פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי מהתשובה שלך לעיל בכותרת, לשאלתי האם במקרה שמטופל יפנה לחתום נכות בביטוח לאומי לצורך זכויות ושיקום- האם תדבר איתי על השלכות אפשריות על ערך עצמי ודימוי ומשמעות חברתית. ענית 'אדבר איתו על כח מה שהוא יהיה מוכן לדבר איתי". עכשיו בעיני זאת תשובה קצת בעייתית כי נגיד אתה לוחץ על מטופל לצאת לעבוד כי בעיניך כמטפל זו מטרה ראויה לאדם מובטל. והוא המטופל בוחר בדרך זו- שיקומית, כדי למלא אחד הנחייתך. הוא לא חושב על השתמעויות חברתיות כגון סטיגמה וכיוב'. ולאחר מעשה לפתע בבת אחת מתערער מן ההבנה שבעצם יש לו מן תיוג שכזה עכשיו- והוא חש 'למה לא הסביר לי המטפל' . האם זה לא התפקיד של המטפל ממקום של אחריות כן לדבר על הדבר הזה עם המטופל לפני מימוש ההחלטה כדי שיוכל לבחור אותה ממקום שקול ולא באופן תגובתי להנחיית המטפל 'שימצא עבודה'? או אולי לדבר על הבחירה הזאת בכלל, למה כך ולא אחרת? לדבר על חווית הקושי, שהבחירה תעשה ממקום של תיאום ושיתוף פעולה ולא חוסר הבנה של המטפל שהמטופל פועל באופן צייתני תגובתי להנחיית הסכמות שלו בלי להבין לגמרי משמעויות חברתיות של דברים. אודי אין פה איזה אחריות של המטפל כלפי המטופל?

היו כבר 2 פגישות. לא הצלחתי להוציא אותה מהראש במילא אז חזרתי. לדעתי היא לא נתנה לי טיפול טוב ששומר עליי, שמכיל אותי ברגעים הקשים מאוד שלו, היא נכשלה. היא הפקירה. זאת באמת דעתי האמיתית. היה שחזור מלא שכזה. אני לא חושבת שאמור להיות שחזור מלא וטראומטי. זה חייב להיות נסבל! אבל חזרתי, אחרי שנתיים! כי גם ככה היא לא יצאה לי מהראש. ולקח לה זמן לקבל אותי. היא התעלמה הרבה עד שהסכימה לבסוף להתייחס. אני מקווה שהיא לא תעיף אותי פתאום. איתה אי אפשר לדעת.. אני מנסה בעיקר לשנות את הזכרון האחרון של הדמות שלה. היא חייבת להפוך להיות אובייקט יותר טוב בזכרון שלי. עברתי הרבה סבל וייסורים בגלל שהיא לא נתנה לי את ההזדמנות הזאת. היא ממש הפקירה וגזלה ממני את הזכות לזכור אותה בטוב וממש העבירה אותי שבעת מדורי גהנום עם הנטישות שלה וחוסר הכלה והחזקה של דברים שעברו עלי. ומה שאיכשהו עזר לי זאת ההבנה בשכל שהכל שחזור רגשי שקורה ולא מציאות. למרות שגם עם ההבנה הזאת עדיין הסבל היה ממשי שם בחוויה. ועכשיו אני מקווה שהיא תעזור לי סוף סוף, באמת תעזור לי לסיים הכל בטוב ולהרגיע את כל השליליות. אפילו אין לי כח להאשים אותה על טעויותיה. למרות שהיה נחמד אם היא הייתה ענווה מספיק להודות ולא לנסות להתנער מאחריות כלשהי. הטיפול הרגיש כמו התעללות, שחזור או לא שחזור עדייו זה היה קצת מוגזם באיך שהיא לא הרגיעה את כל מה שפרץ וקרה שם. לפחות להרגיע, להכיר, להסביר. השאירה אותי לבד, הפקירה. ועכשיו חזרתי ותמיד יוצאת בהרגשה שיכל להאמר עוד הרבה שלא נאמר. כבר לא מתנגחת בה. התעייפתי. מתישהו היא תמצא דרך להעיף אותי, או שהכל פשוט יתמוסס מעצמו. הלוואי שיכולתי להאמין שהיא תדע לעזור. אין לי מושג.

אודי, אני מנסה להבין מדוע אתה אינך מאפשר קשר בין פגישות ואילו המטפל שלי כן מאפשר (ולא רק במקרי חירום). כמובן שהקשר בין הפגישות הוא למטרות "החזקה", והטיפול מתרחש בפגישות תוך התייחסות לתכנים שעלו (אם עלו) במיילים. הקשר הוא כן חלק מהחוזה הטיפולי והוא מדובר רבות. אז אודי, למה בכל זאת אתה כל כך מתנגד? אני מאוד הייתי רוצה להבין. אודי, גם חשוב לי שתבין שאני מכבדת את הזמן הפרטי שלו ומאוד מעריכה את המתנה הזו שהוא נותן לי. זה לא מובן מאליו. נטע.

נטע.... את בטוחה שאת כתבת את ההודעה הזאת ולא אני????? ואודי, חשוב לי מאד לשמוע את תשובתך....

טוב, אדבר על עצמי. אני ממש צריכה אותך! אודי, תוכל להתייחס לתגובות שלי אלייך מאתמול? (אתה מבין גם זה צורך שלי שתראה אותי..) אתה יודע, בגלל החופש ועוד כל מיני, יש קצת שינויים בשעות הפגישות שלנו. היא כאמור לא מוכנה שאשלח לה הודעות. אז יוצא שאני צריכה להתקשר אליה כדי לעדכן/ שנחליט. לא חשוב, מה שכן זה שאני "מרוויחה" שיחה איתה. הייתי צריכה להחזיר לה תשובה לגבי שני הקרוב, והתקשרתי אתמול בערב (אתמול בבוקר נפגשנו), חשבתי אולי כדאי להתקשר היום או מחר, כדי לדבר איתה מתי שארגיש שצריכה אותה יותר. זה קרה אתמול כי לא יכולתי לדחות ורציתי כבר לדבר. זו בסה"כ שיחה של פחות מדקה. אני ממש לא מדברת על שום דבר מעבר... אבל גם זה משהו. אתה יודע, שבוע שעבר התקשרתי אליה כי הייתי צריכה להזיז והיא על הדרך שאלה לגבי פגישה אחרת שלנו אם אפשר ג"כ להזיז. אתמול כשנפגשנו, רגע לפני שיצאתי שאלתי אותה: "אם לא הייתי מתקשרת לא היית שואלת אותי אם אני יכולה להזיז?" ענתה שלא נעים לה כי היא מרגישה שהיא זו שגורמת להרבה שינויים בזמן האחרון. זמנית למשך הקיץ פגישה אחת הועברה לבוקר ובנוסף, מס' פגישות אחרות הוזזו ביום ובשעה. חשבתי לעצמי שהיא ממש חמודה שהיא אמרה את זה. יפה מצידה. למען האמת אני יחסית בסדר עם שינויי שעות של פגישות, כל עוד לא מדובר בביטול. (זהו סיימתי להיום) אודי, שבת שלום!

אודי, למה החלטת להיות פסיכולוג? זה משהו שחלמת עליו כשהיית אודי קטנטן או "התגלגלת" לזה די במקרה? ומה זה עושה לך כשכל כך הרבה אנשים זקוקים לך? ואתה אודי, אתה דואג לעצמך? תשמור על עצמך! נטע.

כן אודי: מה זה עושה לך כשכל כך הרבה אנשים זקוקים לך ויש כאלה שאתה אפילו מהווה האויר לנשימה שלהם????

סוריקטה במבי מיכל חנה מילי הילה מימה נטע נעמה רחל סיגל גילת רוני מילים מאי עפרה ואודי... זה סיכון להקדיש הודעה מפורטת עם שמות כי אולי שכחתי בטעות משהי אבל באמת שרציתי לשלח לכל אחת ואחת מכן בנפרד את הקישור הבא, באהבה(אני מודעת לכך שהמילים האחרונות לא יתאימו לכל אחד אז קחו רק מה שמתאים לכם, אם בכלל): http://www.youtube.com/watch?v=s6bHTbekRic

תודה. יש משהו מרגש בסביבה הזו, של כל כך הרבה אנשים עם חיישני-רגש מחודדים (מידי?). כאילו המיומנים במסכות קולטים אותן מהר יותר, ובתקווה בחמלה, על אחרים. רוצה לספר משהו גם עלייך? רק אם מתאים, מסקרן אותי לפגוש בך. נעמה.

קודם כל מילים, אל תכלילי סיגל זוכה לתגובות, במבי ענתה לה וגם אני, לא ממש לטובה אמנם, אבל קבלה יחס :) אף אחת כאן לא דחויה, לא אנדר דוג ולא בטיח...נכון אודי? וחוץ מזה סיגל נחוות אצלי כאחת שרוצה לעזור, אחת שקרובה למקצוע הטיפול ולומדת מכלנו :) היא העידה על כך...ולא אחת שצריכה להעזר ממש בפורם או בנו....ומי שרוצה להתייחס או לומר לה אומרת לה, היא לא דחויה! והנה גם סיגל הודתה שאינה מרגישה כזו... סיגל תתקני אותי אם אני טועה. כרגע אני במצב קרבי קצת....אולי פתאום מקנאה בכן או בכלל שיש לכן את המטפל/ת ולי היא נעלמה...עד שתחזור...כן ידוע שתחזור אוףףףףף אני רוצה לומר לה, לא צריך טובות הסתדרתי יפה מאוד בלעדייך!!!!!!! וגם אם הם לוקחים חופשה פגישה אחת מתבטלת ולא חודש שלם......לא מטרטרים מטופלים ושוב נוסעים....אוףףףףףףף אודי, אני מתחרפנת....מאז השיחה עם נעמה....את לא אשמה נעמה, באמת שלא...אבל הכל מציףףףףףףףףףף וקשה כל כך ואני פתאום כועסת על המטפלת שלי......אפילו שמתגעגעת....שתבוא כבר, היא אמורה לחזור ובא לי להתקשר אליה ברגע שתנחת במקום לחכות לפגישה המסודרת או פשוט לכעוס עליה נורא!!!!!! ולהגיד לה שלא צריכה טובות יותר אבל בעצם מרגישה הפוך שמאוד צריכה כבר שתהיה...........הגוש בגרון....בא לי לבכות ולא יוצא...... שוב במקום לא טוב....פשוט צריכה משהו.....משהו יציב וחזק שיגיד שיהיה בסדר, שהיא תחזור שיהיה יציב......אודי, קשה לי מאוד.....פתאום מוצף....אוףףףףףףף מ.

