פורום פסיכולוגיה קלינית

עדיין כל כך זקוקות לך פה כולן.....וחזרתי גם אני...האם בכלל הורגש???? קצת קשה לי, הטיפול הולך ומעמיק...עוד ועוד זיכרונות ועוד סיפורים מהעבר..... האם תמימות זאת תכונה שאדם נולד איתה? אני אדם מאוד תמים......מרגישה כל הזמן שלא התבגרתי, תמיד האמנתי לכל אחד, כמעט לכל סיפור שסיפרו לי...לצערי זה הוביל ילדים ונוער לצחוק עליי או על חשבוני.....וזה כואב....מעולם לא עשו עליי חרם אבל פתאום הבנתי שזה סוג של התעללות :( ...מדוע אם כן אני כזו? האם זה קשור במתן אמון באנשים הקרובים אליי???? האם זה קשור לקשר הורי ראשוני??? תוכלי להסביר? תודה מיכל.

שיש מלחמה ופצצות והילדים איתי ושאני שוכבת עליהם להגן עליהם כל פעם שנופלות פצצות. והגרוש שלי לא נמצא איתם הוא נכנס ויוצא כל הזמן..... והיום שוב נדרשתי להילחם על מה שכבר היה ברור. הילד זקוק לטיפול. במשך תקופה ארוכה לחצו עלי להסכים לטיפול ברווחה (אני רציתי בפרטי). רק אחרי מחשבה רבה והתייעצות הסכמתי. פתאום הגרוש שלי משך את ידיו מההסכמה. הוא רוצה במקום טיפול רכיבה טיפולית. האכזבה, הכאב והתסכול- הייתי חצי יום במיטה. אחרי שגם פקידת הסעד לא מוכנה להתמודד עם הגרוש שלי. אבל כנראה כמו בחלום אני צריכה לקבל את הזבנגים האלה כדי להציל את הילד בגופי...... אצטרך שוב ללכת לעורכת דין, לשלם כסף וכולי כדי שהילד שלי יקבל טיפול שמותאם לו. הוי אודי, כמה קשה ומטלטל. מבחני אימהות קשים מעבירים אותי. הילה

פעם שבאמת הכי סבלתי, כשלא הייתה לי בכלל מודעות למצב שלי כפי שהוא נתפס מבחוץ כ'אומלל'. שהייתי מקיאה יותר וחותכת יותר וחושבת שאנורקסיה זה דבר נשגב (למרות שמעולם לא לקיתי בזה ממש) והיו לי חרדות ולא תפקדתי אבל לא ידעתי שזה בגלל חרדות, המצאתי לי תירוצים אחרים ובדימיוני השליתי את עצמי בעוד אעשה משהו מרשים שממנו אשאב תחושת ערך ולא ידעתי שהעובדה שאין לי בכלל חברים וקשרים זאת בעיה-- אז לא הייתה לי 'הכרה בנכות'. אבל עכשיו. עכשיו שאני כבר הרבה יותר מודעת. יותר מתפקדת יחסית. יותר מסוגלת לסבול בלי להתפרק ממש, רק זמנית אבל להתעשת יותר מהר, יותר עם ספרציה וראייה מציאותית ומודעות והתפכחות- דווקא עכשיו יש לי 'הכרה בנכות'. קשה לי להשלים עם זה שאני אחת 'כזאת'. עם הכרה 'כזאת'. לפעמים חושבת אולי זאת הייתה טעות. היה עדיף לא לפנות לדרך הזאת. שחושבת אחורנית איך הצמידו לי איזה חונך פוץ ושיבצו בתעסוקה נתמכת ובכלל לא הייתי צריכה את העזרה של המפגר הזה והרגשתי די מושפלת. הוא אפילו רצה להחתים אותי על טופס שאני מוכנה שישלמו לי פחות ממינימום ובכלל הערך העצמי הנמוך שלי אז כמעט הסכמתי אבל העוסית הזעקה ש'מה פתאום! מדובר בבחורה מאוד אינטיליגנטית שבעבודה הזו מסוגלת לא פחות מאף עובד אחר ואין סיבה לפתוח פתח לניצול של מעסיקים רק כי היא מגיעה מרקע של התמודדות נפשית' . מזל שהיא אמרה את זה. זה הזוי בשבילי לחשוב שבכלל עברתי משהו כזה- וכל הזמן ההוא עוד הייתי תחת 'השיקוי' של העברת אידיאלזיה לפסיכולוגית שאמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' והיא התעקשה 'קודם לעבוד' וחשבתי שהשיקום הזה שפניתי אליו בסה"כ עוזר לי לסמן וי על הנחיה שלה וכאילו אם אני אמלא את הוראותיה היא 'תקטוף לי מהירח' את היכולת להיות פסיכולוגית ולהשתייך.. יותר נכון כאילו שאם ארשים אותה ו'אציית' היא תאשר לי לבסוף שאני מוכנה להתקבל או להחשב למישהי שמתאימה.. כזה מקום אינפנטילי מולה. ואז בבת אחת הכל התנפץ כי הבנתי איך 'הובלתי' למקום תוך ניצול כמיהה אחרת והמקום שהובלתי אליו בכלל לא קשור. היא אמרה לי אבל 'את בחרת ללכת בדרך זו'. כן, כי הרגשתי שחוקה מניסיונות חיפוש עבודה וגם רציתי לשמור כוחות ללימודי פסיכולוגיה ולא לעבוד במשהו תובעני מדי ויכלה לי את כל הזמן והאנרגיות. ההתפכחות שפעלתי ממקום כ"כ אינפנטילי וצייתן :/ איזה סתומה הייתי. הייתי כ"כ סתומה. אבל שאני חושבת על כל הקשיים שסבלתי מהם זה אכן נכון שיש מקום ל'הכרה' הזאת. פשוט קשה לי להרגיש טוב עם עצמי וערך מהרבה סיבות וזה לא ממש מוסיף. מקווה שאי אפשר אפגוש מישהו שיתאים לי וירצה אותי למרות כל ה'פגמים' האלה. מקווה שאי פעם אפגוש מישהו שאני ארצה אותו. אין לי מושג אם אי פעם זה יקרה. אבל ממש לא בא לי להתפשר בכל מחיר. כבר הייתה לי אמא מתוסכלת אחת. הורים שלא אוהבים זה את זה פשוט רגילים זה לזה. בית נטול הזנה רגשית. לא רוצה דבר כזה. כבר עדיף לבד.

מימה את פוגעת בי באופן אישי. גם אני עם קצבת נכות לצמיתות. גם אני עם מלווה תעסוקתית ומדריכה שיקומית שאכן צעירה ממני. את שמה לב ליהירות שלך? להתנשאות? למילים הבוטות? איך את חושבת מרגישים אנשים בנוכחותך? הילה

אני הולכת לקבוצת תמיכה כלשהי ויש שם אנשים שכן יש להם הכרה כזאת גם ואני לא מדברת שם על זה שגם לי יש ולא מספרת שאני מרגישה לא נוח עם זה ולא רוצה את זה וכאילו זה מרגיש לי כמו עוד 'פגם' או 'כתם' כי באמת מה זה יגרום להם לחשוב.. בדיוק כמו שאת אומרת לי פה עכשיו. אני לגמרי מבינה אותך. את צודקת. יש בזה משהו שלא מקבל את עצמו ובעצם משדר לאחרים שאולי באותו מצב שזה דבר שלילי ולא רצוי. אבל באמת שאין לה מה לקחת אותי אישית כי זה תסביך כלכך אישי שלי עם עצמי .. אם זה לא היה 'הנכות' הזה בטח הייתי מוצאת משהו אחר . ככה זה אדם שלא מקבל את עצמו . במילא זוהרת ושלמה ומוצלחת כמו שהייתי רוצה להיות אני לא, אם ההכרה הזאת או בלי. כנראה שבתוך תוכי לא ויתרתי על הכמיהה לזהור באופן גרנדיוזי מטופש עדיין. ומצטערת עם נפגעת ממני, מהגישה שלי, כאמור אני יכולה להבין את זה ומאיפה זה נובע. סביר להניח שגם אני הייתי נפגעת בנסיבות דומות.

וגם העוסית שאלה אותי את זה. אני לא מוכנה לפעול כרגע בשביל זה כי כלכלית זה עוזר. נכון שזה קצת אפקט של 'לשים לעצמו רגל', כאילו מעכב תפקודית, אבל זה לא שעבודת חלומותיי מחכה לי ואני לא מממשת בגלל הקצבה. מה שמחכה לי כתחליף זה עוד משמרות בעבודת ייצור בשכר נמוך ונראה לי עדיף לי להסתפק במשרה חלקית שעכשיו ולא לעבוד משרה מלאה במשהו כזה. גם זה יגרום לי להרגיש נאחס מסוג אחר. אז אולי אני צריכה כבר להשלים עם זה. להשלים שמעדיפה את 'הרווח המשני' הזה. ובמילא זה לא שאפשר לגמרי לסובב את הגלגל לאחור. כי אולי אוכל לבטל את ההכרה והקצבה היפותטית, אבל לעולם לא אוכל לבטל את עצם העובדה שהחיים שלי נעו במסלולים עקומים שבהם נעו. אני לא חושבת שיכולתי לסבול משרה מלאה. לא.

