסוציאלים) אז ממה לא מזיז להם אם מישהו ינטור טינה או יכעס כי זאת בעיה שלו ולא שלהם. למה במקום שלי היחס השלילי מהאחרים שאולי לא יפרגנו לי מרגיש כמו בעיה שלי? כמו משהו שאי אפשר לפעול לאורו. כאילו חייבת אישור, חייבת פרגון. חייבת את ברכת הדרך. דווקא ממי שפוטנציאלית אמורה להתחרות איתו :/ זה עוד 'שחזור/השכלה' של תסביך אדיפלי קדום על המציאות?? ונניח שלפי התיאוריה הפסיכולוגית כן. אז איך משתחררים מזה???????. ולא בקליניקה מול מטפלים אלא במציאות!!! מול אנשים אמיתיים ולא 'סימבוליים'. הלוואי והיה לי בטחון שיתן חופש ליצירתיות שלי לנבוע מחדש ויכולת לסמוך על עצמי שתתן אפשרות לממש ויכולת לספק את האישור מעצמי לעצמי כדי לא להיות תלויה בנכונתם של אחרים לאפשר :/ אני מרגישה אדם חלש שריסקו אותו.

היי מימה, קבלי את ברכת הדרך של סלבדור דאלי: "אלה שלא רוצים לחקות כלום, לא יוצרים כלום." אם הוא אמר, שיקפצו כל מי שלא יודעים לצייר כמוהו. ;) נעמה.

ועל הדרך נקלעתי לעמוד עם ציטוטים שלו. נתקלתי בשניים שחשבתי שאולי ידברו אלייך: "טעויות הן כמו טבע קדוש, לעולם אל תנסה לתקן אותן, להיפך: תבסס אותן באופן שכלי, ותבין את הטעות באופן יסודי. ורק אחר כך יהיה באפשרותך להתעלות עליהן." ו- "מדחום ההצלחה הוא רק קנאתם של הלא-מרוצים." וסתם אחד לחיים: "להביט, זה חשוב." לרוב אני שונאת ציטוטים, זה מרגיש לי דבילי. אבל דווקא הבחור מצא חן בעיניי. אולי זה השפם המטורף או השעונים הנוזלים. :) נעמה.

ציטוטים משעשעים היו לסלוודור דאלי מסתבר

טוב אז כבר כמה זמן שבבית שלי מדברים על מעבר דירה(מדובר כא ןעל מעבר ליד בני משפחה) טוב אז ככה , אני בת 17 וכבר עברתי המון פעמים דירה, כרגע אני גרה עם אבא שלי ואשתו וכשאבא שלי הציע את כל עניין המעבר כלכך שמחתי , התרגשתי סיפרתי לכולם ולפני כמה זמן ערכתי מסיבת פרידה .. היום אבא שלי הודיע לי שאנחנו לא עוברים , באותו רגע פשוט לא עניין אותי למה, התחלתי לבכות וללא הפסקה .. כל פעם שאני נכנסת לעיר שלנו ובמיוחד לחדר שלי , אני נכנסת לדיכאון ,אוטומטית ,שוקעת בתוכי ונהיית מדוכדכת .. גם מבחינה חברתית כאן אני לא מצליחה , ובתור בן אדם שחייב חברה מתמדת סביבי אני מרגישה שאני קרובה להתמוטטות עצבים , סיפרתי כבר לאבא שלי את כל הדברים האלה והוא בכל זאת החליט . אני לא יודעת מה לעשות .. אני מפחדת שאני אפגע בעצמי

