פורום פסיכולוגיה קלינית

שוב אני ושוב לא מחזיקה מעמד.... מזכירה.. את עצמי לעצמי ולכם.. בת 35 גלמודה מתמודדת שנים עם דיכאון עיקש שנע בין קל לחמור... אבל הפעם לא עובר לגוונים של הטוב... ובשנה האחרונה היה מאד מאד רע. המטפלת הייתה בהריון וילדה. ואז הכל התמוטט לגמרי. קריסה שעדיין לא יצאתי ממנה... איך אפשר לחיות ככה כשצריך כל הזמן לראות מה יש לאחרים ולי אין... ועוד מעט יגיע ההריון הבא... אני כן מישהי חסרת אונים עומדת בשדה פתוח שעומדת ליפול בו פצצה היא כבר יצאה לדרך ואין לי מה לעשות.. רק להתבונן בעיניים פקוחות באסון המתממש... וכמה מזעזע שהאסון שלי הוא השמחה הכי גדולה שלה... רוצה למות. אמרתי לעצמי שהפעם אעזוב ולא יודעת אם אצליח. כאילו יש לי בחירה בין להשאר במקום ולחטוף את הפצצה או לרוץ ולהמלט ואז בוודאות לחטוף פצצה אחרת... כל ברירה היא נוראת... אני צריכה עזרה.. צריכה שמישהו יצליח לחבק אותי לאהוב אותי... להרגיע את סרט האימה הנורא הזה שאני חיה בתוכו... ואין. הדיכאון הוא היחיד שנכנס איתי למיטה בלילה.. ספק מחבק ספק לופת חונק... אני צריכה עזרה וכלום לא עובד וזה רק הולך ומחמיר הולך ויחמיר... זוועה חיה...

שיש יום רגוע ונינוח היום......:) רוצה שתחזיק לי את היד כדי שהטוב ימשך. רוצה להיות חלק מההתרגשות שלך היום. שלך- הילה

ברור שעונים:-) אנחנו עדיין בתהליך עם הפורום, אז לוקח קצת זמן.

הודעה מה 7/6 תודה

אני בבניין עם קבוצה של אנשים ולפתע תוקפת אותי עצבות שאין כמותה. אני בורחת, מסתובבת בין חדרים כדי שלא ייראו אותי. הכאב לופת אותי יותר ויותר עד שאני נופלת מכודררת על הרצפה. איש מגיע ורואה אותי ולא ברור למה (כלומר בחלום זה ברור כשמש, גם לו וגם לי) זו סיבה לרדוף אחריי ולתפוס אותי. אני רצה והוא כמעט תופס, עד שאני מוצאת כוך קטן להתחבא בו. בינתיים יצאה הוראה בבניין - לתפוס אותי ולהביא אותי (לאן? למי?). בחור צעיר עובר ליד הכוך שלי ואני לא יודעת אם הוא ראה אותי או לא. הוא שולח יד, כאילו לא יודע שאני שם, ממשש ומלטף אותי. ברור לי שהוא יודע שאני שם, הוא זוכה כך או כך. או שהוא יהנה לגעת בי ואהיה חייבת לשתוק או שאצא והוא ילכוד אותי. אני בועטת את דרכי החוצה, מכה בו, צורחת ובורחת כל עוד נפשי בי. אני מתבצרת בחדר ילדים עם מיטות קומותיים, דוחפת בכל הכוח את הדלת, שלא ייכנס. אני גוררת מיטה, דוחפת רהיטים כדי שלא יוכל לדחוף ולפתוח את הדלת. ובשבריר שניה של חלום, מתהפך הציר של הדלת וכל הכוח שהפעלתי ודחפתי פותח אותה לרווחה. תופסים אותי, נוגעים בי, צוחקים ומובילים אותי. אודי, אתה יודע למי מובילים אותי? אליך. והם גאים בעצמם, מניחים אותי כמו סחורה על הרצפה, ואין לי טעם להתנגד. אני מחכה לראות מה יקרה, מה תעשה. אתה יודע מה עשית? (כמו ילדים, לרגע ברור לי שאתה יודע. הרי היית שם.) צעקת עליהם. לא עליי, עליהם. איך הם מעיזים, ומה נראה להם שהם עושים. ולא היה לי ברור פתאום אם אחרי זה תעניש אותי כי נעצבתי וברחתי או שזה בעצם לא העניין. ורק נרגעתי בינתיים מזה שלא נתת להם להתקרב והתעוררתי. היה מבלבל-מטלטל, אבל תודה, (אם זה משהו שאומרים על הצלה בחלום. ובכל זאת, גם אם לא, כי ככה מרגיש כרגע). נעמה.

אולי לצאת מהארון... שכולם ידעו שאני חולה מדוכאת פגועה חלשה ולא יחשבו,ולא ירצו,ולא יבקשו ויצפו רק יעזבו...

שאיך שאני מבינה את זה זה להיכנע בעצם לא?" צריך להילחם לקחת אחריות להיות חזקים"

בבדידות נוראית של סוף היום והלילה הזה והזמן הזה למה???? היםו לא חכולתי לצאת מהבית היא הביהט בי מן המראה וצחקה, את כל כך שמהנ. אבל באמת שלא אכלתי כמעט היום. והיא לועגת לי את נפוחה, איך תצאי כך מהבית? שמהנ וכעורה. את צריכה ללכת. ולמרות שהסתכלתי על המספרים שהראו כמה הכל תקין, ומידה ארבעים לאשה גבוהה לא יכול להיות שמהנ ממש אולי קצת מלאה. האמננתי לה. היא חזקה ממני. ואל יצאתי מן הבית. רק רציתי לחתוך ולהקיא ולצרוח. הקאתי וחתכתי וצרכתי בשקט בגלל הבדידות הנוראית הזאת

עצוב לי ממש לשמוע

דוחקת למצוא חברה כלשהי, כל חברה. גם אם זו האחת המנותקת, הלועגת, המשסה אותך בעצמך. עצוב וכאוב לשמוע. איזו עוד אפשרות לחברה יש לך ברגעים כאלו? גם אם לא עונה על החוסר הפנימי העמוק של הבדידות, גם אם שטחית ורגעית יותר, נדמה לי שעדיף על החברה של הפן המכאיב והשונא (שכואב להודות, אבל גם הוא לא סותם את החור של הבדידות באמת). מזמינה אותך לחשוב על עוד אפשרויות, ומציעה את זו היחידה שיש בידי להציע, שכנראה לא מספקת ברגעים החשוכים במיוחד - לשבת בינות מילים ועצים כאן... נעמה.

אני בטיפול מוצלח וטוב- הבעיה- חוסר מחויבות של המטפלת לפגישות. אנו קובעות מועד וכמעט כל פעם, היא מסמסת לי ערב לפני להקדים , לדחות או לבטל זה יכול להיות שינוי של חצי שעה או מספר שעות, ובמקרה הגרוע ביטול ודחיה בשבוע. זה קורה כמעט כל פגישה. כשזה לא קורה- זה נדיר (אחת ל-8 פגישות... ) זה מגיע למצב שאני ממש דרוכה יום לפני פגישה וכל הודעה מקפיצה אותי, או שאני מפנה את כל היום כדי להיות גמישה לשינויים שלה. שוחחתי איתה על כך... היה נראה שהיא חסרת סבלנות לטענה שלי . השיחה מוצתה לאחר מספר דקות. עברנו לשוחח על דברים אחרים וזה קרה שוב :-( הצטערתי שהערתי לה על כך בעדינות כי תגובתה גרמה לי להרגיש קטנונית ולא מבינה . ולקראת הפגישה הבאה אני כבר נלחצת מהביטול הצפוי...

למה אין לכן שעה קבועה? בעייני לא סביר כלל, אא"כ זה איזה שהוא סיכום של שתיכן וגם אז אני חושבת שהיא לא צריכה להסכים לזה. להבנתי לזמן ולקביעות הפגישות יש חשיבות רבה בטיפול. אני מבינה אותך לגמרי ואת החשש התמידי שלך לקראת הפגישה היות והיא מועדת לביטול או שינוי. תמשיכי לדבר איתה על זה גם אם היא אינה מעוניינת. בהצלחה ותעדכני.

שלום, אבא שלי עבר התקף לב לא מזמן ואנחנו מנסים לגרום לו להפסיק לעשן.. הוא לא מפסיק לא משנה מה אנחנו מנסים לעשות כל פעם שהוא מדליק סיגריה רודפים אחריו והנכדות שלו זורקות לו קופסאות של סיגריות. ניסינו סדנת גמילה וגם זה לא עזר. מה אפשר לעשות?אנחנו רבים איתו המון בגלל זה.

אודי החלטתי שלפחות כרגע הכתיבה פה לא עושה לי טוב והחלטתי לעזוב. אתה יודע, שאמרת שאני לא חייבת להזדהות עם ההגדרה של נכות אם זה מרגיש לי לא רלוונטי יותר, זה עזר. אני אזכור את זה.

בהצלחה...

ואני רק רציתי להיות פה קצת. לא לכתוב הרבה, לא להטריד, רק להיות. לא להפגין עודף נוכחות, לא לתפוס הרבה מקום, לגלות טפח ולהסתיר טפחיים ויותר, לזכות אולי לכמה מילים שתעזורנה לי לצוף, כי לבד זה כבר לגמרי לא הולך. אבל הלכת כבר. ונשארתי מאחור, לבד. ילדה שכוחה בחושך. ילדה עם מבט ריק בעיניים, קשוחה בעל כורחה, ילדה אילמת לבכי.