אתה יודע, אף פעם לא טסתי לטיול. הייתי לפני יותר מעשר שנים. זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה מאוד, אבל אין לי עם מי. לכן אני אומרת לעצמי ולסביבה שבעצם אני לא רוצה לטוס. יש לי 'חברה' (כבר לא יודעת אם זה נקרא חברות) שכל הזמן אומרת לי למה את לא טסה. אף פעם לא טסת גם אומרת שהיא ממש רוצה לטוס. בד בבד אומרת אבל אנחנו לא יכולות לטוס יחד. למה? לא יודעת. אני מתחילה לבכות עכשיו. אותה אחת גם אומרת לי בואי נעבור לגור במקום איקס. ושוב- אבל לא ביחד, לא נוכל לגור יחד. למה? לא יודעת. נראה לי שאיו צורך לציין שזה מעליב ומשפיל. היא ביקשה ממני לעזור לה במשהו בעבודה. זה חייב להיות בזמן ובמקום מסוים. באיזה שהוא מקום אני גם 'מרוויחה' מזה. האמת לא ככ יודעת אם זה יסתדר לי להגיע. לפני יותר מחןדש ביקשתי ממנה שתלך איתי לאיזו חנות מסויימת לעזור לי במשהו. זה כמובן לא קרה. הזכרתי כמה פעמים. עכשיו כשביקשה שאבוא אליה לעבודה עמד לי על קצה הלשון לומר לה- בואי נעשה עסק את תעזרי לי ואני לך. ולא.רוצה ללכת לעזור לה למרות שזה יעזור גם.לי כנראה. ואני יודעת שמה שאני ביקשתי כנקאה לא יקרה. אני מכירה אותה. ולמה נזכרתי בכל זה. כי לפני כמה זמן דיברתי עם חברה 'אחרת. היא טסה כמעט כל שנה. זרקתי לה שאולי אני אטוס איתה. אתה חושב שזה היה לי קל לומר את זה. ממש לא. וזה לא היה מעורפל היא הבינה יפה מאוד. לפני מספר שבועות היא אומרת לי שהיא ועוד אחת טסות שלא אספר לבנות אחרות. זה קצת מורכב, השנייה שטסה איתה פחות חברה שלי. בכל אופן למה כל זה עולה עכשיו?! כי לפני רגע היא באה ומספרת לי בהתרגשות שהן סוגרות עכשנו כרטיס (בדיוק לאן שאני רציתי). ומה אני אמורה להגיד בדיוק???? איזה כיף? יופי לכן?? אני כבר בוכה. הלכתי ממנה ונכנסצי לחדר שלי. ( אנחנו גרות יחד).. אז אתה רואה, גם כשאני מנסה שום דבר לא מצליח. לעזעאזל!! אני כר לא מצליחה.לכצוב מרןב שהדמעות גורמות למסך.להיות מטושטש. החיים דפוקים!! נכנסת למיטה לבכות

אני אוסיף שגרנו יחד במהלך הלימודים האקדמיים למשך שנה וקצת. אני כנראה קינאתי (ואולי גם מקנאה) בה. אליה כל הזמן הגיעו חברים, יש לה מתקופה זו כמות נכבדה של חברים ולי אפילו לא אחד. כנראה שמשם היא החליטה שהיא לא רוצה לגור ולטוס איתי יחד. אתה יודע, בסדר. זכותה. מעליב אבל אסתדר. אבל כשכל שיחה כמעט היא איך לא טסת לטייל, תלכי עם איזו חברה. ושניה אחרי אבל לא כדאי שנטוס יחד. זה פוגע ומשפיל. שתהרוג אותי וזהו. לפני כמה זמן התכתבנו וכתבתי לה שנעלבתי ממנה, היא החזירה לי הכל בחזרה.. כבר לא זוכרת מה היה בדיוק. כך שזה לא עזר. אני נזהרת כל פעם שאני רוצה לעשות משהו איתה, כי אני מרגישה שאני הברירת מחדל הממש אחרונה שלה. היא אפילו פעם אמרה לי שהיא מחפשת איפה להיות בשבת ושאם לא תמצא תבוא אליי וגיחכה בסוף. 'מצחיק ממש'. פעם אחת 'חברה' רצתה אותי. גם אצלה אני מרגישה ברירת מחדל, לאחרונה אולי קצת פחות. היא אמרה לי לאחרונה בואי נגור ביחד. אתה יודע שזו פעם ראשונה שהרגתי שמישהו רוצה אותי. זה אף פעם לא קרה. זה כנראה לא יקרה כי אני גרה בדירה אחרת ולא ככ משתלם לי לעבור. אם נניח לרגע שהיינו גרות יחד, אז אני מכירה אותה והיא בקושי נמצאת בדירה וזה פחות מתאים לי. כשאני לבד אני בוכה. מצד שני אני לרוב בחדר ואף אחת לא נכנסת. וגם סביר שהייתי מקנאה ומרגשיה לא בנוח. אתה יודע, אני פשוט רוצה להרים ידיים ולהגיד די. לעזוב הכל. פשוט די.

אני אחסוך לעצמי את ההשפלה. לפני חודשיים בערך טיילנו יחד, היו עוד חוץ משלושתנו. אני לא ככ ידעתי לקראת מה אני באה ולא הייתי מוכנה. היה יום חם מאוד. מסלול קשה. לא הייתי עם נעליים נוחות, בלי כובע, לא מספיק מים וגם לא מוכנה מבחינה נפשית. באמצע אני ואחת מהן חזרנו אחורה (מסלול מעגלי) והן סיימו ובאו. כשזרקתי לחברה שאני רוצה גם לטייל איתה או איתן, כבר לא זכורת בדיוק, היא אמרה משהו שהשלישית אוהבת מסלולים ושזה לא יהיה כמו שקרה אז. התכוונה לכך שחזרתי אחורה איתה. אני מתחילה לבכות שוב. וזה כבר לא משנה הן קנו כרטיסים. זהו עכשיו כבר בוכה סופית..

שלום. אני מקווה שזה המקום הנכון לשאול את השאלה שלי. אני בת שלושים בטיפול כשנה וחצי. הטיפול בעיקר על מימוש עצמי, חרדה, קשר עם בן זוגי. המטפל מדבר על מיניות במפגשים כחלק מהשיח. בפגישה האחרונה דיברנו על מיניות בכמה משפטים, לא לעומק, והוא זרק לי במפגש הערות שהתעלמתי מהם אבל אחר כך הדהדו אצלי והשפיעו עליי. אני יודעת שאין לו כוונות מיניות כלפיי והוא מעולם לא נגע בי נגיעה מינית. רק החזיק לי את היד כמה פעמים בשנה הראשונה. אבל בפגישה הוא אמר לי מעניין איך היה הסקס איתך, מעניין אם היה לנו טוב ביחד, אם היינו יכולים לעשות סקס היה יותר קל איתך ועוד. בפגישה שתקתי, ולא הגבתי כל כך לזה. גם הייתי מופתעת. מה הוא מנסה? למה הוא אומר את זה? האם המטפל עבר גבול שהוא אסור? מה זה אומר בעצם? מה קורה כאן?? מה זה?? באותו יום של הפגישה, הייתי עם בן זוגי, ובמהלך המגע המילים של הפסיכולוג חזרו לי. ובן זוגי נוגע בי ואני מדמיינת אותי עם הפסיכולוג, איך הוא היה נוגע בי, אם המגע שלו היה טוב, מדוייק, איך אני הייתי איתו. ובאיזה שלב לא הייתי מסוגלת. וביקשתי מבן זוגי שיפסיק. הוא לא הבין מה עובר עליי, אבל כיבד אותי והפסיק. לא הצלחתי להירדם אחר כך. והמחשבות על הפסיכולוג נוגע בי לא הפסיקו להטריד אותי. האם הפסיכולוג עבר גבול? האם אני עברתי גבול במחשבות שלי? האם צריכה לשתף אותו בזה? מביך מידיי. לא אהיה מסוגלת. או פשוט להתעלם מזה? ולנסות לשכוח מכל זה? המוזר שדווקא בדמיון שלי, המגע שלו היה מדוייק, בידיוק איפה שרוצה וצריכה, בניגוד לחוויה של הטיפול שמרגישה אותו הרבה פחות מדוייק. אני לא מאוהבת בו. ומעולם לא חשבתי עליו כגבר אלא כפסיכולוג. ופתאום הכל לא ברור לי. אשמח להכוונתך. ואשמח לעצה טובה. תודה מראש וסליחה על האורך.

נשמע לי הזוי וממש לא במקום!! מה פתאום הוא מכניס לך מחשבות כאלה לראש ביחס אליו. לא נראה לי שזה משהו שאמורים לומר למטופל! מילא אם זה בא מתוך המטופל אבל המטפל לא אמור 'לשתול' דבר כזה בכוונה תחילה לדעתי. הטיפול הזה עוד עלול לפגוע לך בזוגיות ככה. מה זה הדבר הזה? מעניין מה אודי יאמר.

בכל אופן אני מסכימה עם מימה.. סורי שאין לי כוח לכתוב שוב, אולי ההודעה עוד תעלה.

