פורום פסיכולוגיה קלינית

ענית לי בשאלה על 'התערבות בחיים של אחרים' שאני יכולה לנחש את דעתך. אשמח לשמוע מה דעתך באמת. במקום לנחש. ניחוש בכ"ז- שיש לך התנגדות שיתערבו אנשים ללא הסמכה מוכרת אבל לא התנגדות לעצם התופעה של להתערב לאחרים בחיים.. לא יודעת. אולי תאמר את דעתך במקום שאנחש. ככה אדע בודאות ולא רק כספקולציה שלא אזכה לאמת

כמה זה שכיח? והאם זה לא מעיד משהו על טיבו של הטיפול/ים הקודם?

אודי, אתה יודע שהיום הייתי צריכה להגיע לטקס לקבלת התואר. לא רציתי ללכת. והאיש שמטפל בנפש שלי לא וויתר לי. הוא עודד אותי לקנות בגד שסיפרתי לו שמדדי וברחתי מהחנות בגדים. בכיתי אמרתי לו שזה כואב שלא יהיו עניים בקהל שיתרגשו איתי ביחד. שיראו את הדרך שעשיתי. שלכן אני לא רוצה להמשיך ללמוד. כי זה כואב שאין מי שנמצא איתך לקטוף את הפירות. ואז הוא אמר- אם רק הייתי יכול הייתי בא איתך. והלב שלי התנגן במלא פעמונים וצלילים נעימים. אני גם יודעת שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ושבעתיד בכנסים שיהיו הוא יבוא. הוא אמר שהוא יבוא. ובקרוב אני יתחיל לנגן בגיטרה בקוצוטוריום ככה כותבים? ובשנה הבאה כנראה אני יעשה הסבת מקצוע לעבודה סוציאלית קלינית. אודי, תאחל לי??????????? אל תלעג לי, בסדר??? אני זקוקה לתגובה רכה רכה. שלך- הילה נ.ב: הטקס בוטל בגלל מותם של הנערים.

הילה, אחיינית שלי רצתה שאבוא לטקס הסיום שלה ולא יכולתי. סיכמנו שהיא תספר לי אחר כך הכל, שאקשיב ושאדמיין שהייתי שם וראיתי גם. אז תספרי גם אחרי הקונצרט ואעצום עיניים ואדמיין? ובמהלך הלימודים? ואפשר גם את הטקס שלא היה, כי אם אנחנו במילים ובדימיון אפשר להפליג. איך קראו בשמך לבמה, איך קרנת, איך לקחת את התעודה בחיוך מנצח... מצחיק איך בלי להכיר אותך ב"חיים האמיתיים" באמת נמלאתי בכנות בתחושת גאווה, ניצחון ושמחה. :) נעמה.

אודי אני מכירה מישהי שחושבת שהיא מתקשרת ומתיימרת להתערב לאנשים בחיים מכוונות טובות מבחינתה ופעם שאלתי אותה אבל מי הסמיך אותי להתיימר לעזור או לייעץ למישהן אחר? היא אמרה 'הסמכה מכח עליון'. מה דעתך על אנשים יומרניים כאלה? אני לא אהבתי את היוהרה בין השורות. מה המשוכנעות העצמית הזאת שיעודה להתערב בחיים של אחרים כדי לעזור להם? מעצבן קצת שבזמן שלי יש חוסר בטחון אנשים אחרים משוכנעים שהם איזה הילרים או 'מטפלים באנרגיות' או אני לא יודעת מה.. יש להם מן בטחון כזה ודחף להשפיע על חיים של אחרים. להתערב. לי אין כזה. אני עסוקה בתחזוק עצמי. מן מוטו של 'לא מפריעה ושלא יפריעו לי'.

אובחנתי ע"י פסיכיאטר כבעלת פוסט טראומה מורכבת. מקבלת תרופות לחרדה. בעזרת התרופות מתפקדת באופן סביר: עובדת, זוגיות, אימא צעירה, מעגל חברים. סה"כ חיים סבירים אבל, אף אחד אינו יודע שאני פוגעת בעצמי פיזית בכל מני דרכים וגם מכורה לכדורים ותלויה בהם לשינה ולהרגעה. אף פעם לא הייתי בטיפול והפסיכיאטר המליץ בחום. הבעיה היא שאני חוששת מאוד. יודעת שיש לי נטייה לפתח תלות. אני משתדלת לשלוט בנטייה הזו, ומצליחה. אני מפחדת שבטיפול כשאצטרך לבטוח, להיחשף, ליצור קשר קרוב ואינטימי, ולהביא לידי ביטוי את הצד הפגיע שלי - זה ימוטט אותי. אני גם חוששת מפרידה. איך אח"כ נפרדים מדמות שכה משמעותית וקרובה? זה לא טבעי להיפרד מדמות כזו. מהורה טוב אף פעם לא נפרדים (טוב המוות כן מפריד בסופו של דבר...). מפחדת שטיפול יעשה לי יותר נזק מטוב. מפחדת לאבד את קצת הטוב שיש לי בחיים. תודה

בני בן 9 מזה כשנתיים הוא סובל מבעיה רגשית אשר יוצרת אצלו עצבים מספיק תריגר וולט הקטן ביותר והילד יכול לצעוק או לתת מכות זה בא לידי ביטוי בביה"ס. אציין כי הילד מטופל ברכיבה טיפולית אשר עוזרת לו במקצת. שאלתי,האם כדאי לאבחון אותו פסיכודיאגנוסטי ?

אני לא נכנסתי לקליניקה של פסיכולוגית קלינית בכירה כשאני שונאת פסיכולוגים. אבל יצאתי משם ככה. עם המון סלידה מהמקצוע הצבוע שלכם. פגעו בי שם. פגעו בכבודי.

אודי :) כשקראתי את תגובתך למימה התגלגלתי מצחוק. לא יכולתי להפסיק לצחוק...אתה מדהים אותי כל פעם מחדש. אתה מקסים בעיני אודי !!! מימה מתוקה ! למה ? למה את עושה הכללות ? אודי פגע בך ? אודי השפיל אותך ? למה זה "אתם"? למה מגיע "לכם"? רוצה לומר לך מימה, לפני שנים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגת קלינית בכירה, ידועה, ש"זרקה אותי לכלבים" ..אחרי שהיא זרקה אותי, הסתובבתי בבניין בן עשרות קומות והתבוננתי דרך החלונות ,חיפשתי מקום שממנו אוכל לקפוץ,לרסק את גופי ,אך לא יפגעו מהנפילה עוברי אורח מזדמנים.. מימה, לא כולם פוגעניים ! כמו בכל מקצוע.. רוצה לומר לך בהזדמנות זו אני אצל אמא צביה 5 שנים.כשהגעתי אליה עבדתי..היום אני עובדת בנוסף ,גם במקום שנחשב מכובד..מתגמל ..ויש לי סיפוק אדיר..פחדתי להציע את עצמי למשרה זו ועוד במקום זה..לא חשבתי שאתקבל ,ואצליח.. מימה, אני עונה לשאלה ששאלת אותנו מתישהו.. כן, אני מרגישה שחל בי שינוי עמוק. מרגישה בגדול משהו רגוע, איזה בטחון כזה ..יש לי רצפה.. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי לאחר המשבר הענקי שחויתי בטיפול הקודם. אני שמחה שהחיים זימנו לי את אמא צביה שכל כך, כל כך משמעותית עבורי.. מימה, תנסי.. תני לעצמך את המתנה הזו שקוראים לה הזדמנות אמיתית.. תני לעצמך צ'אנס.. במבי.

אודי, בדרך כלל כשמבקשים המלצה אתה מבקש אימייל. מדוע אם כן אמרת לי שאינך נוהג להמליץ?