הי אודי, לא חשבתי על זה כשכתבתי... מרגישה עכשיו קצת לא בנוח, כאילו גנבתי לך משהו יקר... בכל אופן - תודה שהינך. אודי, יהיה מתישהו בסדר?!

רק בי אתה מזלזל. זה לא הוגן. אמרת למימה שצריך ללמוד ולבטוח - זה לא נכון. אסור.. תראה מה קורה כשמנסים... נמאס לי

אני שמעתי בעיקר ציניות, אילו המטפלת שלי הייתה עונה כך הייתי נפגעת מאוד.

לא מוכנה לבחון את האפשרות שיש לי חלק בזה???? הרי בשבוע שעבר אמרתי שזה בגללי! אולי לא שמת לב, כי בדיוק קראת לי חופרת ושאלת בשביל מה אני מבלבלת לך את המוח.

0אפילו לא טרחת לענות לי..(שזה לא זלזול כמובן....) אתה חושב אולי שגרמת לי להרגיש ראויה כמו שסיגל אמרה. אז לא, ממש לא. להפך. מרגישה כל כך מטומטמת שניסיתי פה, זה כל כך מגוחך!! לא יאמן בכלל... פשוט דפוקה לגמרי!!! תודה אודי!!!!!!!!

אודי אני אצל אחותי הייתי אצלה בחג היה קשה אבל טוב הרגשה שיש לי גב שיש לי משפחה יש מורכבות מאוד גדולה מול המשפחה שלי אבא שלי והפגיעה המינית היום יש חתונה ואבא יהיה שם ועוד הרבה אנשים שיכול להיות שננעצו מבטים אני מתרגשת חוששת מפחדת הכל ביחד הפסיכולוג שלי מלווה אותי בתהליך הזה מרגישה שהוא מאחורי שאם אפול הוא יהיה שם כדי לתפוס מתחילה לחוש אותו יותר גם ביום יום אתמול........... היה ממש קשה נכנסתי לאמבטיה עם סכין רציתי לחתוך במקום זה שרטתי את עצמי בבטן השמנה שלי....,..., שרטתי עם הסכין עשיתי פסים דקים ולא מורגשים;(((((((((( אחר כך סימסתי לו שפגעתי אני יודעת שמחר נדבר על זה הוא לא יוותר לי וזה יהיה כואב מאוד מאוד כמעט כמו השריטות אולי יותר

אוי במבי, במבי, במבי אהובה. קיבלתי את הודעתך. איזו זעקת שבר. ואיך זה, איך זו הנטייה הזו לכוון את עצמנו למקומות שיפגעו כך. ולמה, למה אנחנו בוחרים לתת את כל המשקל על כף המאזניים לאמא ה'לא נכונה'. ומדוע רק היא הקובעת? במבי, אחותי שלי, דעתי - בטח לתת לאמא צביה, על אף שהאמא הפנימית האחרת לא 'נתנה אישור', לכאורה. ועכשיו עוד שני דברים - אחד – ניסיתי לדמיין מישהו שהיה מספר לי שקנה בשוק תמונה בארבעים ש"ח. האסוציאציה שלי הייתה לסיפור על הציור הגנוב מהמוזיאון ששוויו מיליוני דולרים שאיכשהו הגיע לשוק ונמכר במחיר מגוחך לאיזה איכר. ואח"כ התברר שיש בידו אוצר. השני הוא – סיפרתי לך שיש לי קושי גדול ביצירה. במהלך הטיפול לקחתי את עצמי בכוח, וזה ממש לא מובן מאליו, והכנתי למטפל שלי איזו רקמה. העבודה שלי, וגם הבחירה לא הייתה עוברת את אמא האמיתית ומקבלת ביקורת וביטול, אולי, אבל בכל זאת החלטתי לתת לו משהו שהוא פשרה מאד גדולה עבורי, אבל שלם ועשוי ומהלב. פרי עבודתנו המשותפת. נתתי לו אותה ממוסגרת, באמת משהו מאד פשוט לכאורה, אך דבר שהיה כרוך בהרבה תעצומות מבחינתי. ואת יודעת מה, הוא הציג אותה במקום משכנו הקודם על המדף בכניסה לחדר. גם זה בלבל אותי מאד. הזכיר לי דווקא את סבתי שתלתה בכניסה לביתה רקמה ממוסגרת שלי מגיל קטנטן. וקחי את דבריו הנפלאים של אודי. יש לך גם אותם. ואולי כבר נפגשת עם אמא צביה וחלקת איתה את השבר הנורא ומשהו התקן. תעדכני? שלך, סוריקטה

כן ,אחותי שלי, זה היה לא קל (בלשון המעטה) וכבר הבאתי לאמא צביה את הציור.. ודיברנו המון על מה שהתרחש.. כשציירתי, "ראיתי" את אמא צביה כל הזמן מול העיניים..ואהבתי "ללוש" את הצבעים, לראות מה יוצא..אהבתי את התהליך, אהבתי לראות את התוצאה..אהבתי את הציור הזה.. גם הראיתי למס' אנשים את הציור ,ואהבתי את תגובותיהם.. (הם ראו את מה שציירתי, אך ראו גם הרבה דברים נוספים ושונים.הם גם דיברו על השילוב של הצבעים, על העוצמה, על מה שהם מרגישים כשהם מתבוננים בציור הזה..) אבל...היתה לי הכי הכי חשובה התגובה של אמא שלי.. וכנראה בכדי "להקדים מכה למכה" אמרתי לה שקניתי את הציור ב 40 ש"ח אחרי התגובה שלה..שלא היתה לוקחת את הציור הזה אפילו בחינם כי היא לא אוהבת את הציור הזה , הסתכלתי על הציור וממש ממש לא אהבתי את הציור הזה.. וכשהביה את הציור, נורא בכיתי. לא יכולתי לדבר בכלל. רציתי להתפטר מהציור..גם אמרתי לה.. ואחרי שאמא צביה הסתכלה על הציור, שאלתי אותה מאוד בזהירות אם היא שונאת את הציור הזה.. היא אמרה לי שקודם כל היא אוהבת את הציור הזה בגלל שאני ציירתי לה אותו .וכשהתעקשתי לשמוע "אובייקטיבית" מה היא אומרת היא ענתה לי שהיא לא אובייקטיבית, שהיא גם לא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית... אחרי זה היא דיברה על הציור ואמרה מה היא רואה.. גם על הצבעים המיקום ,העוצמה ועוד כל מיני דברים.. אבל המשפט שהיא אמרה לי שהיא לא אובייקטיבית, ולא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית, ריכך מאוד את מה שאמא שלי עשתה.. אני זוכרת שבילדותי,אמא שלי היתה מאוד "אובייקטיבית".. לכן, תמיד המורים, השכנים וכל העולם צדק... מעניין..כשאמא צביה אמרה מה היא רואה בציור..הסתכלתי תוך כדי גם אני על הציור ושוב חזרתי לאהוב אותו (את הציור )... כן, סוריקטה מתוקה... חתיכת קטע עברתי עם הציור הזה... אני מרגישה שאני צריכה עכשיו חדר התאוששות ..לנוח.. ואני "שומעת" ברקע את אמא שלי אומרת ": באיזה שטויות את כל הזמן מתעסקת"... ואני "שומעת" את עצמי עונה לעצמי ": כל העולם שטויות..הכל שטויות.. אין טעם ואין משמעות לכלום בעולם... אוהבת אותך אחותי שלי. מאוד ! שלך-במבי.

לאה יקרה יקרה! תודה...אני בסדר..מתמודדת..:) המפגש האחרון עם המטפל היה שיעור עבורי. וכנראה שזה לא יהיה מפגש אחרון אחרון בינינו. למרות שבשבועיים האלה לא ניפגש. אני מאמינה שאחר כך ניפגש. המטפל אמר שהוא רוצה שנהיה שנינו בראש פתוח ומתוך מחשבה פתוחה להמשיך ולברר מה נכון לי. להמשך. אולי מטפל אחר, אולי סוג טיפול אחר אתו, אולי שום טיפול באמת. ומשהו מוזר קורה בי. דווקא בפגישה האחרונה האמנתי לכל מילה שלו. מה שאף פעם לא קורה. למילות האהבה, למילות האמונה בי, למילות הביקורת הכואבות. שהרגשתי שלא נועדו להכאיב. אלא להאיר. הוא לקח אחריות על פגיעות שפגע בי. בלי לשים לב שוב ושוב. כחלק מיחסי העברה שנוצרו. מה אתה חושב אודי, האם זה בגלל שיודעת שאולי נפרדים סופית, אז משהו בלב נפתח ואם אחזור לטיפול- הכל יחזור להיות מה שהיה? או שאולי השינוי המיוחל, של להתקרב, לסמוך ולהאמין בדמות משמעותית, מתחיל לקרות, ואפילו ברמה מאוד מאוד התחלתית?..(וגם אם אחרי שנתיים...) רחל.

להגיע לטיפול אצלך? או שקיים איסור? אני לא מתעניינת באפשרות כזאת, אבל מעניין אותי לדעת מה הגישה שלך לזה, וגם איך אפשר בעצם למנוע 'תרחיש' שכזה?