אני לא מי שתגיד לך מה לעשות אבל לדעתי,את צריכה להפסיק את הטיפול הזה מייד. המטפל שלך עבר גבול שאסור לעבור... ואין אפוטרופוס לעריות...

זו לא רק בעיה אתית.זו הטרדה מינית לכל דבר, כלומר- עבירה פלילית. במבי.

אך נשמע שעבר בהחלט את הגבול! הוא לא זה שאמור להעלות את הנושאים בכלל!!! ובפרט לא על מיניות!! מאוד מקומם! אין לי מושג מה עלייך לעשות ואיך לומר לו....מקווה שאודי יבהיר כיצד. מ.

האינטואיציה שלך נכונה- הוא עבר את הגבול

(הרגשתי צורך להפריד בין ההודעות היות והן כל כך שונות בתוכנן). אודי, קשה לי כל פעם 'לגלות' מחדש כמה המשפ' שלי דפוקה וזה כולל גם אותי. אין לי כוח אפילו להתחיל לפרט אבל זה ככ קשה לי. רציתי לכתוב לה אבל זה יותר מדי. זה נמצא במחשבות שלי, אני מסוגלת לחשוב על זה ממש במילים כמעט בדיבור. לא מצליחה לכתוב, כשאתחיל, אולי מחר,אני כבר לא אהיה מסוגלת להתייחס. קשה לי עם זה כל פעם. ואודי, זו לא המצאה שלי. אני מקבלת תגובות מהסביבה, כמה המשפ' שלי שונה, הערות על ההורים שלי וכו'. עצוב לי, רע לי. אווף. לא יודעת אם הצלחת להבין אותי בכלל.

לפני מס' פגישות. אודי אתה ממש פוגע בול היום בתשובותייך אליי (:

אז קראתי אותו השבת. מרגע שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק. אודי, אתה מכיר? כתב את הספר מי שהיה מפקד בקרב בתל סאקי (מלחמת יוה"כ). הספר מספר את פגישותיו בטיפול פסיכו' בפוסט טראומה לאחר עשרים וחמש שנים. הספר מתאר את הפגישות הטיפוליות. אני רציתי להתייחס לתהליך הטיפולי. הרבה דברים שאמר הרגשתי את עצמי בטיפול. הוא מדבר בהתחלה על כך שהוא לא יודע אם הוא מתקדם ואיך אפשר לדעת ושהוא לא מרגיש ושהיא תגיד... כל כך אני לפעמים. הוא מספר על כך שקשה להתחיל בפגישה וכל פעם יש לו מעין הקדמה, שמבקש ממנה לומר משהו או שאומר שהכל בסדר (כבר לא זוכרת ככ), גם אני צריכה הקדמה בטיפול על מנת שאצליח להתחיל לדבר. אתה יודע אודי, המטפלת שלו גם הייתה בהריון. הטיפול די נגמר לקראת הלידה. אח"כ היו עוד פגישות אחרונות. הוא התקדם והרגיש שהוא כבר יכול לבד. מעבר לזה שאצלו זה הסתיים ואצלי עוד לא, הרגשתי שלפעמים הוא מדבר על הטיפול שלי. אני חושבת שהספר הזה ריתק אותי הרבה בגלל תהליך הטיפול למרות שהסיפור עצמו מדהים וחזק ג"כ.

לי איתה בנוגע לשעון אמרת שתספר את זה למודרכים שלך. כך אני מרגישה גם עכשיו. אודי, תבוא לספר אח"כ איך היה לך?

(בנשים של מקור ראשון) הייתי אצל חברה היום וקראתי שם עיתונים. לקחתי את המוסף, בד"כ אני מרפרפת, היום הסתכלתי בתוכן עניינים. המילה היפנוזה צדה את עיניי ואז ראיתי את שמך. התגאיתי בך, אפילו אמרתי לחברה שיש כתבה על מי שמנהל את הפורום בו אני נמצאת (היא יודעת שאני בעוד פורומים, לא כאלו הקשורים לטיפול, אז לא ציינתי באיזה פורום מדובר). הרגשתי אותך בכתבה. האמת שאני לא מכירה היפנוזה ומה שכן מתחבר יותר לאמונות התפלות שיש, כפי שמתואר. הכתבה הייתה מעניינת ומחדשת בשבילי. (אולי בגלל שאני מכירה אותך קראתי בשקיקה. אחרת אני לא יודעת אם הנושא היה מושך אותי, זה לא מעליב אותך, נכון?) חייכתי לעצמי בסוף הכתבה שאמרת שאתה 'לא הצלחת' להגיע למצב של היפנוזה, אולי בשל הצורך להיות בשליטה (אל תתפוס אותי במילים, בסדר?). היו גם תמונות שלך. אתה יודע שביום שישי היה לי משעמם וגם קשה ונכנסתי לחפש אותך בפייסבוק. לא התחדש כלום. התמונות שלך באתר הן אלו שבפייסבוק. בכתבה היו אחרות (:

עוד סוף שבוע ועוד שבוע מתחיל ובינתיים לילה ואיני יכולה לישון. אני לא מבינה תמיד מה אתה מנסה לומר, או האם יש לעג בדבריך או ביטול, או... כשאתה אומר לי מסע מפרך זה למה אתה מתכוון? האם אתה מכיר מסע שאינו מפרך? האם אתה מנסה לומר לי שקצת בקשיים שלי, משום שנדמה ששוב ושוב הולכים סביב אותה נקודה ולועסים את אותה נגיסה ולא מצליחים? אני קצת רדופה בשבועות האחרונים. מרגישה שמדברים מאחורי גבי, שעושים דברים נגדי, שצוחקים עלי. האם כל זה נועד להוביל אותי עמוק יותר אל תוך הריק הזה שאני נמצאת בו? האם היא מתגברת ומצליחה להשתלט גם על השכל הישר שאולי עוד נותר לי? מדוע המטפלים הקודמים אינם עונים לי? האם נהוג כך לנטוש מטופלים משום של "עמדו בקריטריונים" של הטיפול? כלומר, משום שלא הצליחו לעזור לי? האם אתה יודע כמה קשה וקורע לא לקבל מענה? האם אתה יודע שמטופל משאיר בחדר חלקים ממנו והיה רוצה להתחבר אליהם לפעמים? האם אתה חושב שהוא יכול לטרוק את הטלפון ולסרב לשוחח איתי מפני שניסיון ההתאבדות שלי איים עליו? האם נהוג להתעלם ממטופלים משום שניסו לשים קץ לחייהם? האם אתה יודע שניסיון לדבר עם מטפל אינו נסיון לחזור לטיפול במקביל לטיפול קיים, אלא צורך אנושי בסיסי, עם אדם שעובר איתך כברת דרך וקרבתו אליך משמעותית? כיצד אם כך, ניתן להתמסר לדמות שאמורה ללוות, ומבטיחה להיטיב, להיות, להיות תמיד, משכנעת ללכת לאשפוז ומבטיחה שבסיומו תהיה זמינה, תמיד? כל הבסיס הזה של יחסים סינטתיים דורש הגדרות, אם כך. אודי. המסע הזה מסע מפרך ואני מרגישה שהזמן שאול, וזמן פציעות. ואם הייתי אומרת לך עכשיו שאני גוססת, מה היית מציע לי לעשות? תודה מילי

זה מה שאצה אומר לי בעצם. הכל תחוי בי והכל בגללי. אני מחבלת בטיפול ואומרת מראש שאי אפשר לעשות כלום? ואם כך, מה תפקידו של איש המקצוע. וכשאני גוססת, כן, אני רוצה ליווי

מרוב בכי כואב לי הראש. כלפי חוץ אני מחייכת צוחקת. כלפי פנים אני בוכה סובלת. משהו בי לא נורמלי. אני לגמרי לבד עם הכאב שבי. אני לא מבינה אותי. הולכת לנשום ולישון.

הייתי בהלם ממה שקורה שם!!!! לא הסבירו לי מה זה טיפול כמו שצריך. כשאמרתי למטפלת בתחילת חוזה 'אני אבוא לפגישות לפי הצורך ואשלם כך' היא הסכימה לי!!! לא היה לי מושג שהתהליך הזה עשוי לשחזר טראומות רגשיות לא מודעות באופן חווייתי. באתי כדי לקבל תמיכה בקשיים, סיפוק צרכים וללמוד פסיכולוגיה-לקבל ידע אינטלקטואלי וכנראה גם היו לי צרכי הזדהות. אבל הכל ממקום לא בשל ללא ספרציה מספיקה. אז שהתחילה ההתקשרות הרגשית והיא תסכלה את בקשתי לתוספת זמן זה העיר חוויה טראומטית שרק הלכה כמו כדור שלג ותפחה. וכל זה על רקע של פתיחה הטיפול אם התייחסויות שחויתי אטומות ומבזות. היא סיפקה לי טיפול גרוע ! עשתה לי רטראומה זרקה אותי שעוד הייתי קשורה כי לא עמדה בהכלת הכעס. ככל שביקשתי 'תיקון' ככה היא זרקה אותי. היא ניהלה את הטיפול בצורה מאוד כושלת. אני לא הבנתי כלום!! היה שלב שהיא אמרה לאחר שפצעתי את עצמי 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב לבוא מסודר לפגישות. לא הצלחנו לגרום שתבואי מסודר' אבל היא זאת שהסכימה שאבוא לפי הצורך!! היא לא עצרה כבר בשלב החוזה ולא הסבירה 'יקירתי טיפול זה לא משהו שבאים לצרוך אמפתיה לפי הצורך. זה תהליך רגשי שחשוב שיהיה עקבי ויכול לפעמים להיות אינטנסיבי רגשית ודורש מחוייבות וכ' היא לא הסבירה כלום!!! הייתי בהלם!!! גם בהלם מהחוסר הגיון שמבחינתי שילמתי בשביל משהו שרציתי שיתן לי טוב. שיפור ברווחה הנפשית ומצאתי את עצמי בסיוט מכאיב ומטלטל כזה. חבורה של