וגם אני מרגישה שדברייך למימה בנוגע לקושי הרב שלה,וחווית ההשפלה בהזדקקות ובתלות,נכונים גם לגביי.אבל למה??למה אני מראש במקום הז\ה של הזדקקות ותלות,ולמה אני ככ גם לא רוצה בזה וזה מקומם אותי?? אני מרגישה גם,שפה הרבה יותר קל לי לדבר על עצמי,על הקושי,על התהיות ולתת גם מקום לחולשות,לעומת בטיפול ומול המטפל.שם...,מתערבבים להם כבר תחושות איתו וכלפיו,שחוסמות אותי מאד,גם מתוך ההתנהלות שלו וההתנהלות בייננו כשישנה גם פגיעות,אכזבה,כמיהה,תסכול,כעס גדול וכל אלו לא מאפשרים לי לדבר על כל אלו ולברר דברים צואת עצמי.אז בהפוך על הפוך אני כביכול לא מטפלת בעצמי,וזה אבסורד כל המצב הזה,כשגם מאד מתקשה בכלל,להיות במקום הזה של המטופלת,לחוות את החוסר שוויוניות המשווע הזה,שדורש ממני כנות ופתיחות שיתוף והכרה בחולשות,וממנו כלום כביכול.הוא יכול לשתוק,להימנע מלשתף בכלל בדברים שקשורים אליו וגם אם זה אפילו רצוי בהקשרים מסויימים והיה תורם לדבר עצמו,כמו שיצא למשל לחופשה,והכל בסוף יצא דפוק ובהפוך על הפוך במקום בפתיחות ושיתוף והסבר וכנות.ולא הסתרות שלא ברור לי טיבן.כי זה רק יוצא פחות טוב מטוב בסופו של דבר.הוא מרגיש שקושי המאד גדול שלי זה הבלתי נסבלות של חוסר השוויון בייננו, שמעורר הרבה תסכול וכעס ואז אני כביכול מענישה אותו ולא משתפת גם.אבל....אני לא חושבת שאני במכוון פועלת כאקט מעניש,אלא פשוט לא בא לי כבר לשתף כשהוא מצידו ככ נמנע וכשיש בי את כל הכעס והפגיעות ממנו הכמיהה והתיסכול גם בהקשרים אחרים.ואני נחסמת וחצויה ומרגיש כלואה.. ואני ממש לא מבינה איך בעצם מתקדמים מפה,כשזה המצב??שאני לא מסוגלת באמת לתת לקורה אותי מקום של מילים ודיבור על...,במסגרת מעבדתית כביכול.אז מה זה טיפול בעצם ואיך הוא אמור להתקיים כשאלו פני הדברים???איך יוצאים מהמעגל הזה??ובטח כששוב האמון התערער.כשכל פעם מחדש הדברים גם חוזרים על עצמם,בהתנהלות שלו (וגם שלי )ולמרות שדוברו בעבר על דוגמא אחרת...,למשל.אז מה הטעם בדיבורים שוב ושוב,אם אין להם תכלס השפעה??ומה אני עושה עם התחושה הבלתי נסבלת שאני "רק"מטופלת.שאין לי מושג מה הוא חושב באמת עליי .האם חושב שאני יפה?האם מוצאת חן בעינייו?האם נפגע ממני??האם התגעגע??אין לי מושג אולי חושש גם לבלבל אותי??אבל מנגד זה גם חוסם אותי מלהיפתח.ומשאיר אותי במטופלת הקטנה,שכשהזמן המוקצב שלה נגמר לא משנה מה,חותכים ומסמנים לה שזהו הגיע הזמן שלה ללכת,ושלו אל אשתו והילדים..גם אם רגע לפני חשבתי שאולי אני מוצאת חן....,וזה מכעיס אותי נורא ואפילו מעליב,כשלא משנה מה,אני רק מטופלת ותו לא.ואני מעבר לאמירות האלו פה ושם שנאמרו,לא מסוגלת לתת לזה יותר מקום ביוזמתי,וגם לא רוצה.זה בהחלט מביך אותי ומשפיל.איך לא??אם זה ככ לא הדדי?

הי אני בוחרת לכתוב מחדש ולא להגיב לתשובה שלך,כדי שלא יתפספס.אבל זה בנוגע לשאלה על ההזדקקות.ענית שאתה חושב שזה יותר מאפיין אותנו פה,משתתפות הפורום, ואני הייתיע מאד שמחה להבין ממך למה?מה מאפיין אותנו?שאנו מתקשות מאד בזה.אני באמת לא יודעת ומבינה,ואשמח לרעיון מצידך שיתן לי כיוון מחשבתי,כנל לגבי ההבנה של מהו המכנה המשותף שלנו פה,הכותבות ...??ולמה...?אם אנשים שונים זה מזה כפי שגם ציינת...

אודי, באתי להישען קצת על גזע העץ הצף שהשארת. מרגישה שפתאום כל המים שסביב הפכו למי מלח ושורף לי בכל השריטות, החתכים והשפשופים של הנפש. אולי גם מחטא, לכל הפחות אי אפשר לטבוע ככה, כמו בים המלח. אבל אני צריכה קצת מנוחה. אולי אני יצרתי את ים המלח הזה עם הדמעות, שפתאום שוב יש להן מקום. הן שונות קצת, דמעות של אבל, גם אם לא לגמרי ברור על מה. על משהו שלא זכה להיות. (זו היציאה משלב הזומבי של הדיכאון? להבין שמשהו מת, אבל לא כולי. שאפשר לחיות גם אחרי שהוא מת? שצריך לבכות אותו? לא להיות מת מהלך שניזון מרקב ומוות...) נעמה.

מפחיד אותי פתאום לכתוב הודעה חדשה. מרגישה יותר מידי נוכחת וקיימת, מעדיפה להתחבא בין ענפים. אבל כואב ובודד לי. מישהו רואה ויכול להצטרף לענף? לשבת איתי קצת? (אני יודעת שזה מטומטם מצידי, ללחוש ולקוות שישמעו. אבל לחישה זה מה שיוצא ממני כרגע...) נעמה.

שמעתי אותך את התהודה/ תעודה את המילים הקרובות באתי לשבת לידך וליעד מיכל ושמלי חושבת על מעגל משהו רך עיגולי מחבק וגם מאפשר ונותן תקווה אומרים שאני אופטימית חסרת תקנה יש כאלה שקוראים לי נאיבית...... מה שרציתי לאמר שעדיפה אופטימיות נאיבית ופסימיות מחוכמת נורא..;... מה הייתן רוצות לעשות במעגל? להחזיק ידיים? איפה הייתן רוצות לשבת? יער? קליניקה? ים? הכי הכי שבת רגועה לכולכן. הילה

ה- נושא המדובר. הפסיכולוג שלי אמר לי פעם שגם הוא תלוי בי כי אם אני לא יבוא לטיפול הוא לא יוכל לטפל בי. עוד זווית להסתכל על הדברים. הילה

כיצד המטופל מגביר את התלות של המטפל בו בתוך הטיפול?

קצת אליך אודי.. געגועים רכים.. רוצה לשבת היום על ידך כשאתה עונה לכולם. טוב ? מאחלת לך יום רך ונעים.. וסוריקטה ומיכל, גם אתן חסרות לי קצת... שלכם-במבי.

אני לא יכולה אפילו להתחיל לכתוב. אני ככ מבולבלת, יותר מדי דברים. ביקשתי ממנה היום אם היא יכולה לתת לי עוד זמן. זו תהיה פגישה כמעט כפולה. אודי קשה לי, אני מפחדת משינויים. מפחדת שיכעסו עליי, שישנאו אותי. שלא יהיה לי טוב. אני כבר בכלל לא יודעת מה אני רוצה. ופתאום עכשיו יש ככ הרבה דברים על הפרק. אני כאילו רוצה להרים ידיים ולומר לא להכל. לא יכולה לפרט יותר מדי, מרגישה שגם ככה אני לא חסויה ככ כאן. הלב שלי דופק עכשיו מהר מדי. אודי, תגיד לי שזה בסדר לומר לא למשהו אחד, שאולי אני רוצה, אבל זה מלחיץ אותי מדי כרגע ויש לי ככ הרבה חוץ מזה. רוצה שתגיד לי שזו לא בריחה. חבל שאני לא יכולה להסביר את עצמי. מרגישה שבגלל שקורים כמה דברים במקביל אני לא יכולה לעמוד בחוסר וודאות ובהחלטות האלו. אני צריכה עזרה, אני ככ מבולבלת. אודי, אני מקווה שהיא תוכל לעזור לי. אני לא רוצה לבנות מגדלים ובסוף אשב ששם ולא אדבר. בע"ה זה לא יקרה. אפילו רק לספר לה את כל ההתבלטויות זה כנראה שווה את זה.

שלום רב, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנים ספורות. חיבבתי אותה כאדם והערכתי את זה שאני יכולה להביא לה שירים שכתבתי לקרוא ואפילו היא באה לצפות בהופעה שלי. עזבתי אותה כי לא הרגשתי שום התקדמות בחיי. בפגישה האחרונה היא נתנה לי מכתב שבו היא מפרטת כמה אני אשמה שהטיפול לא הצליח. כעבור זמן מסוים הטיפול, נפגשנו במקרה ברחוב והיא שמחה לשמוע על מחזה שכתבתי וסוכם שאשלח לה אותו במייל. כך עשיתי. זאת כנראה הייתה הטעות שלי. מאותו רגע היא התלהבה ממני וסימנה את רצונה שנהיה בקשר חברי. זה החמיא לי מאד שהפסיכולוגית שלי רוצה להיות אתי בקשר וזרמתי עם זה במובן של המיילים. היא כתבה לי על סיפור שהיא כותבת וכו'. רק שכשלא עניתי לה "בזמן" , נגיד יומיים עברו ועוד לא שלחתי לה תשובה. היא תקפה אותי מאד , כך שלאט לאט הבנתי שהסידור הזה לא מתאים לי וכתבתי לה את זה. דבר שהוסיף עוד תרעומת ומכתב תוקפני מאד מצידה. לצערי עדיין לא קלטתי שמדובר בחולת נפש בדמות פסיכולוגית. כעבור כמה זמן היא התחילה לכתוב לי כמה שהיא רוצה להיות בקשר, דרך אס אמ אסים,באמצע הלילה, לפנות בוקר.הודעות שהבהילו אותי מאד. הודעות דרך פייסבוק וקפה דה מרקר, זה הפך לסיוט מבחינתי , בשלב מסויים האשימה אותי בכל מיני האשמות הזויות וכתבה נגדי באתר דה מרקר. לאחר כמה חודשים כאלה התלוננתי במשטרה ובסופו של דבר בהסתדרות הפסיכולוגים. אני לא יודעת אם היא עדיין מטפלת. כל פעם שאני בתל-אביב אני מפחדת לראות אותה, כי היא מסתובבת הרבה ברחובות ועכשיו כשאני יודעת שהיא משוגעת , אני לא יודעת מה היא יכולה לעשות. אני מאשימה את עצמי שלא קלטתי בשלב מוקדם שהפסיכולגית שלי מסוכנת וחולת נפש. שלא עצרתי את התופעה הזו מיד. מאז, אני לא סומכת על פסיכולוגים. הערכה / הערצה שהייתה לי לאנשים במקצוע הזה התפוגגה. אני רוצה ללכת לטיפול אבל חוששת. מרגישה עדיין כעס עליה. מרגישה שמגיע לי פיצוי על התקופה הסיוטית שהיא גרמה לי ואני לא יודעת איך לקבל אותו. מה הייתם עושים במקומי? תודה על התייחסותכם