יש לי ילדה בת 23 מקסימה חרוצה ועובדת שירתה בצה"ל אבל יש לה בעיה גדולה מאד שהיא משקרת אני חסר אונים יכולה להיות תקופה שקטה ואז מיתגלה שקר ועוד שקר והיא אומרת זה בא לה בבום. אני מבקש את עזרתכם אני תושב חדרה

גם לפני. ההקאות, הפציעות, המחשבות הטראומטיות וכל החרא שחוויתי. אני לא רוצה את ההיסטוריה המסריחה הזאת כעובדות בחיי ואת הנפש הפצועה הזאת. אני רוצה להיות אדם חזק מוצלח שמח מבריק וגאה בעצמו שבחיים לא ירגיש בושה או פגום או מוכתם. אני מפחדת לאפשר קרבה אמיתית אליי מחשש שהעובדות האלה ירחיקו אנשים ממני.

הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. אבל אפשר ורצוי לדעתי להביט קדימה, להתחיל "ללכת" אפשר להתחיל ולהיות גאים על הישגים וצעדים קטנים. כדאי לך לשנות קצת את החשיבה ולהפסיק להשוות את מה שאת קיבלת, את מי שאת לעומת אנשים אחרים, ההשוואות הללו הם מתכון בטוח לתחושות קיפוח לא מציאותיות בכלל, משום שאין מישהו כזה שהכל מושלם אצלו. מה שאת רואה זה רק דברים חיצוניים, החיים הם מורכבים וקשים במידה זו או אחרת לכולם. וגם בקשר לקרבה את לא לבד, אין מה לעשות , צריך להתמודד לקחת סיכונים , ולהבין שאותם פחדים מעסיקים את כולם.

היי לכולם/ן, מעניין אותי לדעת, מי שרוצה לחלוק, כמה הומור הוא חלק מהטיפול שלכן? זה מתאים לכם? כמה ההומור משתלב ב"טיפול העצמי" שלכן? בתחזוקה וההתמודדות היומיומית? אתן מרגישות שהומר מקל או נחווה כלא רגיש אל מול הכאב? ואודי, מהצד שלך, הומור נכנס אליך לקליניקה? שואלת מתוך עניין, אולי כדי להרגיש פחות משונה, או להיווכח שאכן אני משונה... גם סתם אשמח לשמוע. נעמה.

בטיפול שלי יש לפעמים. לא הרבה, בדיוק בפגישה האחרונה 'צחקנו' על משהו...

למה כתבת "צחקנו" עם גרשיים? מה אחר בצחוק הזה?

איך בכלל אפשר לשרוד בעולם בלי הומור? מאז ומעולם ההומור הוא חלק בלתי נפרד מחיי וחיי בני עמי היהודיים , הומור על כל גווניו משחור בהיר לקצת שחרחר עד שחור כהה. ובטיפול עצמו יש לפעמים הומור מצד שנינו. אם כי היו פעמים שבהם סיפרתי משהו בצורה הומוריסטית או מצחיקה, בהתחלה הוא שיתף פעולה וצחק או חייך ואז קיבלתי בהרגשה שלי מעין נזיפה, משום שלפתע הוא נהיה רציני ואומר משהו על זה שאנחנו צוחקים וזה לא מתאים משום שמדובר במשהו שהוא בכלל לא מצחיק. אותי זה דווקא כן מצחיק, אבל אני מבינה את הכוונה או הדאגה שלו שלא להפוך את הכל לחוכא וטלולה.

גם אצלי הוא בא בוריאציות שונות, נראה לי שהיא כבר יודעת להבדיל יחסית היטב. מפחידות אותי הפעמים בהן אני צוחקת ומקבלת חזרה חיוך כאוב ושיקוף של הכאב והרגש שקבורים מתחת למשיכת הכתפיים המשועשעת שלי. ומצד שני, נראה לי שבמינון הנכון זה יכול להיות בריא, לא?

הטיפול שמתאים למטופל הוא דינמי-אנליטי או טיפול קוגניטיבי? ואודי, אם מגיע מטופל למטפל דינמי ובעצם יוכל להפיק יותר תועלת מטיפול קוגניטיבי דווקא- האם מטפלים דינמיים נותנים על זה את הדעת ומסבירים למטופלים מה בעייתם הכלה למעשה ומה הכלי המותאם ביותר להתמודדות עם בעיה זו? זה מרגיז אותי לחשוב שאולי במקום כל הטיפולים האנליטים המזעזעים אלה יש דרכים יעילות יותר לעזור לאנשים להבין את הבעיות שלהם ולשקם את כושר תפקודם .למשל להשתמש הרבה יותר בכלים שהם קוגניטיבים גם, וגם פחות להיות עמומים ויותר להסביר. אתה יודע אודי נראה גם שכל הסיפור הזה שישבתי מול הפסיכולוגית וקראתי ספרות מקצועית והייתי מנסה לשוחח איתה על זה- כבר ברמה הזאת היה משהו בגבולות הטיפול בעייתי. כי ניסיתי לץפוס את עצמי כשווה לה, כלומדת ומחכימה. והצלילה לתוך שחזור עקב תסכול כמיהה ששם בקע בי קול תחנונים של ילדה קטנה חנוקה נטושה , זה היה פשוט מעבר מזעזע בין פאזה אינטלקטואלית אסופה לבין רהטראומה שנשאבתי לתוכה במפתיע כי באמת לא האמנתי שהיא תתסכל אותי. חשבתי שהיא תבוא לקראתי. מבחינתי אם טובתי הייתה חשובה לה היא הייתה אמורה לבוא לקראתי ולהענות לבקשתי והסירוב נחווה אכזרי. מה שיותר פגע בי שבזמן שקניתי וקראתי ספרים וניסיתי להבין בפסיכולוגיה ובטיפול פסיכולוגי היא בעצם מעולם לא הסבירה לי באופן ישיר מפורש שמתמודדים שם עם חסר והכוונה להבנות מכך, להתחזק. זה פצע אותי נרקיסיסטית עוד יותר. משהו שם פשוט היה כל כך לא בסנכרון נכון... ואחרי זה ראיתי את כל הספרים על המדף שצברתי שעוד חלמתי שאהיה פסיכולוגית, אודי קצת כמו ילד שחולם להיות מדען גדול כיגדל.. ויש לי ספרים גם מתחום אחר אך בעל מנטליות תרפיותית גם שלמדתי לפני כן... ואיכשהו אלא דברים שלא התממשו לי למרות שהשקעתי זמן וכסף ללמוד אותם. ולא ידעתי לפני הטיפול שכל העת היו בי משקעים של טראומות מוקדמות לא מודעות.. כאילו אחרי הטיפול ההתבוננות שלי על המציאות נהייתה קצת שונה ולא נראה לי שהייתי מקבלת החלטות לאורך חיי באותו אופן תמים כמו שהיה קודם לכן. זה מאוד מעציב אותי. כי בזבזתי שנים בלי יכולת להתמשש באמת כי משהו הפריע. ועכשיו הדבר היחיד שמפריע לי זאת הבושה מהידיעה שאני סוג של 'נפגעת נפש' שמתאוששת ומשתקמת. אני מציגה את עצמי לעולם כרגילה כי אני באמת רגילה . אבל עם כל ההיסטוריה הזאת מאחורי של הפרעות אכילה, רגרסיות רגשיות מביכות, קשיי תפקוד וחרדות.. חוסר ניסיון... אני מתביישת. איך כפסיכולוגים קליניים אתם עוזרים למטופלים להתמודד עם חווית הבושה? ואם נגיד אפילו הייתי רוצה לצאת ולהכיר לצורך זוגיות אני מרגישה פגומה שאין לי תואר שהשלמתי או מרויחה שכר נמוך או מקבלת קצבה ויש לי הסטוריה של התמודדויות, למרות שכיום אני באמת הכי נורמלית שהייתי ביחס לעבר כי כבר לא מפנטת על 'רזון חולני' ולא מחפשת דמויות הוריות , ומנסה לא להכנע לפחד לפרוץ ולחיות! להתחרות! לתחרות בעולם זה ולנצח- לפלס לעצמי מקום. זה כ"כ מפחיד כי יש הרגשה שלא מפרגנים, שעויינים לי. אבל אדם חזק לא מחכה לקבל רשות ואישור , הוא מעניק אותם לעצמו- זה ההבדל. וגם פחות יש לי חרדה חברתית מפעם ונראה לי אצליח להעזר באנשים כדי לקדם את עצמי. לשווק וכ'.. כל כך הייתי רוצה לקחת חלק פעיל במשחק... וזה מחזיק אותי לראשית התהייה .. אולי הטיפולים הדינמיים האלה לא תמיד הדבר הכי מועיל? הישיבה העמומה, ההתערבויות הלא מותאמות ואף מבזות... לא יודעת אודי. זה כאילו באים לטיפול דינמי וכל התהליך נועד לפרק הזדהויות ישנות ואז לאלץ את הנפש להבין שהאחריות היא על המטופל לעצמו ולא על אף אחד אחר. אבל יש אנשים שצריכים אימון ותרגול וטיפוח שלא קרו בגיל מוקדם, צריכים את המצע הזה.. כדי לחדש את תהליכי הלמידה וצבירה ניסיון שלהם.. לא יודעת. שנים שניסיתי ובכלל לא ידעתי שיש לי איזה טראומה מתחת לפני השטח שדופקת לי את הכל ושואבת שוב ושוב להתסגרות והתעסקות עם סימפטום ומטפלת חצופה מצהירה "עברתי קשה" במקום להציע עזרה מועילה שתטפח אותי. משהו פשוט לא מתחבר לי. וגם אם ביקשתי מילוי קונקרטי של בקשה- למה מטפלים שותקים מול זה בזמן שלא נענים, ולא מסבירים את פשר הדבר? נגיד לא אומרים "אתה רוצה אז תעשה, אתה מצפה ממני לעשות במקומך? איך אני יכול? קום ותעשה". לא יודעת. מטפלים לא מסבירים ומטופלים לא מבינים וכל האי הבנות האלה לדעתי מסרבים תהליכים שאפשר היה לקצר ולייעל אותם.