אבל אני סטטיסטית אני צודקת, את מוזמנת לבדוק את זה בעצמך אם את לא מאמינה לי. זה א. ו ב' בטח שיש אנדר דוג, אולי זו לא סיגל, אבל בכל קבוצה תמיד יהיו גורמים חתרניים מתחת לפני השטח, וכאן למרבה הפלא יש קבוצה די ממשית. ג. בקשר ל"ילדה" זה נושא קשה. לי באופן אישי זה קשה מאוד... פעם חשבתי שכל הדיבורים האלו על "הילד הפנימי" הוא המצאה לא מוצלחת של הפסיכולוגים, לא הרגשתי שיש "ילדה,תינוקת" בתוכי גם לא רציתי להרגיש, יש לי סיבות טובות מאוד למה לא כדאי לחזור למקום ההוא בשום צורה ופשוט לא להרגיש שום דבר להיות קצת חייזר. היום אני חושבת שבשביל להרגיש משהו בכלל, בשביל לחיות בשלום עם מי שהיינו או מה שהיינו כשהיינו ילדים, צריך לעשות איזושהי הפרדה שאפשר יהיה לומר אלו רגשות או מחשבות ששייכים לעבר, בשביל שיהיה חיבור...קצת הסתבכתי, לא חשוב. שיהיה שבוע טוב ושקט .

קראתי שוב את תגובתה של סיגלל לגבי "האוטובוסים הרעועים" והתחלתי לצחוק ללא שליטה. צחוק שעבר מהר מאוד לבכי של כאב חזק. אודי :(( לא טוב לי :( אני אפילו לא יכולה למקד מה.. אתה יודע ? אחרי שכתבת לשמלי את מה שכתבת לגבי הבקשה שלך אותה "שלא תכתוב יותר בפורום"ואולי לא הבנתי נכון??? וזה הרגיש ומרגיש לי :"נדמה לי". כי אמרת לי וגם האחרות הבינו שהתכוונת שזו הצעה ולזמן מוגבל- אני לא רואה את זה כתוב כך באיזשהו מקום . ולכן,במוח שלי זה אומר שאתה כן כתבת בדיוק מה שאמרת לי.כלומר שכתבת לשמלי שאתה מציע לה לא לכתוב יותר בפורום לזמן מוגבל וזה רק נדמה לי שאני קוראת משהו אחר. והקול הזה של "זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך" מייסר באופן שאי אפשר לתאר. אין לי רצפה.. גם עם אמא צביה לא טוב.. איכשהו מה שקרה פה בפורום הבאתי לאמא צביה ושאלתי אותה אם היא תזרוק אותי מכל המדרגות פתאום. גם היא שאלה ,בדיוק כפי שאתה שאלת. למה ? לא יודעת.. פעם..לפני שנים הייתי בטיפול רגיל של פעם בשבוע. לאחר 6 שנים וחודשיים ,היא זרקה אותי מכל המדרגות מהרגע להרגע.. כנראה שהפחד/חרדה חזרה.. מניחה שגם המצב הרעוע פה תורם לא מעט.. עוד ועוד ועוד מתים... והמנהרות האלו, גורמות לי לבחילות של פחד בכל הגוף. תאר לך שיש מנהרות בדרום עד לגני הילדים בקיבוצים. אולי כבר מגיעים עד שדרות ??? לך תדע מה קורה בצפון ??? בגולן ???? אולי יש לנו מדינה שלמה תת קרקעית שהמחבלים משוטטים שם באופן חופשי ופתאום כך, ללא הכנה מוקדמת, ייצאו עם הרובים שלהם, יחטפו אותנו, יענו אותנו בעינויים נוראיים ורק בסוף ירצחו אותנו ??? אודי, אני רוצה למות עכשיו. מתה מפחד. ואולי הכל נדמה לי ??"זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך" אין מלחמה, אין פצועים, אין הרוגים, אין גם מנהרות. אף לא מנהרה אחת. הכל נדמה לך במבי. נדמה לך גם שאת עכשיו מקלידה את ההודעה. נדמה לך שיש לך בכלל מחשב. נדמה לך שיש עולם. את בכלל כבר עמוק באדמה ותולעים אוכלים ומכרסמים את גופך ורק נדמה לך שיש עולם. אודי :((((((((((((((((((((((( תגיד לו לקול הזה אני מתה :((((((( די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

במבי. ששששש תרגעי הכל יהיה בסדר ויחזור למסלול. זה ימים קשים.את לא מדמיינת. בוחן המציאות שלך בסדר. הכל בסדר הילה

הי אודי, ראיתי את תגובתך אליי למטה. אני ממש ממש העץ המתאפק. אני מנסה להישאר רגע, להיות ב"בוא" ולא ב"לך". ויש כאן המון עצים אחרים, ותגובות, ואופי... אתה יודע, בטיפול אני מרגישה קצת שככל שאני נפתחת יותר, כך אני מרגישה אותה זרה יותר, ואז אני עוד יותר מנסה להיות אני. (מבולבל?) אולי זה קשור לטלטול של ה"לך" ו"בוא"?... "בוא": אני רוצה שתהיה אתי ותקשיב לי "לך": אתה זר ומה עם, בוא אדם קצת זר אם אפשר רק לשבת ליד בלא להתערבב ובלא להימחק. http://www.youtube.com/watch?v=vjEbQr56ty4 (אדם גם לעצמו הוא זר...)

גילת נפלאה, אולי הקירבה היא שזרה לך, ולא את עצמך? נעמה.

נפלאה את בעצמך... גילת.

כ"כ מזדהה עם מה שכתבת, שככל שנפתחת מרגישה אותה יותר זרה... אצלי זה דומה אך שונה - ברגע שמרגישה שמישהו כמעט קרוב אלי באמת, אני מרגישה זרות כ"כ גדולה וממהרת להתרחק. צריך להרוג את מי ששייף את הלגו והפך אותו לקובייה...

מי שייף את הלגו והפך אותו לקוביה?... אני מודעת לכך שזו שאלה שכמעט-בטוח-לא-תקבל-מענה, אבל בכ"ז חשבתי להניח אותה. ואני מקווה שתישארי איתנו, גם אם כרגע בצורת קוביה. איך שמתאפשר. לאט לאט. גילת.

אודי אני זקוקה למשהו....... למה???????? לא יודעת...... יושבת באוטובוס ואפילו הכיסא נראה לי חורק ולא מחובר למקום. :| הילה

ישנים וחורקים עם כיסאות לא מחוברים. זה לא את :-) התחנה עוד תגיע.

פעם, האוטובוסים התפוצצו ולכן לא היתה בידינו השהות אפילו לבדוק אם הם חורקים ולא מחוברים לרצפה.. :) במבי. אגב, ממש אהבתי את שעורי הבית שהצעת לשמלי..

את מותק !! אפשר לשבת על ידך בשקט ולהחזיק בידך.. ? במבי. נ.ב הצחיק אותי הקטע של המתוק .. כל כך הזדהיתי ..מייד ראיתי מלא שוקולד.. לפעמים אני אוהבת לדמיין מפעל ענק של שוקולד, מיכל ענקי של שוקולד חלב שמערבבים אותו (את השוקולד) והוא כזה נוזלי.. אני מתה על שוקולד.. :) גם אהבתי את הקטע של הרצון הפשוט בחיבוק. הנה, אני מחבקת אותך ומאמצת אותך אל חיקי ( איך שמתאים לך) ((())) בכלל אני מאוד אוהבת את הרגישות הגבוהה שלך לעצמך ולאחרים ואוהבת את הספונטניות שלך :) שלך-במבי.

הי סיגל, את יודעת איך אני קוראת אותך? סיגל לללללללל כמו ששרים לללל....... העיקר שאת מחזיקה מעמד עם הלמדים. לגבי החריקות הרבה דברים חורקים לאחרונה ולא נמצאים במקום ימים קשיםםםםם:). הילה

ורציתי להסב את תשומת ליבך אליה כי נראה ששכחת תודה,חן

רציתי רק להגיד תודה... בתוך כל הנחאס שרק גודל היתה הרגשה טובה שאתה אפילו זוכר את הכינוי הקודם...לא יודעת להסביר למה אבל ההרגשה היתה צאד נעימה ותודה על כך.. כתבתי שקשה לי אם הטיפולים תופעות הלוואי וכו... בדיקות הדם האחרונות שעשיתי ובגלל שלא חל שום שינוי החליט הרופא להפסיק את הטיפול.. המוגחך בכל העסק שהרגשתי כל כך רע שקיבלתי את הבשורה..נכון שמצד אחד זה בדיוק מה שרציתי ..אבל כזה קרה הבנתי שהנה בעוד דבר נחשלתי ועוד טיפול ירד .. ומודה זו הרגשה נוראית.. כרגע הכל בבירורים ולא יודע לי איך המשיך...וכן חוסר הוודאות הוא קשה וגורם להרגשה כבדה ומחניקה... תודה על הכל

זה כבר לילה שלישי שאני חושבת איך עברתי את הגבול.. וכבר יש לי כמה תאוריות.. כל פעם מתווספת לי חדשה. כבר סגרתי את המחשב והלכתי לישון ופתאום קפצה לי עוד אחת.הייתי חייבת לכתוב את זה עכשיו, זה משגע אותי - לא יודעת אם אחת מהן נכונה או איך אתה הבנת את הדברים. בכל מקרה, סליחה שאמרתי את זה.

