פורום פסיכולוגיה קלינית

רשמה פה מישהי להגביל כמות הודעות ואני בעד. אני אפילו בעד לחסום את שם המשתמש שלי פה באופן גורף. לא בטוחה שהכתיבה שלי פה משרתת משהו טוב. עמכם הסליחה על ההצפות.

את אהובה ויקרה, עם. ולמרות. רחל.

את רצויה כאן מאוד ואהודה על חברות הפורום, אני חושבת שכל הודעה שלך חשובה בפני עצמה, גם אם את מקבלת תגובות של די כבר לחפור, הרי הפגיעה בך היא קשה מנשוא ואם הכתיבה בפורום עוזרת לך לשחרר את הסערה שמתחוללת בתוכך אפילו במקצת, אז למי איכפת שאת מריבוי ההודעות?! תמשיכי ללכת עם האמת שלך, כי רק את יודעת מה טוב לך. שירן

הפסיכולוג שלי לא הפסיק "לאהוב" אותי ואכפת לו מאוד מאוד (אולי לצערי). אני מחפשת בנרות תירוצים שונים ומשונים על מנת לעזוב את הטיפול המכאיב הזה אבל הוא מטרפד לי את התוכניות. בכל זאת אני שונאת אותו. במבי חכמה ויקרה, איך את מסבירה זאת??? אגב, אני ולוריטה הן לא אותה הכותבת. הזדעזעתי ממה שלוריטה כתבה (זה ה - פחד הכי גדול שלי בעולם) והייתי חייבת לשמוע האם אודי חושב שזה לגיטימי.

ראשית, תודה על ההבהרה..היא היתה מאוד חשובה עבורי.. כל דבר קטן מצליח לערער לי את הריצפה לגמרי..וואוו. פעם אם אני זוכרת נכון,סיפרת שאבא שלך מאוד אהב/אוהב אותך ומעניק לך יחס מיוחד..ואותו אב שאהב.פגע כל כך.. ייתכן, שאת מפחדת משחזור יחסים כאלו עם המטפל ?? את מתארת את האהבה והאיכפתיות של המטפל, ייתכן שהרצון לברוח ,החשש הגדול זה שהדמות האוהבת והאיכפתית ,תפגע כל כך עמוק.. ייתכן מאוד שאני טועה בגדול.. ושוב תודה לך נטע על ההבהרה..

מצאתי את עצמי קוראת כמה ספרים על ושל וויניקוט, על הנושא של תסוגה לתלות.... בילדות שלי קיבלתי הרבה תפקידים, חוץ מלהיות עצמי. ואולי החסכים שלי היום נובעים מאותו מקום....(ומעוד..:( ובגלל האישיות שלי ושל המטפל שלי, לא התאפשר המקום הזה של להיות תלותית בו, או אפילו להזדקק.. ואני מרגישה שזה כבר מעבר לרצון. לא יודעת מה זה. להזדקק. ורוצה. להניח את הראש, ושמישהו שם ידאג. שלא צריכה לפתוח כל חלקיק שנייה את העיניים לראות שלא פוגעים בי, שרואים אותי, שאני שם. בטיפול אני לא אפשרתי, ושכן אפשרתי ושכן ביקשתי שיהיה שם - הוא כבר לא היה שם... ועכשיו כבר מדברים על הסוף יותר מידיי...(זה גם מציק לי....או שממשיכים ממשיכים, או שעוזבים ודיי....!) אני לא רוצה לבוא אליו ולהגיד לו "לא אפשרתי לי להיות במקום הזה הנזדקק, לא נתת לי את המקום הבטוח" - כבר אמרתי לו את זה יותר פעמים, ונמאס לו שאני מתלוננת...(אולי בגלל זה הפסקתי להתלונן ומראה לו כמה אני מסתדרת עם הכל?) ומצד שני, אי אפשר לבקש ממטפל, שייתן לי את המקום הזה..או שזה קורה או שזה לא קורה... האם יש טעם לפתוח את זה איתו, ואם כן, איך?... או שפשוט לסיים את הטיפול בנחת, ולחפש יום אחד מטפל אחר שאולי יאפשר את זה, ואז אולי אצליח לבנות יותר זהות משל עצמי????... רחל המבולבלת.. ו.... אודי, אני... מעריכה המון, את נוכחותך, מילותיך...

אודי, תקשיב - אני שונאת אותו!!! רוצה לנער אותו ולצרוח חזק חזק. אני באמת חושבת שהשתגעתי. אני מאשימה אותו ואת הטיפול הפסיכולוגי המטומטם הזה!!!!!! אני שונאת את כל הפסיכולוגים (חוץ מאותך אודי). מצטרפת למימה - הלוואי שכולכם תשרפו באש (חוץ ממך אודי). אתם עושים לאנשים טיפול שורש ללא הרדמה. אתם סדיסטים ואנחנו מזוכיסטים שמשלמים לכם על זה. דפוקים אנחנו. באמת שדפוקים. נטע.

יש לי קושי בויסות, בגלל זה אני בטיפול... אגב, תדע לך שכתיבה "משחררת" כזו שנתפסת כתוקפנית ואלימה, עוזרת לי לעיתים להימנע מפגיעה עצמית: אני מפנה את הזעם כלפי חוץ במקום את הזעם כלפי פנים. רק שבד"כ אני כותבת לעצמי ולא משתפת פה כי הצדדים הזועמים האלו שבתוכי מאוד מבהילים אותי. אגב, אני מסכימה שנוסיף לרשימת הפסיכולוגים הטובים את הפסיכולוגית של במבי, של מיכל ואת המטפל של הילה. אתה רואה, אני נדיבה היום! נטע.

ויכולה לתאר לעצמי כמה קשה מה שאת עוברת. מאמינה שלא לעד ימשך ככה ויהפוך יותר נסבל בהמשך והמטאפורה שלך מצויין- כמו טיפול שורש בנפש בלי הרדמה. הם חושפים שם את המצבים הכי נזקקים של הנפש.

לעזרה לאחרים? לדעתי אתם מקדישים את חייהם לאהבת המקצוע וטיפוח הזהות המקצועית והסיפוק לאגו שזה נותן. אנשים בלי כסף שלא יכולים בכלל לממן טיפול הם אפריורית בלתי נראים ובלתי קיימים עבור הקליניקה הפסיכולוגית.

נטע, שמחה שכללת את המטפל שלי בתוך רשימת המיטיבים...... הוא לא יצא לחופשה בשלוש שנים האחרונות. לא בקיץ ולא בחגים. וזה בעיקר בגללי כי הייתי זקוקה להחזקה צמודה. השנה הוא נוסע לשבוע ואני מפרגנת לו מכל הלב. מימה, מה הקשר בין התמסרות למטופל לבין טיפוח אגו? הילה

אודי, אני בשלב אחר בטיפול. הצלחתי להיפרד מהסבל ומההתקרבנות. לעת עתה. אפשר לאמר שבעבודה בתקופה האחרונה יחסית בסדר, וגם במצבי רוח כבר הרבה פחות מנהלים אותי, המצב הכלכלי משתפר. אפילו בקשר לילדים מתחילים לראות את האור. וזה אמור לשמח אותי. אבל-;(((( בטיפול אני פחות כאובה ומרגישה שזקוקה לו פחות רגשית. ונכון שהוא אומר שהוא שם. ושהוא לא עוזב בטוב וברע. ובכל זאת אני חווה סוג של פרידה ממנו. למרות שהוא שם וממש שם. ברור שיש עוד לאן להתקדם. וכולי וכולי...... אודי- אתה מבין אותי???? מבין מה אני אומרת???????? במבי- את גם עושה אנליזה, אשמח לשמוע ממך. ובכלל מה שלומך יקירה? ובכלל כל מי שמזדהה עם מה שכתבתי ובכלל. הילה

אני אצל אמא צביה 5 פעמים בשבוע , וזה מרגיש לי נכון. את יודעת ? בחודש האחרון, היו עומסים גם אצלה וגם אצלי בעבודה שהצריכו שינויים בזמני הפגישות שלנו. אמא צביה התעקשה על ה 5 פגישות , וקרה שנפגשנו פעמיים ביום (עם הפסקה של מס' שעות ) אמא צביה צדקה. מרגיש לי ריצפה, רוגע כזה.. אני לא מצליחה לראות את עצמי כמה ימים ללא אמא צביה. אני קשורה אליה ממש כמו בחבל הטבור. חיבור כזה שמשרה רוגע, בטחון, ריצפה כזו. חיבוק-במבי.