אודי היקר סוף היום. פצע מוגלתי שיצא לו. ודרש ממני טיפול. רופא משפחה אנטיביוטיקה וטיפול. אודי, לפעמים אני הולכת לאיבוד. פתאום נעלמת לי חצי שעה שאני לא יודעת מה קרה בה???? למה אחרית לטיפול היום????? זוכרת ששכבתי לנוח. ואחרי זה????? לפעמים זה גם יכול להתלוות בתחושת עילפון. אודי, האיש שמטפל לי בנפש הסכים להגדיל את המסגרת ל4 פגישות שבועיות. ושוב אנחה. כי זה לא פשוט זה מורכב כמו הרבה דברים בחיים. אבל בדקנו יחד וחשבנו שזה יעזור לי לתפקד טוב יותר. אודי, אתה יודע שאני בחורה צעירה בתחילת שנות ה30? זה מפתיע אותך אודי??? למה אנשים שפוגשים אותי חושבים שאני צעירה יותר מגילי? ומופתעים לשמוע שאני גרושה עם ילדים? הם אומרים את לא נראית.......??? חשבתי על סוג של תשובה שאולי בגלל שהקשיים מעובדים בטיפול כל כך טוב הם לא באים כלפי חוץ. בפרט בעבודה. אני עוסקת בעבודה עם שרות ומשתדלת להיות סבלנית ואדיבה כלפי הלקוחות והחברים לעבודה......... אודי, רציתי להגיד לך עוד משהו. בסדר????? ((((( רק לך באוזן:{אוהבת אותך})))))))) אודי,אתה לא חייב לענות...... מקווה שנחת ביום שלישי יום המנוחה של הקבוצה???? או שאני חוצפנית שאני שואלת??? הילה

עלתה לי שאלה שסיקרנה אותי, רק אם מתאים לך. בת כמה את מרגישה שאת?

שאלה יפה מרגישה בת 50

הילה, אני מקווה שכמו בגיל 50 האמיתי דברים יתייצבו קצת... (אם זו לא אשליה כזו, שמכאן נראה שבגיל הזה כבר יציב. :) ) מאוד מזדהה עם הבלבול הגילאי הזה, בת כמה אני נראית/מתנהגת/נשמעת/מרגישה. תמיד חשבתי שזו זרות מוזרה שיש לי מעצמי, דווקא למשהו כל כך קונקרטי כמו גיל. נעם לי להיות קצת לא לבד בבלבול הזה, למרות שאצלי הוא קצת שונה. לפחות אני בחברה טובה. :) נעמה.

מספיק נחמד כדי שאני ארגיש קצת לא נוח עם עצמי שאני כל הזמן חוזרת ובועטת פה בפסיכולוגים בהכללה לעיתים. בסוף בכ"ז התחמקת ולא ענית לי לשאלה אם אתה מאמין באלוהים.. אין לי מושג מאיפה השאלה באה , מאיפה שבאות כל מיני תהיות ושאלות.. מה זה משנה. ומה זה שייך לפה? יש משהו שלא שייך לפה? זה מרחב של אסוציאציות לא? אול שאלתי כי נראה שיש משהו בהנחות יסוד של הפסיכולוגיה שלא מתיישב עם הרעיון של אמונה באלוהים, ורציתי לבדוק אם גם מבחינתך ההגיון המנתח של הפסיכולוגיה לא מקבל רעיון של 'אמונה' כי זה סוג של אשליה, משהו שאי אפשר לתקף מציאותית.. ובכ"ז, מתי שהיה לי הכי קשה כן יש מי פניה ל'אלוהים' הזה ותהיה אם הוא קיים, אם יש דבר כזה. מלא אנשים מאמינים שכן. לי קשה להאמין במה שאי אפשר לדעת ולהוכיח. סתם תהיתי מה העמדה שלך בנושא