גם אחרי שטיפול נגמר וחושבים עליהם? אודי האם באמת מטופלים נעשים משמעותיים ומטפלים זוכרים אותם? אם המטפלת לשעבר זוכרת אותי נראה לי זה לרעה אבל עדיין הייתי רוצה לחשוב שהיא זוכרת ונזכרת בי לפעמים. יש בי משהו שהיה רוצה לתקן מולה. אבל היא לא שם עבורי יותר מבחינתה נגמר מזמן. היא מתעלמת מקיומי. היא כאילו לא אמורה להיות קיימת יותר. למרות שהיא כן קיימת. כאילו הפרידה היא לא עקב מוות או משהו כזה, פשוט משהו כפוי שהיה. וזה מאוד קשה לי לעכל פרידה כזאת שבעצם הייתי מאוד רוצה לשבת מולה ובכנות ולבחון את הטיפול שהיה ולשמוע אם היא מכירה גם במחדליה שלה ומאחלת לי בהצלחה למרות הכל ומאחלת לי רק טוב ומחזיקה לי אצבעות ואוהבת אותי למרות הכל. אני חושבת שהיא לא סבלה אותי. היו לה התייחסויות ממש מתנכרות לקראת הסוף, וגם לי, מתנכרות בריבוע. למרות הכל- הייתי רוצה לזכור את הזכרון האחרון ממנה כדמות מטיבה ולא כמישהי שהפקירה אותי לאנחות אחרי טיפול לא מוצלח, בלשון המעטה. זה כאילו הייתי רוצה ממנה משהו טוב ואף פעם אי אפשר לקבל אותו. אז יש במקום אחר. אבל הייתי רוצה גם ממנה! אתה מבין אודי? :/

אני כ"כ אוהבת אותה וגם כ"כ צריכה אותה. היא חשובה לי מאוד, היא חלק נכבד (אולי מדי?) בחיי. אני יודעת שהיא דואגת לי ושאני חשובה לה. אני פשוט יודעת. אני מרגישה אותה. אני מרגישה אותה בתוכי, אני מרגישה שהיא שלי. טוב לי איתה. ואולי בגלל שהייתי קודם אצל עוד מישהי יותר קל לי לומר שעכשיו יותר טוב לי. אני יודעת שהיא לא תעזוב אותי, גם אם תלד ותצא לחופשת לידה או ח"ו יקרה משהו אני יודעת שהיא איתי. פתאום עולה בי החשש שמא אני מגזימה. אני חושבת שאולי אראה לה את הדברים, אני לא בטוחה שהיא יודעת כמה היא חשובה לי.

ישנה תבנית שחוזרת על עצמה בחלומותיי ומטרידה אותי לאין שיעור אני בת 21 עם נטייה לדכאונות, ומבחינה מינית לא הייתי פעילה בשנה האחרונה. אין לי בפני מי לשתף את הדבר הבא כי אני יודעת שהדבר יעורר ריחוק- אני נוטה לכפות את עצמי מינית בחלומות, החלום הופך למודע למחצה ואני כופה את עצמי מינית על כל אדם בסביבה, אפילו כשהאדם מאבד צלם אנוש והופך רק לגוף זה מלחיץ אותי, אני הופכת לאדם אגרסיבי שרק תשוקתו מנחה אותו אני תוהה אם מדובר ברצונות שלא מתממשים במציאות ומוצאים דרך פורקן בחלומות, אבל בכל אופן מדובר באקט אגרסיבי ומביך אותי כל פעם מחדש לקום בבוקר ולדעת שזה חלק ממני. האם יש משהו שאני יכולה לעשות? רע לי מאוד באופן כללי, השתחררתי מהצבא ואני לא מצליחה להחזיק בשום עבודה, הנטייה לדכאונות שהתחילה בתיכון רק מתחזקת ואני לא רואה את עצמי מנהלת חיים עצמאיים, אני לא רואה טעם בחיים ולא רואה את עצמי שמה להם קץ. ניסיתי שלל כדורים נגד דיכאון ושום דבר לא השפיע. ועכשיו גם יש את עניין החלומות שמזכירים לי כל פעם מחדש כמה המוח שלי רקוב והרוס ואגרסיבי.

אודי אתה יודע, אין לי ספק בכלל שאני יכולה להיות אמא מצויינת. אבל שאני חושבת על הנושא הכלכלי אני מבינה כמה זה קשה להיות אדם שמוכרח לעבוד המון זמן למחייתו כי השכר שלו לא גבוה, ועדיין שישארו אנרגיות ופניות להשקיע בילד כמו שצריך. והרי המיומנויות ההורית שלי לכשעצמה לא משתנה פה אלא גורמים אחרים מסביב. זה ככ משפיע אודי. ואז נכנסת מחשבה שאנשים למעשה חיים בזוגות בשביל הדיל הכלכלי. שזה מאוד קשה להסתדר עם ילד ומשכורת נמוכה אחת. וזה לא הוגן אודי שכסף משפיע בצורה ככ ישירה על כל הדברים. זה לא הוגן.

קןרה שאני כותבת ברגע האחרון ולרוב אתה מצליח להעלות. אני מרגישה שאתה כאילו מתאמץ בשבילי וזה נעים לי... גם אם לא התכוונת כך אני מרגישה. רק אל תהרוס לי ותגיד שלא:-) קראתי ברפרוף ( כי אני מהפלאפון) את תשובותיך לאחרות והרגשתי אותך ככ טוב ונעים. עם כל הודעה שלך חייכתי שמחתי והתרגשתי. אולי בגלל שקראת לי יקרה זה הקרין לשאר ההודעות שלך. אתה יודע היום כשכתבתי לך באמת רציתי לדעת מה שלומך. חשבתי שאף פעם לא ככ התעניינתי בך. לא הייתי במקום הזה. עכשיו אני חושבת שקצת יותר. עד לפני זמן לא רב גם לא הצלחתי להביא את עצמי להגיב לאחרות. כביכול לא עניין אותי. היום כן! שאלתי אותך איך היה בכנס כי באמת רציתי לדעת. גם בטיפול קורה יותר. אני מקבלת ממנה מחמאןת:-) על הדיבור שלי... אודי לפעמים אני מרגישה כאן בסוג של טיפול. אתה חושב שאולי זה בעיה? זו לא פעם ראשונה שאני מוטרדת מזה. אני מפחדת שאולי זה מחבל בטיפול שלי. אודי המקום הזה ובמיוחד אתה ככ חשובים. אני מניחה שאתה יודע ובכל זאת מציינת שתדע שזה יותר ממה שאתה חושב. ואפסיק לחפור כי עכשיו עולה לי שאולי זו תלות... תודה אודי

אודי זוכר שאמרת לי שאם אני מרגישה שהתוית לא רלוונטית יותר למצבי הנוכחי אז אני לא חייבת להזדהות? אתה יודע. עשיתי את זה רק כי היא לחצה עלי לצאת לעבוד וחיפשתי לסמן וי על הוראתה (הייתי באידאליזציה כלפיה ורציתי ללמוד פסיכולוגיה ולהיות כמוה) ולא הבנתי את ההשלכות הרגשיות. לאחר מכן שהבנתי שבעצם זה שחתמתי נכות זה מעיד על חולשתי כי לא בחרתי להתמודד עם מציאת עבודה ממקום של חוסן ומסוגלות אלא השענות והתמכות כזו זה זעזע אותי ונרקיסיסטית קרסתי. עזבתי את העבודה שמצאו לי שם ומצאתי אחכ לבד משהו. אבל ככ הפריע לי 'התוית'. הרגשתי מוכתמת ופגומה פתאום. והייתי מצלצלת אליה היא לא הייתה עונה. היו פעמים שהיא ניתקה לי את הטלפון בפרצוף ממש. אתה יודע אודי, בסהכ רציתי לקבל ממנה הרגעה שהכל בסדר ההכרה הזאת לא תהרוס לי את החיים עכשיו. זה לא קרה. את המשך הטיפול כבר העברתי לעוסית. אבל חוסר המוכנות של הפסיכולוגית הזאת לקיים איתי שיחה שתרגיע את הזעזוע שלי, לומר ולאשר לי מה שבעצם אתה אמרת כאן, שלא חייב להזדהות עם התוית עכשיו. חוסר המוכנות שלה לתקן משהו ביצירת זעזוע שהיה לה בו חלק כי היא התנהלה לא נכון בטיפול הזה- זה גורם לי לרצות שהיא תענש. ואי אפשר לחייב אותה להתנצל או לתקן בשבילי אז נשארתי עם האמת שלי לבד שחויתי טיפול גרוע ושילמתי עליו והיא עברה הלאה והפקירה אותי לאנחות למרות שעדיין יכלה לעזור לי אם רק היה לה שכל, לב ורצון , כנראה שלא ממש היה לה. והאמת שלי בלב היא שמטפלת כזאת היא חרא של דבר כי אפילו שיש לה אחריות וחלק בדברים, בגרימת סבל או אי מניעה שלו למרות שבהחלט היה אפשר. זה גורם לי בלב להרגיש שהייתי שמחה אם יש קארמה בעולם והיא בדרך כזו או אחרת תענש על מחדליה והפקרתה אותי. היא ניסתה לטעון שאני זאת שבחרתי לחתום נכות ולמצוא כך עבודה אבל היא זאת שלחצה עליי לפני הכל למצוא עבודה ואם לא הייתה לוחצת אלא מקשיבה לי יותר החיפוש יכל לקבל צורה אחרת של משהו שהוא יותר ממני ומתוכי ולא בתגובה להנחייה שלה כצייתנות לסמכות. היא כאילו ראתה איזו אג'נדה טיפולית שרצתה ליישם בלי לראות את האדם שאני ואת הנפש שלי מולה, בלי להתייחס לרצונות האוטונומיים שלי. אודי, אני יודעת בלב שמטפלת כזאת צריכה להענש על מחדליה. ואני יודעת בשכל שזה לא יקרה אף פעם וזה צובט לי בלב לחשוב מי יודע כמה קורבנות של טיפולים גרועים ישנם והמטפלים לעולם לא ישאו בשום דין. בין אם אלא הורים או אנשי מקצוע. דווקא מאנשי מקצוע הייתי מצפה ליותר כי אתם אמורים להבין בנפש האדם וצרכיה וזה לא כמו הורים בורים נטולי מושג. לכן החוויה שלי של עוגמת נפש מאיך שהמטפלת הזאת יצרה נזק בלי להיות שם לתקן אותו. היא גם יצרה נזק לא הכרחי שזאת עוולה של ממש כי התנהלות אחרת הייתה מפיקה עבורי חוויה אחרת. זה פשוט מצער אותי לדעת את כל זה וגם לדעת שכל ההשלכות של נזקים לדימוי העצמי היו רק עלי ולא עליה. היא יצאה מכל הסיפור נקייה ללא רבב. כי מותר לה. כי היא יכולה. ואם רק הייתה למשל נותנת לי את האישור שנתת אתה שלא חייב להזדהות עם התוית זה היה מאוד עוזר. אבל היא הפקירה אותי ברגעים קשים שבהם יכלה לעזור והפנתה לי עורף.