אודי, היום בעבודה האחראית שלי התלוננה עלי סתם. בלי סיבה. ואמרה אמירה פוגענית- תשימי גז:/ וכל כך הייתה בדרך להתפרץ/. להגיד מילים לא במקום/להעליב בחזרה/:| במקום זה דיברתי עם המנהלת שמעליי שאני מנסה לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת ואני לא מבינה מה רוצים ממני?????? וזהו. עכשיו בעבודה שותה קפה ואוכלת קרקרים שיפון ממש טעימים. ולאחרונה חוץ מהעניין עם הילדים אני מצליחה להכניס את החיים לsileness- ככה כותבים???? שילך יומך בטוב- הילה

הי, שוב דחף לכתוב כאן, להיות, להתנכח כאן קצת (ודווקא כשעמוס.. סליחה.) וחושבת למה דווקא עכשיו, או מתי בא הצורך, כשמשהו שם עם הקשרים בחוץ--? כשרוצה מהם עוד קצת? כשמסתבכת איתם? כשלא יכולה איתם יותר? כשלא מגיעה למה שהייתי רוצה? כשרוצה לברוח ממה שמגיעה אליו? תמיד נמשכתי קצת לפנטזיה עולם מסוכן נוח: מה שתרצה – 'תקבל'. ותמיד תוכל עוד. מה שתאמר – יובן. ועכשיו במפגש עם המציאות? הרווח הזה, בין הרצון למציאות בין האני לאחר? האם הוא שמשגע אותי? או המשיכה ל"שם"? (בחרתי בכותרת נקודותיים, בהשראת תגובה שלך, אודי, לשמלי בעבר) נוטעת עץ, אולי יצמח ענף של קצת מציאות, של אדם אחר. ~~~גילתהמשתגעת~~~ (מרגיש לי בתוך גלי ים. אולי מחלת ים. אולי יש לך/ם תרופה.) (ובין שתי הנקודות, נוצר קצת מרחב, ואז אפשר לשחק, להיות, נכון? מקווה שאני לא משחקת משחק מסוכן.

גילת, חשבתי פתאום על המציאות מרובת ההחלטות והבחירות כמו עץ כזה (עץ בינארי קוראים לזה?), עץ של החלטות. ומתפצל ומתפצל, ואם לא מצליחים להתייחס רק לענף שכבר בחרנו, אם כל הזמן רואים את שאר הענפים, מרגישים מפוצלים, משוגעים. רווחים, רווחים, רודפים. אני שמתי לב שיש לי בחילה כשדברים זזים ואני לא יודעת לאן. באוטו למדתי עם השנים להכין את הגוף לתנועה שתבוא, להכיר את פיתולי הדרך. ולהכיר את עצמי, ומה אני צריכה כשזה מתחיל. מוזמנת ללוש את התשובה הקונקרטית הזו למטאפורה שתתאים לבחילה שאת מרגישה... (פתאום חשבתי שמשחקי ילדים בעולם מבוגרים מקבלים ניחוח מצמרר. מחבואים, תופסת, דג מלוח, להתחבא, לברוח, לקפוא... קשה להבין מה משחק ומה מסוכן באמת.) נעמה. (אגב, הרגשתי קצת כאילו את ואודי מדברים לכם במורס...) (סליחה על הסלט, הסוגריים, הרווחים...)

הכאב הזה, מתחזק, מאיים, אני נשברת. לא מצליחה יותר,לא יודעת איך לעצור קצת. הכאב הזה שאין לו שם או מקום או תכלית, קורע אותי,משבש את ימי ולילותי. אודי תעזור לי שיפסיק בבקשה

אודי, אומרים שיש בטיפול שחזור של יחסים עם דמויות קרובות. חשבתי על זה המון ודווקא בחיים האמיתיים אני מתמידה בקשרים, שומרת עליהם ומטפחת אותם. יש לי הרבה חברים ואני שייכת להרבה "חוגים". בקשרים בחיים האמיתיים, אני לא מרגישה תלויה ונזקקת. אבל כן מרגישה שהקשרים הם לפעמים "שטוחים" כי איש לא יבין ואין טעם אפילו לנסות, ולא רק שאין טעם, אין בי רצון וצורך. בחיים האמיתיים, בקשרים בינאישיים אני די "עור של פיל", כלומר, קשה להעליב אותי ואני לוקחת דברים מאוד בפרופורציות, ויש לי ביטחון ואמונה שאני אהובה ומוערכת ע"י הקרובים אליי. לעומת זאת, בטיפול - אני מאוד רגישה (למרות שלא מראה). רגישה לגוון הקול שלו, לשפת הגוף ולכל מילה שנאמרה או שלא נאמרה. אני רגישה מאוד למה הוא חושב ומרגיש כלפי (מודעת לזה שהמון פעמים מדובר בפרשנויות שלי). תגובה שלו, משפט, מילה אשר "לא במקום" מוציאים אותי מאיזון. מטלטלים את כל עולמי. זה גורם לי למצוקה. אודי, איך ניתן להסביר את הפער הזה? נטע.

הי אז למה ככ קשה להזדקק??זה משהו שמאפיין בכלל בני אדם, או יותר את הבנות שכאן שאולי חווינו דברים דומים שמייצרים תתחושה הזו??(כשציינת שהרבה מהבנות כאן מתקשות בזה).

מפוררת מרוסקת גמורה אבודה

אכן אודי יש היבטים מתסכלים לחיים עצמם ולמציאות. יום אחד כולנו נמות והכל זמני ומוגבל. אבל עד ליום הזה בינתיים אנחנו פה ואנחנו חיים וחולמים על דברים ושואפים לטוב, הלא כן? לכן בעיני אין הקבלה אמיתית למוגבלות בזמן שטוענים אליה מטפלים בקליניקה כאילו היא 'מטבע הדברים' לבין המוגבלות האמיתית בזמן שהחיים כופים עליך מעצם המוגבלות של הגוף שיש לו מחזור חיים ביולוגי עם התחלה וסוף בלתי נמנעים. עד אז בינתיים אנחנו עוד חיים ורוצים לחוש ערך והישג ומשמעות וגאווה וסיפוק וכל מיני דברים. מי אמר שלהפגיש באופן סימבולי מאולץ עם חוויה נוקשה של מוגבלות פרי ארכיטקטוני של פרקטיקה טיפולית מסויימת שמתיימרת שכל דבר בה ייצג אלמנט שקיים במציאות, גם אם זו הסופיות של דברים, מי קבע שזה מה שבאמת הכי נכון והכי מועיל בכל מצב? מילא אם המטופל מאמין לתירוץ של המטפל על מגבלותיו שהן אכן אמיתיות ועל כן מכבד את הגבולות שמיישמים עליו, אך אם אינו מאמין ומבחינתו חושף כי מדובר בגבול לא אותנטי אלא כזה שמיושם באופן עיקש טכנית קשה לחוש אמון. בייחוד בקונטקס של פערים חברתיים אם השכר מינימום הוא 23.30 ואנשים עובדים הרבה שעות כל יום במשרה מלאה נותנים את הזמן שלהם ואז בא מטפל שאומר שלא מוכן תמורת כמה מאות שקלים לשעה שלו לתת כמחצית השעה יותר מזמנו שלו. בקונטקס חברתי פוליטי זה כבר לא מייצג איזה גבול סימבולי שאפשר להקביל למגבלות מציאותיות אלא מהווה אקט שיש בו משום הלעג לרש. ונא לא להתמם. מלא אנשים מרגישים ככה ומתלוננים 'למה כזה יקר' ואז פסיכולוגים מתחילים לקשקש על תעריפי הקליניקה ושנות לימודים וכ' (למטפלת שלי הייתה אגב הקליניקה בתוך הבית, שום הוצאות שכירות לא היו שם). וכאילו בקונטקס הזה מתעלמים מאיך שזה משפיע על אנשים. הלעג לרש. לדבר פילוסופית על איך החיים גם מוגבלים ומלאי תסכולים זה די מתחמק. התסכולים של החיים לא עולים לי כסף. לעומת זאת תסכולים בטיפול עולים ביוקר. ואם כבר הבנתי משהו כל המטרה היא ללמוד להתמודד עם התסכולים טוב יותר ובאמת להתחזק ולצמוח, אבל גם כאן, כשאמרתי לה 'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה/להיות פסיכולוגית' אז אם היא באמת הייתה מכבדת אותי היא הייתה מסבירה לי שזה מה שעושים ולא מותירה אותי בבורותי המשוועת ותמימה. אז פה יש את הפגיעה לנרקיסיזם. בשביל 'לאפשר לתהליכים לקרות' לעיתים אתם פוגעים כל מיני פגיעות מסביב שבסוף מחבלות גם בתהליך המרכזי שאמור להיות מטיב ככל הנראה, שאמור להצמיח. בוא נאמר שאין לי בעיה עם זה שהיא גרמה לי להתפכחות כלשהי, להתבוננות מעמדה יותר 'ספרטיבית'. יש לי בעיה עם זה שהיא השפילה אותי תוך כדי עשותה כן. וחוצמזה עדיין יש לי בעיית בטחון עצמי ומדולדלות של כוחות פנימיים לעמוד על שלי תחת לחץ וכ', קושי ליזום, למנף את עצמי כלכלית וכ'. אז המחשבה על פערים ממשיכה לצרום גם אחרי ההתנסות הטיפולית. זה כמו מנתח שבשביל לסלק איזה נגע יעשה חתך לא נקי ולא מדוייק וישאיר צלקות מכוערות ואולי מוטב לו שיחשוב איך חותכים יותר נקי ולמזער נזקי לוואי מסביב. בתרגום לענייננו- לטפל, להעביר תהליך כלשהו אבל בלי להשפיל.