אני קוראת אותך המון ולא מסוגלת להבין.את כל כך קשורה לאותה "היא".כועסת,כואבת,היא ממלא את כולך...אז למה שלא תחזרי אליה? "לא הייתה לי ספרציה מספקת"את אומרת.עד שמגיעים לספרציה מספקת עובדים קשה כמה שנים טובות...בהתחלה נורא קשה.היא גם לא הייתה יכולה לדעת איך תרגישי?!בחייך,היא לא נביאה!היא לא יכלה לדעת מה טוב לך ומה לא.אני שומעת את הסבל שלך.אין פה צודקים ואשמים.יחסים בין בני אדם זה עסק מורכב.למה שלא תחזרי ותדברי איתה.דרך הגב לא שמעתי שעושים פגישות ארוכות יותר.אם מאוד קשה עושים שתי פגישות בשבוע.התלות מתחלשת עם הזמן ומחליף אותה קשר חם וקרוב.

תוכל לענות לפי אחת מהאפשרויות הבאות? (כדי שלא תתחמק מתשובה כלשהי :P ) כן/לא/לא יודע,לא החלטתי

הי אודי. אני קוראת פה לא מעט זמן ,מזדהה עם הרבה מאד דברים,עם הקושי הבלתי ברור הזה בטיפול,האי יכולת לדבר ,הכעס זעם תוקפנות כאב בדידות וכו ,וכשזה do כתוצאה מההתנהלות עם המטפל ומתגובות או חוסר תגובות שלו,ולאור אמירות אחרות שנאמרו מצידו ,אז שוב מתערערת היכולת לסמוך ולתת אמון מלא בו,וזה פשוט בלתי נסבל,ולבוא לשבת ולדבר על...כשהוא יושב מולי בשתיקתו או ללא תגובה לדברים עניינים שמעלה,או סתם התחושה המושפלת הזו,של הנזקקת הכאובה,או כמו ילדה קטנה,ולא שוות שיח שצריכה לדבר על מה שמרגישה(כאילו שלא אין חלק בדבר וכביכול הכל זה רק העברות,כשהוא בעצם מתנהג איך שמתאים לו...,)מקומם.אבל אני צריכה לדבר על..כדי לא לברוח וכדי לעשות כביכול עבודה.וזה לא עובד לי כך!!!זה מקומם אותי.חונק אותי.מרגיז אותי.ואני סגורה נורא וחסומה.ואז מה הטעם להגיע כך??ומה הפתרון??ועוד כמה זמן זה בעצם גם ימשך כך??איפה התקווה שמשהו אחר יכול גם לקרות?כשזה כל הזמן חוזר על עצמו,ואני אצלו כבר שנה,פעמיים בשבוע.ואם גם לא מצליחה לזעוק את הדברים,את הקינאה,את הכמיהה,את הכאב כי זה רק מביך אותי יותר,אז שוב,מה הטעם בטיפול??האם צריך לבוא ערוך ומוכן... כדי להצליח להיות בטיפול??הטיפול הקודם שלי הסתיים(כבר לפני שנתיים בערך) בצורה צורמת מאד מצד המטפל ובאמירה שלו שאני לא יודעת מה זה טיפול ומה זה מטפל. ושאני מאד מטעה.(ואחרי שבהתחלה ציין בפניי שאני המטופלת המועדפת עליו והוא חושב עליי ומתגעגע אליי שמח בבואי עצוב בלכתי)וזה הולך איתי עד היום.ואני לא מבינה איך מטפל קליני אומר דבר כזה שאני לא מבינה מה זהב טיפול צאו מטפל,וזורק עליי בעצם את האשם לכשלון הטיפול ולהחלטתו לסיים אותו ,כי אני זו שמטעה במה הטעתי?? זו אחריות שלי או שלו??כשגם מציין לתדהמתי שהוא לא נטש אותי וחבל שאני מרגישה כך.בכל אופן דבר נוסף שגם רציתי לשאול ומאד מעסיק אותי,הרבה מהבנות פה מספרות על "אביוז" שהיה מצד אביהן או אדם קרוב להן בילדות,ואני תוהה האם יתכן,שגם אני עברתי משהו שכזה מצד מישהו מהמשפחה..אבא שלי??(למרות שאין לי זכרון ברור שכזה) אבל אם הרבה דברים מהתחושות שמתאורות פה תואמות את שלי אז מה זה אומר בעצם?? האמת זה די מלחיץ אותי ומפחיד. והאם בטיפול אין מקום גם להרגיע את המקום הזה ולא בהכרח שאקח את זה לכיוונים שכאלה...?? אודה מאד על תגובתך.

אבל לא יכולה. אני לא אתקשר אליה 'סתם'. לא קרה משהו מיוחד.. אז פשוט אהיה כאן לרגע. תכף שבת נכנסת מקווה שתעבור בשלום ובמהרה. יהיה טוב, נכון אודי? בסוף הרי זה נגמר, יש לי ספר ועיתון. מעודדת את עצמי.

מרגישה שקצת הגזמתי עם התביעה להבנה מדוייקת ועם הדחייה התוקפנית שלי לנסיון שלך להיות אמפתי ואופטימי. שתדע שאני מאוד מעריכה את היותך פה. מתנצלת על ההתנפלות ומבקשת סליחה. חולשה ידועה שלי שכשנותנים לי אצבע אני רוצה את כל היד. אבל הנה-זה הוציא ממני המון מילים.. אז זה קצת טוב?

מאחורי הבקשות הקונקרטיות שלהבנת מטפלים דינמים צריך לתסכלן כדי להגיע ולחשוף את הגרעין. אשמח לתשובה אודי. מה נמצא שם מאחורי ההיסח של העיסוק בקונקרטי?

עם אפחד... מהו המסע הזה? לאן אתה רואה אותו מתקדם? סליחה שאני קצת אינטנסיבית מדי. אני פוחדת שתלך. אז השקט יהיה גדול עוד יותר ולא יהיה אפילו את המקום הזה. אני לא רוצה שתלך אני רוצה שמישהו יהיה איתי גם כשאני נרגנת, ממורמרת ולא מאמינה. אודי מה אעשה?

מילי, מכירה שנוסעים באוטו בעליות תלולות מידי ולא רואים לאן בדיוק נוסעים? והתחושה היא שלשומקום, לריק. וכשנוסעים למטה המדרון פרוס לפניך, רואים. אולי זו לפעמים הנחמה בצלילה למטה, שיודעים לאן היא. באוטו הוא מתאמץ ולא את, ויש את ניסיון העבר שמראה שזה בסדר להמשיך ולנסוע, כי מגיעים בסוף למעלה. עצוב לי לשמוע שתלול לך מידי, שההילוכים שלך לא מסתדרים עם העלייה, שאין לך מספיק ניסיון מיטיב כדי לדעת שזה מוביל למקום כלשהו ולא לריק. מקווה שעם הזמן המטפלים סביבך יצליחו להיות גלגלי עזר, למרות שמבינה שכרגע זה רחוק מהחוויה... מעודדת אותך מכאן להמשיך להחזיק מעמד, נעמה.

אודי, אני לא יכולה לפרט. אבל ניצחתי בקרב על הילדים. ניצחתי במקום שרבים וטובים נכשלו. אנחת רווחה. זה היה מתיש. נ.ב: משהו מהניסיון האחרון- לפעמים כדאי לשחק אותה מטומטמת. זה ממש עבד הפעם. יום אחד אני אהיה מנהיגה גדולה. ואתם אפילו לא תדעו שאני זאת אני. הילה

:)! תהנו לכם אחד מהשנייה... נעמה.

אני ככ שמחה בשבילך! איזה יופי

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

הנה באתי ברגע האחרון ואולי לא אספיק סבלנות סבלנות אני צריכה סבלנות לעצמי כי אני לא מצליחה היא צריכה סבלנות אליי כי אני לא אומרת מילה. אני מפחדת. האם הסבלנות תעזור כאן או שתכף אשתגע. הלוואי שבת שלווה, לכולם.

לגילת, הנה את כאן ועבר סוף השבוע ובוקר חדש סבלנות את רואה, כלום לא השתנה ואולי כלום לא משתנה ואת רוצה שישתנה דווקא לכן את רוצה סבלנות. סבלנות לשינוי. הכל עולה עולה עד לנקודת הרתיחה ומישהו מקטין את האש והנה המים חוזרים , צייתניים לא יחרגו מהגבולות שלהם. סבלנות? הנה בוקר בא ואת מוסיפה עוד ענף ליום הקודם. קודם היה אחד ועכשיו שניים. שונים. בוקר טוב. גילת.