אהלן, אבקש להתייחס ברצינות לשאלה. ערב טוב. אני בן 22 מדבר בשם חבר טוב שלי, שטען בפני שצילם עצמו בווידאו בדרך לא הכי צנועה. הוא חושש שמא גלשו סרטוני הווידאו בתוכנת ווטסאפ לאיש קשר אחד או יותר. למרות שהוא הסתכל ווידא שזה לא קרה באותו זמן, הוא ממש בפרנויה. זה קרה לפני מספר חודשים. באילו דרכים ספציפיות (טכניות) אפשר לדעת שזה לא קרה?

שרשמתי שאלה נוספת בשרשור הקודם שכנראה לא ראית. ואם תשים לב, ההודעה בשרשור החדש יותר מורכבת בסופה בשאלה אחרת. תודה.

אני באמת לא מבינה. אודי ביקשתי עזרה. ביקשתי עזרה ולא מוכנים לתת לי אותה. למה אודי? למה? אם יכולתי לעזור לעצמי בלי העזרה הזאת אתה לא חושב שכבר הייתי עושה את זה?????????????????. למה אתם לא מוכנים לתמוך מתי שצריך את התמיכה הזאת? אודי תסביר לי למה. אני לא מצליחה להבין. זה בכוונה? עושים בכוונה? זה 'קריז' כזה? 'גמילה מהשד'? מה זה אודי. למה לא מוכנים להעניק עזרה לבן אדם שמבקש אותה? למה אודי? אני לא מבינה.

בשביל מה שאלתי? תעזור להבין.

די, אי אפשר כבר יותר. מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שפשוט כבר לא יכולה לעמוד בזה. רוצה להרים ידיים ולומר די. תעזבו אותי. לא רוצה יותר כלום. לא יכולה, לא מסוגלת. לא מצליחה לצאת ולקום ולעשות. חשבתי היום אולי אני בדיכאון, אבל לא נראה לי שזה הכיוון. פשוט חסרת כוח ומרץ ורצון והכל. ואגב אני לוקחת כדורים... ניסיתי היום משהו, כבר לא יודעת אם בגלל שאני מפחדת או שיש סיבות אובייקטיביות ללמה לא. מרגישה שכבר לא יודעת מה לעשות...

אין סיכוי שאפרט. ואולי זו פעם ראשונה שאני כותבת הודעה כזאת. (המטפל כמה שבועות בחו"ל ועוד קודם לא יכול היה להיענות אליי כי היה חולה מאד) סוריקטה

אל תפרטי אם את לא רוצה.. תהיי כאן.. אל תשארי עם המצוקה לבד. בבקשה.. תהיי פה איך שנכון לך. אם את צריכה/רוצה משהו, בבקשה ממך-תאמרימה את צריכה/רוצה. אל תשארי עם הקושי לבד. יש פה הרבה בנות שאוהבות אותך. שאת משמעותית עבורן. וזה לא משנה באיזה מצב צבירה שאת. אוהבות אותך בכל מצב שאת. שלך-במבי.

היי אודי, שלחתי הודעה למטפלת ברגע של דחף וגעגוע שמזל שהיא איתי.. שקשה לי מאוד בתקופה האחרונה ושמי היה מאמין שהיא תיכנס ללב הנעול שלי... ושניה אחרי ששלחתי את ההודעה הרגשתי חשופה ופגיעה והצטערתי ששלחתי.. פתאום אני מתחילה לחשוש שאולי היא כועסת ששלחתי לה או שהיא מגחכת לעצמה ואומרת לעצמה מה המטופלת הזאת חופרת לי או למה היא חושבת שאני באמת איתה.. יש לה בעל ילדים חברים תחביבים.. למה ישר שהרגשתי שהיא איתי ושלחתי לה את ההודעה והכל פשוט התבטל לי בבת אחת.. איך אפשר להסביר את זה? ואודי האם אתה היית כועס על מטופל ששולח לך הודעה כזאת? תודה

אודי, לא מצליחה להבין. נטע ולוריטה הן דמות אחת ??? שתיהן כותבות על המטפל/ת (לא זוכרת) שמפסיק להכיל. כבר לא אוהב. יש הקלטות ??? של מי ?? ובשביל מה /מי להקליט ??? אודי, יכול להיות שיום בהיר אחד אמא צביה תסתכל עלי במבט מזרה אימים ותגיד לי : זהו! הפסקתי לאהוב אותך, אני לא יכולה להכיל אותך יותר.. הקלטתי אותך אומרת ?????? אודי, מה קורה פה ???? ואתה יודע ? אני כבר פוזלת בכל הגוף מהתנועות הקיצוניות של מימה.. רגע אחד, מימה מביאה תקווה, ואני שמחה .. ורגע אחרי זה קללות ודברים איומים על כל הפסיכולוגים. הכללה מוחלטת. כ-ו-ל-ם ! גם אתה, גם אמא צביה. כולם איומים.. האוזניים שלי כבר ממש נתלשות מהמילים האלו. אני לא יכולה יותר עם זה !!!!! די !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אמא צביה מדהימה בעיני!!!!! אתה מדהים בעיני !!!!!!! לא יכולה עם זה יותר !!!!!!!!!!!!!!!!!!! די כבר מימה. תפסיקי עם כל ההכללות והקללות על כל הפסיכולוגים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני משתגעת !!!!!!!!!!!! מה זה ההקלטות של נטע/לוריטה (?) מי מקליט ??? אודי, תגיד. מה קורה פה בפורום ???????? אודי, תשמור פה. מרגיש פה לא בטוח פתאום..

במבי, בידי ההחלטה אם לפתוח את ההודעות של מימה, ואני אכן פותחת וקוראת מתוך אימפתיה למצוקותיה, ומה שאני רוצה לומר זה שיש עוד אופציה למי שלא מעונין לקרא את מה מימה כותבת. וכאחת שקוראת כאן מידי פעם יש לא מעט מבקרות קבועות שחוזרות ומתלוננות על מצוקות קבועות שזה בהחלט לגיטימי בעיני, הסבל והתלאות שמביאה לכאן מימה והדרך שהיא בוחרת להביא אותם לכאן,הוא לא פחות מסבלם של האחרים,רק בגלל שהיא משתמשת בסגנון הכתיבה המיוחד לה, על אותו סגנון אפשר אולי להתוכח, ומי שלא מתחבר לזה יכול תמיד לדלג. ולגבי ריבוי ההודעות , אני נתקלת בהצפות גם של משתתפות אחרות , (מבלי לנקוב בשמות כמובן)ומימה לא יוצאת דופן מהבחינה הזו.אז לדבר על הגבלה במספר ההודעות רק מפני שמדובר בהודעותיה של מימה , מעורר תהיה ודי צורם.. מה גם שהפורום הזה ידוע ביחסי התמיכה והאימפתיה הניתנים זה לזה, או יותר נכון זו לזו.

אולי כדאי להגביל את מספר ההודעות שכל אחד יכול להעלות ביום? למנוע התשה והצפה של כל הצדדים...

בשקט בשקט, היה לה אתמול יום הולדת. הילה

(ואולי בקשר להודעה החדשה יותר - הופ, הופ, טרללה, הנה היא גדלה?)

האם בטיפול פסיכולוגי מאלפים אנשים מבחינה רגשית? הכי כופים על הכמיהות שלהם תסכול ומצפים שיישרו קו עם חוקי הסטינג- זה לא סוג של תהליך אילוף? כאשר מה שמאפשר אותו זה ההקשרות למטפל?

שלום, רציתי לשאול -כיצד נקראת ההפרעה/מחלה בה אדם ממציא מאורעות וסיפורים על חייו , מרגיש אותם פיזית וממש חי אותם.. תודה מראש

אודי, האם לדעתך זה לגיטימי להגיד למטופל "קשה" שכבר לא אכפת לך ממנו? שאתה כבר לא אוהב אותי ומתקשה להכיל אותו? (תחשוב שאתה שומע הקלטה של פגישה טיפולית, ושומע את המילים הללו במדויק, כך שאי אפשר "להאשים" השלכות ופרשנויות של המטופל המופרע). עכשיו בוא נשאל את זה קצת אחרת - האם זה לגיטימי שהורה יגיד לילד שלו שכבר לא אכפת לו ממנו? שהוא כבר לא אוהב? האם לא תייעץ להורה כזה ללכת לטיפול בעצמו ולהדרכת הורים מפני שזה נחשב לסוג של התעללות רגשית של חזק בילד פגיע ונזקק? אודה לתשובה כנה נטע.