נראה לי כדאי לך לנסות לעזוב את מה שהיה ולנסות להמשיך הלאה. אל תתחפרי. תנסי לחשוב מעבר. אף אחד כאן לא "שונא" אותך. להפך. לאט לאט את תמצאי את מקום טוב כאן ובע"ה גם בחוץ.

קראתי מה שכתבת וחשבתי לעצמי - לא אגיד "לא נכון", אאפשר יותר לסייע.. אך פתאום התחלתי להלחץ. איבדתי את עצמי. איך עושים את זה? מי אני בלי זה? זאת אני! דחויה! זאת המהות שלי, זה הקיום שלי.. אלה החיים שלי. אם אניח את זה בצד, מה ישאר לי? מי אהיה?! מרגישה שללא זה לא אהיה קיימת עוד, אעלם! זה מובן בכלל??? אני לא יודעת להתנהג הפוך. תגיד לי מה להגיד! מה עושים? איך מאפשרים? איך לא משחזרים דחיה? איך לא מפרשים כל מילה לרעה? אני לא יודעת!!!! אני לא יודעת לצאת מזה!!!!!!!!!!!!!!! אני תקועה!!!!!!!!!!! אני כלום בלי זה וכלום עם זה!!!!!!! אז איפה אני?!?! אני קיימת בכלל??????????????????. דייי!!!! אני משתגעת!! זהו!!!!!!!!! אני לא מבינה כלום!!! זהו! זהו!!!!!!!! זהוווווווו!!!!!!!!! תגיד לי מה לעשות!!!!!

מי שצריכה אולי להרגיש דחוייה כאן זו סיגללל (מקווה שלא פיספסתי איזה ל'). היא נתנה לך שיעורי בית ממש טובים, כתבה לך "מה לעשות". ממש השקיעה, ולא זכתה לשום התייחסות מצדך. לאחרות שכתבו לך דווקא התייחסת. גם מצד הבנות האחרות משום מה בד"כ סיגללל אינה זוכה לתגובה, אך נראה שהדבר אינו שובר את רוחה. כמו שזה נראה מהצד היא האנדר דוג האמיתי ולמרבה הפלא דווקא החיובי כאן בפורום....סיגלללל אני איתך!

והנה, דווקא באופן פרדוקסלי, אני לא מרגישה דחויה בכלללל. אני מניחה שמי שקוראת את ההודעות , לוקחת מה שמתאים. ותודה לך על ההתייחסות ועל המילים :-)

התייחסתי למה שכתבה, קראתי, חשבתי והערכתי.. אבל לא הגבתי..וגם לאחרות דווקא לא הגבתי.. את צודקת שזה לא בסדר, ורציתי לכתוב. גם חשבתי מה, אך לא יצא לי. לא יודעת למה. הרגשתי חוסר כוחות. גם מצד בנות אחרות היא זוכה לתגובה והודתי לה בעבר על דבריה. זה באמת לא בסדר שלא עניתי! אני לא בסדר!

הי שמלי, או הי גילת, לפעמים אנחנו צריכים להגיע הכי נמוך, הכי לקצה, להרגיש אותו ממש, כדי לצאת משם למקום אחר. ולא יעזרו כל הניסיונות לעשות את ה"u turn" לפני כן. איתך, בכל אופן.

היי שמלי, נראה לי שמי שאת עם זה, זו שמלי כאובה ומיאושת, ומי שאת בלי זה, זו שמלי לא נודעת. ואולי זה מה שגילת כתבה על הלהגיע לקצה, להגיע לשלב שבו הכאב והייאוש שבמה שיש גוברים על הפחד והחרדה האדירים שבלא נודעת. נראה לי שנגעת כאן בלב העניין, כי כשהפחד משינוי כל כך גדול, כל עצה או דרך שיתנו לך לא יצליחו לעבור פנימה. יודעת לספר עוד על הפחד הזה? נעמה.

די, עזוב אני מוותרת

תו"כ שאני קוראת עכשיו בפורום ומחכה לתגובותייך, ךאו דווקא אליי. תוהה לעצמי מה אתה חושב עליי? רואה הודעה שמחכה כהגדרתך(:, אולי אתה חושב, כמה הודעות? עוד פעם? מה היא רוצה? ואולי להפך.. את הדוג' "ללהפך" מתביישת ומפחדת לכתוב. אם מטופל ידבר איתך וירצה לדעת מה אתה חושב עליו, הרי זה לא משהו שתענה, לא? זה מזכיר לי שבספר הרבה פעמים הוא מתאר את הקושי שלו בהתחלה להתחבר למטופל ואת השינוי המדהים. איך אתה ושאר המטפלים מצליחים להתחבר? זה ממש קשה לדעתי. ומה קורה במידה ולא? אני מניחה שכנראה שני הצדדים מרגישים בכך ואולי מפסיקים??

גורמת לי מחנק בגרון פתאום.....החוזק של הבוגרת נעלם......אודי, אני מתגעגעת אליה, למטפלת. היא חסרה לי ...קצת לא טוב לי. אפשר? אני צריכה להרגיש שהיא בסדר, שהילדה בסדר.....כמו שכתבת לנעמה...משהו עורר בי.......סליחה.

פתאום נורא דחוף לי להנכיח את עצמי, להיות. מנותקת מאד לאחרונה, גם מהחברה וגם מעצמי. הולכת ומתרוקנת. אבל עכשיו לפתע חייבת דחוף להיות, ולא לבד... אפשר? להיות לידך קצת? לא מידי קרוב, אני לא אפריע, מבטיחה. רק רוצה להיות קצת פחות שקופה לרגע.. בבקשה...

אל תאמין. הכל שקר. בסופו של דבר, (וגם בתחילתו כמובן) זאת אני שבוחרת להתרחק ולהתנתק. בדידות זאת תוצאה טבעית של הבחירות שלי ולא מגיע לי להתקרב כשלרגעים מרגישה מידי לבד.

אז מה אם זו בחירה שלך? למה זה אומר שלא מגיע לך? ויותר מכך- אולי להפך - דווקא אם זו בחירה שלך, את יכולה גם לבחור להתקרב? מה את אומרת? הרגיש לי עכשיו בול מה שאודי כתב לי למטה, שאני משגעת אותו, עושה לו "לך" ו"בוא"... עדיין לא ממש הבנתי את זה אבל אני מנסה להבין... מוזמנת לעזור לי רק אם בא לך..

היי עפרה, כשקראתי חשבתי גם את הדברים שגילת הנפלאה כתבה לך כאן. וגם שאני לא מרגישה שזה שקר. זה כנראה קול קטנטן וחלוש, ששעה אחרי שנשמע כל מנגנוני הבקרה, שהוא חמק מתשומת ליבם, עובדים במלוא המרץ להשתיק. אבל הוא גם קול שלך, לעיתים, זה שרוצה קירבה. מגיע לו שיקשיבו גם לו. נעמה.

נעמה..אני מהנייד ולכן פותחת הודעה חדשה.. ממה שכתבתי זה נשמע כאילו זה היה מהיר וקל..אז ממש לא ויש עוד על מה לעבוד..בכלל יש רגעים שאני עדיין שונאת את הילדה...ברור לי שקשה להתחבר, יש פעמים שאני בכלל מתכחשת להכל...לא שייכת..אני העתקתי את החלק הטוב שבחיבור לילדה ברור לי שאת נמצאת במקום אחר...רציתי להראות שיש תקווה וגם את תוכלי להגיע לזה...זה דורש עבודה קשה...ונכונות לחשיבה קצת אחרת על הילדה במבט מרוחק...ואחר כך קרבה...בקיצור שתפתי מהסוף...אני ממליצה היפנוזה או עזרה בטיפול בדמיון..ברור שלבד זה כמעט בלתי אפשרי...עשיתי זאת בטיפול...נדבקתי מאודי באהבה להיפנוזה....זה יגיע..אני מאמינה שיגיע...מיכל

השיתוף שלך באמת מחזק, גם גורם לי להרגיש קצת פחות מטורפת כשאני מדברת על ילדה שבתוכי... מצטערת שזה טלטל אותך ככה. שולחת לך (לכן?) חיבוק גדול ועוטף, איך שיתאים. נעמה.

את לא צריכה להצטער..זה קצת קשה עם כל הדיבורים האלה.. והמצב.. ולהתמודד לבד כי אין פגישה :( ואני מחזיקה ומקווה שלא יתפרץ פתאום .. ובכלל שתבוא כבר...למרות שיכולה גם לבד.

עכשיו לא נשאר לי אף מקום אני ניכנסת לצינוק..

הייתי בטוחה שלא תענה לי.. תודה שענית

הי אודי,ואליכן, יש לי דחף חזק מאוד לחבק כל אחת מכן.חיבוק אמיץ וקרוב.ללחוש מילים טובות באוזן.להרגיע את הילדה.ולאמץ את הגדולה.להבטיח שיהיה בסדר.ושנתגבר על הכל.גם כששקעה מאוד.ויש אפילו מטפל בעזה.ואולי בני משפחה?ובנים של חברות.והדופק הלאומי מואץ.והטראומה מדממת.והנרדפות גוברת.כל כך רוצה לשלוח יונת שלום עם עלה של זית.ולקוות לימים רגועים כמו מים צלולים.אןדי היקר.תודה שאתה כאן.אתה יקר לי מאוד.אני לא יודעת מה זה הפרץ הפתאומי הזה. אולי רוצה לחבק כי מרגישה קצת לבד וביחד זה יותר קל? הילה

אני פתאום זקוקה לכזה.....מרגישה בבת אחת כל כך קטנה...השיחה על הילדה טלטל קצת.....תודה הילה יקרה.