מה שלומך? אולי תעלה לפני החג אולי לא. עכשיו נפגשנו וגם מחר. במקום יום רביעי. קצת מוזר יום אחרי יום... אודי שיהיה לך חג שמח!!

דמעות. כואב לי בנפש. לפעמים בא לי שיקרה איזה נס והחיים יהפכו להיות טובים בשבילי אבל בלי שהתייחסו אלי כמו איזה מישהי לרחם עליה. יש לי אגו גדול. זה מאוד מקשה עלי סתם להרפות ולקבל את כל הכאב הזה ולהשלים איתו. האמת אודי שאני לא מאמינה באהבה. לכן אני לא מחפשת אחריה. בני אדם הם יצורים מאכזבים ותמיד יהיה להם יותר אכםת מעצמם בסופו של דבר מאשר בך. גם אני ככה כנראה אבל קשה לי שלא לכאוב את כל היסטוריית האכזבות. כמיהות ושברן. חלןמות ותקוות והתנפצויות. יש אנשים שעוברים ככ בקלות הלאה. לי קצת יותר קשה. אני באמת לא יודעת מה בדיוק הבעיה שלי אבל קשה לי לשמור על תחושה ברורה של עצמי בנוכחות אחרים. תמיד איכשהו או מורדת או מרצה.. לא באה אני נטו. פשוט אני. בלי לחייך סתם בשביל לעשות לאחרים כיף וגם בלי לבכות ולכאוב ולהכנע לוותר על דברים מסויימים כי איך אפשר לכמוה למשהו שלא בטוח שהיה שם מאז ומעולם. אין לי את הדחף הטבעי לחפש אהבה. ופעם אחת בקושי ניסיתי אבל זה לא היה 'זה' ועכשיו לא בא לנסות יותר. זה פשוט לא מרגיש טבעי ואני נאבקת להיות כמו משהו שאני לא- לדעת מה זאת אהבה באמת ויכולת לסמוך ולא לפחד להתאכזב ו/או להפלש יותר. כנראה שנועדתי להיות אדם סוליסט בסופו של דבר. במובן העמוק זו המציאות היחידה שאני מכירה. לא מאמינה ששום 'יחד' יחזיק לי. זה אף פעם לא 'זה' כנראה. צריכה נס כדי שזה יהיה. שהחיים יחייכו גם אליי. מאוד קשה לי לאפשר לאנשים להתקרב. נראה לך מישהו באמת יוכל לקבל אותי כמו שאני? נראה לך שיש לי משהו מועיל לתת למישהו אחר ואני לא רק אסלוד מעצמי שארגיש איך אמא שלי בוקעת לי מהגרון ואבהל ואגעל? מה לא בסדר בי?

זה קשור לחשק שלא נמצא שם ואז אני מנסה 'לחקות תנועות' של אחרים כדי להראות נורמלית כמו כולם

תיאור מפלצתי ומחריד אך היטבת לדייק את התחושה ...גם בתור אמא ובכלל היו פעמים רבות שהרגשתי ש"אמא שלי בוקעת לי מהגרון" , לא חשבתי על זה, לא הייתי הכי מודעת, זה היה פשוט קורה, הייתי מרגישה מגעילה מתמיד ואז נראה לי שהייתי פשוט מתנתקת כדי לא להרגיש. נראה לי שעצם הידיעה או החשיבה על זה קצת מנטרלת את החרדה. מהניסיון האישי שלי יש גם צד חיובי בנטייה לרצות השאלה היא המינון. לדעתי גם אם מחקים נורמליות וזה לא משהו טבעי, והמניע הוא הרצון להיראות נורמליים ולא רצון אמיתי בקרבה זה עושה טוב בסופו של דבר גם לפנימיות. זה עובד מהחוץ לבפנים, לא פחות ממה שזה עובד מהפנים לחוץ. לפעמים הדרישות שבאות מבחוץ שמאלצות אותנו לעשות דברים הן גורם מרפא גם אם זה נחווה לא אמיתי או מזוייף. אני כותבת לך את זה על סמך הניסיון שלי, כדאי לעשות דברים ממשיים, למצוא זוגיות, קריירה "אפילו"ללדת ילדים. כמו שאודי כתב צריך לנסות.

:( אודי.. :(( הרגשת פעם שהלב שלך נקרע למליוני חלקיקים קטנים ? אודי :((( כשהייתי אצלה היום גם הקראתי לה את ההודעה שכתבתי לך אתמול (מלבד התיאור של הציור עצמו ) דיברנו והיא אמרה לי כל מיני דברים..לא כל כך זוכרת.. אבל בין הדברים היא אמרה שכנראה אחת הסיבות שבאתי לאנליזה זה בכדי שארשה לעצמי סוף סוף לעשות את מה שהנפש שלי כל כך צריכה לעשות.. משהו כזה..לא כל כך זוכרת.. אודי :(( אני נורא רוצה כבר לתת לאמא צביה את הציור שציירתי ואני רוצה למות. ביקשתי גם מאמא צביה המתת חסד. ואתה יודע אודי ? אתמול איכשהו , כל שניה נגשתי לציור והרגשתי שהאצבעות שלי חייבות לגעת ולצבוע ,ולהוסיף ולשנות .ההרגשה ממש כמו עם חימר אודי. אתה צובע ומשנה ומוסיף שכבה נוספת ומשנה. ממש לש את הציור. והצבעים נשמעים למכחולים שלך ממש כמו החימר באצבעות. ובעבודה הייתי מאוד מאוד חדה, מפוקסת ויצירתית..יותר מתמיד.אמרו לי. הרגשתי כאילו נכנסו בי המון המון חיים.הייתי מלאת אנרגיה טובה. אודי :( אני לא יכולה יותר אני חייבת למות. חייבת. זה כאילו שמחייבים אותי למות. אודי :(( אני שוב מבקשת גם ממך המתת חסד במבי

מיטה התמוטטות גוף גופה כחחחחחחחח נגמר מנסה נמסה מתמוססת

אולי אני פשוט מידי

העוסית השיקומית שאלה אותי אם אני רוצה לוותר על הילדים אנשים מסביבי אומרים שהם לא היו מחזיקים מעמד הפסיכולוג שלי אומר שזה מצב בלתי אפשרי עכשיו בעבודה בכיתי חצי שעה הבוסית שלי חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מאחורי קניתי לי לאכול מנסה לאסוף כוחות.........:| מ1-10 קשה לי-10 טוב שאיפשרתי לעצמי להיות חלשה בעבודה אני בן אדם ויש גבול ליכולות שלי אודי נכון אסור לי לוותר על ילדי? הילה

אודה מאוד על הלצה על פסיכולוג או פסיכולוגית המטפלים בשיטת CBT באזור הוד השרון. תודה רבה מראש, לי.