באג במערכת. כי אודי נכון שרשמתי שהייתי רוצה שהיא תתנצל? וענית לי שאני כמו קיר אטום עושה הכל כדי לא להמשיך הלאה. הובכן מתי שרשמתי את זה הייתי בדרך להפגש עם כמה חברות ליציאה כיפית בערב . סתם בית קפה סרט כזה. בזמן שאני בדרך עולה בי ההרגשה החזקה הזאת וזכרונות על איך נפגעתי וכ' וכמה שהייתי רוצה שהיא תתנצל- כי כאילו יש משהו שמקשה עליי ללכת ליציאה עם הבנות. מאבק פנימי. ואז מתעורר בי בכלל הקושי שחווה איזשהו כעס ושחזור על הטיפול שהיה. גם שם רציתי מאוד ללכת ושהיא תסכלה את הבקשה שלי ליותר זמן הרגשתי כ"כ מושפלת שלא הצלחתי להביא את עצמי ללכת. ניסיתי להסביר לה. קראתי בקול בטלפון 'זה שיש לי צרכים זה לא סיבה לבזות אותי!' היא לא הגיבה לזה. ומשהו שם בחוסר המוכנות שלה לעזור לי, להבין כמה קשה לי ולעזור לי להגיע לפגישות, לעזור לי להתמודד עם התחושה שזה משפיל ושהיא הפכה לסוג של 'אוייב' שמנסה לשבור אותי בכח ברגע שתסכלה אותי. היא לא התנהלה שם בצורה שעזרה לי ואחרי שמתתי אלף מיתות מרוב שברי תקווה עלה רק זעם ושנאה כלפיה ש- למה? למה היא עשתה את זה. למה היא לא באה לקראתי ולא עזרה לי. אז זה לא נכון שאני לא מנסה להמשיך הלאה! עשיתי כמה דברים מאז הטיפול מעשית כדי להמשיך האלה. גם היציאה עם החברות- הכל כדי לעשות משהו עם עצמי ולהמשיך הלאה, לנסות להיות עם יותר הסחות דעת. אבל בתוכי, בתוכי זה נשאר הזכרון הזה שהייתי במצב שמאוד רוצה ומתאמץ ומנסה להסביר כמה הוא זקוק ולמה אבל היא לא עזרה לי. זה כאילו נצרב כמן חוויה כזאת. וכל פעם שאני מנסה לתפקד ולהמשיך הלאה וחווה קצת קושי אני נזכרת בזה שוב שוב ומתכעסת שוב ושוב. זה לא מרגיש כמו בחירה, כמו שאתה מציג את זה. זה פשוט קורה. משהו בהכרה עולה ומציף ככה, מציף רגשית. ואז אני באה לפלוט פה. אחרי שפלטתי פה במן 'אמוק נפשי פנימי' חזרתי לצאת עם החברות. לפעמים המח שלי שוב נשאב לזכרונות ההם. זה לא מרגיש בחירה אלא תופעה שקורית. מה אני אמורה לעשות מתי שזה קורה? איך מעיפים איזשהו זכרון רגשי לא טוב מההכרה שלא יציק יותר ומתמקדים בהווה נטו בלי הפרעות של פצעים נפשיים והיפגעויות? איך עושים את זה? זה לא נכון שאני לא מנסה. אני כל הזמן מנסה. לא פשוט. זה מן מאבק שכזה. לתפקד כנגד זכרונות ורגשות שלילים שמאיימים להציף ולשאוב לשחזורים האלה.

את יודעת, מצאתי את עצמי חושבת עלייך בטיפול שלי, כשלרגעים נפער בור כזה שאני מרגישה איך אפשר להישמט למקום הזה של להרגיש מושפלת לידה וחשבתי, איך מחזיקים את החבל הזה אני והיא ביחד את המקום הזה של הנעזר-ועוזר איך מצליחים לא לשמוט אותו אלא דווקא להתקדם בו יד אחרי יד להאמין? בעצמי? בה? דרכים... לא פשוט...

אודי, אני משמעותית מאוד עבור הרבה אנשים. גם במישור האישי וגם במקצועי. אומרים שאושר = עשייה משמעותית ואכן אני מסופקת מהעבודה שלי (רוב הזמן). אז איפה האושר??? ולמה בכל זאת ריקנות גדולה? נטע.

אודי שלום, ראיתי באחד המאמרים שלך (לינק למטה) שכתבת: " ניתן להגיע לחוויות מהרחם וניתן אף לחוות את עצמינו בחיים קודמים." מה הכוונה בחיים קודמים? תודה לינק: http://www.mutuality.co.il/#!----/c1ub7

הי אודי, האם התמדה בטיפול (מעל 5 שנים) חרף כל הקשיים והטלטלות, מנבאת יכולת התמדה בהחזקת קשר??? בזוגיות??? למשל שמתי לב שהטיפול עוזר לי להחזיק את העבודה. כבר מעל שנה במקום עבודה שיחסית טוב לי בו. ולגבי תשובתך ביום חמישי- שכתבתי על הילדים. תודה אודי. ממש הרגשתי אותך איתי. הילה

מה שלומך? רציתי שתייחס לשני דברים שהגבתי לך. אחד בקשר להודעה שלי "מה אני אמורה לעשות?" שאלת אותי בחזרה מה נראה לי שעושים. עניתי ורציתי לדעת למה אתה התכוונת, כי אני לא בטוחה שיכלתי לפעול אחרת. דבר שני- ענית לי פעמיים ולא ידעתי אם תשובותיך היו ציניות או לא. כתבתי לך "אודי אתה ציני איתי?" וגם "אודי באמת תענה לי". אתה יודע, אני פשוט חושבת שאני לא תמיד מצליחה לזהות. אז לפחות תעזור לי כאן. ודבר אחרון- חם! אפילו רותח! והקיץ רק התחיל.

אודי, אני מרגישה בין המילים ובין השורות שלך אלי קצת תוקפנות. איני מקלה ראש בנוכחותך כאן ואף מעריכה את ההתנהלות שלך. אני גם מבינה מה מציעה הזירה הזו, וכן מבחינתי מנסה להעזר בכל מה שניתן עד כמה שניתן. לגבי הכח, מה לדעתך אתה עושה בו? איני מכירה אותך ממש, אך מנוכחותך כאן ברור שאינך עושה בו שימוש שיווקי, למשל. האם תוכל להמליץ לי על טיפול ומטפל? באזור הצפון? תודה שאתה

שהיא תתנצל מעומק הלב על הפגיעה שהיא פגעה בי. אני מתכוונת לפסיכולוגית. לא אכפת לי איזה מן פרקטיקה אתם למדת ליישם אודי. ברמה האנושית שבין אדם לחברו הייתי רוצה שהיא תתנצל ותבין את הפגיעה שהיא פגעה בי. לא מתנשאים כפי שהיא עשתה באטימות על אדם שבא מרקע כמו שלי. פשוט לא עושים את זה. הייתי רוצה לשמוע ממני שהיא מבינה ומתנצלת. העובדה שזה לא קרה תוקעת אותי במרירות.