שפסיכולוגים לא יתנו שום דין וחשבון למטופלים על טיפולים גרועים? על ביצוע התערבויות לא מותאמות, על הערכה שגויה של כוחות? איזה כלים יש למטופלים כדי להעריך מה איכות הטיפול שהם מקבלים? הרי טיפול לא אמור להיות נעים ונוח , אז שסבל וכאב לכשעצמם אינם אינדיקציה לטיפול גרוע- מה בדבר ביזוי והשפלה? אם מטופל מרגיש שמבחינה נרקיסיסטית המטפל ביזה אותו, השפיל אותו עד עפר בחוויה? גם זה בעיה של המטופל, "השלכות". אודי אתם תמיד בסדר? איך נוצר מצב שקיים מקצוע כזה שבו משלמים הון תועפות לבעל מקצוע ואיך שום מעמד למטופל לומר את דברו ולהשמיע את קולו?? אה סליחה, מותר לו להשמיע את קולו אבל תמיד ישימו זין על הקול הזה שלו כי המטפל יתסכל בכל מקרה כי זאת העבודה שלו לעשות כן. אני לא מבינה את זה. אם היא הייתה מסבירה לי "זאת העבודה שלי לתסכל את בקשתך ואני לא יכולה להיענות, אלה כללי הפרקטיקה שאני עובדת לפיהם" הייתי מעריכה אותה הרבה יותר ! לפחות הייתה אומרת לי את האמת. הרי אמרתי לה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה - היא בכלל לא הסבירה לי מה זה המקצוע הזה. היא לא דיברה אלי בכנות ושקיפות. לא יודעת אודי. עברתי שם חוויה מזעזעת ב 2 רמות מבלבלות מאוד- העניין האינטלקטואלי ברמת הבוגר - שעלבו בו, בי. והשחזור הרגשי ברמת הילד שעשה לי רהטראומה. לגבי פרקטיקת התסכולים, אני לא מבינה איך אפשר להיות כאלה נטולי מצפון. איך אפשר לתסכל ככה בלי שום חמלה בלי שום רחם בלי שום אנושיות. לתסכל ולתסכל ולתסכל . איך אפשר? ואיך אתם כאלה בטוחים שזה מה שנכון לעשות? מאיפה הבטחון? כי זה לא נראה שטובת המטופל באמת מעניינת אתכם אלא משהו אחר- להיות סוכן שמשלב אנשים בכח לתוך הסדר החברתי אולי.

כי שאלת אותי פעם ועניתי אני לוקחת אחריות על התגובה ההזויה שלי לתסכול כי התייחסתי לחוסר מתן של חצי שעה כמשהו ממתית, קטלני, החריב את התקווה .. וזה לא פרופורציונלי בעליל במונחים מציאותיים, אז אני לוקחת אחריות או יותר נכון מבינה שזה היה שחזור והיא לא באמת עשתה משהו איום ונוראי אובייקטיבית.. אבל ביתר הדברים, תחושה השפלה וכ' קשה לי שלא לכעוס. למרות שהיתה שם גם איזו מידה של חיבה. אני אף פעם לא מזכירה את זה כי הפגיעות היו יותר. אגב, גם לי נמאס לחזור על עצמי :/ אני אלך לישון

מצטרפת לאמירה של אודי- חלאס! לטובתך בעיקר..

גם אני מצטרפת. בבקשה בבקשה תרפי. זה יקל עלינו ובעיקר עלייך. הילה

גם לי יש סערה מצד אחד... מצד שני-אני בטוחה שהוא לא אמר את המילים האלה מתוך מקום של סטייה (אני גם כל כך לא מושכת פיזית שזה נראה לי מופרך). אני בטוחה שהוא מעולם לא היה נוגע בי מגע שהוא לא נכון. להיפך - הוא נתן לי רק פעם אחת חיבוק בטיפול. וזהו. מאז, שנה, גם אם מדברים על חיבוק, הוא לא נותן לזה להגיע לפועל. אולי בגלל זה המילים שלו לא מובנות לי מאיפה הגיעו. וגם אם נאמרו בצחוק-למה נאמרו. וגם מצד נוסף- בפגישה המילים שלו לא עשו לי רע, כלום. צחקתי. אולי גם מתוך מבוכה. גם חשבתי והרגשתי שזה כלום. רק שנגעתי בבן זוג שלי ופתאום התעוררו בי מחשבות אסורות הבנתי שאולי משהו פה משובש. אצלי. כמה המילים האלה השפיעו עליי. לא יודעת אצל מי. בגלל זה תוהה מה לעשות עם זה. להתעלם או לא. אני גם לא מסוגלת להגיד לו על המחשבות שלי עליו או להעיר לו על המשפטים שאמר. זה מביך אותי מידיי. וכן, יש לי הרגשה שיש לו בעיה בגבולות. שהוא יותר מידיי זמין, בהודעות, בהתכתבויות ארוכות. שזה מצד אחד טוב לי. אבל לא יודעת אם זה קורה בכל טיפול. פעם חברה העירה לי שזה נראה לה מופרך שאני מתכתבת איתו חצי שעה בפלאפון. לי זה נראה טוב שהוא זמין לי. אבל אולי מפספסת משהו? תודה.