אודי איך זה מסתדר שבכל מקום כצרכן כשאתה רוכש משהו, ובוודאי משהו יקר, אז יש אחריות שאתה מקבל למוצר/שירות .ואילו בטיפול פסיכולוגי המטופל שמשלם אפילו לא מבין על מה הוא משלם והמטפל לא מספק שום אחריות ביחס לתועלת הטיפול או תוצאותיו. איך זה מסתדר? ובייחוד במקרים שאולי נותרו משקעי נזק אז מגלגלים מטיפול לטיפול. אודי איך זה מסתדר? למה מנשלים את המטופל מכוחו כצרכן כשזה מגיע לטיפולים פסיכולוגיים? ובכלל למה מסבים לאנשים חוויות של חוסר אונים וחוסר שליטה 'באובייקט'? למה עושים את זה? מפגישים אנשים עם חוויות של חוסר אונים וחוסר שליטה, בכך שהמטפל עומד על הגבולות וחווית יכולת ההשפעה של המטופל נגזלת ממנו. מי אמר שהגבולות בטיפול נחוים כמשהו שהוא כורח מציאות. אני חויתי אותם כאינוס כוחני שהמטפלת כפתה על נפשי. למה עושים את זה? עד היום לא הבנתי למה. למה אודי?

אודי איזה מן הורות צריך לספק כדי שבעתיד יהיה לילד/בוגר תחושה ברורה של רצונות ושאיפות משלו?

השפיע על זה עניין בכלל אחר. מישהו שלא קשור לטיפול או פסיכולוגים הגיב לי למשהו אחרי כמה ימים שלא הראה שום יחס וכנראה קיוויתי שיראה יחס כלשהו וכשעשה את זה שיפר לי את ההרגשה.

אודי למה זה קורה ומה עושים? גם ככה היא מתעלמת, אז למה אני לפעמים מוצאת את עצמי בנקודה הזאת שוב ? ומה התפקיד שלה פה? האם זה נכון שהיא מתעלמת? זה מה שהיא צריכה לעשות? למה אני נופלת למקום הזה? מזכיר קצת בולימיה שמחליטים "ממחר אני אאזן את האכילה שלי' אבל אז נופלים לאכילה בולמוסית שוב . כאילו הפסיכולוגית הזאת נהייתה 'הסימפטום החלופי' . הנפילות שלי קורות בהזדעקות הפתאומית אליה בהרגשה שלי. בייחוד שהיא סיפקה לי חוויה טיפולית 'בלתי מעוכלת' . מה עושים? אודי למה אין לכם שום אחריות כלפי המטופלים? תראה כמה זמן אני תקועה ואין שום מענה שהיא יכולה לתת חוץ מהתעלמויות כדי אולי לסייע לי לעכל אחרת? אני לא מבינה את ההתעקשות הזאת שלא לעזור לי. ואפילו אתה אומר 'אני לא מתיימר לעזור'. אז איזה מן מומחה אתה? אתה פסיכולוג ואנשים פונים ומשלמים כסף כדי שתעזור להם לא? אז גם היא, חשבתי שהיא אמורה לעזור לי. אני לא מבינה. אודי אתה מצליח להבין את ההרגשה שלי ? זה מרגיש לא אנושי :/ אז למה אתם לא עוזרים ככה שירגיש אחרת? נמאס לי להרגיש ככה. היא העבירה אותי טיפול אנליטי וגרמה להשתחזרות טראומטית, היא צריכה להיות אחראית להפוך את כל העניין ל'ניתן לעיכול'. איפה האחריות שלכם? תחזירו לי תחושה של ערך עצמי כדי שאוכל להפגש עם אנשים בעולם הזה ולתת להם להתקרב אלי ולהכיר אותי ושאוכל להתקרב ולהכיר אותם בעצמי בלי למות מבושה בזמן שאני מתחזקת מולם 'עצמי אסוף לכאורה'. אודי יש לכם אחריות כלפיי! גם אם אתם מועלים באחריות הזאת השכם וערב, כולל הפסיכולוגית הזאת, אתם מועלים ומפקירים אותי- מישהו מכם צריך להצליח לעזור לי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי ולרגיש נוח עם זהות נורמלית שאפשר לקיים איתה מגעים אנושיים ספונטניים נורמלים בעולם הזה ולא הרגשה של בושה. ואולי לאנשים אחרים לא באמת אכפת אם יש לי נכות או היו לי קשיים על רקע נפשי? אולי זה רק בראש שלי נתפס עכשיו ככזאת בושה גדולה? אודי אולי זאת בושה רק בראש שלי ואף אחד לא ישפוט אותי לרעה בגלל זה? מה אתה חושב?

מימה,אף מטפל אינו מלאך.יתכן שהיא טעתה במשהו.את לא טועה? ףא מטפל אינו רוצה שתתביישי ממנו אלא להפך.הטיפול הוא מקום הכי בטוח להלחם עם הבושה הזות...כמה זה מוכר לי...כמה נלחמתי... אני מבינה אותך.זה בושה ששורפת אותך מבפנים עד מוות...אני ניצחתי אותה.מגיע לך גם!אבל רק את זות שיכולה לנצח בעזרת טיפול. לגבי אחריות,כל עוד שאת לא בטיפול,את לא מטופלת שלה.מדוע היא אמורה להתייחס להודעות שלך.או שאת בטיפול או שלא.אני מחליפה עם המטפלת שלי פעם פעמיים בשבוע כמה משפטים במייל.זה מתאים לשתינו.פעם כשכתבתי כל יום פה ושם כי לא יכולתי לשרוד את ההצפות לבד היא קראה אבל לא הגיבה כדי להעמיס עלי עוד יותר.אז כעסתי.היום אני מבינה שהיא צדקה.היה לי בטוח.ידעתי שהיא לא תענה שלא לא יחכה לתגובה בטירוף... את זרקת את הטיפול בתחילת דרכו ונשארת איפה שעזבת.לא בא לך לפעמים לחזור ולהלחם על עצמך? הנכות שלך זה רק בשביל נוחות.לאיש זה לא מעניין.את יכולה לבנות את עצמך ואת חייך ולשכוח על זה.אפשר לנצח פוסטראוומה ולחיות חיים הרבה יותר מספקים.מגיע לך. יש לך ראש טוב.תפעילי אותו למענך בחמלה ובנחישות ואל תוותרי. ועוד,נדמה לי שאנחנו צריכות לזכור תמיד שמאז שנשמנואת האוויר של העולם הזה אין ביכולתו של אדם אחד לספק את כל הצרכים הרגשיים שלנו...במיוחד בתקופות קשות שאנחנו כל כך זקוקים לאוזן קשבת ולתמיכה... בקיצור,הסבל שלך נוגע לליבי.ואני כולי תקווה שתרצי לקחת אחריות על עצמך,לגייס עזרה ולנצח את הגהנום... חלום,בתקווה

על התגובה שלך.

בא לי עדיין לפעמים לשלוח לה הודעות..אפילו שמניסיון קודם היא רק מתעלמת. למה זה קורה אודי? ומה עושים? איך עוברים הלאה באמת בלי לכעוס? שבזמן הטיפול אצלה התקשיתי להחזיק עבודה והיא התעקשה בכיוון ובסוף פניתי לביטוח לאומי עם הנכות ושיקום.. לא חשבתי איזה השפעה פוגענית תהיה לזה עלי מבחינת תחושת ערך ובעיקר בפן החברתי. אני חשה בושה מזה ולא תמיד נשמרת לי הפרטיות בעניין. אני לא יכולה לפרט אבל המידע מגיע לאנשים מסוימים שמכירים אותי ואני ממש מרגישה שקשה לי לא להרגיש בושה ומבוכה קיומית מהעובדה הזאת. שאני נתמכת ככה. האם הפסיכולוגית לא הייתה אמורה לשוחח איתי על השפעות אפשריות שכאלה לפני שעשיתי את הצעד? אז לא חשבתי על זה אבל היא פסיכולוגית. היא הייתה צריכה לחשוב על זה ולהתייחס למען שמירה עלי. שהחלטות יתקבלו ממקום מעוכל ומבין ולא באופן תגובתי שיצר זעזוע בדיעבד. מאוד קשה לי עכשיו. מרגישה תקועה. כלכלית זה עוזר באופן מינימלי אבל איך אפשר להתקדם ככה בחיים? לא יודעת למה/לאן לשאוף. יש לי הכנסה של איזה 3700 בחודש הכנסה מקצבה עבודה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך לחיות מזה ככה בלי לשאוף יותר לכלום? אני גם מתביישת שלא השגתי יותר בחיים. אני מתבאסת.

אודי, עשיתי עכשיו כל שאלון לאבחון עצמי שרק מצאתי, ובכולם התוצאה כמעט זהה - דיכאון חמור. זה אמין? זה אומר משהו ממשי? מה עושים??? זה מפחיד אותי ממש.