היי גילת (וגם לך, נעמה, אם כבר), הסבלנות הזו דורשת כל כך הרבה. לקבל את מה שיש עכשיו, אבל בלי לשקוע בו כעובדה מוגמרת, לקבל את זה שישתנה, ושלא ברור מתי, או לאיזה כיוון, או מה צריך לעשות, ושצריך לעשות משהו, אבל לא יותר מידי ולא יותר מידי מהר, ושהכל פרדוקסלי כאן, אבל ברגע שמקבלים את זה, זה מובן. כשמסתכלים על מים בקומקום הם אף פעם לא רותחים... אבל קמים למחרת ושותלים עוד ענף, והוא צומח. לאט, לאט. שבוע טוב לך יקירה, נעמה.

אודי, אבא שלי מפלצת אבל רק אני מכירה את הצד הזה בו. כלפי חוץ הוא בן אדם נורמלי: הוא מעונב, משכיל, תרבותי, איש העולם הגדול. הוא קורא ספרות יפה, מתנדב בחלוקת מזון לנזקקים. הוא אינו מעשן, אינו שותה, אינו מנבל את הפה. ואיתי הוא היה מפלצת איומה. הוא הכאיב, השפיל, רמס, פלש. אודי, הוא רצח אותי!!! בגללו אני "חיה" אבל רוצה למות. אודי, זה בסדר שאני מאחלת לו למות??? מוות ביסורים. אודי, אני על סף תהום. אתה שומע? אודי, תודה שאתה פה. נטע.

מישהי בעבודה שלי יש לה ילד בן 11 והיא מגלה כלפיו יחס מאוד חסר סבלנות בתקשורת ביניהם. כשהוא מתקשר אליה שהיא בעבודה היא עונה בקוצר רוח ולא ממש מעניין אותה מה הוא אומר. היא עושה פרצופים כאילו הוא מטרד, מקשיבה בלי רצון ובד"כ מסיימת את השיחות בטון קר צורם "אני עסוקה בייי, ביי. ביייי, אל תשגע אותי עכשיו. בייי, לא מעניין אותי. נדבר בבית. בייייי". וכל השיחות שלה עם הילד הזה נשמעות ככה. אח"כ היא מלמלמת "משגע אותי הילד הזה". ואז בעלה מתקשר והיא אומרת לו "משגע אותי הילד הזה". שאלתי אותה מה קרה, מסתבר שהוא בחוג טיסנאות ובנה מטוס ורוצה לקנות מנוע. המנוע יקר ועולה כמה מאות שקלים ואז היא אומרת בטונים מאשימים "מה הוא חושב לעצמו שיש לי סכומים כאלה?? התחלק על השכל, משגע אותי הילד הזה". מדברת כאילו הילד הוא אוייב המדינה. אמרתי לה אז פשוט תסבירי לו שזה יקר ולא בתקציב. תוך כדי תביעי אמפתיה לרגשותיו, לתסכול שבוודאי יחוש אבל תסבירי שפשוט אי אפשר כי זה יקר מדי כהוצאה כרגע". ואז משתנה לה ארשת הפנים לכאילו רחמנית ומה היא עונה לי? "אבל אני לא רוצה שהוא יתבאס. קשה לי למנוע ממנו את זה"- ז"א היא בסופו של דבר אחרי כל האשמות גם חושבת כן לקנות לו את המנוע ??? בנקודה הזאת אני בתוכי איבדתי סבלנות כלפיה. אמרתי לה "תקשיבי, או שכן אפשר או שאי אפשר. זה הכי לא נכון לומר לילד שאי אפשר, להאשים אותו שהוא לא מקשיב ולא מבין ובסוף לקנות מה שהוא רוצה (ובלב חשבתי לעצמי שנראה לי שמי שמשגע פה מישהו זה היא שמשגעת את הילד המסכן הזה שמקבל מאמא שלו יחס קר, עויין ולא סבלני ומסרים לא עקביים עד כדי חוסר הגיון :/ ) היא גם סיפרה לי איך הילדים שלה שיחקו בכדור ספוג בבית והוא התפורר וזה השאיר לה שאריות בכל הסלון והיא חטפה עצבים והוציאה עליהם ושיתפה אותי כמה היא מרגישה בלתי נראית ולא נשמעת... היא כועסת שמבחינתה הם לא סופרים אותה, שהם לא מקשיבים, שהם לא לוקחים אותה ברצינות.. ולי זה נראה שבעיקר היא מתנהגת כמו קורבן שלהם וזה די איום ונורא לילדים שהאמא שלהם שאמורה להיות המקור לבטחון מתנהגת כמו קורבן וצורחת במקום לחפש פתרונות יעילים בלי להגרר למעגליות של מאבקי כח והתחשבנויות ו'סימון' של הילדים כ'רשעים'.

ושוב אני יודעת איך כל העיפות הזאת מפסיקה פתאום ואני יןשבת בתוך.הלילה ולא מצליחה ממש לישון. ביקשתי היום מבן זוגי שיאפשר לי ללכת. שיראה בי סוג של חולה סופנית. הוא אמר שאוכל לעשות כרצוני כשיגדלו הילדים. אני מתביישת ברגשות שלי ברצון הזה למות. באיבוד הדרך והדעת ועצמי וערכי החיים והמצפון והמוסר. מתביישת בחולשה שלי, בחוסר היכולת להתגבר,להאחז בטוב, בחיים. אני מתביישת באנוכיות שלי, במחשבה שאפשר לעזוב את היקרים לי מבחירה. אני מתביישת מול אלה שנלחמים על חייהם. אני מבקשת סליחה מכל מי שהמילים שלי פגעו בו.

אליה, גם אלייך. רוצה להיות עם מישהו, שיבין אותי, שפשוט יהיה איתי. מרגישה קצת לבד.

עוד הודעה כי אחת לא הצליחה לעשות לי שקט בטח גם אלף לא יצליחו מרגישה מתמוטטת צריכה איסוף,מילה חמה,עזרה.. צריכה סיבה להמשיך לשרוד את זה

מתגעגעת אליך קצת... אודי, אתה מחבק את המטופלים שלך? למה אמא צביה לא מחבקת אותי אף פעם????? יש לך מושג עד כמה היא מתסכלת אותי.. אמרתי לה כבר הרבה פעמים שאפילו ויניקוט החזיק את ידי המטופלות שלו..אמרתי לה גם שבטח ויניקוט היה נוזף בה על ההמנעות המוחלטת שלה מכל נגיעה פיזית בי..כאילו אני מצורעת.. :( למה אודי, למה היא לא מוכנה שאני אתיישב על הרצפה, אניח את הראש על הברכיים שלה, והיא תלטף לי את השיער.. (כן, וגם תשיר לי שיר נעים בשקט.. ) :( אודי, למה ??????????????? בפנטזיה, גם אם היית מסכים לקבל מישהי מהפורום, אני לא הייתי מגיעה אלייך כי אתה גבר. בחיים לא הייתי יכולה להיות בטיפול אצל מטפל גבר.. ובטח ובטח שלא הייתי מסוגלת להניח את הראש על מטפל גבר.. אתה יודע שבגיל 10 עברתי פגיעה מינית עד גיל 11 בערך מקרוב משפחה דרגה ראשונה ? אודי, אתה חושב שיש קשר לפגיעה המינית שעברתי להתנגדות הכרונית של אמא צביה ? אתה יודע ? כשאני שואלת אותה למה היא מתנגדת, היא עונה שהיא חושבת שזה לא נכון לי..שזה יבלבל אותי.. למה שהיא לא תאפשר לי להחליט ??? אודי :( אני רוצה להניח עליך את הראש ושאתה תלטף לי את השיער ותשיר לי שיר בשקט בשקט... אודי :( אל תהרוג אותי.. כשאתה מחבק ומלטף לי את השיער..שלא תהיה גבר... במבי.

מבינה את הכמיהה למגע, מבינה גם את התסכול אך מניחה שהיא יודעת (וגם את), שמה שהיא עושה עבורך הוא טוב בשבילך כעת. (וחיבוק על מה שעברת..)

לא העזתי להגיד לו בצורה הישירה הזאת....הפשוטה, הרוצה. שימצא לנו דרך. שלא יוותר. אבל כן אמרתי לו שיש בי קול שרוצה למצוא דרך טובה יותר. לנו. נראה לי שהוא עדיין לא ויתר. אמר שמבין שאני לא רוצה מטפלת אחרת. ואנחנו ממשיכים לבינתיים, עד שאזרוק אותו כדבריו.... אני לא יודעת אם ועד כמה זה טוב, אבל מתחילה לאהוב אותו..... מותר לי?? (פרצוף מסמיק..)

מדוע? האם זה לא מה שאדם זקוק לו לעיתים? שיאמינו בו ויעודדו? לפעמים זה מה שמתאים לא? לא תמיד, אבל לפעמים.. למה לפסול עקרונית?

למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה יותר למטה אין כזה דבר הכי למטה?אולי שם זה יעצור??

אם משחזרים את הטראומה אבל לא מספקים מילוי לחסך אלא רק מצפים מן המטופל לכאוב אותו ולהתאבל על מה שלא היה במקום לעזור בהווה שיהיה.. מה הפואנטה?