ממש אשמח שתראה זאת גם אם לא תספיק להגיב. עכשיו לא אראה אותה שבוע. רציתי להביא לה משהו שכתבתי. זה הסתבך כי כנראה שהייתי בחרדה והיא קודם אמרה שתשמח שאביא אבל רמתה לפני כן לשאול מה אני מרגישה וכו. שאלה וקצת דיברנו. ואז גם אמרה שהיא יודעת שאני לא אוהבת שמדברים על המסביב.. לא חשוב. בקיצור אני רציתי שתאמר שוב שהיא רוצה שאביא לה. היא לא אמרה. ואני התחלתי לאט לאט לכעוס וכבר לא הייתי מסוגלת לתת. לקח.לי זמן לומר. ואז היה איזה קטע שאמרתי שהיא לא רוצה שאביא לה. היא כעסה ואני מבינה למה. אבל ברגע שהיא ארמה שכועסת אני כבר לא הייתי מסוגלת לתת.לה ורציתי ללכת. אני בכיתי מתחת לשמיכה. היא ארמה שגם היא בוכה. יכול להיות שזה גם משהו שעזר לי. היא אמרה וצדקה שלמרות הכעס צריך להמשיך ולא לשבור את הכלים. היא אמרה שהיא יודעת שאני צריכה בשביל עצמי להביא. הבאתי לה. באחד מן הדפים שאלתי אותה כל מיני שאלות. לא ציפיתי שתסכים לענות. היא ענתה. שמחתי. אמרתי לה שהופתעתי והיא אמרה שהיא חושבת שעל.מה שענתה זה בסדר בשבילי. אמרתי לה שאני יודעת שאם ענתה אז אני יכוךה לעמוד בזה. שאלתי אותה בת כמה היא ואיך.היא מכירה את.המטפלת הראשונה שלי, זו שילדה. היא שאלה אם יש לי עוד שאלות מלבד אלו שכתבתי. ועניתי שכן. בסוף שאלתי כמה ילדים יש לה. ענתה שניים. ואז ממש התחלתי לבכות. שאלה אם אני רוצה לומר משהו. ענתי שכן ושלא.יודעת אם אני מסוגלת. אמרה שהיא חושבת שיהיה לי קשה אם לא אןמר. וה נכון. אמרתי לה שגם אני רוצה שיהיו לי ילדים. זו הייתה סוף.הפגישה. היא אמרה ששמחה שהצלחתי לשאול ושגם היא מקווה שיהיו לי ילדים:-) יש לנו שבוע חופש:-( אודי אני אוהבת אותה. נראה לי שאנסה לכתוב לה במהלך השבוע. פשוט עכשיו ממש רוצה לכתוב לה איך אני מרגישה. אגב אודי היא לא גדולה ממני בהרבה. קצת קשה לי אולי עם זה אבל אתמןדד. אתה יודע, אני גאה בעצמי ןאני יודעת שגם היא. שהצלחתי והצלחנו. לילה טוב אודי! תןדה

ממש התרגשתי לקרוא אותך.. את מילותייך, את התקדמותך.. גם אני מקווה בשבילך, רחל.

אני גם התרגשתי לראות את דברייך.

הי אודי, [גילוי נאות: אני לא סתם שואלת...:-)] נראה לך לעניין כשמטפל נעלב ממטופל שלו, ואומר בגלוי שהדברים פגעו בו? ברור לי שמידת החשיפה העצמית של מטפל בטיפול משתנה מגישה לגישה, ועם זאת, עצם ההעלבות נראית לי קצת מוגזמת. מה דעתך?

ענית "בהחלט". נורמלי בהחלט או מוגזם בהחלט?

הי אודי, [גילוי נאות: אני לא סתם שואלת...:-)] נראה לך לעניין כשמטפל נעלב ממטופל שלו, ואומר בגלוי שהדברים המטופל פגעו בו? ברור לי שמידת החשיפה העצמית של מטפל בטיפול משתנה מגישה לגישה, ועם זאת, עצם ההעלבות נראית לי קצת מוגזמת. מה דעתך?

גשמטפל אומר שהוא נעלב, הוא בעצם שם גבול למטופל ומשקף לא את התנהגותו הפוגעת. לטעמי יש מקום לשוחח על כך, אך באופן מקצועי , כלומר לא כזה שמקרבן את המטפל ומאיר אוצו כפגוע אלא יותר כחומר טיפולי כמו כן- תלוי בעצמת הפגיעה. המטפל לא אמור להיות שק חבטות

אודי, קראתי את מה "ששאלה אישית" כתבה והבטן התהפכה. מרגישה שקיבלתי אגרוף חזק בבטן. פתאום לא מרגיש לי להיות בטוח להיות אצל מטפל גבר. חבל שקראתי, זה עורר אצלי שדים. נטע.