אני אוהבת את החיבוקים הוירטואלים הקבוצתיים האלה. :) גם אם לא מתאים לי חיבוק, אפילו לא וירטואלי, ההזמנה והנכונות תמיד מרגשים ונוגעים. נעמה.

ושוב, לא הצלחתי לדבר.... אתה יודע למה זה ככ מפריע לי? כי אני מתכננת בראש דברים לומר או שאני רוצה שיהיה וכשמתיישבת לא מצליחה. וכשזה קןרה זה קשה... זה מתסכל ומכניס אותי למצב שכבר קשה לי להאמין שאני יכולה באמת לדבר.

ראשית תודה שהגבת שם למטה :) ושנית, המון פעמים הייתי מתכננת פגישות, מה אגיד איך יהיה ועוד.. ולא הייתי מצליחה לומר בכלל את מה שתכננתי, עד שלמדתי שאין צורך לתכנן.. שחררתי פשוט, באתי ודברתי סתם ואז הגיעו גם הדברים שהייתי מתכננת...זה יגיע, אולי עדיף פחות לתכנן? :) בהצלחה, מיכל

היי חנה, אני מאוד מכירה את החוויה הזו... יצא לכן לדבר על זה שיש מה לדבר עליו? :) זה נשמע מטופש לגמרי, וגם מרגיש ככה לפעמים, אבל יש פעמים שזה מצליח להקל עלי. אולי גם אם אתן לא מצליחות לדבר על משהו, סימן שצריך עוד לרכך ולעבוד מסביב לפני שהוא יוכל לבוא ולהרגיש מתאים. נעמה.

מיכל-אני לא ממש מתכננת, פשוט יש דברים שרוצה לספר לה את חלקם אני כותבת כאן למשל, זה גם יגיע אליה בהזדמנות אני מאמינה. יש דברים שאני רוצה להתייעץ והם רלוונטיים לזמן מסוים וכשזה לא מצליח אז לא יעזור לי שאספר לה חודש אחרי... ונעמה- רוב הפגישות הן סביב הקושי לדבר.. (תמיד, לא רק היום) לפעמים יותר קל, לאחרונה ממש קשה.

לפעמים אני כבר כועסת עליה ואומרת לה שדי אני לא רוצה לדבר על הדבר הזה, רוצה לדבר את מה שרציתי לומר. הדיבור הזה על, לוקח ממני הרבה אנרגיות ותסכולים.

התפתחות הטכנולוגיה ממש מעצבנת....לא ממש רציתי להחליף לנייד משוכלל בסוף קניתי, בעלי ממש שכנע אותי....השתמשתי דרך הנייד וההודעה התחברה למימה במקום למילי...כתבתי הודעה לנעמה עד שכבר נפתחתי היא לא פורסמה, אולי לא נקלטה? הבטרייה נגמרת הרבה יותר מהר...לא יודעת עכשיו איך לכתוב לנעמה שוב...אולי עוד מעט אנסה לנסח משהו ... נדמה לי שגם להילה כתבתי...טוב נו, אין כמו המחשב שלי :) ואודי, ריגשת אותי שפתאום שלחת חיבוק...קבל בחזרה חיבוק תודה ממני (((((((())))))) ככה מחבקים פה? כמובן שרק ברשותך :) מיכל

היי אודי, היה לי ולמטפלת הסכם שכשאני מגיעה פעמיים בשבוע אז היא עושה לי הנחה ואם אני באה לפגישה אחת בשבוע אז זה מחיר רגיל.. אתמול בפגישה דיברנו על כך שנחזור לפעמיים בשבוע באופן קבוע.. והיא אמרה לי שלא תוכל לעשות את ההנחה.. שאלתי אותה מה השתנה.. היא קצת גימגמה לי ואמרה שזה התנאי לשתי פגישות... היא עובדת במרכז של קליניקה עם הרבה מטפלים אז חשבתי שאולי זה איזשהי הנחיה של בעל הקליניקה.. אבל לא בטוחה בזה.. מאוד קשה לי שהיא פתאום עשתה שינוי פתאומי בדבר שסיכמנו מבלי להסביר לי למה... יש לי קצת חשש שאולי היא מנסה לגרום לי לרצות לעזוב את הטיפול כשהיא ביטלה את ההנחה.. אבל בפגישה הרגשתי שאיכפת לה ושהיא מאוד איתי... ככה שאני לא מבינה מה קורה ומה היו המניעים שלה... לבנתיים יש לי מחשבות טורדניות מאוד מאוד קשות.. אני לא מצליחה לתפקד... פוחדת לגלות שהיא רעה וככה תוך שניה שינתה הסכם שלנו.. אשמח לשמוע מה אתה חושב

הי מאי, יכול להיות שיש למטפלת שיקולים והתחייבויות שלא קשורות אליך. אולי העלו את שכר הדירה? או עליות נוספות שהיא סופגת וכבר לא מתאפשר לה לבצע את ההנחה? אני חושבת שחשוב לך לדעת שזה לא "בגללך" או בדלל שהיא רוצה שתעזבי. חשוב לשוחח על ההשלכות של הפרת ההסכם בינכן.

המטפל שלי. בעזה. ההודעה האחרונה שלו הייתה מרוחקת, הרגשתי שהוא מרוחק, כל כך. אבל מה אפשר לצפות? בלחץ שם... למה שתעניין אותו עוד איזה מטופלת?.. מאיפה לו הכוח לתת לי מילה טובה מרגיעה???... ומצד שני - דווקא בגלל זה - זקוקה להרגעה.... אז אל תגיד שאתה שם, תמציא לי סיפור אחר!!!!!!!!!!! אבל אם כבר סיפרת - אז תכתוב לי משהו מרגיע, חוץ מ"הכל בסדר" שמרגיש ליש שהכול כל כך לא בסדר! רחל!

וואו..רחל, ממש ממש לא פשוט. תראי, הוא בעזה ועוד יצר איתך קשר לומר שהכל בסדר..לא נתפס, ממש ממש אכפת לו ממך אם כתב לך במצב הנוכחי... עובדה שאת מעניינת אותו והוא חשב עלייך. מדהים. שיחזור לשלום.. מחבקת ומחזקת, מיכל.

בתי בת 5 וחצי. בגיל שלוש נגמלה מחיתולים. מגיל שנתיים התחילה להתעניין בנושא המוות. היא ילדה חכמה וחרדתית מטבעה. כששאלה על המוות עניתי לה שכשמתים עולים לשמיים (גבוה מעל לכוכבים, ומעל לגובה של מטוס..)מאוחר יותר, הסברתי על הנפש שעולה לשמיים. לצערי כשהיתה בת ארבע, וובעצתה של הגננת, הסברתי לה שמה שנשאר מהגוף הוא שלד והראתי לה תמונה..טעות מאוד מאוד רצינית, שהגבירה את חרדותיה. לא הזכרתי את נושא הקבורה. בתי לא חוותה מוות של אדם קרוב. מגיל שלוש בערך היא מדברת על הנושא בתדירות די גבוהה. כרגע, יום יום. עכשיו היא בוכה כל יום שהיא רוצה חיתול, לא רוצה להיות גדולה, רוצה להישאר קטנה. ובמקביל שואלת שאלות על מוות, למשל - מה קורה לשיער כשמתים..אני עונה לה בסבלנות, אבל התדירות היא די גבוהה. אני עצמי לא חוששת מהמוות ועונה לה על הנושא בחופשיות, זה לא טאבו. הסברתי לה גם שמוות זה חלק מהחיים, שככה זה, כמו פרחים, וחיות...שרק אנשים זקנים מאוד ואנשים שמאוד מאוד חולים מתים. אני אובדת עצות. מה לעשות?

אם הוא קורא הקול 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה לבזות אותי' ונגיד מתמקח איתך על רצונו בפגישות של יותר זמן. מה אתה תגיד למטופל כזה? איך תתייחס לזעקה שלו? האם תענה או לא לבקשתו להרחיב את זמן הפגישה? וחשוב מזה אולי- איך תתייחס לקריאה שהוא חש מושפל עקב ההתעקשות של המטפל על הגבולות זמן לא חשוב באיזה תירוץ. ומה אם המטופל בעקבות התסכול מתייחס שבעת מדורי גיהנום? מה אם הוא חש מושפל על לשד עצמותיו? מה אם הוא חש שצלם האנוש שלו נרמס ולא מול מטפל בן אדם הוא מנסה לבטא את עצמו אלא מול רוע לב אטום? והוא לא מסוגל להמשיך לבוא לפגישות כי אם המטפל לא נעתר לשמוע לו להתגמש עבורו אז חווה זאת כאקט כוחני של השפלה את המטפל אותו- מכופף אותו להכנע רק כי יש לו צרכים- להתכופף לתנאים של המטפל, להשפיל אותו, בכח. ככה המטופל חווה!!! איך תתייחס אודי? האם תעזור למטופל בתוך המצב הרגשי הדרמטי הזה כן להגיע לפגישות, אולי להתגמש באופן חד פעמי, להתייחס לתחושות שלו שהוא מושפל או שתתטיל עליו אחריות 'או שתבוא בתנאים שיש או שעל תבוא, תחליט כבר מה אתה רוצה' ותנזוף. ובנתיים המטופל עובר שבעת מדורי גיהנום בחוויה שלו איך האופן שהוא המטפל כפה עליו וניסה להשפיל אותו רק כי יש לי נזקקות. מה תעשה אודי? נראה לך הגיוני להשאב לתוך שחזור כזה ולא לעמול לרפא? להפקיר את המטופל לאנחות? נראה לך הגיוני? להטיל עליו אחריות מלאה לבחירה אם לבוא או לא ולהפקיר את המצב המשברי שנקלע? לא להתאמץ באמת לעשות מאמץ להכיל את הסערה ולאפשר המשך קשר ושיקום הטיפול? נראה לך הגיוני שהמטפל פשוט מתנער ומוותר פה ומותיר את המטופל המזועזע מן החוויה לבדו עם כל האחריות ובתוך שחזור רגשי נורא? היא הפקירה אותי שם לאנחות. ובסוף גם לא הלכתי אבל הצפתי אותי במסרים תוקפניים איזה תקופה. עד שזה פסק עברתי לטיפול אחר .. אבל הזכרון של החוויות האלה? ההרגשה שאולי יכלו לרפא בתוכי משהו בעומק, בגרעין אם רק הייתה מתנהלת אחרת בעת השחזור הזה במומנטום שעוד קרה. זאת אשליה? היא באמת פספסה הזדמנות לרשום בי חוויה מטיבה יותר שם של ריפוי תחושת ההשפלה או שזאת סתם אשליה שאין שום תיקון לפצעים האלה? מה בדיוק אתם עושים שם בטיפולים האלה? איפה האחריות שלכם לרפא? מרפאים או לא? רק חושפים טראומות מודחקות וכאב או גם מרפאים? בוראים משהו יותר חדש וטוב? אתם עושים את זה או לא?