כתבת לי בתשובתך האחרונה..."אם צריך טיפול - זו המסגרת הבטוחה ביותר ללמוד על האופן בו אנו יוצרים את הקשרים שלנו". אבל...אני בספק לגבי הבטוחה ביותר...וביחוד לאור כל מה שכבר סיפרתי ושיתפתי בחוויה המאד טראוומתית מהטיפול הקודם שנגדע בעיבו כי המטפל כבר לא יכל היה להכיל יותר תקורה, ואמר מפורשות שכבר לא אכפת לו ממני ושהוא גם לא מוצא אהבה בתוכו כלפיי(ואחרי חלה המבטיחה),. אז איך זה מסתדר עם האמירה שטיפול זה המקום הבטוח ביותר??? ובטח כשמאז יש רק עוד יותר חשש, שזה שוב עלול לקרות כשדברים לא מסתדרים וקשים בטיפול הנוכחי ועם המטפל מזה כשנה,וגם לא בטוחה אם יכולה גם לסמוך ולהרגיש בטוחה ועם אמון לגבי האוטנטיות שלו כבר,ושזה בא ממקום אמיתי, ולא מתוך אילוץ תפקידי בשל הנסיבות. בקיצור בעיה.וקשה לי מאד.מאד.ומרגישה מאד לבד.מאד מתוסכלת.במועקה גדולה.וחסומה נורא.ואני בטוחה שהוא מאד מתקשה ומתוסכל גם. ומה הפיתרון לעזאזל כשיש גם ככ הרבה כעס ופגיעות גם ממנו,כמיהה ואכזבה שלא מצליחה לקבל מה שהיתי רוצה ושהוא "רק" המטפל שלי כביכול,ולא מעבר לזה. ??וזה מטריף אותי. הוא אמר שחושב שיכול להיות כתובת עבורי, אבל איך זה בא לידי ביטוי ומעבר לזמן הנתון והקצוב שלי, אם הוא לא באמת זמין לי כשצריכה .לא עונה לאסמסים,ורק קורא לדבריו(הרבה פעמים גם לא זוכר דברים שנכתבו),..וזה עושה בי שמות כל הערבוביה הזו,שמצד אחד כביכול הוא מרגיש שבא לקראתי המון(מבחינת הזמן והכסף ) ומנגד יוצא(מבלי שהתכוון לכך)שבעצם אין לזה תמורה הולמת מבחינתו לא כספית ולא של הוקרה.או משהו כזה...,גם אם לא יודה בכך שוב,ואני רק נסגרת כבר לא יודעת מה ממה שאומר נכון ואמין,ומה רק לשם האמירה התפקידית,והכאב עצום.עד בלתי נסבל.

ראית שאיחלתי לך שבת שלום?! עכשיו כבר יותר מתאים שבוע טוב (:

סגירת דלתות, ביטול אופציות, מחיקת אפשרויות. אני אלופה בזה.

אודי, אני מרגישה כל כך פגיעה עכשיו. פגיעה וחשופה. רוצה שמישהו או משהו "גדול" וחזק יעטוף אותי וישמור עלי רק שלא ברור לי מפני מי או מפני מה. אודי, חבל ששרדתי את מה ששרדתי, הייתי מעדיפה למות. לא להיות. זה בלתי אפשרי לחיות כך כאשר העבר אינו מרפה. הוא המית אותי. אומנם נשארתי בחיים אבל לפעמים מרגישה זומבי חי - מת. מרגישה שהחיים שלי הצטמצמו ואני עסוקה בלשרוד. ראיתי שכתבת פעם למילי, שהתאבדות של הורה היא טראומה עבור הילד. משהו איום, שבלתי ניתן להתאושש ממנו וזה מה שמחזיק אותי. הילד שלי. יצרתי חיים ואני מחוייבת להיות עבורו ולשמור עליו. אודי, עלי אף אחד לא שמר. למה אימא שלי לא שמרה עלי?

שלום לכם ולכל מי שיכול לעזור לי בבקשה שמי דורון אני בן כמעט 30 ואני יש לי בעיה שלפני 13 שנה מילאתי טופס לוטו שלא בדקתי אותו והיה זוכה שלא הגיע לפדות את הפרס ומאז עלתה לי המחשבה שאולי הפסדתי את הפרס וכל דבר שקורה לי מתקשר למחשבה הזו באופן מסויים ונורא קשה לי להשתחרר מזה ואני מרגיש ממש תקוע בחיים אני לא יודע אם בגלל זה או בגלל דברים אחרים אני רוצה שתייעצו לי מה לעשות כדי לעזור לי נורא קשה לי ואני דיי מיואש מהמצב תודה על העזרה בהקדם

אודי נעמה אמרה שאנחנו מדברים במורס באמת דייקת מאד אז אולי גם עכשיו תבין אותי במורס בלי מילים? סליחה, אודי יקר עמוס פה מאד. שני קווים עם חור ביניהם עם רווח באמצע . וכשאני קצת- קצת מפסיקה להרוס לעצמי-להאשים את עצמי וחוזר חלילה הכל נהיה כזה ריק ומאיים.. אגב. שלחתי הודעה להילה אתמול. או שהיא נעלמה או שמשהו בה היה נראה לך שכדאי לא לפרסם? אם כן אני סומכת על שיקול דעתך. נראה לי שזה יותר מדי מורס.. אני אסתפק בהחלט ב"שומע, עבור". ולך נעמה רציתי להגיד נראה לי ששתינו מעדיפות קצת לדבר במורס, במטאפורות, שלא יהיה חשוף מדי, מה את אומרת על הנטייה הזו? ונעים כשמבינים את המסר הסמוי וגם לא הורסים לך את הכיסוי.

(מסתבר שכשהחלופה היא ללמוד למבחן מבאס במיוחד, פתאום יוצאות ממני הרבה מילים. סכנה/הזדמנות של ממש...) זו שאלה טובה, למה מטאפורות, למה ככה. חלק גדול מזה זה בטח ההתכסות, ההסתתרות, כמו שאמרת. אבל אני שואלת את עצמי אם אני בכלל יודעת גם אחרת... יש אצלי הפרדה מאוד ברורה בין נעמה המתפקדת לנעמה הכואבת וכל גישור ביניהן מסוכן. זה משהו שמשתנה, אבל עדיין אני מסוגלת להגיד "עצוב לי" בפחות קושי מאשר "אני עצובה". משהו בדימויים ומטאפורות מרחיק את זה לעולם פחות מוחשי. אולי גם אם אני מדברת בחידות ולא מבינים זה בסדר, ומונע את הסכנה שבלומר מפורשות ולהיות לא מובנת/לזכות להתעלמות. אולי אין לי בלקסיקון את הביטוי הפשוט, הגולמי, הילדי, של רגש. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מרגישה קנאה כלפי מי שמצליח "פשוט להרגיש"... אבל יאמר לזכות הדימויים שלפעמים הם גם פשוט מבטאים משהו בצורה הכי מדויקת... איך הם משמשים כיסוי עבורך? או מפני מה? נעמה.

מרגיש לי ריק. שוב ושוב. באה לפגישה, דנה איתו על נושאים כאלה ואחרים דיונים שאין בהם טעם.. משתפת אותו בעובר עליי, שאפילו אני מרגישה את החוסר אותנטיות בקול שלי. שוב, בחמש דקות אחרונות, פותחת נושא מורכב.. ושוב, הפגישה נגמרת. והוא מביט אל השעון. ריק. בזבוז זמן, כסף, אנרגיה. למה את באה בכלל??? לכי לך. שנתיים של טיפול, ועדיין לא מאפשרת לו לגעת באמת בנפשי. רחל.

רציתי לומר לך שאם הייתי פותחת נושא בסוף פגישה תמיד היא הייתה פותחת את הנושא בפגישה הבאה אפילו שזה היה כאילו ביוזמתה כי הבינה שאני מחכה לשנייה האחרונה בפגישה וכך לעולם לא אדבר...אז זה עזר, כדאי גם לך לבקש שישים לב לכך ביחוד אם זה חוזר על עצמו...

תודה על התגובה.. אבל זה לא ישנה. היו כאלה כמה פעמים, והוא קולט אותי, והוא מנסה להחזיר אותי, אבל אני מעבירה נושאים בחכמה, שותקת, אומרת שיש דברים יותר חשובים... וסתם מדברת על הא ועל דא.... הוא כנראה חכם ממני, אבל אני עקשנית ממנו. או יותר מדויק, הנפש שלי. עקשנית. יותר. למה אי אפשר לשבור את החומות? או אולי אפילו להמיס אותם?.. רוצה להיות פשוט בקשר אמיתי. להיות. נוכחת. מביאה. או באמת ללכת. רחל.