ראית ???? קראת מה היא כתבה שאמר לה הפסיכולוג שלה ???? אתה רואה ???? כאילו, בא לי לצעוק שכל העולם ישמע : אסור להאמין לאף אחד..מי שמאמין נפגע. אודי :((( אבל מה שאני אומרת כל כך לא מדוייק.. הרי, אני אצל אמא צביה 5 שנים . מעולם היא לא פגעה באמון. אודי, גם איתך אני קרוב ל 5 שנים. גם אתה מעולם לא פגעת באמון שלי. ואתה עוד גבר... אודי.. בא לי להגיד להיא שכתבה על הפסיכולוג הסוטה ההוא : "זה רק נדמה לך..זה רק נדמה לך "... אודי, שתדע שאני מאמינה לה למה שסיפרה על הפסיכולוג הסוטה שלה !!!! זה לא נדמה לה ! זה לא נדמה לה !!! יש אנשים שפוגעים באמון של ילדים חסרי ישע. נכון אודי ? אבל- לא כולם !!!! הנה, גם אתה וגם אמא צביה מעולם לא פגעתם באמון שלי.. אודי :(((( תגיד לי משהו... ההודעה שלה עשתה לי בחילות בבטן.. אודי :((( תגיד לי משהו.. קראתי את ההודעה שלה והרצפה נגמרת לי קצת. אודי :(((

זה באמת נורא ומקומם!! אבל לא כולם כאלה....וחוץ מזה גם אני בחיים לא אלך למטפל גבר! מבינה כל כך...מ.

ראשית, רוצה לומר לך שהרגשתי בחסרונך ןמאוד שמחתי לראות שחזרת.. אני גם מרגישה בחסרונה של סוריקטה ומחכה שתחזור.. ראית מיכל ??? וקראתי עכשיו את ההודעה החדשה של "שאלה אישית" ואני עוד יותר מתחרפנת.. זה בדיוק זה !!! הבלבול הזה וההרגשה ש"אני הרי בכלל לא מושכת פיזית".. וואוו.. וההתנצלויות האלו, כאילו היא לא בסדר.. אני משתגעת.. חסר רק שהיא תיגש אל הסוטה ההוא ועוד תתנצל.... וואוו... כן מיכל, בחיים !!!!! בחיים לא הייתי הולכת למטפל גבר. ולמה את חותמת שוב מ. ? בגלל הקושי שאת נמצאת בו ? ועל מה הקושי ? במבי.

הי במבי, יש רצפה. ויש מטפל שעבר את הגבול. ואני מחכה לתשובה של אודי בעניין. במבי, המטפל שלי לא נוגע בי, לא מחבק ולא מחזיק את היד. לא אומר אמירות סקסיסטיות. הוא שומר עלי מכל משמר. וגם על הטיפול שלנו. זה כואב שזה קורה, אבל. אסור לצבוע הכל בשחור!!! יש ויש מהכל בכל מקום. בסך הכל נראה לי שאנחנו שמורות ובטוחות. אצל אבא אודי, אצל אמא צביה, ואצל שאר המטפלים שמשתדלים לעשות עבודתם נאמנה. ושוב- אני לא מורידה בכהוא זה מתחושת הפגיעה שחשה הבחורה שכתבה. ואין לי ספק שהיא לא מדמיינת ולא הוזה. להפך. אודי- תבוא מחכות לך. הילה

מיכל, אשמח אם תשמיעי קול. את חסרה. נטע.

חשבתי שאיש בכלל לא שם לב...לעולם איני חסרה לאיש. תודה ששמת לב, אני נמצאת במצב לא קל, היום יש הודעה שלי... אני פה וקוראת בשקט לפעמים...כואב לי לקרוא על הרגשות הקשים...כי כרגע אני במצב שקשה... אבל כל מה שאת עוברת עם המטפל עברתי גם...תני צ'אנס לטיפול גם אם יש המון "העברות" ורגשות מעורבים כלפיו, זה סימן שהטיפול עובד :) שוב תודה שראית ושאכפת.. מ.