אתה מאמין לי שעברתי טיפול פסיכולוגי גרוע שנוהל בצורה כושלת? אתה מאמין לי שלא הבנתי את חשיבות ההתמדה והמטפלת לא הסבירה כמו שצריך. אתה מאמין לי שאולי עם מטפל אחר וטיפול אחר הגורל שלי מבחינת הזכרונות והפגעויות שסחבתי משם היה יכול להיות שונה מאוד? אתה מבין אותי אודי? ככ הייתי רוצה הכרה ממנה ושתעזור לי לתקן את החוויות. אודי למה לא נותנים לי את זה? אני עד כדי כך חסרת ערך בעיניה ובעיניכם כאנשי מקצוע שאי אפשר לסדר לי כמה פגישות איתה לצורך עיבוד גם אם היה טיפול גרוע? הזדעזעתי ממה שהתחלתי לחוות שם כי לא הבנתי מה זה טיפול ברמה החווייתית. אני בכלל חושבת שמטופלים כמוני צריך להכין מראש ולא בעמימות שהייתה. ובטח לא לחייך מול הקשיים שלהם. אודי אתה מאמין לי שקיבלתי טיפול לא מותאם וגרוע מהמטפלת עצמה ולא רק שזה שחזורי עבר או אשמה שלי? אתה יודע היא לא עשתה את זה מדזון ורוע אבל היא כן נכשלה וכשלה ושילמתי על זה מחיר כבד בהרגשות וזכרונות שלי. גם ככה הייתי מוחלשת. הייתי זקוקה לתמיכה מחזקת שם ולא מה שהיא עשתה או יותר נכון לא כמו איך שעשתה. בלי הבנה ואמפתיה לכאבים שלי.

החלטתי ללכת לפגישת יעוץ אצל פסיכולוגית שהייתי פעם בהרצאות שלה והתרשמתי מאישיותה. היא נחשבת סוג של 'אשת אשכולות' בתחומה. אני באה בלי ציפיות. גם לעצם החוויה של 'רציתי אז עשיתי' יש חשיבות עבורי. ואם היא תוכל לזרוק לי איזה התייחסות או אמירה שתזיז משהו זה יהיה בונוס. תאחל לי בהצלחה אודי? מאז שקבעתי רציתי אלף פעם לבטל את הפגישה הזאת. זה גם לא זול. אבל קשה לי לבטל.. החלטתי שאם כבר הרמתי את הטלפון וקבעתי אז ללכת על זה. תאחל לי בהצלחה? אתה חושב שזה מטופש מצידי ומיותר לקבוע פגישה חד פעמית עם אשת מקצוע, או שזה רעיון מעניין דווקא? אני יודעת עליה שהיא דווקא לא בעד טיפולים דינמיים ממושכים מאוד אלא ממליצה על קצרי טווח וכאלה שהיעילות שלהם ניכרת יותר. דווקא מתאים לי. יש לך דעה? מדמיינת אותך מושך בכתפיים באדישות כמו שאבא שלי בד"כ עושה ומשאיר אותי לבד עם עצמי כי מה כבר יש להגיד 'תעשי מה שנראה לך. עזבי אותי בשקט'. (מי אמר השלכה ולא קיבל? p: )

אולי גם הטיפול עצמו בסטינג שלו מעורר אותם? קראתי בספר של ראקר שידוע כי תסכול מעורר תוקפנות. והרי הסיטואציה האנליטית היא מתסכלת בהגדרה. למה שיהיה לפסיכולוגים אינטרס לתסכל אנשים ולעורר בהם תוקפנות ויתר רגשות קשים?

היום הגיע היא יודעת משהו נשבר, הוכנע, הוכרע בין שמחות של יום חול לשלווה של יום קודש בין צלילי ילדות למשובת נעורים בין פעמוני העיזים לקריאת מואזין נוף ילדות של חוף רחוק חולות זהב, חבצלות ורותם, אל גבעות האלה, האלון ושדות קיץ צהובים כאן עצרה והביטה איך נעות התמונות אין חיות בתוכה משהו נשבר, נגמר.

והאמת שקשה לי מאד שאני "רק" מטופלת שלו(גם אם יש לי חשיבות...)ושהיחסים ככ לא שוויונים,לא הדדיים,לא "כוחות" ,כשאני הזקוקה,אני זו עם כל הקשיים הבעיות הטראוומות והחרדות,אני זו שהחיים שלה ככ עלובים ומוחמצים,ככ בודדה בסהכ הכללי.והוא...נשוי עם משפחה משלו,עם תחביבים,עיסוקים,עבודה מכובדת ומלאה ,כשאני עוד אחת מעוד הרבה, הזמן שלי קצוב ומוגבל. זה מתסכל אותי.נותן לי להרגיש עוד יותר ילדה קטנה(כשגם ככה במילא מרגישה...),וגם אין לי מושג מה הוא באמת מרגיש כלפיי, שאלתי אותו אם אני יפה לדעתו?אבל הוא תמיד התחמק מתשובה.וזה גם מעצבן ומשאיר אותי בסוף רק במבוכה.(דווקא המטפל הקודם אמר בהתחלה ולא מעט,כמה אני יפה,כך ש...זה לא משהו שכנראה לא נהוג לאמר.ובכל זאת...הוא מסרב.אז אולי אני לא יפה לדעתו,ואולי גם רזה מדיי(כי את זה משומה הוא כן אומר).והכל מייצר איזו חסימה, ואני לא יכולה,ולא רוצה,וגם לא רואה מה הטעם בלדבר על זה, ובטח כשבמקביל גם יש לי הרבה כעס ופגיעות משאר התנהלות שלו שכבר עירערה לי שוב את האמון,וזה ככ סוגר אותי. איך לעזאזל עושים שהטיפול יהיה יעיל???ושלא אתחרפן??אני גם ממש מרגישה בחרדה קשה מהיום שהכלבה שלי(שכבר לא צעירה)לא תיהיה אני מאד מאד קשורה אליה.כנל יש לי חרדה מהזקנה והמוות חס ושלום של אמא שלי.החרדה מאד גדולה,וכל מחשבה על כך,ועל איך אשאר לגמרי לבד בעולם מבעיטה אותי ולעיתים ממש גורמת לי לבכות.ביחוד שאני כבר לא ילדה והשנים עוברות,ועושות את שלהן. מפחדת שאשאר לגמרי תלושה לבדי בודדה אתגעגע נורא עד כאב,ולא יהיה שם אפאחד עבורי.וגם כבר לא אהיה אטרקטיבית בכלל.והנה..שוב עולות להם הדמעות וחונקות בכאב.על מי? על מה ? ...כנראה שעל הכל.

שלום, אני זקוקה לעצה. אחי בן 20, והוא לא מוכן לצאת לעבוד ולחפש עבודה. לא קיבלו אותו לצבא ( הסיבה לא ברורה, החליטו שהוא לא מתאים), והוא פשוט יושב בבית במשך כ4 שנים, בלי תעודת בגרות, בחדר שלו, מעשן ומשחק במחשב, כשהאינטראקציה היחידה שלו עם העולם זה איתנו (מעט מאוד) ועם האנשים ברשת איתם הוא משחק. אין לו חברים( אף פעם לא הצטיין בזה, מגיל 10 לא ראיתי אותו עם חברים) ומעולם לא יצא עם בחורה. אני דואגת לו, ובעיקר לאמא שלי, שמצבה הכלכלי בכי מר והיא איננה יכולה להמשיך ולהחזיק אותו כך. מה עליי לעשות? האם יש לקחת אותו לפסיכיאטר, פסיכולוג או משהו כזה? יש לציין כי הוא נוטל רסיטל נגד החרדה החברתית שלו, אבל הוא עדיין לא מוכן לתפקד כמו בן אדם. תודה רבה