אני מרגישה כמו כלום. ריק בתוכי. יכולה לציין עובדות של דברים שאני עושה אבל אחרי שתגמר לי הרשימה הקצרה לא יודעת מה עליי לעשות. איך מרגישים קרבה? למה הצורך הזה לא בא לי טבעי? וגם יש מלא אבלות בתוכי, על עצמי שלא התפתח שלא התממש, מן אבלות בתוכי, מה הטעם להכיר היכרויות אינטימיות מהמקום הזה?? ביחד צריך להיות 2 אנשים שנהנים לחוות דברים ביחד ולעשות דברים ולהיות בכיף. אני לא מרגישה בתוכי שכיף לי, שיש לי משהו כיפי להביא . ורוב המוחלט של הגברים בחיצוניות די דוחים אותי. נדיר שאני נמשכת למישהו ובא לי להיות במגע. למה אני לא יכולה להיות פשוט נורמלית עם צרכים נורמלים? מה המחסום שלי? אני לא מבינה מה המחסום שלי? אני שקועה בעצמי. איך יוצאים מזה?

הי מימה, אני חושבת שבשביל ביחד צריך גם לדעת לקבל את הצדדים הפחות נעימים לנו של הזולת. או קודם, לקבל את הצדדים הפחות נעימים בנו ולא לדחות אותם. הכיף הוא לא מושלם ויש בו קבלה של חלקיות, נראה לי. סוריקטה

אני קוראת לך מתוך אי השקט הגדול שלי, זה שלוקח כדורים כדי להרגיע, שאינו יכול לשאת אותי ואת הרעש הגדול והקולות. אני רוצה שיראו אותי,.שאוכל רק להיות מי שאני, איפה שאני ומישהו יראה אותי וידע את הכאב שלי את הסודות שלי את הצלקות שלי את ההשרדות שלי את הפחד שלי את הטוב שבי. ידע במובן שיבין ויכיר ויעזור לי להחזיק. אתה יודע שבבית החולים יודעים לחבוש את העצב? ממש כך, הן מיומנות ן יודעות לחבוש את העצב שלי ולהניח לי להיןת לבד עם עצמי ולעשות כרצוני, ולא אכפת להן שלא אוכל אם זה רע לי, אפילו שארד במשקל, רק שלא אחתוך ולא אשאר במיטה כל היום. ואם יש לי מחשבות רעות הן מרשות לי לנגן בחדר הנעול. אודי אתה יודע שלגוף יש זכרון של תחושות ומגע? לזכרון יש ריח שיכול להכות ולהעביר למצב אחר? אתה יזדע שבחלומות הסיפור כל כך ברור אבל אף פעם אין סוף או פתרון? אודי אתה יודע שאני רואה דברים פ.אום מזוית הע ח ן מתגנבים לידי ןרצים מהר כדי שלא אדע אם היו או לא היו. השאירו אותי לבד. כואבת לי הבטן וחשוך מאוד ועצוב לי. עוד מעט יגיע הבקר ואז כבר לא ארצה להתעורר בכלל. סליחה שאמרתי כל כך הרבה. תשמור על עעצמך תודה שאתה מילי

אפשר לומר שזו אחת הפואנטות של טיפול פסיכולוגי אנליטי? השאלה איזו מן הזדהויות חדשות יוצרים תחת הקודמות? מה מציעים למטופל במקום?? אודי ושאלה נוספת- אם מטופל שלך ישקול עקב קשייו לפנות לביטוח לאומי לצורך הכרה בנכות ושיקום מקצועי- האם תדבר איתו על השלכות חברתיות/נפשיות אפשריות כתוצאה מן התיוג הזה?

הי מימה, אני חושבת שבטיפול אנליטי מלמדים אותך להכיר חלקים בך. לומדים עליהם מתוך ההזדהויות. לומדים שהם חלקים. ובך. וגם שהם רק חלקים ולא תופסים את כל המקום. לי בכל אופן נראה שיש דברים שקורים אוטומטית בנפש וימשיכו לקרות כך, אבל בכלי הטיפול שאותם הזכרתי לעיל אפשר לתקן את המצב. סוריקטה

גם את ההודעה ששלחתי אתמול תראה רק מחר אז לאט לאט ובקצב של יום איחור אני שוב פה צריכה. הוא טס היום...כל היום אני בפחד וחרדה.שבועיים!! מרגיש לי שלא מספיק הסברתי כמה זה קשה לי ומפחיד.. בסך הכל מתבטלת פגישה אחת...

הי, מה שלומך? זוכרת שכתבת על הקנאה? קרה היום משהו בטיפול שלי שהזכיר לי את הקנאה אבל בכיון ההפוך. היום נכנסתי לחדר ואני רואה על השולחן של הפסיכולוג שלי אייפד בצבע לבן. חדש מהקופסא בדיוק, אבל בדיוק כמו שיש לי!!!! את שלי קניתי לפני מספר חודשים והבאתי להשוויץ. והוא אמר שוב ושוב שהוא לא מבין בזה כלום. ושאין לו מושג במכשירים ואפליקציות, וקנדי קראש. ויום אחד הוא שאל אותי אם זה שימושי לי ואמרתי לו שמאוד. אני מאחלת לו שיהנה מכל רגע. ושיתחדש וירגיש צעיר וחדש ומעודכן. וגם לך שולחת חיבוק ואהבה איפה שאת..... הילה

אמנם פנית לבמבי..אבל איזה קטע..אני קניתי נייד חדש וגם השווצתי..היא דווקא ממש מתמצאת יותר ממני בטכנולוגיה. אבל לפעמים יש לי הרגשה שהיא לומדת דברים ממני, נכון שזה כייף שהם מתיעצים איתנו גם על עצמם דרכנו?:)

הי הילה, אני חושבת שגם רופא הנפש שלי למד ממני כל מיני דברים. גם כאלה קטנים של החיים (נעלי התעלמות, חנות מחשבים, סופר) וגם כאלה שקשורים למקצוע בעקבות ההתנסות שלו איתי. ובענייניי קנאה וכלבים (גם לבמבי, ובמבי גמני שולחת לך חיבוק) עכשיו כשאני מטפלת בתינוקת יש להם כלבה, והכלבה, שהייתה שם קודם, מקנאה נורא. זה מתבטא בכל פעם שאני מדברת לתינוקת בקולות גבוהים כאלה הכלבה מתחילה ללקק אותי ואת התינוקת ללא הפסק. גם היא רוצה שיאהבו ויפנקו. שלכן, סוריקטה

ואיך זה מרגיש לך שהוא "העתיק" ממך במשהו שהוא לא מבין בו ?? ממני אמא צביה לא "העתיקה" כלום.. שאלתי את עצמי מה היה מרגיש לי בסיטואציה דומה לשלך ???? לא יודעת.. אולי היה מרגיש לי שהרצפה נשמטת מתחת לרגליים שלי ??? זה היה נחווה לי משהו שהיא אולי חלשה ??? לא יודעת.. מצחיק, כאילו אני צריכה להרגיש שהיא חזקה, יודעת בבטחון את הדברים.. משונה.. תגידי לי הילה, את קראת את התגובה של אודי לשמלי ??? לך זה היה ברור שזו רק המלצה והוא לא מגרש אותה מהפורום ???? הקול הזה של :"זה רק נדמה לך, זה רק נדמה לך" ממש מייסר אותי.. אני קראתי את ההודעה של אודי וקראתי במפורש שהוא מבקש ממנה שלא לכתוב עוד בפורום. אני לא רואה שהוא כתב לה שהוא ממליץ ! אני רואה שהוא כותב לה שהוא מבקש ! אני גם לא רואה שהוא ממליץ לה להפסיק לתקופה... מרגיש לי זוועה עם אודי.. כאילו הוא עשה לי :"נדמה לי" קצת נגמרה לי הרצפה... את יודעת הילה, אם אודי היה מבקש ממני לא לכתוב יותר בפורום, לא הייתי כותבת יותר אף לא אות אחת.. זה היה זורק אותי לתמיד !!!

רק רציתי לחלוק מחשבה, בתקווה שירכך (סליחה על ההתפרצות) - הרגשתי שאודי לא אומר לך "נדמה לך" על איך שאת מרגישה, על מה שקראת, על הפחד שלך. הוא לא מבטל את החוויה שלך. הוא אומר לך מה הוא באמת התכוון, גם אם לא הובן, מה המציאות מבחינתו. ואם יוותר על זה, זה יהיה קצת כמו "נדמה לך" שמשתלט עליו, לא? דווקא מרגיש לי רצפתי ויציב למדי, לעמוד מאחורי הכוונה. נשמע שזו תקופת "רגלי ג'לי" כזו, שהכל לא יציב, וכל זעזוע קל הוא הכי עמוק שאפשר. מה שנשמע לגמרי סביר, בהתחשב בטירוף המערער שבחוץ, שרק נוסף על הבלגן של הפנים... נעמה.