שלום מחפשת פסיכולוגית קלינית בלונדון אשמח להמלצות תודה דנה

רק שלשום היה לילה מלא בכי וסבל. עכשיו התאוששתי. מקווה מאוד שיחזיק!

לי זה מאוד עוזר. נרדמתי אתמול לפני שהגעת (: כשהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי את ההודעה, זה הרגיע אותי. אז תודה אודי

הפסיכולוגית שמה על השולחן את האייפון שלה בפגישה וזה על מצב רטט... וכל פגישה מתקשרים אליה לפחות 3 פעמים והיא מקבלת הודעות..זה מןציא אותי מריכוז וגורם לי להרגיש שאני מפריעה לה... אני לא יודעת אם להגיד לה את זה.. לא רוצה שתכעס עלי או להרוס לה את ההרגל שלה.. מה לעשות? איך זה אצלכם? הפלא בתיק או לידה? תודה..

הי מאי, לא קטנוני בכלל בעיניי. אני חושבת שהדבר הבסיסי שמאפשר את המפגש הזה הוא ההתפנות שלה אלייך. בל נשכח גם שאת משלמת לה עבור הפגישות האלו, כך שאת *זכאית* להרגיש שהיא שם בשבילך, שזה הזמן שלך,ולא שאת מפריעה לה. חוץ מזה נראה לי שאנחנו עלולים להרגיש ככה לפעמים בכל מקרה גם בלי משהו חיצוני, והתוספת הזו בטח לא ממש מסייעת ... לכן כמו שאודי/כל פסיכולוג טוב יאמר: דברו על זה ;-). גם אם היא תחליט להשאירו, אני מניחה שיהיה לכך הסבר שיניח את הדעת. בהצלחה, גילת.

אין שום סיבה שהפלאפון שלה יהיה מונח שם ובטח שלא על רטט. כמובן שאם יש מקרה חירום זה משהו אחר וגם אז ראוי שתאמר לך מראש. אצל המטפלת הראשונה שלי, אם אני זוכרת נכון, הוא היה מונח על השולחן, ואצלה הוא לא תמיד היה על שקט, לעפמים צלצל. וזה כ"כ הרתיח אותי. לקח לי זמן לומר.. 'ייאמר לזכותה' שהיא כנראה קצת מעופפת לכן אני סולחת לה (בד"כ) על רוב ההתנהגויות שהיו לה. אצלה זה לעתים צלצל, היו פגישות שאפילו כמה פעמים. היא גם אחרה לא מעט. פעם עמדתי ליד הכניסה והיא אחרה או שהגיעה בדוק בזמן לא זוכרת כבר. היא נכנסה ואני לא העזתי להיכנס בגלל שראתה אותי. היא חלפה מטר ממני. כשנכנסתי לבסוף אמרתי לה את זה והיא בכלל לא ראתה אותי (: היום, אצל זו שאני עכשיו, אחת אחרת, אין מצב, הפלאפון שלה נמצא איפה שהוא. לא רואה ולא שומעת אותו, אף פעם. את חייבת לומר לה שזה מפריע לך. אני ממש מאוכזבת מהמטפלים שמתנהגים כך, קצת כבוד בסיסי למטופל. במיוחד בטיפול פסיכולוגי. במקרים אחרים הייתי אולי מצפה אבל לא מתאכזבת כשלא. תעדכני (:

כדאי שתאמרי לה כל מה שמפריע כי הטיפול הוא בשבילך! ושלך! אצלי כשהיא מצפה לשיחה הוא על השולחן, מודיעה לי מראש והוא על רטט...והיא מציצה אם היא חייבת. אבל בדרך כלל הוא בתיק, לפעמים קורה שהוא על השולחן וברטט ואז זה מפריע בהחלט ואני אומרת לה כי היא לא תמיד זוכרת :) אבל ככה היא...והיא מזיזה. מ.

חשבתי שתבוא... מחכה שתסלח...(כי בחוצפתי ברור לי שכך יהיה...)

הי רוני, מקווה שזה בסדר, חשבתי- טוב שיש קצת 'חוצפה' ושברור שכך יהיה... "ולעשות שלום ביני לבין עצמי - צריך הרבה חוצפה"... (אביתר בנאי) גילת.