בכלל לא הבנתי מה 'העבודה' הזאת. בתמימותי רציתי תהליך נעים. הזדעזתי לגלות מה התחלתי לחוות שם.. איפה ההדרכה, הכנה, כנות בהסברה משהו טיפול פסיכולוגי? פעמיים פגעו בי- גם בעצם זה שלא הבנתי למה נכנסתי החוויות הקשות התרחשו בצורה שגרמה לי להלם מכך וגם נפגעתי מעצם העובדה שהיא בהחלט בתור אשת מקצוע ידעה מה טבע התהליכים שעמם היא מתעסקת ולא הסבירה לי למה הכנסתי את עצמי כמו שצריך כדי שאחוש שותפה בטיפול ולא מושא למשהו שאיני מבינה את פשרו. אם הייתי מבינה מה החשיבות של השארות אולי הייתי מתאמצת יותר- היא הפקירה אותי!!! הייתי מאוד קשורה אליה ותלויה אבל ההרגשה הייתה שהיא השפילה אותי שצורה קשה מנשוא, גם שאמרתי לה וזעקתי 'זה שיש לי צרכים זה לא סיבה להשפיל אותי' היא לא ממש התייחסה . אני לא מבינה איך מטפלים ככה באנשים.

אוי אודי אודי. כמה קל לנסח דברים בצורה שכאילו מטילה את האחריות עליי נכון? לא יפה מצדך. אלה אנשי המקצוע שבעיצומה של עבודה עשו שגיאות איתי! אני בכלל לא הבנתי מה זה טיפול וגם מה החשיבות של להמשיך ללכת.. בייחוד שנהיה משפיל ומזעזע ומערער ונוראי ומבלבל ולא היה שם אף אחד שהסביר כמו שצריך מה לכל הרוחות קורה ולמה ולמה מתסכלים אותי באכזריות ולמה כופים עלי תסכולים בכל מחיר ולמה מכאיבים לי ככ ומה לכל הרוחות עושים שם נחרדתי.שלא תעז להציג את הדברים כאילו אחריות שלי בלבד ולנקות את הקולגות שלך מכל חלק בעניין. 'די' לך. 'די'.

החלקים והקולות המכאיבים שבי חגים מעליי, מריחים שמשהו מתחיל להרקיב ותהיה להם סעודה. החלק הזה בי תופסת (תופסת, בלשון נקבה, אין ספק) אותי לשיחה, יורה חיצים, משדלת לפעולה פוגענית כנגדי. והפעם אני רואה לה בעיניים פחות דמוניות ויותר כאב וחוסר אונים (אולי זה אומר שהביצה הפעם היא אחת הלאה במסלול?). ואני לא יודעת איך להתנהל מולה, סוגיה חינוכית. צריך להתעלם? "לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים"? היא צריכה "לא" החלטי? או שהקשיחות הזו רק תביא אותה לנענע את סורגי הכלוב שלה ולדקור ולפגוע בלי הבחנה? היא צריכה הסברים? בת כמה היא בכלל? נראה לי שבגיל שהסברים מילוליים לא מועילים בו. היא צריכה חיבוק ממסגר, עוטף וגם עוצר? אולי, אבל אני לא יודעת אם אני יודעת לחבק אותה בלי להתמזג. (ותוך כדי כתיבה אני תוהה אם זה אומר שהיא צריכה חיבוק מבחוץ, לא ממני, כי היא חלק ממני. אבל נראה לי שמסוכן לחשוף אותה, להפקיר את גורלה בידי אחר. מוזר, איך פתאום עולה בי אכפתיות ודאגה כלפיה) תקועה לי עדיין המילה חמלה בראש כמפתח. אבל אני לא יודעת איך ליישם אותה הפעם. נעמה.

עייפה מלא לעשות כלום. קמתי מהמיה לפני שלוש שעות, אפילו התלבשתי ויצאתי רגע. עכשיו אני שוב במיטה, עייפה. מרגישה מותשת ורוצה לישון. אין סיבה באמת שאהיה שוב עייפה. רוצה להיות בסדר יום קבוע שיש לי בו מה לעשות. קשה לי ככה.

אין לי אחיזה או נקודת מגע הצורך הזה אינו פוסק ואני מנסה לבטל אותו בכדורים, מה אני מנסה לומר לך? מה אני מנסה לקבל ממך? מדוע אני ממשיכה ואורמת את אותן המילים האלה. מדוע איני יכולה לשלוט בכל זה, לאסוף את הכל, להתנער. אתה לא חייב לענות אבל בבקשה אל תחזיר את השאלות אלי, הלוואי והייתי יודעת לענות, לעשות, להמשיך, להחזיק. אתה אומר שאתה מבין את הכאב שלי, תסביר לי את הכאב שלי? תפרוט אותו למילים מסבירות? תספר לי על מישהו או משהו שיוכלו לעזור לי? ולמה כל זה ובכלל ולאן ומתי. היא ממשיכה אבל לא אןמר עליה דבר וגם לא על הדברים שהיא אומרת. אולי אם לא אומר את כל המילים האלה היא תלך? אולי אם אפסיק לדבר או לכתוב הכל יעלם.

לא מצליחה כואב מדי

אודי, מה עושים??? אני יודעת מה לא עושים - לא מפסיקים את הטיפול מכיוון שמדובר בבריחה... אבל מה כן עושים? מה אני יכולה לעשות כדי להצליח ולעבור את המשבר? אני משתפת אותו, מדברת בכנות אבל לא ממש מרגישה תזוזה. אני כאובה מאוד ולגמרי לגמרי לבד. נטע.

הי נטע, אויש, אני כל כך מכירה את המקומות האלה שהכל שורף,ואין מקום להניח את הראש. במצבים כאלה הייתי באה לטיפול. ומדברת את הכעס. אני ישתף אותך: פעם שזכורה לי- שכבתי על הרצפה מאחורי המיטה, היתה פעם שצעקתי עליו והוא היה אומלל, עוד פעם היתה שזרקתי את הטושים של הצביעה על הרצפה, ואפשר גם לשתוק,להתכנס. למרות שמכל הדברים הנוראים שכתבתי המטפל שלי לא יכול לסבול את ההתכנסות בתוך עצמי. תמצאי את הדרך לדבר את הזעם,הכעס והכאב. טיפול זה המקום לשחרר את הראש,שעובד אצלך מצוין;) טיפול זה המקום לדבר את הזעם,הכעס והכאב. היי את.הישארי נאמנה לעצמך. ואגב,יותר קשה לי לשתף כאן, אבל גם אותי אבא שלי הפך ל...... מאחלת בהצלחה! ממני- הילה

שלחתי הודעות. היא מתעלמת ממני. היא כנראה לא מעוניינת לעזור לי.

תנסי לסמוך עליה. אם באמת את חושבת שצריך איזה שהוא תיקון או מה שזה לא יהיה מולה, אני הייתי ממליצה לעשות זאת יחד עם המטפלת שלך. אולי היא תדבר איתה קודם.

חייכתי. צחקתי. הכל היה בסדר. אז למה כשאני לבד עם עצמי יוצא הפצע ההוא לאור? אולי לא כדי לי להיות לבד ואני צריכה לצאת יותר ולהעסיק את עצמי יותר. הפצע יוצא בעיקר גם שאני בעבודה ויודעת שרציתי יותר מימוש משמעותי מהעבודה הזאת .. טוב עכשיו לפחות כרגע הרוחות בנפש לא סוערות ואין בכי פוסט טראומטי שכזה.. שכחתי מהפגיעה כרגע. עיסקתי את עצמי בהסחות דעת. חייכתי וכ'.  

תנסי להגדיל את המצבים בהם טוב לך, זה יקל עלייך ואולי תצליחי לאט לאט לצאת מהטראומה שעברה עלייך.

ורציתי לדבר איתה על זה ולא יצא... ואני רציתי שתעזור. מצד אחד לא רוצה לנסוע ככ מצד שני תהיה שם משפחה שלי, בנוסף להורים. אבל גם אין לי כוח ככ אליהם. מצד שני הם ייעלבו כי לא ראיתי אותם הרבה, אולי מפסח??? גם אין לי כוח לנסיעה הלוך וחזור מצד שני מפחדת להתבאס אם אשאר כאן ואולי אף לבכות. כנראה שזה יקרה גם אם אסע וגם אם לא. וקשה לי להחליט מה לעשות, גם יודעת שלפעמים עושים לא רק מה שרוצים. רציתי לדבר איתה על זה.... אודי תעזור לי, טןב?

אני חושבת שמה שצץ ראשון היה להישאר. למרות זאת אני כנראה נוסעת. אני מקווה שיהיה בסדר לפעמים זה קורה...