הי במבי, יש לי תחושה לפעמים,שקורים דברים שהם פוגעים מטלטלים ולא נעימים, ואז הם זורקים אותך מהמסלול. את שמה לב לזה????? מה שאודי כתב לשמלי הוא כתב לה,וזה נראה שהיא מצליחה להתמודד עם זה. הוא לא כתב את זה לך. את במקום אחר, את אדם אחר. את שמה לב לזה? זה פוגע לך בתפקוד? אם זה שאלות לא במקום תתעלמי ואל תעני. לי זה היה קורה ועבדנו על זה תקופה מאוד מאוד ארוכה בטיפול. ולגבי האייפד זה החמיא לי מאוד שהוא למד ממני. למיכל וסוריקטה,נראה לי שזה קורה כשאנחנו נהיות משמעותייות למטפלים שלנו. זה מאוד מאוד מרגש. זה כתוב גם בחזל מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם. מאחלת מרחב פנימי וחיצוני שקט ומאורגן. הילה

סוריקטה, זה בדיוק העניין. היא ( הכלבה) היתה קודם. גם אני הייתי לפני הכלב שלה... נשמע הזוי אבל אני מזדהה עם הכלבה שאת מתארת.. תוך כדי שאני כותבת את זה, חלק שבי ממש צוחק על הטירוף שזה נשמע.. חלק אחר מרגיש את הכאב והקנאה.. נעמה מתוקה, ראשית, תודה על "ההתפרצות" שלך. היא נחוותה אצלי כאיכפתיות . את צודקת, אני מרגישה בכל התקופה האחרונה שהרצפה שלי שוב ג'לי (אהבתי את הדימוי) רצפת הג'לי החיצוני.. כל המלחמה הזו, המתים שמתרבים והמנהרות האלו שיוצרות לי בור ענק בלב. מתה מפחד.. ממש רואה בדמיון איך כל המדינה שלנו מלאה במנהרות בדרום:מגיעות לגני הילדים בקיבוצים ,לשדרות ועד לבאר שבע. מנהרות בצפון :למטולה,וקיבוצי הצפון.מנהרות בגולן. כל הארץ מנהרות מנהרות. כן, מתה מפחד.. זה פלא שמרגיש רצפת ג'לי פנימי כשהרצפה היא מנהרות מנהרות שכל שניה עלולים לצאת המוני המונים של מחבלים.. וואוו..נסחפתי.. הילה ומיכל יקרות, אתן נשמעות בגדול במקום טוב מחבקת אתכן.. והילה, התפקוד שלי לא נפגע. רק הרגשות מטורללות. שלכן-במבי.

אחרי פגישה קשה אני מרגישה ילדה. וזה ישר מתחבר לתחושות של גועל, לכלוך, כיעור, זיהום. להתנקד כדי שלא יברחו כל חלקיקי הרוע שבי, שישארו בפנים, שלא ידעו מסביב שממני הם באים. לא יודעת מה לומר לעצמי עכשיו חוץ מתשתקי. ילדה מגעילה שהשתיקה הדביקה אליה את כל הלכלוך שבפנים, כך שאי אפשר עוד לנקות. תשתקי. שוב לא יודעת אם לחפש לה מילים רכות או יד קשה. מה לומר לה? נעמה.

הי נעמה, לדעתי - תאמרי לילדה, לתינוקת, מילים רכות ועדינות. גם אם את מרגישה שזה שקר. שבפנים אגרסיות פנימיות עוצמתיות, ושזה אפילו שקר גדול. היא, הילדה, שלצורך העניין ייצור נפרד, לא צריכה לדעת מזה. סוריקטה

שאוהבת. ככה. גם. למרות. עם. ואז, אפשר יהיה להתחיל, להמשיך לנקות.. להתנקות... רחל.

נגע בי מאוד מה שכתבת..הזכרת לי נשכחות...כתבתי לך הודעה בנייד אך כנראה נעלמה לה..אז כותבת מהמחשב....הרגשתי פעם ממש כמוך על הילדה הזו הקטנה ובעזרת המטפלת הצלחתי בדמיון מודרך פשוט לפגוש אותה, להתקרב אליה...לא אספר הכל אבל אספר לך שכתבתי מעין סיפור כזה על מה שהיה בדמיון המודרך ואני ממליצה לך לנסות להתקרב אליה, לאט ובזהירות, להקשיב לה בעיקר, להיות במקום שבו היא נמצאת... אשתף ממש קצת ממה שנכתב כי אני ממש מתביישת...אז הנה: חזרתי אליה.....ישבנו יחד על המיטה בחדר....היא לא אהבה את הרעיון. רצתה ריצפה......טוב נו, ישבנו על הריצפה.....ושוב אמרה" אל תלכי". אמרתי לה "את רצויה, אהובה, לא אעזוב רק נפרד לקצת ואחזור"....."רע לי" ...."למה רע לך?"....למה תמיד רע לה??????? דווקא הייתה ילדה שמחה כל כך....אז מה רע????? אני לא מבינה את הכאב הפנימי שלה.....לא מבינה......."אני שקופה" אמרה, "את לא שקופה אני רואה אותך...." את לא העזת עד היום לראות באמת" כך אמרה...."אז מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא?"..."כן" היא חייכה. מזל שחייכה חשבתי שכבר לא תחייך לעולם. היא קמה ואמרה "בואי" יצאנו יחד לגינת הבית...היא טיפסה על העץ, הזמינה אותי גם....אמרתי לה שאני כבר מבוגרת בשביל לטפס..."שטויות" היא אמרה....."זה המקום הבטוח". מה שרציתי לומר לך נעמה יקרה, זה שהתקרבתי אליה...היום אני בעמדה של פחות שנאה ויותר הבנה, היא רק ילדה תמימה, איננה אשמה! היא זכה ומתוקה. איתך, בהבנה, מיכל

תודה על המילים היפות והחכמות. תודה מיכל על השיתוף, מאוד ריגשת אותי ואני שמחה שחלקת. הלוואי ויכולתי להיות המבוגר החומל והאחראי הזה איתה/איתי, אני לא מצליחה להתנתק ממנה עד הסוף או להתחבר אליה עד הסוף. אני לא מצליחה באמת לחבק אותה ולאהוב אותה בלי תנאים, ולא מצליחה לעבוד עליה, כי היא אני. כשניסיתי לדמיין שיחה איתה כמוך, מיכל, ישר נפנפתי את זה מהראש. הגעתי למסקנה המגוחכת שהיא מפחידה אותי. היא, שהיא אני, שהיא דמיון ומחשבה בלבד, שגם שם היא רק ילדה, מפחידה אותי. מפחיד אותי לשמוע מה יש לה להגיד, אני מפחדת לראות אותה באמת. אדם שמפחד מעצמו, בוגר שמפחד מילד, חיבורים משונים. לא יודעת אם זה מהמצבים שצריך לקבל את הפחד והעצב ולהפסיק לנסות או שיש משהו לעשות איתה. נעמה.

מיכל,סוריקטה,ורחל תודה! המילים שלכן מרגשות ונוגעות בי. יש מקומות בטיפול,כך המטפל שלי אמר לי,מקומות שהם עיקשים.וצריך לעבוד הרבה מאוד מאוד בשביל לרכך אותם.זה מדבר אליך? אני הייתי מדברת על מה שכתבת. על כך שאת לא רואה את הקשר והקשרים. שאת לא מצליחה להתנתק ולא להתחבר. לפעמים אפשר ללכת מסביב. ואפשר עוד רעיון? אפשר לשאול את הילדה מה בא לה לעשות? אולי לצייר? לנפח בלון? לחבק בובה? אולי משם תגיעו אחת לשניה? ולסיום-פעם אמרתי למטפל שלי שאני לא רוצה להביא את הילדה לטיפול. אז הוא חייך ואמר שהילדה בטיפול.היא כל הזמן שם. אז נעמה,היא מגיעה לטיפול. יכול להיות שכרגע היא שקטה,עצובה,מנותקת. אבל היא באה איתך לכל טיפול. הילה

הילה, מרגש אותי שאת ואחרות משתפות מהחוויה האישית שלכן. באמת, לא כקלישאה, זה נוגע עמוק.

זה מבלבל, היא מקבלת חותמת "בסדר" רק מעצם היותה ילדה? בלי בדיקות? (מצד אחד, ככה אני מרגישה כלפי ילדים אחרים, אמיתיים, שהם דבר ראשון בסדר. אבל מצד שני, אולי אני סתם עושה לה הנחה? הרי היא מעולם לא הייתה באמת ילדה ילדית...)