[email protected]

מבחינה טיפולית? אודי אני מדברת עם המטפלת הנוכחית על חוויות שקורות לי.נאמר התמודדת עם מילים והתנהגויות של אנשים שקשה לי להכיל מן חוויה לא נעימה שזה יוצר, להציב להם גבול חיצוני בצורה ברורה ובוטחת בלי להעלם שם. אז המטפלת מדברת איתי על האפשרות לגייס את השכל כדי להבין שהתגובה הרגשית או איזה חווית קושי/חוסר אונים שמתעוררת קשורה לתגובה אינסטינקטיבית של פעם, של היות רך חסר אונים בתקופה טרום מילולית נאמר. אבל שכיום אני אשה בוגרת ועש לי קול ויש כח להציב גבול ועלי לחלץ את עצמי מן ההגבה הפאסיבית ולפעול כבוגר שמסוגל להתמודד. כל השיחה הזאת ברמה קוגניטית למעשה והחיים הם זירת ההתמודדות עכשיו. אני לא מרגישה שהתהליך הרגשי עצמו קורה בתוך הקליניקה. נראה לך שתובנה קוגניטיבית כזו יכולה לעזור? אני מרגישה שתמיד עלי לעשות עיבוד שכלי לדברים שהוא מעבר למה שאנשים שפועלים למען עצמם בצורה ספונטנית אינסטינקטיבית עושים. האם זה כך אמור להיות עבור אדם במצבי? אי אפשר לתקן ברמה האיסטינקטיבית שלי שנטיות תהיינה אחרת ללא צורך בעיבוד שכלי המוגבר הזה? או שזה בעצם סוג הפתרון המקובל?

חרדה שלופתת תמנון רב זרועות מסירה רגל עוקצנית אחת ורגל אחרת שאוחזת זה כבר חסר תקווה כמה קשה לי אודי צריכה להחזיק כל כך הרבה קצוות אסור לי ליפול......... בחיים האמיתיים אין מי שיחזיק אין בן זוג שייתן 50 שקלים למקרה שהמשכורת עדיין לא נכנסה. אסור לי להרפות. המעקב על התקציב מתיש אותי. צריכה לדאוג לעצמי ל:אוכל, תרופות יקרות, כסף לנסיעות. בעבודה אסור לי ליפול כי אם אשאר בלי עבודה אגיע לחרפת רעב........ מול פקידות הסעד ברווחה חייבת להחזיק ולא להתפרץ למרות שמכעיסות כל כך מול אמא שלי והמשפחה שלי אני לא מוכנה להיות המבוגר האחראי, ואז אמא שלי משחקת איתי במבואים לא ראיתי את ילדי חודש ימים. הלב יוצא מגעגועים הכאב נוראי יש עורכת דין, לפחות, והעלויות יקרות אודי, אני בסך הכל בת 33 עם התמודדויות כל כך קשות.......... והפוסט טראומה ששוב ושוב מרימה את הראש רוצה להיכנס מתחת לשמיכה לשבוע אין לי כבר כח!!!!!!! כמה אפשר אודי??????????????? צורב לי בנשמה הילה

הילה יקרה. זה נשמע קשה כל כך. את גיבורה. גילת.

אני בטיפול קבוצתי. יש בחורה בקבוצה שנמצאת במצב חרום על בסיס קבוע.היא לא עושה טיפול פרטני. 2 דברים מפריעים לי: 1. שהמטפלת נותנת לה עדיפות ראשונה. היום כשזה קרה אני כעסתי ואמרתי שזה קורה כל הזמן ושזה מפריע לי. 2. מרגישה שמופעל עלי, עלינו לחץ יתר. כובד נורא גדול. איך היית מציע להתמודד עם זה? רוצה להישאר ולא לברוח, מצד אחד. מצד שני, קשה לי מאוד מאוד. מצד שלישי אני עייפה כל כך..... לילה טוב לך, איש יקר. הילה

יש גם רגעים כאלה . רואה אודי? חח. תגיד, נראה לך יכולתי להיות אמא טובה? האמת שנראה לי שכן. אבל הנושא הכלכלי מטריד אותי. משום מה המחשבה על הורות יחידנית מקלה עליי מאשר מחשבה על התמודדות עם זוגיות שממנה תצמח ההורות. כי לא נראה לי שאוכל למצוא פרטנר שיבין וירצה אותי. מרגישה שאם כבר להקדיש את האנרגיות הלא רבות שלי למישהו עדיף שזה יהיה לילד ולא לבן זוג... למרות ששני הדברים מלחיצים. אבל ילד הוא ישות יותר חד משמעית מבחינת מערך חלוקת האחריות. ברור כל אחד מה מקומו. בזוגיות זה לא תמיד ברור ונוצרים מלא קונפליקטים אולי וציפיות ואכזבות.. אין לי כח לזה :/ מול הרעיון של זוגיות אני רגישה גם לנושא של 'פוליטיקה בין המינים'. זה מסבך. אין לי אמון שיתחשבו בי ויבינו אותי. אוף אודי. קשה. אבל אני לא אוותר!

הי מימה, האם ברגע כזה את יכולה לראות את הזיגזגים? בין התקפי זעם להכרזות על העתיד. האם יש מקום באמצע לנוח בו? או- אפילו לחשוב בו? שלך- הילה

הייתי היום בפגישה טיפולית עם העוסית. דווקא עבר על מי מנוחות. אני מרגישה תסכול מכך שחפירה בילדות באמת כבר מיותרת לי. רוצה כלים להתמודדות עם קשיים עכשויים. ומה שעוד יותר עצוב לי שאין לי ככ חשק לדברים כמו זוגיות ומין וילדים.. אני מרגישה שחוקה מכדי באמת להצליח להתמודד עם משימות כאלה. וגם רוצה להרגיש חשק אמיתי. אני מחכה לחשק הזה שיופיע. לפעמים מרגישה גועל אפילו. ועכשיו מרגישה סתם עצוב קצת. לא יותר מדי. והזעם נרגע לי נכון לעכשיו. אני מאמינה שהטיפול הנוכחי יעזור להשכיח ולעמעם את הדהודי הזכרון של הקודם. לאט לאט זה קורה שאני מתרגלת לקליניקה שלה כסביבת עוגן חדשה. דווקא יש כימיה איתה. היא אומרת לי לשמוח ממה שיש ואפשר עכשיו ולא לעסוק באין של העבר. גם דיברנו על הנושא שעלי להפסיק לשאוף להרמוניה בעולם לא הרמוני וללמוד לבטא את עצמי ולהציב גבולות למען עצמי ובשירות הרצונות האוטונומיים שלי בלי להתבטל מול מה שנוח לאחר . אי אמרה שהחיים ממש לא תמיד נעימים ועליי לוותר על הכמיהה הזאת. מה דעתך אודי? כאילו שלא ידעתי שהחיים לא נעימים תמיד. אבל הייתי רוצה שיהיו יותר נעימים... היא גם חושהת שלהביא ילדים זה רעיון טוב ומרפא.... מה דעתך? אולי אם יהיה לי ילד אני אהיה עסוקה בתכלית ממשית וחשובה לשם שינוי.. אבל אני צריכה עוד זמן :/ צריכה להתפתח עוד.

אודי, אני כועסת! מרגישה את הכעס "אוכל" אותי מבפנים. מרגישה שרוצה לצעוק. אודי, הזעם הזה רעיל. מכרסם בגוף שלי כמו חומצה. אתה יודע אודי, כשהייתי ילדה, היה אסור לי לכעוס, היה אסור לי לבכות והיה אסור לי לזעוף. הייתי צריכה להדביק חיוך מלאכותי על הפנים. כמו של בובת סמרטוטים מפגרת. אם הייתי בוכה או זועפת, הוא היה סוגר אותי בחדר עד יעבור הזעם. אודי, אני שונאת אותו! זה בסדר עכשיו לכעוס???

זה בסדר לכעוס. למרות שמניסיוני זאת גם חוויה מכאיבה כי בשעת כעס לא הכי נעים לנו. אבל זה בסדר. חלק ממגוון הרגשות שיש בחיים.

אבל נעזרת בה יותר.....מאשר פה.....נראה לי עמוס מדיי וגם קצת לא פייר להיעזר בך יותר מדיי כשיש מי שמטפל בי.....בוטחת בה יותר, מאמינה שאכפת לה ובתוך הקשר והקרבה פחות ופחות פוחדת מהקרבה ומספרת יותר ויותר......מקווה שכך אגיע בסוף אל המנוחה והנחלה :) אני מאוד אוהבת את חג השבועות למרות שהולך להיות לא קל בכלל......אודי, נפתחתי מאוד בתוך הקרבה הזאת אליה....משהו נפתח בקשר שלנו....מעניין, דווקא מאז שיש חיבוק :) כנראה שזה לא כזה גרוע ולא הורס ולא מפחיד! רק שתדע לך שזה עושה לי טוב!!!!! מעולם לא התייחסו אליי כל כך טוב.....חבל אבל גם מזל שיש אותה :) שיהיה חג שמח לכלם.....מיכל.

אודי, ההודעה של מילי מפחידה ומזכירה קצת אמהות ש....אתה מבין נכון? תשמור בבקשה עליה ועל ילדיה, זה נשמע מסוכן...סליחה מילי, דואגת מאוד!!!!!!....... אולי קצת בתור אדם חרדתי אבל בכל זאת....

מנסה להיות

אודי אודי אודי... בשביל מה אתה חושב שאני עושה את זה? כדי שתוכל לקרוא לי חופרת!

קצת להיות כאן. הייתי ביום שישי בטיול עם חברה ונהניתי מאוד. לפעמים יש רגעים טובים. אודי, אם יש מצבים שחוזרים על עצמם למשל סביב שבת, שלפעמים לא מסתדר ורע לי. אז פתאום אני חושבת שאולי אם לפעמים כן טוב זה לא שווה אם אחכ קורה מצב אמר. הצלחת להבין אותי? קשה לי לחשוב שהטוב נשאר גם כשקןרה כשלא.