התגרשתי לפני 4 חודשיים אני מאוד מודאגת לגבאי בנותיי בנות 5 ושנתיים וחצי. ביתי הגדולה עצבנית בוכה וצועקת ןכול הזמן מקנא מאחותה הקטנה כול הזמן " למה רק היא ואני לא " אני חסאת אונים ומאוד רוצה לדעת מה עליי לעשות

אודי, אני במצוקה נוראית. מחשבות אובדניות (ללא כוונות לבצע). יש אפשרות לפנות למטפל 24/7 אבל מרגישה שהוא אינו נוכח יותר עבורי. לא יודעת מה קרה כך לפתע... אני חיה - מתה. מתהלכת כמו זומבי. מכינה ארוחת ערב, שוטפת כלים, הולכת לשיעור פילאטיס, ובפנים מתה. כבויה. מרגישה תחושה של סוף. מוות. פרידה. פרידה ממנו. אודי, אני זקוקה לך עכשיו. זקוקה לנגיעה המדויקת. נטע.

ימים שמלאים בתעוזה. בדברים חדשים שלא העזתי. אומנם חייבת.. וזה חלק מ... ואין לי הרבה ברירות. אבל עושה. ובהצלחה. גדולה. כולם מפרגנים.... והלב פתאום שואל- אולי אני באמת בסדר? אולי אני באמת טובה? אולי באמת יכול להיות שגם לי מגיע טוב?.... רחל.

לא יכולה לכתוב הכל. יותר מדי. רק רציתי שתדע שהרבה מחשבות והתלבטויות נמצאות אצלי. ובטיפול קשה. קשה לדבר וכשייש ככ הרבה ברור שאי אפשר הכל. גם שבוע הבא יש לה משו וניפגש רק בשני. לא כועסת עליה בטוחה שהיא באמת לא יכולה.

פה. עם המטפל שלי. רוצה למצוא לנו דרך נכונה ומטיבה. רוצה לבוא ולהגיד לו בפשטות בוא נמצא דרך, יחד, לפחות לתקופה הקרובה. שגם אם נפרדים, למצוא יחד דרך שהתקופה הזאת תיהיה מטיבה, בריאה, נכונה. להפסיק להגיד לו אתה חסר, אתה לא מכיל, אתה לא עונה לשאלות שלי, אתה מבטיח להחזיר תשובה ולא עונה חודשים, אתה פוגע בי, מרסק אותי.. הבנו את זה. אמרתי לו את זה בכל דרך. לבוא ולשאול; בוא ננסה משהו אחר? לפחות לתקופה הזאת? לתקופת פרידה? או לתקופה שתחדש את הקשר למשהו אחר???.. נכון, ניסינו המון. ולא הלך. אבל לשאול אותו שוב, אולי ננסה עוד פעם?.. יש טעם אודי?

אודי, יש לי כל כך הרבה להגיד ואני לא יודעת איך להתחיל... המילים נעלמו ואני נותרתי אילמת. לאחרונה, לא טוב לי בטיפול, משהו בדמותו של המטפל התערער אצלי. מפחדת שינטוש אז רוצה לנטוש קודם. העיקר לא להיפגע שוב. אני כועסת עליו ללא סיבה ברורה אבל קודם, כועסת על עצמי. אני מרגישה נחותה לידו. מתביישת בכך שאני זקוקה לו ובכך שיש לו כל כך הרבה השפעה עלי. אודי, כואב לי. זקוקה ליד מכוונת, למילה מרגיעה, למבט מאשר. זקוקה לדמות ההורה הטוב שבנוכחות השקטה שלו, ינטע בי ביטחון. אודי, הכל מעורער אצלי. אבדה הדרך ואין מצפן. נטע.

כתבתי לעפרה הודעה בעץ של לברוח. משום מה נעלמה. תוכל לבדוק? הילה

אפשר לחייב אותה להפגש איתי ולעבוד על שיקום ההערכה העצמית שלי? היא שיחזרה לי בטיפול את החוויה של להיות ילד לא רצוי ואדם לא רצוי. היא רק העלתה למודעות את הפצע ושפכה עליו חומצה. אפשר לחייב אותה לספק לי כמה פגישות אחדות שבהן תמכור לי את אשלית ה'אם טובה דיה' ותגרום לי להרגיש רצויה ובעלת ערך? מה הטעם להתחיל טיפול מהתחלה מחדש?? אני כבר במקום הרגשי מולה שקפא בזמן. צריך לטפל במקום הרגשי הזה שממנו נובע הכאב שלי והדמעות. איך מטפלים במקום הזה? אודי אתם השרלטנים הכי ארורים בעולם אם אני זועקת לעזרה שיסייעו לי ורק מתעלמים.. אני לא מסוגלת אצל מישהו אחר מהתחלה וזקוקה שהיא תעמול על התיקון שמגיע לי לקבל ותספק ריפוי נורמלי יותר לנפשי. אתם פוערים פצעים ומשאירים את הבן אדם לדמם לבד. אתם לא נורמלים אודי. רק חזקים. אתם חזקים ובעלי הכח לקבוע את ההחלטות ורק מתוקף זה עושים מה שעושים. אבל אתם לא עוזרים! אתם לא מקשיבים. איך בכם חמלה ורצון אמיתי להטיב ולרפא ולעזור לבני אדם עם נפש כואבת.

היא מתעלמת ממני.

מה הטעם לחשוף להכרה פצע טראומטי ששכן במעמקי הנפש אם לא מספקים לו תיקון?? מה שווה ידיעה לשם ידיעה?? איפה התיקון? מרגישה שהפסיכולוגית ההיא חייבת לי תיקון. שלא יהיה פצע בנפש שלי! שאהיה מסוגלת לקרבה. שתהיה לי הרגשה נורמלית של ערך. יכולת לאהוב ולהיות נאהבת. למה לא עוזרים?? למה לא עזרו? למה חשפו לי את הפצע בצורה טראומטית מחפירה ונטשו אותי לאנחות? היא זרקה אותי!! היא זרקה אותי למרות שהייתי כ"כ קשורה אליה רגשית. מה יצא לי מזה? איפה התיקון שלי? איפה הוא? עדיין קשה לי מאד להתקרב רגשית ולהקשר. לא עזרו לי! הביאו אותי לגרעין של הפצע הטראומטי ורק שחזרו את הטראומה !!! איפה האחריות שלכם לרפא לי את הפצע והכאב הזה? איפה האחריות על התיקון? איזה מן מומחים אתם? אלוהים ישמור. אלוהים ישמור ! לבד. אני לגמרי לבד עם האמת שלי. אני יודעת שאני לגמרי לבד. אף אחד לא יבין את הזעקה הזאת שיושבת לי בנפש. היא הייתה חייבת לי תיקון. היא לא נאבקה איתי ולמעני שם. היא הפקירה אותי בשיא התופת. לבד. לבד עם האמת הרגשית שחוויתי שם. דמעות. היו צריכים לתקן ולא להפקיר. פצעים בנפש צריך לחשוב ולרפא, לא סתם לעורר ולשאיר ככה ולהפקיר. ואח"כ מדברים אל השכל כאילו מבחוץ להבין בשכל ולהתנהל באופן תבוני מנתח. אבל מה עם הריפוי??? התיקון? איזה בן אדם ירצה בכלל להכיר 'פצע' של מישהו אחר? אנשים נורמלים לא מכניסים ראש בריא למיטה חולה. זה היה האחריות של פסיכולוגים לתקן ולאפשר לי לצאת לעולם מרופאת ועם תחושת ערך יותר טובה. לא עשו את זה ! הילדה הקטנה שם זעקה לאמא שתבוא לקראתה והיא הפקירה אותי!!! היא שחזרה לי במקום לתקן. לא ברור מה אתם עושים. לא ברור איזה מן מומחים אתם. נגעלת. מגעיל אותי. מחר בבוקר אתעורר ליום חדש והכל יהיה יותר טוב. נדחיק את מה שעמוק בפנים פצוע. כמו תמיד. גועל נפש. פסיכולוגים מגעילים אותי. איפה האחריות על התיקון? אלוהים ישמור. שאלוהים ישמור אמן כי אף מטפלים לא ישמרו לעולם.

מה זה משנה מה היה שם קודם? משנה מה יש שם בהווה. שאני באתי לטיפול רציתי דברים טובים למלא את היש שלי בהווה ולא שיכפו עליי 'התמודדות עם חסר' בצורה שבקונטקס חברתי בכלל משפילה!! שמטפלת גובה מאות שקלים ל50 דקות אומרת למטופל שבקושי עובד במינימום שאלה התעריפים שלה וכ' והיא לא יכולה לתת עוד זמן ומשתקף כזה פער אדיר ובלתי נסבל בהרבה מאוד רמות-כלכלית חברתית. עכשיו אני כן מבינה למה היא התנהגה ככה כי גיליתי שזאת פרקטיקת גבולות נלמדת שמיושמת שיטתית. אבל קודם בטיפול לא הבנתי את זה והרגשתי שזה היה משפיל ומתנשא ואטום ולא ברור ונטול פשר ואכזרי וכ'.... אז זה שחזר משהו מהעבר??.. מי אמר שהשחזור הזה זה מה שצריך וטוב שיהיה? בטח שלא ככה! בלי שום הכנה רגישה של המטופל לקראת תהליך שכזה. בכלל לא הבנתי על מה אני משלמת שם!! רציתי דברים טובים. שתתמוך לי בטוב. כאשר היא לא נתנה זמן נוסף כפי שקיוויתי זה שחזר שהיא לא תמכה לי בתקווה שהעולם יבוא לקראתי גם-בטוב, אלא השתמשה בעמדת הכח שלה לכפות עלי תסכולים ולהכתיב לי שמגעים בינינו יתקיימו רק בתנאים שלה ושאם יש לי צרכים אז שאתכופף לתנאים שלה!!שמתי זין עליה ועל התנאים שלה. מה ההשפלה הזאת?? (אז כל זה שחזור? טוב...אז במה עוזר להבין שזה שחזור?) אבל אח"כ שהרגשתי מצוקה זה היה נורא. נורא מה שהרגשתי שם. נטישה והפקרה. זה לא היה רק פעם או קודם. זה היה גם אצלה. גם אצלה זה הרגיש ככה ולדעתי אצלה זה כבר היה צריך להרגיש אחרת ולא ככה כדי שיהיה זכרון אחר, חדש ומטיב. בלי פערים השפלה התנשאות החצמה מרירות ומלא תחושות לא טובות שהיו. למרות שחיבבתי אותה גם.. :/ כאילו רציתי גורל אחר וכעסתי שיש לנו גורל כזה שונה מבחינת רמות המימוש של עצמאות ומקצועיות.

