הנה אני

ברוח אחר הצהרים שנכנסה אל החדר בדיוק באותה השעה מבעד למסגרת המלבנית של החלון בעוד הבית הומה קולות ילדים וציוץ הציפורים מבחוץ מתגבר ידעתי שהכל ימשיך כשהיה, עולם כמינהגו ינהג, לא יוותר מקום להסתתר מפני כל הרוע הזה שסביבנו וחלקת גן העדן ניפרצה לעד. נשארתי יושבת על המיטה יודעת שהכל שברים חדים, שאיני מוצאת נחמה בפינות עגולות או חיבוקים אוהבים, שהרעל הזה שנשקף מעיני כמביט על העולם מרעיל את המים החיים של היקרים לי. הנה אני ישובה על מיטה, רוח הערב, כתיבתי רהוטה, מאותה המסגרת אותה התמונה של ענפי האלון, נדנדה, שקדיה מגיעים עד אלי אבל אין נחמה. תודה אודי