כנראה שלא חיכיתי ובדיוק העלית הודעות, לא נורא שתי הודעות בנוסח קצת שונה :), קורה...תמחק את המיותר אם תרצה. מיכל

לך אודי, ולכולם, היא לא הועלתה...אולי תמצא בכל זאת? בכל מקרה אין לי כח לכתוב הכל מחדש...רק שהמטפלת שלי בחופש...תהיה פגישה עוד שבועיים ושוב היא תסע לעוד שבועיים...ושאתגעגע אליה... והתלות שמשתנה אצלי...זה כבר לא נחווה כמו פעם, אז לאחרות יש תקווה זה משתנה...היום יותר געגוע פחות תלות...והרי אודי מזכיר שיש משהו טוב בלהתגעגע..אז גם לבמבי ולנטע תודה שזכרתן אותי ומתגעגעת...והיה קשה...עדיין לא קל.. ואודי בהודעה שכתבתי ביקשתי חיבוק (כזה שמתאים) אז זה בסדר לבקש? אפשר? ואם תרצה להוסיף שיר יהיה נחמד.. תודה שהנך, שאתה כזה מסור ועונה בעקביות שלך באהבה (אפשרי?) מיכל

הודעתי שלא. העיניים שלי נפוחות עוד מהלילה. אודי, שתהיה לך שבת שלום!

היי חנה, מקווה שבסוף השבוע התחושה העיקרית שתישאר איתך היא ההקלה. (וסתם להגיד שכל פעם אני מזכירה לעצמי - חנה במילרע! :) ) נעמה.

וגם על השם! אני יותר טוב עכשיו... תודה

המטפלת נסעה, נתראה עוד שבועיים, אחר כך היא נוסעת שוב והפסקה של שבועיים נוספים...הרבה דובר על התלות במטפל וכמה שזה קשה...אני רוצה לספר לכם שהתחלתי להרגיש שאם אני נותנת לעצמי קצת להתגעגע, לא לכתוב לה בין פגישות פשוט לחכות שהפגישה תבוא אז יש לי קצת יותר מרחב נשימה...היא תמיד אמרה לי שעדיף לא להלחם בתלות, פשוט לכתוב או לקבוע פגישה טלפונית כשממש צריכה וכך היה בהדרגה... עדיין יודעת שהערוצים תמיד פתוחים, אפשר לסמס, לא תמיד תבוא תשובה...היא אמרה שהיא בוטחת בי שאם אני צריכה אני לא אסמס סתם. כמובן שגם כאן בפורם נוצרה סוג של תלות, לחכות לתשובות האחרים ושלך אודי...היא יודעת שאני כותבת כאן, לעיתים הבאתי את הדברים שנכתבו ואת תשובותיך אודי...המקום הזה הפך לי לחשוב ביותר עם הזמן. עם הזמן התלות פוחתת, מקבלת פנים אחרות...אולי באמת אין טעם להלחם בה? ואז יהיה לכם יותר קל לשחרר. אודי וכותבי פורם יקרים, עברתי הרבה בטיפול, זה לא קל, אבל הרווחתי ממנו הרבה, קשה לי לקרוא את מה שמימה כותבת, קשה לי לקרוא שמטפלים עוברים גבולות, זה עצוב, אבל אני רוצה לומר שיש מטפלים אמיצים!!! שמוכנים להקדיש המון שעות בשבילנו על מנת שנוכל לקום על הרגליים!! והמטפלת שלי היא אחת מיני רבים!! ואודי היקר והטוב זה לא מובן מאליו שאתה נמצא פה בקביעות ועקביות הכל כך חשובה לכלנו. המטפלת שלי היא אדם יקר מאוד לליבי וגם אם ניפרד תמיד יש דלת פתוחה, תמיד היא תשמח אם אקבע גם סתם כך פגישה או אם ארצה לעדכן.... ואני בטוחה שעוד מטפלים רבים חושבים כמוה ואין צורך בפרידה סופית (שלא כמו המוות)... אני לא נפרדת מהפורם, אבל כן מפחיתה ממנו, נותנת לעצמי את המרחב להזדקק פה כשצריכה ולכתוב כשארצה, יודעת שתמיד אודי יפרסם ואקבל מענה :), נטע ובמבי יקרות, שמחה ששמתן לב שכתבתי פחות, שמחה שאכפת לכן...במבי, גם אני מתגעגעת אלייך :) וכן, היה קשה ועדיין לא קל אך מרגישה פחות לבד ואולי בגלל ההרגשה הזו פחות נזקקת לה? וכבר לא מתכתבת איתה כמו פעם בין הפגישות. אודי יקר, התגעגעתי אלייך...עכשיו כשהמטפלת לא תהיי אנסה להרגיש את הטוב שבגעגוע :) אודי אפשר חיבוק? לא נראה לי שאי פעם ביקשתי ממך חיבוק, כמובן כזה שמתאים. תודה שהנך, תודה שאתה כל כך עזרת ועוזר בתקופות קשות, ואם תוסיף שיר זה יהיה נחמד. שלך באהבה (אפשר?) וכבר מתגעגעת שוב... מיכל

מיכל, כיף לקרוא אותך ככה. :) מעניין יהיה להיות איתך ב"ניסוי" שלך, לראות איך ירגיש הפעם הגעגוע, כשלא צריך ישר לבטל או למלא אותו. כמה דברים מרגשים וחכמים אמרת... נעמה.

תודה..באמת מעניין מה יהיה. גם היום שבו נפגש בין החופשות שלה הוא לא יום פגישה קבוע..

מיכל ? שוב היא נוסעת לך, חוזרת,ושוב הפסקה של שבועיים ??? מיכל ? היא לא עשתה את זה בפסח ?? עד כמה שזכור לי, כשאמא צביה נסעה לשבועיים וחצי בפסח,גם המטפלת שלך לא היתה. אני טועה ?? וואוו... אם אמא צביה היתה עושה לי דבר כזה ומבריזה לי שוב.. וואוו..לא הייתי מצליחה לשרוד.. איך את מצליחה ? כן.. כנראה שאת במקום שונה ממני בקשר שלך עם המטפלת.. אני נפגשת עם אמא צביה 5 פעמים בשבוע ,וזה מרגיש לי כל כך טבעי, רגיל, אם לא אפגש איתה אפילו נאמר שלושה ימים אני ארגיש שנפער בור ענק ללא תחתית שאפשר ליפול לתוכו..וליפול וליפול והנפילה לא עוצרת.. וואוו.. שמחה לראות אותך שוב.. חסרת לי.. שלך-במבי.

אכן כן, היא נסעה גם בפסח...פעם זה כנס, פעם זאת חופשה, אלו החיים...מגיע לה להנות גם לא? , היא סובלת אותי מספיק :) סתם... אני מנסה לפרגן לה הפעם, ואתגעגע ברור....זוכרת שאמרת לי לצלם אותה והרגשתי פאדיחה...אז יש לי תמונה שלה בנייד, מהווטס אפ שלה :) אז אני לוקחת אותה איתי לכל מקום....והנה תראי, התלות משתנה..את שמה לב? פתאום זה לא מרגיש כל כך נורא, אני יודעת שהיא תחזור, נפגש היא שוב תיסע...אבל עשתה מאמץ שנפגש בין הנסיעות ואני מודה לה על כך....אחרים לא יראו אותה אולי חודש... ואני כאן..גם אני כשאני לא כותבת עדיין כאן :) מיכל

הי, מוסרת ד"ש. (במבי מתוקה שלי – ראיתי). עדכון? המממ... בזמן האחרון אני סובלת למדי. ישנה רע מאד. חרדות, אגרסיות פנימיות. לא טוב, וממש נוצר מצב של בלבול ושכחה, גם עיוות בראייה ושיבוש בתפקוד. לא נעים. באופן תמוה אני גם יורדת במשקל. אבל עזבו. מקווה שזה משבר שיעבור (ואולי הכתיבה שלי פה היא כבר חלק מהדרך לצאת ממנו). יודעת גם שמעת לעת תמיד יהיו משברים. זה מה יש. אשמח לשמוע מילים רכות ומרגיעות שיחממו את הלב. אה, ועוד משהו של הערכה – אני חושבת שעבור יציאה מבית אבא ומבית אמא, במובן המטאפורי וגם הקונקרטי, שווה לשלם על פני שנים של עבודה קשה גם חצי מיליון ש"ח לעזרה מקצועית. בשביל השקט הפנימי הזה. להת' סוריקטה

סוריקטה, בא לי לשלוח לך דרישת שלום בצורת ציפור מקיפולי נייר, כזו שמזיזה את הכנפיים. אני לא בטוחה למה, אבל הייתי רוצה שהיא תסחב מילים חמימות. אני לא מוכנה להתעלם מהסבל והכאב שלך, לעזוב פשוט. לא קונה את זה... אבל מאמינה יחד איתך שיעבור, שאת יכולה לזה. ועד אז כואבת איתך-אותך, לעמעם קצת את המכה על פני יותר שטח פנים. את יודעת, הפסקה האחרונה שלך מאוד נגעה לי ולמקום שאני נמצאת בו עכשיו. לעזוב את ה"בית" כדי לפתח ולהבין בעצמך מה זה בית אמיתי בשבילך. כתבתי לא מזמן לנטע על "כואב מסוג חדש", ואני חושבת שהוא קצת (הרבה) יותר נסבל. כואב לא מתוך חוסר אונים של מציאות "בית" נתונה, אלא מתוך תחילת הדרך המעייפת. בברכת הקונה מטטה, נעמה.