אז איך באמת יודעים אם אתה בטיפול הנכון ועם הבן אדם הנכון??אני למשל מאד רוצה להבין יותר עם המטפל מה זה טיפול.ברמה העמוקה יותר של זה,ודווקא כשיש את כל הקושי,לא כשזורם כביכול חלק ואפשר לבוא ולדבר ופותחים הכל,ומנתחים ומזהים מאיפה ולמה וכו וכו...,אלא דווקא במקומות שחסומים.שיש המון כעס,זעם,תוקפנות וזה סוגר ולא מאפשר לדבר גם על זה, כי יש גם פגיעות וכעס על המטפל,וברגעים שכאלה אין (לפחות לי)את היכולת לדבר על זה איתו ו"לנתח" תדברים,כשזה מעורבב איתו ויש לו גם חלקים,ובייחוד כשהוא יושב ושותק,זה מקומם אותי ועוד יותר סוגר.אז איך בכל זאת עושים עבודה? וגם כשאמרתי דברים בעבר,ולא מעט,זה שוב תמיד חוזר על עצמו,ונראה שכבר מה הטעם להגיד,זה הרי לא באמת עוזר מעבר ללפרוק כביכול.ואיך יודעים שמתרחש תהליך כשההרגשה בעיקר תקועה ומעיקה?ואיך גם..,וזה מן הסתם גם חשש מאד מהותי, מאפשרים למה שקורה להיות,למי שאני להיות, ומבלי לפחד שהמטפל כבר לא יוכל יותר לסבול אותי.כאמור ,יצאתי בטראוומה מטיפול קודם(שהסתיים כבר לפני שנתיים ועדיין זה מלווה אותי) כשבסוף המטפל,פסיכולוג קליני מוסמך,הודיע לי, שאבדה לו כל אמפטייה כלפי(אחרי שבהתחלה הייתי המטופלת המועדפת עליו לדבריו),שהוא לא מסוגל יותר להכיל את הכעס שלי,הזעם,התוקפנות,התובענות ,שכבר לא אכפת לו ממני יותר,והוא לא מצליח לגייס אהבה כלפיי.שאני מאד מטעה ושאני לא יודעת מה זה טיפול ומה זה מטפל.(כל אלו מילים שלו),ושאני מזכירה לו את אמא שלו. אז...ברור שמאד מעסיק אותי מה זה בעצם טיפול,מה אפשרי בו ומה לא,מה אמור להיות,לקרות(גם כדי לא להלחץ מכל מיני תופעות,חרדות,מחשבות שעלולות לעלות בי כתוצאה ממה שקורה),למה המטפל מתעקש שלא לתת לזה מקום הסבר ??זה סתם מכעיס יותר,ומשאיר אותי לבד,קטנה ונבוכה ,ואותו מתנשא ומרוחק.ולא ברור לי למה. זה לפחות ירגיע אם אדע שזה יכול ליצור אצלי אולי למשל רגרסייה או דכאון או לחזור לילדה הקטנה ועוד ועוד..., ושזה בסדר.נורמאלי שיהיה כך,ועוד ועוד..,אבל כלום לא נאמר באופן הזה.אז במצב של חוסר וודאות כזו,גם השליטה שלי יותר מתהדקת ,כי אני חוששת ליפול או חלילה להשבר אולי, ולמה זה טוב??כדי לדבר על השליטה שלי ושלא מאפשרת לחולשה לצאת??ברור שזה מה שקורה בסופושל דבר ולמה הכל בהפוך על הפוך??? ואיך אני גם יכולה להרגיש בטוחה שאכן לא אשבר?? דבר נוסף,שמתקשר לקודם, הרי מטפלים הם בני אדם,ועם כל זה שטיפול מתיימר לתת מקום למטופל ולאפשר לו סביבה בטוחה ומוגנת ושהוא יכול להיות מי שהוא,ושהמטפל אמור להכיל ולאפשר, הרי ברור שיש מטופלים (כמו שאר יחסים בין בני אדם)שנקשרים אליהם יותר,מחבבים יותר,מרגישים חיבור יותר וכו וכו,ויש כאלו שפחות ואפילו כמעט ולא.ודווקא שמצליחים לייצר אנטגוניזם כבר אצל המטפל,שהכעס והתוקפנות מחבלת להם בקשר איתו,שהם כבר לא יודעים עד כמה המטפל באמת מחבב אותם,או בלית ברירה משתדל לעשות תעבודה שלו ולהסתיר את רגשותיו האמיתיים?וכו וכו...וכמובן שזה גם קונפליקט שמחבל ביכולת לתת אמון,להרגיש בטוח לסמוך ולהרגיש בעיקר אוטנטיות.

אני לא יודעת אם זה טוב שאכתוב פה.. לא נראה לי שאני רצויה יותר מדי. לא יודעת אם רוצה לחזור. גם בטח אגיע שוב לאותו מקום. אתה יודע, בזמן שלא הייתי פה היה לי חלום. חלמתי שכתבתי הודעה פה בפורום והגבת לי. דווקא התגובה שלך הייתה נעימה.איני זוכרת מה כתבתי ומה הגבת, אך זוכרת שכשקראתי את דבריך זה היה אחרת. התפלאתי שקיבלתי תגובה כזאת למשהו שאני כתבתי. היה לי מוזר שמשהו שאני עצמי כתבתי, ולא מישהי אחרת, הביא לתגובה רכה ולא עורר התנגדות כלפי. ואני עכשיו סתם משתפת, זה לא בא ממקום של תוקפנות..

אודי, בבקשה תגיד לי שלא היית ציני או שלעגת לי בקשר לחלום. וואו, אני לא מצליחה לקרוא אחרת!!! ואני כבר לא יודעת אם מדמיינת או שאמיתי.. זה משגע אותי.. כשקראתי שוב את ההודעה שלי, חששתי שאולי תפרש את זה בכל זאת כטענות נגדך. אז אם התגובה הייתה צינית באמת, תדע שלא התכוונתי לזה. לא התפלאתי שאתה מסוגל להגיב בצורה רכה, התפלאתי שאני קיבלתי את זה למרות מה שאני.

תעזור. להגיד 'אני מסכים. זאת בעיה'. זה לא עזרה. איך אני הופכת את עצמי ליישות יותר אינטגרטיבית שאין לה קושי לחשוף גם חולשות או עובדות לא מחמיאות עליי ולשרוד את זה ולהמשיך הלאה לחיות בעולם ממקום יותר פתוח ומשוחרר? או זה משהו שצריך פשוט להעיז לחשוף במקום להמשיך להסתיר? תעזור אודי. מה אתה משאיר אותי לבד עם הקושי. אוף :/ מצד שני אפשר אולי להסתיר דברים מסויימים מגישה של 'מה זה עניינם של אחרים בכלל' וזהו. לא לקחת את ההסתרה קשה. לכולם יש דברים שהם לא גאים ולא מספרים.. אני רק רוצה לחיות משוחררת בלי תחושות המועקה ומחנק וחסימה שמרגישה פיסית באיזור בית החזה או גרון לפעמים. אני גם לא ממש מסוגלת לקרבה והתמסרות ביחסים ולאפשר שיתמסרו אלי גם. עדיין קשה לי עם זה. אבל אני לא אוותר. אמצא מקום להעזר בו. מקום שיוכיח לי שכל הפחדים שלי סתם מיותרים ושום דבר רע לא יקרה אם אני אודה בחולשות . לגבי הקרבה ושמירת קשרים עדיין קשה לי. מתי שאחרים יוזמים זה מרגיש קצת פולשני ומצריך התעלות מעל עצמי כדי לאפשר את זה. אבל אני יעבוד גם על זה

שהלתכ, ניסיתי. כהמ כח יש לך. במקםו הזה שבו אהת בוחר איך תעהנ, למי ואם וכהמ. אינך חייב להכסנ לשיהח, רק להשיב. אהת יכול לומר המ שאהת חושב מבלי שאפשר לדבר עלי להמ ואיך או לנהל דיון או שיהח. הייתי בטיפלו ביום רביעי בבקר והפעם הבהא ביום שינ בצהרים. הז המון זמן בלבד ובקשה ובמילים והקולות והקלות הבלתי נבסלת שהב המוות עומד על סדר היום. בלכ יום. מזדחל סביבי.אינ מרגיהש אבודה, בכל המקומות וגם כןא, חסרת אונםי. הבטן שלי נראית כמו טבלת יאוש. חתוהכ ומצוקלת. מה קרה לי? מה קוהר לי? מה עשו לי? מה עשיתי ומה אני עוהש...

שבכל טיופל אינ אריגש לא מובתנ ולא מוכלת, אלב זה לא כך. הז לא הסיופר אודי. ולהמ אתה כוסע ומתוסכל, כמו שכתבת? כי בתוחשה שלך אני רק רוהצ עוד? אינ באמת לא מצליהח והז לא עוזר. אין לי מי לשתף מחץו לשעתיים השובעיות. אהת יכול לדמיין את הבדיודת הזאת בתוך החיים הכביכול מלאםי? את הצוךר בליווי, תמיהכ, עוד טיהפ של מים כדי לחוית? אהת יכול להבין את משאלת המוות וכהמ כיא חהזקה? את הקולות?

אני אחרי ספורט. מרגישה עייפה פיסית (עייפות טובה כזאת) ומאופסת מנטאלית. יכולה להרדם בקלות עכשיו לתוך שינה מספקת לעייפות הפיסית שלי ולא כמו שהיה לי אתמול ששוב נשאבתי למחשבות שליליות רגש מציף ופרצי בכי. יש גם ימים טובים אחרי הסערות הלא ככ טובות. לילה טוב לכם.

אני מתרחקת... נסגרת... שוב, נעלמת... לא מדברת, לא משתפת.. אתה יודע, אומנם אני מתוסכלת מההתנהגות שלי בטיפול..אבל אני לא מרגישה אל המטפל שלי כלום.. לא שנאה, לא אהבה, לא חיבה, כלום... למה זה אודי? אף פעם לא הרגשתי. אולי לפעמים התחלתי לאהוב, ליום - יומיים וזה נעלם.. ופתאום חשבתי על זה... אפילו לשנוא עדיף!! עדיף מאשר הכלום הזה!! אבל עדיף יותר לאהוב. והוא ממש מתאמץ בתקופה אחרונה. אני רואה אותו נקרע בינו לבין עצמו מה לעשות איתי... האם להמשיך את המפגשי הפרידה האלה ולהיפרד, או להמשיך יחד בטיפול...

לפני שבת להיות יקרה,נראית,מוכלת....? תודה!