אפשר,רק אם זה מתאים לך,לשלוח לילדה שלך חיבוק וכוח? אפשר להגיד לה שהיא לא אשמה?שהיא לא משכה על עצמה את מה שקרה לה? להסביר לה שמי שפגע בה בחר להתנהג כך מתוך חולי או רוע,או גם וגם? אפשר להסביר לה שהיא לא אחרית על פגיעה\ות?שהיא לא אחרית על בחירות של אחרים?הייתי רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שזה טבעי להרגיש מגעילה ומלוכלכת אחרי מה שקרה,אבל זה רק נדמה לה,היא מתוקה וטהורה כמו כל הילדות בעולם והתאורים האלה מתאימים למעשיו של הפוגע... לא יודעת אם עזרתי,אבל המילים שלך חצבו לי את הלב. חלום(ים),בחיבוק

היוש;) יש לי חברה טובה,או היתה לי בשנים האחרונות. לאחרונה היא הולכת ומתרחקת.אנחנו כבר לא נפגשות וגם לא משוחחות, כמעט בטלפון.זה בא מיוזמתה.זה כואב לי מאוד ועצוב לי.אין לי הרבה חברים. היןם שוחחתי איתה.או ניסיתי. אמרתי לה שאני מרגישה שאיבדתי אותה.היא אמרה שאין מה לעשות ושאלו החיים.....( אמרתי לה שאני מקווה שלפחות טוב לה עכשיו.היא בתקופה של הרבה שינויים.בן זוג חדש.ועוד דברים. אני רוצה להיפרד ממנה כאן מכיוון שהיא לא מאפשרת לי- חברה יקרה,אני מודה לך על הרגעים היפים שעשינו ביחד.על כך שפתחת לי את ליבך בימים קשים.מאחלת לך טוב ושתהיי מאושרת. כתבתי על קלף.גלגלתי.הכנסתי לבקבוק.שלחתי על פני המים. עצוב לי בלב. אני אוהבת אותה מאוד.אבל כמו שאמרה.אלו החיים. הילה

התרגשתי לראות שאמרת שאני מתקדמת.. אתה מכיר את הספר תליין האהבה? אני מניחה שכן. אתמול סיימתי לקרוא. היה לי מאוד מעניין לקרוא.. אבל אתה יודע משהו, כשהוא תיאר את המטופלים שלו ואת המחשבות שלו לגביהם, היה לי קשה. חשבתי מה היא חושבת עליי אולי היא לא אוהבת אותי ועוד...

מתכוונת לדברים שחוזרים על עצמם אצלי. כמו למשל, ההתכסות בשמיכה וכשלרגע מורידה ופוגשת את מבטה ישר מתכסה שוב.. מפחדת להרגיש ולהתבדות. אבל היא אומרת לי במפורש שהיא דואגת לי וחושבת עליי. אני גם מרגישה את זה. אני מרגישה שאני חשובה לה ושיש קשר, אבל קשה... הצלחתי לענות? (:

אתה יכול לא לפרסם את ההודעה הקודמת שכתבתי? היא מטופשת ואסור לאשר דבר כזה

הבת שלי בת 13 , עברה אישפוז במשך כמה חודשים בגלל בעיות של אכילה, ופגיעה עצמית ,כרגע היא משוחררת כבר חודשיים , על פניו הכל נראה בסדר אבל היא סובלת מאוד ממחשבות שעוקבים אחריה, שאין לה חברים שלא אוהבים אותה וכו' . פעם בשבוע היא ניפגשת עם פסיכולוג שגם טיפל בה באישפוז אבל היא פוחדת לספר לו את הדברים האלה כי היא פוחדת שישלחו אותה שוב לאישפוז. היא מקבלת ריספרדל ולוריסטל . השאלה שלי היא איך אני יכולה לעזור לה , לעודד אותה ולהסביר לה שזה לא נכון ורק במחשבה שלה.תודה

הפסיכולוג וגם הפסיכאטר שלה יודעים מזה ולכן העלו לה את המינון של הריספרדל , אבל , זה לא עוזר עדיין יש לה את המחשבות האלו . השאלה שלי היא האם כשהיא מספרת לי את זה להסביר לה שזה רק בדמיון שלה. אני כל הזמן אומרת לה שזה לא נכון שלא עוקבים אחריה , היא יוצאת רק עם חברות או איתנו מהבית.לא מוכנה לצאת לבד אפילו לא לרגע. כמו כן , היא ישנה המון , גם בלילה וגם במשך היום (אולי בהשפעת התרופות). מצד אחד עדיף לא לשחק עם המינון של התרופות אבל מה עושים עם העייפות שלה?

שמלי, חשבתי עליך ונראה לי שכדאי לך לעשות את התרגיל. את כמובן לא חייבת לשתף אותנו כאן (רק אם תרצי) אבל בכל אופן- תוכלי לעשות אותו לעצמך. בכתיבה, לא להתעצל :-) ( בע"פ זה פחות חזק) תכתבי רשימה של דברים שיש לך (תהיי ספציפית ומפורטת ככל שניתן. "בריאה" זה לא מספיק- תכתב לדוגמה - הלב שלי פועם , הריאות מכניסות ומוציאות אויר, יש לי 2 רגלים, 2 ידיים, העיניים שלי רואות, האוזניים שומעות וכו ) יש לי היכן לישון , יש לי מחשב , יש לי טלפן וכו תעשי לך רשימה של דברים שאת אוהבת בעצמך (מבלי להיכנס לאלה שלא ) - לדוגמה- הגובה שלי סבבה, החיוך שלי נעים, העיניים שלי טובות אצבעות הידיים שלי עדינות וכו ( כמובן שאלו דוגמאות, תכתבי רק מה שמתאים לך על עצמך) תעשי רשימה של אנשים שזה לא ממש ברור שהם לא מחבבים אותך (כלומר יש סיכוי שהם כן- אני בטוחה שתמצאי כמה לרשימה. ובסוף- דברים שנעים לך לעשות , שמשפרים לך את מצב הרוח , שמרגיעים אותך. שאלת בונוס- מני דברים שאת יכולה לעשות כדי לשפר את ההרגשה, להאריך את הרשימה. אולי לתרום למישהו אחר? בהצלחה <3

הייתי ממליצה בכלל לכולם גם על שיעורי בית כמו שהצעת, והם מאד לא פשוטים ולפעמים דורשים התקדמות שהיא בטיפול עוד לפני שמסוגלים להכינם ולא לבטלם, את יודעת, התנגדות, אז הייתי ממליצה גם על שיעורי בית מהכיוון ההפוך (שגם עבורם נדרשת התקדמות טיפולית) - לא לנסות להוכיח שיש משהו שאין. ונתחיל בדבר ה'פשוט' - אני אישה ואין לי איבר של גבר. סוריקטה

אני אישה ויש לי רחם וביציות ויכולת להרות וללדת ולהניק. יש לי קול גבוה והליכה עגולה. והרבה מעבר. נכון, אין לי איבר של גבר, אבל כרגע אני בוחרת לראת רק מה שיש... נ.ב- המשפט הזה שלך הזכיר לי בדיחה ... :-)

סוריקטה, אפשרות נוספת להתבוננות על היש/אין לי כאשה לי יש רחם ושדיים להניק ,מה שאין לגבר (במובן הפיסי הפשוט )

שאתם לא חושפים את האדם שאתם, אדם רגיל נורמטיבי, לא חושפים התמודדויות שלכם מהחיים שלכם שאולי דומות לאלה של המטופלים? אתם יותר יושבים מרוחקים כאלה ומשקפים או אומרים איזה משפט שמתייחסים אבל לא לגמרי מביאים את עצמכם שאנשים בני אדם בשר ודם שחושפים גם מחייהם והתנסויותיהם, שמדברים בגובה העיניים. למה אתה מתנהלים ככה? מה הקטע לשמור ריחוק ומרחק כזה? זה מעליב. למה אתם מתנהגים ככה? ומילא לפני שיש ספרציה, למה גם אחרי? מה כל הריחוק הזה?

הי מימה, אפשר להסתכל על זה מעוד זווית, שמים את המטופל במרכז. למה את צריכה לבוא לטיפול,בשביל לשמוע את כל הכאבי בטן של המטפל??! הילה

די עם ההכללות, בבקשה, אל תגידי "אתם הפסיכולוגים"....הפסיכולוגית שלי מביאה את עצמה, את כל כלה בשבילי...די! בכלל לא גורמת לריחוק, להפך ישנה קרבה עזה..בבקשה...זה כבר קשה לי לשמוע. מיכל

לא חשבת שזו את שחושבת שמי שיושב מולך או מלאך או סטן... חלום

אני באמת לא מבינה... אתה כל הזמן מדבר על זה שאיני לוקחת אחריות. למטה שאלתי אותך באמת מה זה אומר, ולא התייחסת, רק אמרת שאם הכל אבוד - אין מה לעשות. אז לא להגיד שהכל אבוד? זה מה שמרגיז אותך? ועוד דבר שאני לא מבינה ועוד לא הסברת לי - מה ההבדל בין הלופ שלי ללופ של אחרות. הרי כל אחת חוזרת על הדברים שמטרידים אותה, אז למה דווקא אני מעצבנת אותך? מה ההבדל? בנוסף אמרת שהתפקיד שלי הוא להוכיח לך אחרת. איך????? אני באמת שואלת? מה לעשות??? ואיך אתה יכול להגיד שאני לא מתאמצת - כל כך הרבה פעמים נפגעתי ממך ממש וזה גרם לי או לבכי או לכעס גדול. יכולתי לברוח, ועובדה שנשארתי פה. זה לא נקרא להתאמץ? ניסיתי שוב. וכשחזרתי לאחר התקופה הקצרה שהפסקתי קצת לכתוב, אמרתי לך שבטח אגיע שוב לאותו מצב ואמרת לי שאין צורך להיבהל. זה נראה די מבהיל.. ואני לא מנצלת אותך כדי לחזור על הסרט הזה, אני לא עושה את זה בכוונה כדי להגיע למקום הזה. אני משתדלת דווקא לא לחשוב ככה, אבל אני נפגעת מהר ומכל דבר וכשאתה כותב לי דברים כמו תפסיקי להתבכיין, מה את רוצה ממני וכל אלה זה מצית שוב את המקום הזה. גם יש פעמים שאתה עונה לאחרות ואני חושבת לעצמי שאם היית עונה לי ככה הייתי נפגעת, ואילו הן לא נפגעות. לא יודעת.. אני לא מבינה איך זה קרה ככה פתאום. גם נראה לי שכבר אין לך סבלנות לענות לי יותר, לכן ההודעה הזאת מיותרת... - או שאני לא צריכה לכתוב את המשפט הזה? אתה רואה, עכשיו אני מתלבטת אם למחוק את השורה הזאת. אני יודעת שזה גם מרגיז אותך כשאני כותבת דברים כאלה. זה נחשב שאני מתאמצת? הנה, המשפט הזה לגבי הסבלנות, זה משהו אוטומטי שכתבתי כי אני מרגישה אי נעימות.. זה לא מתוך רצון לתקוף אותך.. כבר לא נעים לי שתצטרך להגיב לי בניגוד לרצון שלך... אני לא יודעת.. כאילו זה מרגיש לי שאם לא אכתוב משפט כזה, זאת תהיה חוצפה מצידי - לצפות ממך לקרוא שוב דברים שמרגיזים אותך ולאלץ אותך להגיב לי. דווקא כשאני כותבת אותו, זה מקל עליי, אתה מבין? כמו התנצלות כזאת... טוב, אני לא מוחקת עכשיו.. אולי מנסה להראות לך את תהליכי החשיבה שלי כשאני כותבת.. זה באמת מסובך לי, רק שתדע.. אני לא יודעת מה לחשוב, מה נכון ומה לא, למה אתה מצפה, מה יהיה בסדר, מה לא יתקבל... זה קשה לי...