חנה יקרה, זה נשמע משמח מאוד, יש לך חברות שאת אוהבת אני בטוחה שהן אוהבות אותך ורוצות בקרבתך, גם בשבת :) חג שמח!

שלום, חבר שלי ואני כבר שנה ביחד אבל אני נפגעת ממנו לא פעם. במהלך השנה חווינו פרידה שבה הוא שכב עם שתי בנות אחרות (אקסית וידידה שלו) על הידידה הוא לא סיפר לי בהתחלה מפני שהתבייש בשל גילה(17)...על האקסית הוא סיפר וניסיתי לקבל את זה כי סהכ היינו פרודים. לאחר זמן מה הוא ביקש ממני הפסקה הוא טס עם חבר לעבוד בחו"ל בארץ מולדתו וביקש הפסקה כדי לסדר כמה עניינים אצלו בראש לטפל באופי שהוא לא אוהב בעצמו ולגלות האם הוא מסוגל לחיות עם עוד מישהו שהוא חבר שלו. נענתי לבקשה שלו וביקשתי ממנו אפילו שהיא תיארך גם כשהוא בארץ כדי שיהיה לי קצת יותר קל להקל את זה...כמובן שידעתי שיש סיכון שהוא ישכב עם אחרות בחו"ל אבל לצערי הוא שכב עם אותן השתיים ששכב גם בפרידה שלנו....זה ממש כאב לי...הוא אמר שהוא אוהב אותי וכי יש לו סוג של בעיה פסיכולוגית שכאשר הוא נשאר לבד או במצב שהוא מוגדר "לא ביחד" הוא חייב בסקס. ואין לו שום קשר עם סקס ואהבה. שזה פשוט קרה. נורא קשה לי להבין איך המח שלא עובד ואני מנסה לקבל את זה כי מעומקי ליבי אני אוהבת אותו ואני מרגישה שגם הוא אותי - אבל- אני לא מבינה למה זה קורה לו ולמה הוא חייב את זה... וכן מסקרנות של בחורה חיטטתי בהודעות שלו ואז גיליתי על הידידה שהוא שכב איתה בהפסקה שהוא שכב איתה גם בפרידה שלנו וכאן התפרצתי בכיתי הרבצתי הוא חיבק אותי ובכה אמר שהוא אוהב ומצטער שהוא פגע הוא לא חשב שאני אקבל את זה כל כך קשה לא הבנתי למה הוא עשה את זה למה כשהוא אוהב הוא צריך להתענג עם מישהי אחרת....הוא מרגיש שסקס זה פשוט משהו שמביא לו אופוריה לרגע אני לא יודעת אני מנסה ולא מצליחה להבין את ההסברים שלו..ומקווה שמישהו יוכל לעזור לי להבין אותו..בבקשה

הבן אדם כנראה לא מסוגל לשמור את עצמו מסתפק בקשר מונוגמי בלי לבגוד. זה מה שיש. הוא לא ישתנה. אם זה לא מתאים לך תפרדי ממנו ותמצאי מישהו אחר. אחרת תמיד יכאיב לך שהוא שוכב/שכב עם אחרות.

אתם רציניים איתי?! א. הוא לא בגד בתוך הקשר...בהגדרה בהיינו בהפסקה. והגדרה זה משהו שחשוב לו. ב. דחף מיני? דחף מיני הוא גם ישכב עם האחת הראשונה שתתחיל איתו בבר. הוא לא- הוא ישכב עם מי שהוא מכיר ורוב הסיכויים שאם הן לא יקחו את הצעד הראשון הוא לא יגרום למצב הזה לקרות. ותאמין לי הוא לא כזה ביישן... בקיצור תודה על העזרה

ימימה זוגיות אהבה וקשר רציני זה לא כמו באגדות זה לא נסיך על סוס לבן שיבוא ותאהבו לנצח יחסים וקשר זה משהו שנבנה יחד אם מספיק אוהבים מתמודדים ועוברים קשיים כמובן שתמיד יש גבול אבל את בעצמך תדעי מתי הוא עבר אותו. לא אני לא חושבת שהוא יבגוד בי ועברה תקופה מאז המקרה ואת האמת אני מרגישה מאושרת פשוט המקרה לא יוצא לי מהראש. יחסים ובן זוג זה דבר שלוקח המון אנרגיה אבל האנרגיה שהוא מחזיר לך והקשר הקרוב עם אדם זר כביכול ממלאת את המצברים את מבינה שלא משנה מה את לא לבד

.. .. אודי :( לא יודעת מה יש לי.. אולי זה קשור למזג האויר המשונה בחוץ ? כאילו מזג האויר כזה תלוי באויר כזה ..לא החליט אם להוריד גשם שרבי עם חול מדברי או להשאר עם הבחילות בלבד.. :( אודי :( לא יודעת להסביר .. הייתי אצלה מקודם..והיה רגוע..ושמענו את הצפורים שלוחשות בוקר טוב, ואפילו שמענו ברקע את צלצול פעמון ביה"ס שמתנגן עם צלילי קסילופון במנגינה ההיא של התינוקות שמנסות לתפוס את הפרפרים במובייל שמסתובב מעל הפנים.. יודע למה אני מתכוונת אודי ? יצאתי ממנה, ואני מרגישה בור ללא תחתית.. ריק כזה.. געגועים ?? כמיהה כזו מטורפת ל ???? אולי לביג מאמא הגדולה ההיא שיושבת שם (בהודו?) לא זוכרת כבר איפה.. ( סוריקטה, זוכרת שפעם אמרת לי איפה היא יושבת ?) אודי :( הלב שלי נקרע למליוני קרעים..כמו בפיגוע :(( חלקי הלב נדבקים עם הדם על הקירות, מתחת לגלגלי האוטובוס..בכל מקום חלקיקי לב קרועים שנדבקו עם הדם.. ואתה יודע אודי ? בשלישי הבא, ה 10/6/14 יהיה לנו יום הולדת.. ב 10/6/09 נפגשנו פעם ראשונה.. זה היה ביום רביעי.. אני זוכרת. ביום הולדת שלנו בשנה שעברה,אמא צביה הביאה לי את הורוד הזה שכשאני מניחה את הראש על הכרית שלה, אז הורוד הזה כזה כמו מלטף כזה את הפנים.. השנה הרגשתי כבר מזמן שאני רוצה לתת לאמא צביה מתנה.. אני מציירת לה ציור..אני כבר לקראת הסוף.. אמרתי לה כבר מזמן שלא תצפה לשום דבר, מי שמצפה ממני, מתאכזב.. ואולי היא לא תאהב את הציור הזה ??? הצבעים הם לא שמן..התחשק לי באקריליק.. ורואים בציור ציפור בצבעי קרם,סגול רך כזה..עם כנף אחת שבורה כלפי מטה עם דם טרי וקרוש..וכנף שניה מתרוממת והופכת למחמשת ותוים בצבעי זהב יוצאים ...וקרוב לציפור הזו מתנועע ברוח עץ עבות, רואים שהוא עץ עתיק.. ומלמעלה יוצאת מעין שמש זהובה שהכנפיים שלה מופנות פנימה כזה..עוטפות את העובר הקטן שבתוכה,בשמש.. אני אוהבת את מה שיצא.. אבל נורא נורא נורא מפחדת.. ואם היא לא תאהב ?? ואם היא תהיה איתי מלאכותית כי היא תפחד מהתגובות שלי ??? ואם היא תתרגש ותתלהב ?? הרי פיסלתי לפני שנים ..והפסיכולוגית הקודמת שלי (שאז הייתי בטיפול רגיל של פעם בשבוע ) ראתה, הסתובבה סביב השולחן עליו היה מונח הפסל, וכל הזמן כאילו מילמלה לעצמה.. ידעתי.. ידעתי.. אמרתי כל הזמן שאת.. ומאז הפסקתי לפסל אודי :((((( ואם היא תצפה ממני למשהו ???? אודי :((((((( אני מרגישה שהכל עם חומר נפץ . כל תגובה תגרום ל ??????????????????????????????? אודי :( אני רוצה למות :((((((((((((((( אודי, אתה בעד המתת חסד ??? ואולי זה החסד האחרון שאפשר לעשות איתי ???? המתת חסד במבי.

כל כך מבינה...אצלי היא מנסה שאכתוב ואני פוחדת נורא....למרות שאני כותבת מגיל מאוד צעיר.....פוחדת שהיא תלעג לי, שהיא תדבר מאחורי הגב......כנראה זה בגלל שתמיד היה מי שילעג ולא יתייחס בכבוד ולא הבין את משמעות הכתיבה בשבילי (קצת חשבו שזה זבל...)......חבל, אבל לעיתים אני חוטאת בכתיבה וזה משחרר......מקווה שתוכלי לתת לה את הציור, היא לא תלעג, בטוחה שתאהב ותשמח!!!! אני שמחה רק מלשמוע, בהצלחה וחג שמח!!!!!!מיכל

על התגובה. לא יכולה לכתוב יותר הלב נקרע למליוני חתיכות קטנות.