הגעתי לאיזו ביצה, זיהיתי את הסירחון שבקירבה אליה, ועכשיו אני מחפשת את הדרך לטבוע כמה שפחות. ואני תוהה לעצמי - איך אני אמורה לדעת שזו עוד ביצה בדרך קדימה? אולי אני הולכת אחורה? במעגלים? הספק הזה אוכל בי, למי יש כוח לחצות עוד ביצה, אם זו אותה אחת שוב ושוב? כבד לי. נעמה.

מה פרוש המילה דג'בו

http://lmgtfy.com/?q=%D7%93%D7%96%27%D7%91%D7%95

תבין. אני הייתי נפגעת פוסט טראומה מורכבת התפתחותית (כנראה) שגרם לזה שפיתחתי סימפוטים למיניהם, בולימיה, פציעה עצמית, התפתחות מינית בעייתית וכ'. אבל תמיד ניסיתי והתאמצתי לתפקד ושאפתי להצליח בחיים, למצוא את יעודי המקצועי. הגעתי לטיפול פסיכולוגי (השני בחיי, הראשון היה שנים קודם ולא מאוד משמעותי) ועשיתי אידאליזציה וכ'. רציתי להיות פסיכולוגית, חשבתי זה אומר לתמוך באנשים, רציתי גם להשתייך. עכשיו- לא הייתי מודעת לטראומת הנטישה המוקדמת וכל מיני חוויות גופניות של השמטות שפקדו אותי בטיפול. מאוד ניסיתי להבין וקראתי ספרים אבל לא הבנתי. חייתי את הרמה הרגשית וכנראה ללא ספרציה. אבל אודי תבין, לאור היסטורית קשיים תפקודיים כמו שלי שהמטפלת אמרה לי 'עבדתי קשה להגיע לאן שהגעתי' וכאילו התנשאה עם הכוחות שלה וגם רציתי להיות כמוה פסיכולוגית אז הרגשתי שאומרים לי 'את לא שייכת. החזקים שייכים לפה'. אודי זה הוסיף עוד פגיעה בנפש שלי ובכבוד שלי שלא לדבר על תסכולים שבאו אח"כ ואני לא מבינה אודי. אתה בחרת ללמוד פסיכולוגיה כדי לעזור לא? אז למה מותר לכם לפגוע באנשים כמוני? הרי דברים בעולם הזה מתקיימים בתוך קונטקסט. אני לא מבינה. ומה הקטע של לקחת כ"כ הרבה כסף לפגישה? ואיך זה לא אמור לפגוע בי שאני מרוויחה קרוב למינימום ומי שקיוויתי שיעזור לי להתקדם בחיים גם מרושש אותי עם עלויות וגם מתנשא עם כוחות האגו בו זמנית. התקדמתי מאז הטיפול , ברמת המודעות שלי וגם לא ויתרתי. למרות הכל אני עדיין מתמודדת עם דברים! חותרת לעצמאות. לא ויתרתי! אבל אני לא מבינה למה היא השפילה אותי. אתה יודע איזו תחושה נוראית זאת השפלה אודי? אתם עושים את זה הרבה למטופלים? או שתכף תגיד לי שהכל השלכות ? לא אודי. אלה לא השלכות זה פשוט ההלם שהנפש שלא מצליחה לעכל איך מי שחזק מתייחס בכזאת אטימות לחלש ממנו. הכל משליך על הערך העצמי וזאת הבעיה. היא כאילו אמרה "מגיע לי יותר ואני שווה יותר כי עבדתי יותר קשה' . רק שלא הייתה פה באמת בחירה! היא לא סבלה ממשברי הנפש החולשות והכוונה הורית מאוד גרועה שאני סבלתי מהם. היא לא הייתה בנעליים שלי. והיא העיזה לומר דבר כזה. אודי- זה פגיעה בכבודי כאדם. תבין את זה. תבין איזה תחושה קשה זו שפוגעים בכבוד של בן אדם. באמת שלו. והמטפלת הזאת הותירה אותי עם זכרונות כאלה במקום עם אחרים. אתה יודע אודי ממש הייתי רוצה לקבל תיקון נורמלי ממנה. חוויות טובות שישכיחו את הישנות. אבל לא נותנים את זה. לפעמים אני תוהה אם אתם פוגעים ככה בעוד אנשים או שרק לי היה טיפול כזה. אני באמת לא מבינה למה אי אפשר להסביר בפשטות דברים כדי שאנשים יבינו ומעברים אותם תהליכים רגשיים בכזאת צורה בלי שום הסבר והדרכה. פגעו לי בכבוד אודי. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה מרוע זדוני אבל היא פגעה בי מאוד. ואתם תמיד מזהירים מפני 'שרלטנים' אחרים וטוענים איך אתם הסמכות עם ההכשרה.. אבל איבדתי כבוד אליכם בתור סמכות. אין העברה יותר. אין אידאליזיות יותר. אבל יש תחושה של הגעלות :/ הגעלות כי משהו בפן החברתי לא מסתדר לי. זה משעשע אתכם לפעמים לראות את המטופלים סובלים וחוטאים בהתנהגויות חרדתיות ופחדניות ואולי לא רציונליות עד כדי גיכוך מבחינתכם? זה משעשע? אתם יושבים מלמעלה ומנתחים להנאתם את עכברי המעבדה האספסוף האנושי שעה שאינו מודע לעצמו ואין לו יכולת שלילית והוא מדבר מתוך התקליט הדפוסי שלו ואתם מנתחים מבחוץ ומתערבים ומפרשים לו את עצמו ורגשותיו בזמן שהוא מנסה לשוחח עמכם ברמה אחרת? לנהל שיח רעים תמים?... זה מתנשא ומעצבן. אז יש לכם יכולת להשפיע החוצה. אין עצמי שעסוק בשימור עצמי ומתכנס פנימה . אבל למה להשתעשע? אני מוכנה להשבע שהמצוקות שלי שעשעו אותה וגם הכעס שלי. היא חייכה היא לא לקחת את הכאב שלי ברצינות. רק אני מרגישה סוג של עוולה ממצב העניינים הזה? למשל אתה חושב שכפסיכולוג אתה באמת 'יותר שווה' ממני? כלכלית בטח שכן כי זה מקבל ביטוי קונקרטי. אבל אתה באמת חושב שפסיכולוגים נגיד הם אנשים יותר מפותחים ואיכותיים מאחרים? יש לכם את 'הזהות המקצועית' הזאת.. לי אין זהות מקצועית. לא כזאת. להתפאר, להתגאות, להשתייך ולהשתכר בכבוד. זה מרגיז אודי. זה מרגיז. לפחות על תתנשאו על אנשים. ואל תעיר לי על ההכללות. מבחינתי המטפלת ההיא מייצגת גישה כללית קיימת ולא רק את עצמה. וכן עכשיו תגיד שאמרת כל מה שהיה לך לומר שעליי לעבור הלאה. תאמין לי אודי שאם אתה היית חווה טלטלה כמו שלי בזהות ופער בין מצוי לרצוי בשאיפות מול יכולת וגם הכרה באובדן זמן של שנים על סימפוטים וסבל נפשי וסטיות במסלול ההתפתחותי גם לא היית שוכח בנקל... לצד זה אני מנסה להתקדם בחיים. ה'קשה' שלי היה יותר 'קשה' מה'קשה' שלה כי הנפש שלי הייתה חסינה וחסונה פחות, רגישה הרבה יותר. זאת צביעות במיטבה. זה מגעיל :/ היה הרבה יותר עוזר עם הייתה פשוט מתייחסת אלי כשווה בין שווים וכמו בן אדם ובכבוד במקום לתת את ההרגשה הדוחה הזאת שהיא 'יותר' ואני פחות. כי היא 'עבדה קשה'. זה לא יפה ובטח לא מרפא שום דבר נפשי. כולם היו רוצים להשתייך לאיפה שנחשב טוב ומוערך! איפה היכולת שלכם לעזור בזה? כל חווית ההשפלה הזאת הייתה כ"כ מיותרת! כאנשי מקצוע איך אתם נזהרים שלא לעולל אותה? או שזה לא ממש אכפת לכם? טוב. הלכתי עכשיו.

עשיתי גוגל :P