סוריקטה הי, הנה, מרימה למענך את הכפפה.. טוב שיש אתנחתא בין משבר למשבר, וטוב שאת מוצאת דרכים נאותות ליציאה מאותם משברים. אבל נדמה לי שאת גם מרמזת ל'משברים ' גופניים וכאן לא הייתי מציעה לך לזלזל , לפחות, תבררי שמדובר 'רק' במשבר ...שגם עובר.. ברכות ובחיבה,(ובבריאות איתנה) ריקי.

תארתי לעצמי שאת לא במקום מלבב.. חושבת שאני כבר מכירה את הדפוס שלך להתחפר פנימה כשאת במקום קשה .. כאילו בא לי לבקש ממך לכתוב פה את כל "מלבושי" החרדות למיניהן.. לתת לחרדות ביטוי .כפי שהן. גם אם הן ללא מילים, סדר, הגיון, חוקים.רצף. כך, לתת להן מקום וביטוי בכל דרך שהן מבקשות.גם אם בריח, צלילים,צבעים ,טעמים או כל דבר אחר.. וכך לעשות גם עם האגרסיות.. תוציאי..כן, תקיאי אותן פה.. אנחנו-כ-ו-ל-נ-ו כאן איתך עם מה שתביאי.. את הרי יודעת עד כמה את אהובה, יקרה ומשמעותית פה . לי באופן אישי ,ולפי המשובים ,התגובות כאן, גם להמון המוני משתתפים אקטיביים ופאסיביים.. סוריקטה, זוכרת ? אני איתך. יד ביד.. את יודעת ? פעם, לפני שנים, ילדה אשה (זוכרת אותה ?) כתבה לי שהיא תשמח לשבת על ידי ליד המים הזורמים,בינות לעצים, בין האבנים ..נשחק עם אבנים קטנות,נקשיב ביחד למשק כנפי הצפור,לאלוות העלים,לציוץ הצפורים.נתבונן ביחד בשפירית שמוצאת מנוחה על כף ידי ..ננשום עמוק אויר נקי..ננשום עמוק..עוד ועוד.. סוריקטה אהובה,מסכימה שנצא לשם ביחד ? שלך-במבי.

מסכימה ששווה להשקיע....בכלל להתמיד ולהשקיע בטיפול היה מאוד שווה עבורי...הלוואי שעוד הרבה מפה יחשבו כך.

אהלן, אבקש להתייחס ברצינות לשאלה. בוקר אור. אני בן 22 מדבר בשם חבר טוב שלי, שטען בפני שצילם עצמו בווידאו בדרך לא הכי צנועה. הוא חושש שמא גלשו סרטוני הווידאו בתוכנת ווטסאפ לאיש קשר אחד או יותר. למרות שהוא הסתכל ווידא שזה לא קרה באותו זמן, הוא ממש בפרנויה. זה קרה לפני מספר חודשים. מה ניתן לעשות כדי לוודא זאת? ואיך ניתן להרגיעו? תודה.

במקרה וזה כן היה מתפרסם, היה אפשר להבין זאת? ע"י אילו סימנים?

הי אודי רציתי לברר כדי לדעת אם יש איזו בעיה אצלי במחשב או אולי פה באתר או שפשוט לא התפרסמו שום הודעות שנכתבו אתמול ,וגם לא תגובות מצידך, וגם לא איזושהי אמירה שלך על שאתה לא נמצא או משהו כזה.(בדרכ אתה תמיד מעדכן אם יש מצב שכזה)האם הכל בסדר וכרגיל? תודה לוריטה

עכשיו אחרי שהחלטתי שלא, אני רגועה. אבל פתאום אני כן רוצה וזה מה שקרה בדיוק בתחילת השבוע. גם שם לאחר שחיזלשתי רציתי שוב. אולי זו מעין נפילת מתח שכאילו תתן לי כוח לעשות זאת בכל זאת. בכל מקרה, אני לא אעשה זאת. אני מפחדת שזה שוב יקרה. ששוב ארצה ואז לא. זהו אודי. לילה טוב

זוכר שהתחלתי עוד טיפול-ממוקד? קשה בטירוףףףףףףף

אז נראה לי שאני מצליחה להירגע לאט לאט. מחכה שהחברה תחזור אליי אחרי שהיא קראה. לא רוצה שתשכנע אותי. פשוט לא רוצה. פה בסדר. יש דברים לא טובים, אבל אני כאן ולא רוצה משהו אחר. כאן אני לא לבד. וזהו. אולי אמשיך להתלונן על כל מיני דברים אבל אני לא יכולה לשנות עכשיו. זהו אודי, אני לא רוצה. לא רוצה. זה בסדר? אני רוצה להירגע. אודי, תודה שאתה כאן...אחרת הייתי משתגעת סופית. אני רוצה ללכת לישון

לא יכולה עם החוסר ודאות הזה. לא מסוגלת לקבל החלטה. מפחדת. וזה לא משהו שיכול להידחות יותר מדי. אווף. עכשיו אני בוכה. לא יודעת מה לעשות. מחר לא ישתנה כלום בהרגשה שלי. אודי, מה עושים? אני לא יכולה ככה. מפחדת לפגוע באחרים, מפחדת שיכעסו עליי, מפחדת שלא יהיה לי טוב. אני מרגישה פשוט דפוקה. אני לא רוצה כבר. אודי, אני לא יכולה לפרט.. אווף. קשה לי. אני לא מסוגלת להפריד בין הפחד שלי לבין מה שאני באמת רוצה. מה עושים אודי? מי יכול לעזור לי? ואין זמן. זו החלטה שצריך לקבל מקס' עד סוף שבוע. אולי בסוף יהיה טוב, אם אחליט, אבל אני לא יודעת. ואם לא? אני לא יכולה ככה. תעזור לי. לא יודעת מה לעשות. חשבתי שזה לא יקרה. כל רגע הדעה משתנה. אווף. לא יודעת איך להחליט ומה לעשות. מה ישקרה בסוף שאני אחליט שלא, כי אני לא מסוגלת אחרת. אני יודעת שבכל מקום יש יתרונות וחסרונות. גם במקום שבו אני נמצאת כרגע. אז למה לשנות בעצם? די כבר לא יכולה. אודי, מדובר בדירה. גרה עם שותפות. חשבתי לעבור דירה. למה? רציתי מזגן ויותר זול. מצאתי דירה זולה בכמה מאות שקלים לחודש. מפחדת שהשותפה שאיתה עכשיו תיעלב. אמרה לי במפורש שהכל בסדר. שאלתי אם היא תבוא לבקר אותי, ענתה שבטח ואפילו קצת כעסה ששאלתי. מפחדת שאם אלך עם החברה האחרת לדירה השניה, היא לא תהיה בדירה ואני אהיה לבד. וכשאני לבד, אתה כבר יודע מה קורה לי. וצריך להשיג חלק מהריהוט, אז אני אומרת לעצמי שאולי זה כבר לא שווה מבחינה כלכלית לעבור. אולי אצטרך הובלה. אודי, אתה יכול לעזור לי? כבר קרה בתחילת השבוע שסגרנו על דירה ואני ביטלתי. אני רואה את זה קורה שוב. הפעם לא סגרתי סופית, אבל לא יכולה. אודי, אני לא יכולה. למה.? אני מפחדת. מפחדת שאהיה לבד ולא יהיו לי חברות. אודי אתה יכול לעזור לי? מי יכול לעזור לי? אני צריכה עזרה עכשיו. זה קשה לי. אודי, אני עדיין בוכה. אתה מבין אותי? אני לא מצליחה להירגע. לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לעבור. למרות שיש כאן דברים שהם לא משהו וזה גם יקר. שם זה זול, אבל אם אהיה לבד? אני אל רוצה אודי. לא רוצה לעבור. אני מפחדת. מה עושים? אודי, קשה לי. אני כבר לא מצליחה לנשום עכשיו. אודי תעזור לי. טוב? אני צריכה עזרה. אודי אל תשאיר אותי לבד... אני צריכה עזרה. אני חשבתי שזה לא יקרה שוב. אל רוצה לעבור. אז אני אל אעבור. אודי, תגיד לי מה לעשות. טוב? שם זה גם יותר קומות ממני. אין מזגן. אבל שקט שם וכאן לא. חסר ריהוט וכאן אוהבת ממש את החדר שלי אולי אקנה מזגן וזהו? אודי, תעזור לי. קשה לי. לא יודעת מה לעשות. די אני לא רוצה וזהו. חשבתי ללכת שוב לראות אבל זה לא יעזור נאי פשוט מפחדת. אווף. אודי, עכשיו שלחתי מייל לחברה שאיתה בדקתי והעתקתי לה את מה שכתבתי כאן. יצאתי מהחדר בוכה והלכתי לזו שגרה כאן. אני לא רוצה לעבור. זהו. לא רוצה. אודי, זה בסדר? נכון שזה בסדר? אז מה אם זה בריחה? אני לא יכולה אחרת כרגע. אודי אני צרכיה שתעזור לי...