גילת...מילים יפות..

אודי, פסיכותרפיה זה לא בשבילי!!! אני לא מסוגלת להביא את עצמי. אני לא מסוגלת פשוט "לשחרר". אני ממש מקנאה בהילה ובבמבי. אני לא מסוגלת להיות בסטטוס "המטופלת". לא יכולה להיות בעמדה חלשה, נחותה ונזקקת. והוא... יש לו כל כך הרבה כוח עלי. זה משפיל. פשוט משפיל. זה "זורק" אותי לתקופות חשוכות בחיים שלי. לא רוצה לשוב לשם. אני שונאת אותו אודי!!!

נטע יקרה, קשה לך. וזה כל כך מובן. אל תמהרי להסיק מסקנות. וגם לא לעשות השוואות........ בשביל זה הטיפול הוא פרטני ומותאם לכל אחת ואחד. הקושי שלך לסמוך, השנאה שלך אליו, והקושי לשחרר מספרים את סיפור חייך. אל תדחקי את עצמך, ובטח שלא להאשים ולתקוף אותך מבפנים. האם את יכולה להביא אותך לטיפול? לדבר על הקושי לסמוך? על הקושי לתת אמון? על הפחד מזה שהוא בעמדת כח, ומה זה עושה לך? את יודעת? בשבת נסעתי לים. השכרתי מיטת שיזוף. וכל מה שעשיתי היה בעיקר לישון ולהאזין לרחש הגלים. ופתאום שמתי לב לגלים, לתנועה, ולקצב...... והצבע התכול-כחול-ירוק......... זאת פעם ראשונה מאז הגירושין שהייתי ממש שם, בים, כמו פעם. סתם, רציתי לשתף אותך...... איתך; הילה

אני מביאה את הכל לשם. הכל זורם לנקודה הזו, הכי שפלה, שבה אני נדחית ומתנצלת ולא מבינה. אני מרגישה את הגל הענק הזה שוטף אותי ואני כבר אפילו לא מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים, לא אכפת לי שהגל הזה ישטוף אותי, ישא אותי ויעלים אותי. אני רק רוצה לעצום עיניים. כואב לי. כואב מאוד. אני לא מצליחה לישון בגלל הכאב בחזה ובשרירים וכאבי הראש וכאבי הבטן. אני לא מצליחה לישון בגלל הכאב הנוראי הזה שמכווץ את כולי לנקודה אחת קטנה שכולה כאב. אני רוצה להאמין שיש עוד מישהו או משהו שיוכל לעזור לי. עכשיו סוף שנה. יש מסיבות וגם ימי הולדת לילדים והופעות, ולי קשה אפילו להתרכז ולאפות עוגה, דברים נופלים ואני חרדה ממסיבות ועוגות ובכלל איני רוצה להיות שם. ותמיד אני מתעוררת בשעה המדויקת שבה נולדו, אבל עכשיו איני ישנה ולא אוכל להתעורר. אני לא יכולה לאכזב אותם, כל אחד והחגיגות שלו, והעוגות שלו והשמחות שלו. אני לא מצליחה לגעת בכל ההתרגשויות האלה, רק לבכות מהכלי הריק הזה שהפכתי להיות. אודי אני חושבת שמשהו ממש לא בסדר איתי ואני לא יודעת מה עלי לעשות. מילי

מה זה אומר? ללכת לסרט זה נחשב? ומה לא בסדר, תנסה למקד?

לעצמי לא יודעת בדיוק.. אולי כמעט שלא. כמעט חיים שלמים המיטיב שלי הוא מה שאני מיטיבה עם אחרים בהקשבה הכוונה הכלה עזרה נתינה ועוד. כך מאז ילדותי. זה המקום שרואה אותי.אתה יודע שהפגיעה יש בה מן ההרגעה, למרות שכבר לא מספיק והיא לא מרוצה ואומרת שאחתוך יותר חזק כדי שאהיה שמחה יותר. הסכין כהה ונחתכתי מהלהב של מעבד המזון שהיה בכיור והיא אמרה עם זה תחתכי. אתה אומר לי דברים. אני מקשיבה לך. אתה אומר דברים