במבי אחותי שלי, כן נדמה לי שזה היה הודו... תקשיבי, ככה – קודם כל את מזכירה לי שאני מצטערת שלא הבאתי למטפל שלי עוגת גבינה לכבוד שבועות, אבל מי אמר שחייבים דווקא בתאריך הזה, רק שארים ת'עצמי... את יודעת, בפגישה האחרונה שלנו דברנו על כך שאיני מרגישה ראויה. שמי שמרגיש ראוי לאחר גם רוצה ילד. לוקחת את קו המחשבה הזה וחושבת שאולי הציור (ואני משוכנעת שאת מוכשרת מאד) הוא מעין ילד של הטיפול ואת דואגת פן לא יהיה ראוי. והוא כן, ומאד? ואת מטופלת ראויה, ומאד. מה את אומרת על הכיוון? שלך באהבה, סוריקטה (כועסת על מי שקרא לך פעם מפגרת)

סוריקטה, אחותי שלי.. אז קודם כל, הלב שלי מרגיש שהוא רוצה לתת לך חיבוק ענקי.. אז.. תעצמי עיניים, תרפי, ותני לעצמך להרגיש את החיבוק הענקי שאני מחבקת אותך אחותי שלי.. ((((סוריקטה)))) מרגישה ? את מזכירה את המפגרת.. את הלא ראויה... רוצה לספר לך משהו שקרה היום.. החלטתי שלפני שאני נותנת לאמא צביה את הציור, אני חייבת להראות לאמא שלי ולראות את תגובתה.. הגעתי אליה הבוקר..כן, עם עוגת גבינה לחג.. הוצאתי את הציור מהעטיפה שעטיפתי אותו.. קראתי לה ואמרתי לה :" אמא,סתכלי על הציור הזה.. קניתי אותו ב 40 ש"ח..מה דעתך עליו ? את היית קונה אותו ב 40 ש"ח ? אמא שלי הסתכלה עליו ואמרה, לא. שאלתי אותה, וב 20 ש"ח ? היא ענתה, לא. שאלתי אותה, ואם מישהו היה נותן לך אותו בחינם, היית לוקחת אותו ? היא ענתה, לא. ואז היא שאלה, מי בכלל צייר את זה ? אין על הציור חתימה.. אמרתי, אולי איזו מישהי אנונימית ? אולי איזו ילדה ? שאלתי אותה, למה ?למה את לא אוהבת את הציור הזה ? והיא ענתה, הוא סתם.. זה ציור מופשט.. רואים בו איזו שמש ותוים והעץ הזה הוא לא ברור..אני אוהבת ציור ברור ומדוייק !!! ואז היא אמרה לי ..מאמא (אמא שלה) ציירה מאוד יפה ומדוייק.. בכלל לא ידעתי עד לרגע זה שסבתא שלי ציירה..שאהבה לצייר.. מעולם לא דיברו אצלינו על זה..גם לא ראיתי מעולם אף לא יצירה אחת שלה.. הגעתי הביתה מטורפת.. בכיתי בקולי קולות.. בכלל לא יודעת אם אביא לאמא צביה את הציור הזה.. כן סוריקטה אחותי שלי... מברכת אותך בחג נעים ומלטף.. שלך-במבי.

אני מנסה להבין איך טיפול כזה עובד לעומת טיפול רגיל? חג שמח ותודה

הי דורון, טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, הוא שיטת טיפול שהתפתחה בשלושים השנים האחרונות, ותפסה תאוצה רבה בעשור האחרון, בזכות יתרונותיה היחסיים בהשוואה לגישה הקלאסית. בטיפול CBT המטופל המטפל עובדים כצוות במטרה להתמודד ביעילות עם הקשיים שמביא המטופל. כבר במפגש הראשון מוגדרות המטרות ונערך 'חוזה' לגבי משך הטיפול המשוער, וניתנים שיעורי בית עמם יוצא המטופל כמשימה לשבוע עד המפגש הבא. המטפל ב-CBT הוא אקטיבי, ממוקד, פעיל ונדרש לחדות ודיוק. העבודה הטיפולית מתנהלת על בסיס פרוטוקולים שנבחנו אמפירית ונמצאו יעילים מחקרית. אשמח אם תפנה אלינו למכון ונרחיב טלפונית.

שאל אתעורר מחר שאחדול שיפסיק כל הכאב הזה הבלבול והרעש שאפסיק להתדפק על דלתות ולהתחנן לעזרה. הלוואי שמישהו היה מצליח לעוזר לי עכשיו כי שיחות עם נציג של ערן בלילה רק מדגיושת את האין מואצ. הלוואי שלא אפקח עינח אל מחר ולא אקום על רגלי ולא ארהא את היום ושוב ארגיש בכאב הנורא הזה ששורף.אותי מבפנים, הלוואי שילדי לא יבחיונ בסבלי ויראו שאמא ישהנ בשלווה וילכו לדרכם. הלוואי שיכולתי לקחת אותם לישןו איתי כדי שלא אצטרך לדאוג כל גך וכדי שאחוסך מהם אובדן וייסורים. הלוואי שהעוםל יעצר עכשיו ולא אצטרך לעשות דבר ולהיות אנןיכת ורעה ופושעת. אני זקוקה להצלה, הנה כאן אני צועקת שמישהו יציל אותנו כי מחר כבר כמעט כאן. אודי אני לא מצליהח יותר

אני לא מאתרגת אותך, צר לי שכך אהת מריגש. אני באתמ מנהס להוציא משוה קונקרטי ופרקיט מהנסיןו. שלך. המטפלים שלי אל מדברים על הדבירם שאהת אומר וקהש לי לקחת אתדבריך ולומר אודי אמר. אני מרגיהש בהתדרדרות ולא מצילחה לעצור אותה. הקולות איםנ מרפים תחןתש המוות מתעצמת ונוספו עו אי אילו דבירם. המלחהמ שלי למןע האהובםי עלי ממשיהכ אינ לא מוותרת, כפי שודאי אהת רואה, ומנהס לקבל עזהר, תשובות, כיוונים ודברים שאפשר להאחז בהם. רק שבמקיבל ממשיך נתיב ההתרסוקת שאיני מצליהח לעצור. אינ מפחדת

אודי, פתאום הרגשתי כמה זה נכון שלפסיכולוגים יהיה כוכב צלילה, שילמדו יחד עם פסיכותרפיה גם הדרכת צלילה. לצלול עם אנשים למעמקים, לדאוג שיהיה להם מספיק חמצן, שלא יישקעו מהר מידי, שלא יעלו מהר מידי, שיוכלו לראות את החיים במעמקים. ההדרגתיות הזו שאתה מדבר עליה בלתי ניתנת להכלה לפעמים. כל כך לרצות לעלות כבר למעלה, אבל לעלות כל פעם קצת ואז לשהות בכאב החדש. ועד שמתרגלים שוב לעלות קצת, להכיר כאב חדש, אבל עוד לא לצאת החוצה. בא לי כבר לנשום בהקלה, אבל יש משהו נוגד אינטואיציה בכך שהדרך לשם עוברת בתחנות כאב שונות. קשה לי לסמוך לחלוטין על מדריכת הצלילה שלי שזו באמת הדרך לאוויר, שהיא דואגת שלא אטבע. תמיד נורא פחדתי מצלילה וטביעה, גם בעולם האמיתי... נעמה.

אודי, היא צריכה גם לסמוך עליי? מה זה אומר? לסמוך עליי ש...? אני מפחדת שיחד עם הגנות והתנגדויות אשמוט גם משהו שיהרוס אותנו, אותה. אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליי. מה זה אומר לסמוך עליי אבל לא רק להישען עליי? נעמה.

משהו שכתבתי פעם..אולי יתאים גם לך נעמה יקרה. כל שאת רוצה לעשות הוא לנשום רגיל, ולנשוף את האוויר לאט לאט החוצה. לתת לגופך להרגע, ולחום להתפשט. כל שאת צריכה הוא... להיות מצויידת בחום ואהבה כדי שתוכלי לצעוד קדימה בבטחה, לחוש עטופה בתוך ים סוער, להרגיש את היחד, גם כשאת לבד, לקבל רגיעה ושקט סימן ואות. להגיע לעיתים עד הקצה כדי לדעת שמישהו חשב עלייך בכל זאת.....

תמיד נעים כשאת חולקת שירים שלך... נראה לי שאני בימים שמתלבטים אם להיות עטופה בחום זה להיות עטופה בכבלים שמורידים למטה. אולי אני לא ממש בטוחה שיחשבו עליי, קצה או לא קצה.

הי נעמה יקרה, חשבתי על דימוי קצת אחר שמזכיר לי את הכיוון שלך - חולת אנורקסיה שמתחילה לאכול, שרוצה כבר לאכול, שרעבה במודע, שמוכנה לאכול את עוגת הקצפת (צד אחד בה, לפחות), אבל הגוף-נפש שלה עדיין לא מוכנים לעכל, ובוודאי שלא מנות גדולות. ויש דמות מטפלת מקצועית ששומרת עליה מפני הניסיון לגעת במה שהוא עדיין יותר מידי. הרבה יותר מידי. ככה דמיינו המטפל ואנכי את דרך הטיפול שלי. השלבים שכבר רוצים, אבל 'אסור' מאד כואבים. ותראי, תתכנה טעויות, אבל בואי נקווה שלא ברמה פטאלית. בשביל זה באמת יש מקצוענים שמקטינים את הסיכויים ל'נורא מכל'. איתך, סוריקטה

היי לך יקרה, כנראה שזה דימוי קולע, אבל אני לא מסוגלת לעכל (...) דימויים של אוכל. מרשימת המילים שאסור להכניס לפגישה. עם כל ההיגיון שמדבר כנגד, אני מפחדת מהרס בלתי הפיך שעלול להיגרם, לי, לה, משהו כזה. מעולם לא הצלחתי לקבל את העובדה שגם בעתות משבר המבוגר האחראי ידע מה לעשות. נעמה.