אתה יודע מה הבעיה הגדולה? שברגע שמשהו קטן לא מסתדר לגבי שבת (בד"כ זה קורה רק לפני שבת), אני אל שולטת בעצמי ולא מצליחה לחשוב ולעשות דבר בנוגע לזה. לרוב, הדברים מסתדרים, ולעתים אפילו מהר. נניח עכשיו אני בסדר ויש פתרון לשבת, אבל ברגע שחברה ענתה לי "לא יודעת" ושתחזור אליי ולא חזרה, אני כבר לא הצלחתי לחשוב יותר מדי והתחיל כל מה שהתחיל. לא הצלחתי לצאת מזה. אתה מבין אודי? ברור שאני לא רוצה שזה מה שיהיה אבל מרגישה שזה קורה ולא מצליחה לעצור את זה. אני לא מצליחה להיזכר איך היום זה נפסק, וזה נפסק לפני שהיה לי ברור בדיוק איפה אהיה. לפעמים זה גם לא נפסק גם לאחר שכביכול נמצא פתרון, כי כאילו מבחינתי זה לא נחשב. אם הפתרון הגיע מאוחר מדי זה כבר לא עוזר. (ברור שזו לא מחשבה נכונה). סליחה על מבול ההודעות

אודי אני ממש מצטערת קשה לי עם ההודעות של מימה אבל איזה זכות יש לי לדבר????????? מי אני בכלל ?????? אני סתם חוצפנית עלובה

אודי זה שיש לי הכרה בנכות מביטוח לאומי על רקע נפשי פסיכונורוטי ומקבלת קצבה מרגיש לי די מביש ולא משהו שיכולה סתם ככה לפלוט בשיחות חולין עם אנשים עליי. באיזשהו מקום זה מזכיר את הסימפטום הבולימי. כמו שיש לי אותו, מאוד מביש וסודי ולא משהו שנוח לציין. אז יש לי הסתרות בחיים. הסתרות של עובדות כאלה שקשורות בי וזה מייצר לי חיים קיום לא טובה כל 'הסודות' האלה. אני רוצה להיות אדם פתוח ומשוחרר. אבל איך אפשר 'לצאת מהארון'? אפילו הומוסקסואלים בימינו נראה לי יותר קל להם לצאת מהארון לגבי הנטיה מינית החריגה שלהם מאשר מתמודדי נפש שמסתירים והולכים לטיפול פרטיים כי לא רוצים שיהיה רשום להם בקופת חולים וכ' וחוששים מפני תיוג. ואני אפילו לא משהו מאוד כבד כמו סכיזופרניה שאולי נשמע יותר חמור ו'מפחיד'. כולה הפרעה אכילה בולימיה. משהו שמיליון לוקים בו אבל זה מביש אותי שיש לי את החולשה הזאת, את הפעמים האלה של חוסר שליטה באכילה. וגם ההכרה וקצבה, אני נראית כ"כ נורמלית ממבט ראשון ואפילו עם בטחון ויכולות שאי אפשר לנחש עליי בחיים שיש לי בעיות ולכן זה עוד יותר קשה לי 'לחשוף' . מה גם שהסברתי פה איך הבחירה לפנות לביטוח לאומי נעשתה, לא ממקום הכי שקול שמבין את ההשלכות ובמובן הזה חשה שהמטפלים הפקירו אותי כי לא שמרו עליי או לא הסבירו לי כיאות את משמעויות הצעד מבחינת תחושת הערך או תפיסה חברתית. אני מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר בפשטות שיש לי קצבה מביטוח לאומי כי אין לי משמעת להתמיד בתוך מסגרות תובעניות של משרה מאלה וזה 'חונק'. זקוקה להרגשה שנשאר לי חופש בלו"ז ולא רק עבודה. וגם לגבי הבולימיה הייתי רוצה כבר להגיד שכן, שההתמודדות הזאת קיימת בחיים שלי, ולא להתבייש יותר. אודי זה ממש קשה לי 'לצאת מהארון' בנוגע לדברים האלה אבל אם לא אעשה את זה איך אי פעם אוכל לתת לאנשים להתקרב ולהכיר אותי? אם אני שומרת בסוד והסתרה אז איך אפשר לאפשר קרבה והיכרות. וברור שאני ממש לא הבעיות שלי. ז"א אני זאת אני ויש לי קשיים מסויימים. זה לא שהקשיים שלי מגדירים מי אני. יש בי יותר מזה. אבל הפחד הוא שאנשים יזהו אותי עם השיום של בעיה כזו או אחרת . זה הפחד. וגם שיתפסו אותי כ'לא שווה/פגומה' בגלל זה. הפחד הזה והבושה גורמים לי להסתיר וההסתרה גורמת לי להרגיש המון בדידות וחוסר אותנטיות בחיי כאילו אני מציגה מצג שווא. האם עליי לצאת מהארון? לפרוץ את חומות ההסתרה? לספר על ההתמודדויות שלי בגלוי שידעו כולם? זה הרבה יותר קל מתי שאתה מישהו שהתגבר על זה. אני לא התגברתי לא על הבולימיה ובטח לא עיכלתי את ה'ההכרה בנכות' הזאת שפשוט בא לי להדחיק טוטאלית את הדבר הזה . הסיבה היחידה שאני משאירה היא כלכלית לא כי אני מרגישה הזדהות או רצון להזדהות עם זה. מנסה לעשות את ההפרדה שאמרת פעם- שאפשר לא להזדהות , אבל עדיין אם לא מספרת לאנשים (ואני כמעט אף פעם לא מספרת )אז מרגישה שחיה בהסתרה. ההרגשה הזאת של ההסתרה של מי שאני מה עברתי ומה מצבי הנוכחי גורמת לי להרגיש שאני חיה בזיוף. מה לעשות? איך אפשר 'לצאת מהארון' בלי להתבייש? אתה יכול לעזור? לך יש משהו שאתה יכול להרגיש שמסתיר ככה? שמתבייש בו? נראה לי זה מסוג הדברים שפסיכולוגים לא באמת יבינו לעולם כי יש להם את הזהות המקצועית הזאת שמתווכת בינם לעולם ומול אנשים, וזה מן זהות מקצועית שגאים בה. זה לא כמו אצלי שיש קשיים ואי אפשר להיות גאה בקשיים, אבל אני פשוט לא יכולה לחיות בפיצול כזה. זה או להתגבר או להחשף. אני לא יודעת מה לעשות. יש עזרה?? תעזור לי? מישהו יכול באמת לעזור לי? אני בעצמי לא יודעת איך לתפוס את עצמי, אתה מבין? זאת בעיה.

את יודעת פעם הפסיכולוגית אמרה לי (לדעתי זו הייתה הקודמת שהייתי אצלה) שחברה היא לא פסיכולוגית ואני לא צריכה לספר לה הכל. לא זוכרת את ההקשר במדויק, בגדול, אני חושבת שזה היה קשור לרצון או לצורך שלי לספר הכל ושרוצה שידעו עליי. בתכלס, כנראה שלכל אחד יש דברים שהם שלו. כנראה שאת מרגישה הסתרה כעת בחיים שלך ועם זה אי אפשר להתווכח. אני מספרת להרבה שאני בטיפול פסיכולוגי (למעט המשפחה), לגבי התרופות- רק למעט. מהצד אני לא חושבת שצריך לספר לכל אחד שאת מוכרת ע"י בט"ל וכו'. אם יש אנשים שאת מרגישה איתם בנוח אז כן. כמו שאמרת, את מימה, את לא ההפרעת אכילה או הקצבה שאת מקבלת. זה מזכיר לי שבפגישות עם הפסיכיא' וגם עם הפסיכו' כל הזמן רציתי אבחנה. הן לא נתנו לי עד היום. הן אמרו את 'חנה' ואת לא הפרעה זו או אחרת.

וכן אתה צודק. לכל בחירה יש את המחיר שלה, והרווח גם. זה לצד זה. וצריך לשקול..

לעצמי לבד. כל מילה שנייה שלה כתובה עם טעות. לא שאני מ יודע מה, אבל זה הרגיש לי שאני מתכתבת עם איזו תיכוניסטית שקטנה ממני בעשרים שנה. הייתי שם מספיק פעמים ולרוב זה לא כך. הפעם זה הרגיש לי משפיל מדי ולכן ויתרתי. אמרתי לה שאני צריכה ללכת וסיימנו.

כבר יותר טוב. תודה על הדאגה. לא נעים לי כי ההודעה האחרונה שלי לא עלתה ובה היית רואה שבסוף יש פתרון לשבת. אז לא נעים לי שדאגת לי... למרות שברור שכן נעים לי. גם הצלחתי לדבר קצת עם החברה שטסה. אני מניחה שבשבת אהיה חייבת יותר כי נהיה שתינו יחד ולא אוכל להסתגר ולא לדבר. הבעיה שלי היא הדרך, הדרך בה קורים הדברים. יש פעמים שאני באמת לא רואה פתרון באופק ושבאמת אני לא מוצאת אפשרויות. לעומת זאת, לפעמים יש אך אני לא מצליחה להגיע לזה או שהתחיל רע ואז כבר אי אפשר לשנות.. ולזה אני מתכוונת. זה מתחיל ברגע קטן שכמו כדור שלג הולך ומתעצם ולא מצליחה לעצור אותו. אתה מצליח להבין אותי אודי? אודי שיהיה שבוע טוב. תודה שאתה כאן. מותר להגיד שאני אוהבת אותך?!