להתפייס עם הקיים. באמת

כל כך פחתדי שמצאו אותם מה עברו בשעות האהל הגהנום והפחד המטוףר האיהמ העיניים הקרועות הזיעה, היבבות, הגועל, המחשבות, האמונה, האלוהםי הזה שהלכו אחריו חדורים כדי שיראה להם למה מסוגלים בני אנוש. חרדה איומה תקפה אותי. הייתי שם, שלושה נגד אחת. הם דוברים את.שפתם ואני את שפתי, הם צןחקים ואני בוהכ, הם רואים אותי ןאני לא רוהא דבר, הם מתעללים בגופי ואני מצליהח למות עד יעבור זעם. הם בורחים ואני נותרת ראיה יחידה בזירת הפשע, שבה באין ראיות נמצאתי רק אני, ראיות על גופי וצלקות שאי אפשר להוריד, אפילו לא בלייזר הכי מתוחכם מהנפש. את דקות הגהנום עד לאיבוד התחושה וההכרה את האימה הזאת קשה לתאר. כל כך קיויתי שלא חסבלו, שלוהש נערים. ואיפה האלוהים שלהם שכנראה סובל מסאדיזם ומעלה נערים לעולה כדי להשתעשע בארץ ישראל השלמה. כולי איהמ ופחד וחרדה וצער גדול ובעתה. הייתי שם, שלושה נגד אחת. מה נשאר אחרי זה אם אל הרצון לא להיות לא להרגיש לא לחיות לא לשמוע לא להריח לא לכאוב. אתה יודע אודי? למה הבאתי לעולם הזה ילדים? כדי לגדל חרדות שהנה גם הם עלולים... אני לא חכוהל לחיות כהכ עם הםחד והתמונות החיות והבעתה... כי פחד כולם יודעים אבל בעתה... אתה יודע? אהת יודע מה שלושה חדויר שנהא יכולים לעשות לחילת אחת? אהת לא חושב שעדיף היה לה למות? אינ בטוחה שעדיף היה לה כך. עכשיו אינ רק מבקשת שיעזרו לי להפרד, בהסכמה, זכותי, זה לגיטימי, לא חייבים לקשור לי את הידיים ןהרגליים ולהגיד את נשארת, צריך לעזור לי להפרד. אם היה מישהו מבין שלא צריך לחיות אחרי דבר כזה ולא צריך להתאמץ לחיות חיים נורמטיביים, כל זה לא היה מגיע לנקודת העליבות התחנונים לעזרה והקרנת סרט האימה הזה 24/7. כל זה לא היה מגיע למטפלים שעוזבים כי קשה להם ומאלצים אותי להתמודד גם עם גודל האסון וגם עם נטישה. כל אלה מנת חלקי. אודי, תעזור לי? מילי

אני לא מסוגלת. מה שקרה לפני יומייםנקורה שוב. זה רק מראה לי שזה מפחד. בהתחלה חשבתי שאולי אני לא.ככ רוצה. עכשיונאני מבינה שזה מעבר. אני פשוט מפחדת.

הי דיברת על חוויית תלות שכנראה היתה נוראית בילדות המוקדמת,אבל לא היתה ברירה אלא לקיימה,כדי לחיות,לעומת עכשיו שניתן כביכול לחיות ללא התלות,אבל החוויה הקשה של אז עדיין נחווית דומה(אם הבנתי אותך נכון).אני מניחה ודי הגיוני גם,ובטח לאור דברים שהרבה פה בפורום שיתפו, שמדובר על חוויות אביוז קשות,ובטח כשמדובר בבני משפחה קרובים,שמעלו בצורה קשה מאד באמון הבסיסי שהיו אמורים לבנות, ואם זו התמונה, אכן ההשערה שלך נכונה ומסבירה את הקושי הגדול גם היום בהזדקקות בתלות,ובאמון שקשה מאד לתת ולסמוך.אבל...,אם זה לא המצב שהיה, ולא מדובר בהתעללות פיזית ורגשית בילדות המוקדמת, אז איזה הסבר ניתן לתת לקושי הגדול הזה בלסמוך,בלתת אמון בלהזדקק ולאפשר תלות?? האם זה חייב בהכרח להתבסס על חוויה נוראית מתקופת הילדות??וכשאין גם "סיפור" להשען עליו שנותן כביכול הסברים והצדקות למי שאני היום ומה שקורה לי, ההרגשה קשה עד מאד.העמימות מחרפנת והתלישות מוגברת.ומה עושים??ובטח כשגם לא מצליחה לתת לכל אלו מקום בטיפול בגלל כל אותם דברים שכבר הזכרתי והתייחסתי אליהם בהודעות הקודמות שלי.אני חוששת שאני לא יודעת ומצליחה להיות מטופלת וכמו שגם אמר הסיכולוג הקליני ההוא שהיתי אצלו בטיפול לפני כמה שנים.שממנו יצאתי עם טראוומה גדולה נוספת,ואחרי שהטיפול נקטע כולל הדברים הקשים מאד שאמר לי בסוף לעומת ההתחלה.(לפחות היה כנה)אבל כמובן שהחוויה היתה נוראית. ואיך ניתן גם לסמוך , אם המטפל שלך שאמור להיות המישהו הזה לסמוך עליו להתלות ולהזדקק לו ולתת בו את אמונך ,מתנהג כך ??? אני באמת לא יודעת מה להבין מהכל.יש ככ הרבה חורים ומלא פחדים שאולי משהו נוראי קרה בילדות ואני לא יודעת??? כן יודעת לספר וזוכרת שהיתה איזו אפיזודה חדפעמית כילדה,עם מישהו זר (סוטה מין)שהגיע פתאום בזמן משחק מחבואים שלי עם אחי ובני דודים בגינה, והתערב ורצה לשחק גם ולהתבא איתי, ואז במקום המחבוא עשה בי(או יותר נכון בעצמו כשאני ישובה עליו ) מעשה מגונה או איך שקוראים לזה.וכזכור לי לא פגע בי,רק אונן כשאני עליו,למרות שמשומה זכור לי שהשפיך הדוחה שלו יצא מהפה(לא מבינה את הזכרון הכאילו מאד מוחשי הזה) ונזל לי על הרגל והרגשתי דביקות וגועל נורא ואחכ רצתי הביתה וסיפרתי לאמא. זהו. האם זה מסביר את סיפור חיי?? או שמא יש עוד הרבה שאולי אני מתכחשת לו או שזה מודחק או לא יודעת מה....?? דרך אגב כמובן שהמטפל שלי יודע זאת, וחושב שהטראוומה הזו (בנוסף לשאר..)משמעותית ביותר. איכשהו אצלי זה לא נחווה כזה משמעותי שמסביר לי דברים. ואולי יש עוד, והוא נזהר מלדחוק בי?? אלא רק רומז...?אין לי מושג.ואין לי תשובות.והוא אומר שגם לו אין.אז..??...מרגישה כרגע מאד חשופה.אז אודי אודה מאד לתגובתך. תודה לוריטה.

היום מןקדם על כל ההודעות לא תחזור יותר אודי? אני מרגישה שכל משבצת שאני פותחת אליה, אתה משחיר. אתה יכול להשאיר קצת לבן? כדי שיהיה אויר לתשובות שלך, למילים שלך שךא הצליחו להגיע בזמן האחרון למרות שנכתבו.מה הבעיה שלי אודי? עכשיו רוצים שאלך לנוח שבועיים בבית חולים. זה לא פתרון... רק שוב להרים ידיים ולומר "פוס" לשגרה. פןסט וראומה אינה מחלה ורוצים לתת לי עוד ועוד תרופות.אני לארוצה, אני מנסה להבין מה הבעיה שלי והזמן עןבר בלנסות להציע לי דברים ,כאלה במקום להשתיק אותה, להכיל אותי להחזיק להחזיק להחזיק. לתת מרווחים למילים אחרות שיוכלו להכנס ולהסיס קצת את שלי או לסדר את שלי בסדר אחר שעושה הגיון. מה הבעיה צריך לאבחן כדי לטפל. בינתיים ממשיך מסע הפרידה שלי ויש רגעים שהוא נותן לי שקט

זה היה קצת כבוד לפגוש את הפסיכולוגית הזאת. באמת אשה משכמה ומעלה. ככ הרבה עשייה בחיים שלה. אודי שאמרתי שנתנו לי אבחנת 'גבולית' היא קצת השתאה ושאלה 'זאת אבחנה קשה. מי אבחן אותך?'. אז הסברתי לה את השתלשלות העניינים בערך.. קצת מעצבן שאחרי שהיא שמעה מה האבחנה היא טיפה ניתחה אותי לפי זה ופחות הקשיבה ממקום נקי. בכל אופן היא אמרה שהעבודה הנוכחית שלי מתאימה לי. אמרה שאני ידענית ואינטיליגנטית אבל לא יעזור לי עוד טיפול. שאלה מה אני רוצה מהחיים , מה השאיפות שלי.היה קשה לענות בבירור אם כי יש מושג קלוש רעיונית. היא אמרה לי על כל מיני דברים שסיפרתי שעשיתי למרות הקשיים שלי, למשל שלא מזמן יחסית יצאתי לגור מחוץ לבית ההורים, אמרה ש'יפה מאוד' ולא לוותר ושאמשיך לנסות בחיים עצמם ולא לחפש מענה אצל מטפלים בקליניקות. ממה שסיפרתי לה מאוד בכנות אמרה שיש לי בעיית גבולות ביחסים קרובים ושכנראה הלבדיות זאת חוויה קיומית שמלוה אותי מאז ומתמיד ועלי לחיות עם זה . היא חושבת שהפסיכולוגית לפי מה שתארתי הייתה צריכה להעיף אותי הרבה קודם ברגע חצית הגבולות הראשון ושמשהו בהתפתחות הטיפול לא היה אופטימלי. על כל פנים הרגשתי טוב שהלכתי. סיפרתי לה שהייתי בכמה הרצאות שלה ואני אוהבת לשמוע אותן ואולי בעתיד אגיע לעוד. היא בירכה על כך. היא סירבה לקחת ממני תשלום בסוף כי שמעה מה מצבי הכלכלי אז חשבה שזה לא לעניין כנראה בייחוד אולי לאור העובדה שמבחינתה לטיפול פסיכולוגי אין הרבה מה להציע לאחת כמוני. (לפחות היא כנה :p ) . וזהו. היא עודדה אותי להעיז לצאת לדייטים כי קצת הזכרתי את הנושא. אמרה שלא יזיק אם אתנסה בזה. והדגישה שאחפש קשרים עם אנשים במציאות ולא עם מטפלים, אה וגם אמרה שאני אובססיבית לפי מה שסיפרתי לה על היחס לפסיכולוגית ושיש לי נטיה למצבי רוח. נו לא חוכמה. גם אני יכולה לנתח ככה על סמך נתונים שימסרו לי. בקיצור... אני מנסה להמשיך הלאה אודי.. באמת. בחיים עצמם. עם כל הכאב שכנראה צריכה ללמוד לחיות איתו כי אין מה לעשות. יש גם שמחה לפעמים. היא גם אמרה שמצד אחד אני מרגישה נחיתות וערך נמוך מצד שני קצת התנשאות בתוכי על אחרים.. מכירה כבר את עצמי אבל זה נחמד בכ"ז לקבל הרגשה ממישהו שהוא לכמה רגעים מוכן להקשיב ולהכיר אותך. בזבזתי לה הרבה ממחטות נייר שם. קצת שאלתי אותה על ההכרה בנכות אם לספר או לא. היא אמרה 'למה לספר? רוב האנשים גם ככה לא יבינו על מה את מדברת'. צודקת. ולמרות שהיא פסיכולוגית במקצועה לא חשתי שום שנאה או זעם כלפיה ! רק הכרת תודה ואפילו זכות לפגוש אותה ככה אישית. הנה לך, אני לא כזאת מפלצת דו-ראשית אחרי הכל. רואה?? שמכבדים אותי אני יודעת לכבד גם. תאמין לי אודי. תאמין. איזה כיף להיות tipul free. משאיר קצת כסף בכיס לדברים אחרים. אעשה כמיטב יכולתי להצליח להנות מדברים אחרים מעכשיו. סבלתי מספיק. באמת. סבלתי מספיק. עם הקושי הפנימי אצטרך להשלים ולקבל. להמשיך למרות הכל. זה ה'קארמה' שלי כנראה. שיהיה. בא לי לפתח לעצמי תחביבים שוב ותחומי עניין. לא רק 'פסיכולוגיה פסיכולוגיה'. התגעגעתי לחיים ..

מצאתי את עצמי קוראת את דברייך .כל מילה ומילה. בקשב .בעניין.קצת במתח,מרותקת. את יודעת מימה ? לא יודעת מה בך בדיוק,אך לי את נכנסת עמוק ללב. אוהבת את הכנות שלך.איזה משהו בועט על ימין ושמאל ללא אבחנה.כמו ילד כעוס כזה שמכווץ את הפה והמצח ובועט. וברגע שמגיעה איזו אמא רכה שמבינה, פתאום הילד מתחיל לבכות,למשוך באף ,לנגב את הנזלת בשרוול. משהו כל כך אותנטי. מרגיש, ילדי, ראשוני. מימה, יש בך משהו מקסים בעיני.. ואני שמחה שפגשת את הפסיכולוגית הזו, ואני שמחה שאת מרגישה טוב יותר.מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד טוב.. במבי.

כרגע הקשר בעיקר מרגיש לאט ותקוע ומתסכל מאד,ולא לאט ובטוח..,ואיך גם אמור לצמוח משהו אחר ושונה,אם המתכונת הזו חסומה ותקועה וממחזרת את עצמה??למה שפתאום אסתפק במעט הזה ,בחלקיות הזו,במקום הזה שלי מולו?? וזה גם רק בגלל שמשלמת כסף וזו העבודה שלו.ויוצא שיש כל הזמן התנגשויות לוגיות ורגשיות שאני גם לא מצליחה ורוצה לדבר עליהם.אז איך בכל זאת מקיימים טיפול?והרי טיפול זה מה שישנו ומה שמופיע, וזה מה שישנו ומופיע ,אבל הוא רק תוקע.אז??? מעבר לזה,הרבה פעמים אני ממש מרגישה שקשר עם מטפל לא מקביל לקשרים אחרים בחוץ,מעצם היותו ככ חד סטרי.אז איך ניתן להקיש ממנו לקשר אחר ועוד ללמוד מזה??

אודי שלום, האם תוכל לענות לשאלה ששאלתי למטה בנוגע לתלות של המטפל במטופל? תודה

כילדה כל פעם שהייתה מתעצבנת ממני הייתה צורחת ומאחלת לי ללכת לעזאזל ולמות. הייתי מאחלת לה שתמות היא בחזרה. איזה מן הורות ..כיום היא לא מתנהגת ככה יותר. הבעיה שבילדות החוויות האלה הן בעצם 'ההזנה הרגשית' שמקבלים. עושה נזק.

אודי האמת שהתשובה שלך שאמשיך לשנוא עד שתשרפו באש הגהנום קצת הצחיקה אותי מרוב איירוניה. אכן הרגשתי ככה הרבה חח אבל גם ככה לעולם לא תשרפו בשום אש גהנומית מהשנאה שלי והחיים שלכם כאנשי מקצוע ממשיכים כרגיל , בניגוד לבחישות התקועות של עצמי. אין לי כושר הרתעה אמיתי כזה של 'לכלות בשנאתי' ככה שאני יוצאת די פאטתית פה עם הכעסים חסרי תועלת שלי. זה רק מכלה אותי בעצם. ובכלל עצוב לי כל השנאה הזאת. הייתי מעדיפה ללמוד מטיפול איך לחוש אהבה ולא שנאה. למרות שהייתה גם מידה של חיבה שם בלי קשר לזעם ואכזבות.. אוף . יש לך מושג איך מרפאים שנאה, או יותר נכון נחיתות ועלבון נרקיסיסטי? אתה יודע, מטאפורת האש השורפת מענינת. מישהן במשפחה שלי שני דורות לפני התאבד כך. שרף את עצמו למוות. חבל שאני לא משתייכת למורשת אחרת. איזה עץ משפחתי.. בטח אצלך במשפחה מלא אנשים רבי תושיה כאלה ומלומדים.. סתם ניחוש. אם כבר בניחושים עסקינן. היה יכול להיות לי גורל התפתחותי אחר אבל לא משנה כבר. מצחיק אתה. אני מדמיינת את עצמי עם קרניים כמו דרקון נושף אש. ממש.. אולי מזל שלכם שאין לי אש כזאת חח. במציאות אני אפילו לא מעשנת סיגריות.