אינ אומרת לעצמי חייבת לכברו את סופ השבעו לשרוד את המסיובת שאני מכיהנ להם. אהובםי שלי. שאל אגרע מהםדבר שאל אהיה חסרת אונםי שאוכל לשמח אוםת שיזכרו אותי ככה, משמחת אוםת. קהש לי להכיל את שני הערוצםי המקבילים האלה. את הנתיהנ והנטישה את האהבה והאכזבה. מה אני משאיהר להם אודי? להמ זה כל הך הורא ושוהנ וקשה. להמ אי אפשר לקבל גם את המוות הזה, מבחירה. השנהא העצמית מאוד קהש אודי אתה יודע? כמה רעל. אינ מורעלת ומרעליה. איך איובר את הימים האהל. אינ כל כך צריהכ עזרה ומבקשת וצוקעת ודופקת על הרהב דלתות שלא נפתחות. אודי משהו לא בסדר. אולי אהת יודע לבסביר

כבר חצי שעה לפחות שמחכה שיענו לי בצ'ט של ערן... אז מי יכול לעזור לי ולהיות איתי לעזאזל

אולי תעזור לי להבא? שואלת ברצינות. כתבתי לה (בדף), כתבתי כאן, ניסיתי את ער"ן. מה עוד אני יכולה לעשות? יש לך מה להציע? כי אני לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות דברים אחרים.

שבאמת יכולים עם יד על הלב לומר - 'זה היה שווה את הזמן והכסף והכאב שהשקעתי' ? או שאם היה אפשר לתת טיפול בצורה אחרת, טיפול אחר- הייתם מעדיפים טיפול מסוג אחר?

כן, עם היד על הלב.... מקווה שאני לא היחידה

אני גם תוהה הרבה בקשר לטיפול. האם הוא יעזור או לא. וחושבת גם על הכסף הרב שזה עולה לי.

וממשיך לעזור. במקום תלות יש קשר חם ותומך. מחשבה עליה מחממת לי את הלב ומרגיעה. אני נהייתי דומה לה בחלקים מסוימים. כסף אני משלמת על עזרה מקצועית.אהבה,חיבה,קשר,חום,רוך,חיוך ואיכפתיות-הם לדעתי,תוספות חינמיות.הרי יש אנשים שאפילו אם ישלמו לי מיליון אני לא אצליח לאהוב אותם.והיא אוהבת ומעריכה אותי,דואגת לי,מאמינה בי,זוכרת עלי בין הפגישות,חושבת הרבה איך לעזור לי ולקדם אותי.היא יקרה לי מאוד מאוד.אני אוהבת איך היא צוחקת,אוהבת רגעים של קירבה ודמעות משותפות(לא פעם כשישבתי בדמעות הרמתי עיניים והעיניים שלה היו לחות)אוהבת לחשוב ביחד. אוהבת שהיא לא מוותרת לי,אוהבת את הפתקים שלה מתחת לכרית ועוד המון דברים. בכיף הייתי משלמת לה פי שתיים אם היה לי.מגיע לה. יש לי כוח.אני מרגישה שיש לי מקום בעולם ושהוא רק שלי ולא של אף אחד אחר.אני מנסה את-את להגשים את עצמי בעולם כאימא,כאישה וכבן אדם.שכחתי כמעט על חרדות וסיוטים. להגיד לך שהעבר נעלם מהחיים שלי?וודאי שלא.אני מתמודדת.אבל זה כבר לא אותם אוצמות ויש לי כלים.יש לי גם איזה מקום בפנים שתמיד טוב לי בו.אני עוצמת עיניים וצוללת אליו,היא תמיד מחייכת לי שם וזה מרגיע...היא הגב שלי ברגעים של קושי וכאב. בקיצור,שפחתי לך את הלב.רוצה תאמיני,רוצה-לא.בחירה שלך. אני זוכרת את השנים של תהום,של געגועים שבא לך למות מהם,של חיים בין פגישה לפגישה,של נשימה בין שיחה לשיחה,של כאב בוער,סוער ושורף,ממלא את כל תאי הגוף והנפש...של ה"לבד" כאילו את עומדת לבד בבית קברות...אבל,המון אבל על מה שלא היה ולא יהיה יותר לעולם...אבל איכשהו כשאת עוברת דרך הכאב האין-סופי הזה הנשמה שלך מתמלא בדברים טובים:כבוד עצמי,ערך,אהבה,חום,כוח,גבולות,מי את ומה את רוצה,מה מתאים לך,מה יש לך לתת לעולם ועוד המון דברים אחרים... חלום,בתודה לקל שזו המציאות

אני קוראת אותך הרבה. מזדהה איתך המון. כואבת איתך מרחוק. לפעמים בא לבכות על הכאב שאת מוציאה פה. אני שנתיים, מוציאה את כל כספי על הטיפול, ולא, אני לא יכולה להגיד שזה היה שווה את הזמן או את הכסף. וכן, אני כן יכולה להגיד שזה היה שווה את הזמן ואת הכסף. זה מורכב, זה קשה, בייחוד אם יש שחזורים כואבים ומציפים. בייחוד אם השחזורים משתלטים גם עלייך וגם על המטפל, והוא כל כך בשחזור שגם הוא פוגע לעיתים...זה קרה לי. לו. כל כך הרבה פעמים. כמה כואב להרגיש שהדמות של המטפל פוגעת בך, במקומות הכי כואבים. אי אפשר אפילו להסביר את הכאב הזה במילים. את בטוח מבינה על מה אני מדברת. אז לא, זה לא שווה את הזמן, כסף וכאב. לא שווה שום דבר. ומצד שני, זה טוב, זה ממלא. להרגיש באמת שהמטפל איתך, כל כולו מכוון אליך, להטיב. כשאת מרגישה לא לבד, שמישהו איתך... שמרגישים את הקרבה הזאת, את האהבה הזאת - זאת התחושה הכי מדהימה בעולם. אז כן, זה שווה כל אגורה, כל כאב, כל דמעה, כל תסכול. מאחלת לעצמי, ולך בטיפול החדש, להיות בטוב של הטיפול. ובנימה קצת יותר מציאותית, שהטוב יגבר כל כך, ויהיה משמעותי, שהקשיים בטיפול יעברו ביותר קלות וביותר שלוות נפש. רחל.

הן ואו. אם הייתי חושבת שזה מה שיגיע אחרי הכאב הייתי מתמידה בטיפול נראה לי הרבה יותר. אני לא הבנתי מה זה טיפול וכשפרץ מעין כאב טראומטי נסתי על נפשי וגם התערבה מטפלת אחרת באמצא וברחתי אליה.. בקיצור לא באמת זכיתי להשלים תהליך ככה כמו שאת מתארת. גם לא הבנתי כלום. אם הייתי יודעת שזה מה שמגיעים אליו בסוף אולי הייתי מתנהלת אחרת ולא כמו חיה מבוהלת ופצועה וזועמת. היא לא הסבירה. והבית קברות של הלבד, את זה דווקא כן הרגשתי לרגעים. היה נוראי מבחינתי. אבל אני שמחה בשבילך. באמת. ואפילו טיפה מקנאה שיש לך חוויה חיובית כזאת. שזכית לטיפול מוצלח שאת מרגישה שנותן לך ולא רק לוקח. שימשיך בהצלחה ורק בריאות אמן.

יש לך ראש טוב על הכתפיים. תנסי ללמוד מחדש לסמוך גם אם זה קשה. רוב הזעם שלך שייך להורייך לפעמים קל לנו יותר לכעוס על מטפלת... ההפרדה בא אחרי הרבה הרבה דמעות שהטיפול סופג בחמלה ובחום. רק תאמיני תלחמי על עצמך ותנצחי. מגיע לך לבנות לעצמך חיים טובים. מגיע לך לאהוב ולהיות אהובה. גם אני כעסתי,גם אני זעמתי והיא כעסה שמרוב פחד לאבד אותה אני בולעת את הזעם ושותקת.אם הזמן זה עבר.קורה שאני קצת כועסת ואומרת לה שאני כועסת ואנחנו מסדרות את העיניינים.לפעמים יש אי הבנות כמו בכל קשר אבל אני בטוחה כמו בזה שאלוקים נתן את התורה שהיא לעולם אבל לעולם לא תשתמש בחולשות שלי נגדי ולעולם לא תפגע בי באמת. בקיצור,מימה,יש לך ראש טוב,את יכולה להגיע למקום הרבה יותר טוב. אני מרגישה שמאחורי הכעס שלך יש המון כאב בלתי נתפס על הדעת...תלכי לטיפול,תבני מקום חם ומכיל שם ושחררי את כל הגהנום שאת חייה איתו בלב החוצה.סליחה שאני נותנת עצות.בא לי לשמוע אותך מאושרת.((-: המון הצלחה,חלום

ריגשת אותי עם התגובה. כן כנראה הטוב של הטיפול צריך לגבור על הרע כדי שיחשב לתהליך נושא פרי. תודה על האיחולים.