אודי. עוד אספיק אותך??? עצב. עצוב. עצובה. עצובים. עצובות. ;( הילה

שניהם בחופש... שקט שעושה המון רעשששש.

אודי המדהים הייתי פה ממש בתחילת הדרך שלך בניהול הפורום ואני מידי פעם נכנסת ,קוראת ,פחות כותבת ...(גם מסיבות טובות) בכל אופן היום אני כאן מקווה ששלומך טוב בימים טרופים אלו יש מלחמה בחוץ אבל גם אצלי בפנים.. ויותר מידי רגשות בעקבות טיפול שאני נמצאת בו היום.. זה מבלבל אבל בעיקר מתיש נותן תחושה של חוסר אונים רוב הזמן אני באמת בטוב אבל לפעמים קצת נעלם האוויר אז...התחלתי טיפול חדש ..בחצי שנה האחרונה יכול מאוד להיות שהמטפלת שלי "מסתובבת" כאן וקוראת אז בלי לפרט יותר מידי רק יכולה להגיד לך אודי היום שלא פשוט לי.. ולא מצליחה להחליט אם רוצה להמשיך בטיפול כן או לא (בעקבות אי הבנה שהיתה מולה) והיא רק מחכה לאו.קיי ממני ואני לא מסוגלת אודי אפשר להיות כאן קצת היום??(אם זה בסדר) תודה חן

מסכימה איתך שאי הבנות כדאי לפתור ואגב,עשיתי זאת(ניסיתי..)מולה באמת מתוך אמונה שלדבר על הדברים זה יכול לעזור לנו לראות היכן אני עומדת והיכן אני צריכה להמשיך ניסיתי לפתור וראיתי שזה כבד עליי אבל גם עליה) הודעתי לה על סיום הטיפול ,דיברנו על זה בפגישה ,זה עלה ואז שלחתי לה מייל בו הודעתי לה שמסיימת את זה סופית,כי מרגישה שהיא לא יכולה להכיל אותי (את זה לא כתבתי לה) התחושה היא שאני לא מצליחה להיות איתה ולדבר איתה יותר ואחרי המייל פרידה ,מרגישה שנותר חלל ריק..כשאין יותר פגישות בהמשך מרגישה שבלעדיה כלום לא יהיה אותו דבר והכל אצלי לא מעובד בכלל מה עושים כשההיגיון אומר לסיים והרגש אומר שלא? אודי,אתה היית מצלצל ומדבר איתה במקומי ? אני ממש צריכה תשובה ממישהו שבא מהמקצוע,מתחום הטיפול אז אודי מה אתה אומר ? לצלצל כן או לא? ולמה הכל חייב להיות כל כך מסובך ? אודי..אני באמת שואלת...למה??

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא... סליהח

אודי, אני עטופה בכאב היום. גוש בגרון, דמעות זולגות פנימה. הלוואי ויזלגו החוצה. הלוואי ואצליח כבר לבכות. לבכות מולו, אולי איתו. משפחות שלמות נהרסות, נקישה על הדלת, בשורת איוב. ואני כואבת את הכאב האישי שלי. את האובדן שלי. את היתמות. את האין. הכאב מכרסם בי. הלוואי ואצליח להקיא אותו מתוכי. נטע.

אפשר לשפר את זה שלא ארגיש ככה?

הי מימה, אני חושבת שאת מבזבזת המון אנרגיות על זעם ושנאה. לא פלא, זה מאד מאד מתיש, גוזל כוחות ולא מפנה מקום... סוריקטה

קשה להיות שם ולא להצליח. הדפסתי את מה שכתבתי ביום שישי ולא הצלחתי להביא. יש שני דברים שרוצה כבר כמה זמן לומר לה ולא מצליחה. רוצה שתעזןר לי לדבר אבל לפעמים כשאומרת משהו זה מעליב אותי ומרחיק... היום היה איזה משהו שקצת דיברנו עליו ואז אמרה שבסדר שגם לא אעשה ושאחליט מה אני רוצה. זה היה קשור לשמיכה... חם לי מתחת לשמיכה... וכשאמרה את זה אני שמעתי "לא אכפת לי תעשי מה שאת רוצה..". אמרתי לה, אבל לא יכלתי להוריד אותה אחרי שאמרה את זה... ואודי שיהיה לך לילה טוב!

שלום רב, אני לא יודע אם אני בפורום הנכון , אך אני אשפוך אור על בעיות " נפשיות " שאני חווה בזמן האחרון בתקווה שאקבל תשובות. אני בן 25, אני בריא לחלוטין, מלבד תופעת מגרינה שחלפה, עובד בבוקר לומד בערב. אני כול הזמן חושב... יש לי הרגשה מוזרה. אני שוקע במחשבות כול היום, כאילו אני לא קיים. כאילו שהמציאות האמתית היא בפנים בתוך המוח ולא בחוץ המוחשי. לפעמים אני מקבל רגעים של נתק מחשבתי ויוצא מהקופסה. ומתחיל להתבונן בידיים איך הם נעות, כאילו קמתי מחלום ולא מאמין לעצמי שאני חי וקיים. יש לי חרדות. כשאני בא לדבר עם אנשים אני פוחד, המחשבה שלי תמיד תקועה איך אני אומר את המילים נכונה. מה הם חושבים עליי. יש לי יצירתיות בלתי ניתנת לתיאור. אני סטודנט להנדסת מכונות שנה מתקדמת. כלומר יש לי כוח מחשבתי עצום, שאני לא מצליח להוציאו מהכוח אל הפועל, כלומר באמצעות הלשון. כך שהמחסום לבעיה זו היא המחשבות העמוקות שתמיד צצות לי באמצע דיבור- " האם אתה מדבר נכון" " האם תטעה במילים שאתה תגיד", האם הם יתקנו אותך וכו'... דבר זה מטריף אותי. כשאני בא לדבר מול אנשים, יש מילים שנמחקות לי מהזיכרון, נתקעות לי בלשון, אם יש לי רעיון ואני מתחיל להביע אותו בדיבור, הרעיון נמחק לי באמצע, ואני מאבד כיוון, מילים מחשבות נתק מוחלט. אני מודע ליכולות שלי , הן אדירות, אבל טמונות 1000 מטר מתחת לרקמת עור ובשר. מה זה? למה? ואיך? תודה מראש.

קראתי על זה ... אחד לאחד !!! אני יכול לטפל בזה בכוחות עצמי?

אני יודעת שזה לא קשור לאווירה כאן היום. בא לי מתוק!!! אני נגמלת מסוכר ופחמימות ריקות. וזה קשה קשה קשה קשה בא לי משהו מתוק. שוקולד או גלידה או מאפה שקדים :::::////::: כמה קשה להתאפק הילה

אפשר להציע בינתיים נחמה בצורת חיבוק? חיבוק שייכנס לזרם הדם, כמו סוכר, ויורגש עד כפות הרגליים. נעמה.

הילה אני באה אתך לגלידה בטעם נוגט עם שברי אגוזים וסירופ שוקולד בגביע ענק והכי חשוב - נטולת יסורי מצפון. מקווה שלא החמרתי את המצב :-P

אהלן :-) אהבתי. את יכולה לנסות להתנחם במעדן שוקולד עם ממתיקים מלאכותיים וללא אחוזי שומן. סוג של תחליף, שאני משתמשת בו לעתים. חצי נחמה. סוריקטה

חיבוק מתוק לכלכן :) עם הרבה שוקולד וקצפת ומה שאתן הכי אוהבות...חיבוק ללא קלוריות :)

בסוף הרגיע אותי יוגורט חמוץ עם קינמון...... קצת דומה לרעיון שלך סוריקטה חיבוק זה תמיד הולך נעמה גילת אממממ בוא נאמר שזאת הצעה מפתה... הילה

זוכרים שהמטפלת לא פה? יש לי עוד שבוע עד שתחזור....מאמינים? הנה הזמן עובר :) רוצה לשתף אתכם כמה אני גאה בעצמי :) אתמול הרגשתי רע, רציתי לשתף אותה ממש, אבל מה לעשות היא בחו"ל...אז בכיתי קצת ונזכרתי שיש לי את מי לשתף אולי..ופתאום שיתפתי חברה, זה עשה לי טוב...ונרגעתי. אני מוצאת את עצמי מרגיעה אחרות כי כמו שספרתי יש לי חברות עם בעלים בעזה...ובכלל מצב שכזה...אז שתדעו שאני גאה בעצמי, למדתי לשתף, למדתי שהיא תחזור, להאמין שתחזור, להחזיק את הידיעה הזאת שהיא נמצאת איתי גם כשלא...ואוו משהו שלא יכולתי להרגיש פעם. בהצלחה גם לכם בכך, ומרגישה שהמצב יהיה בסדר, אפילו שלא נגמר שם הבלאגן...מחזיקה את התקווה הפעם. אוהבת, מיכל

מיכל יקרה, העלית לי חיוך על הפנים, פיזית. :) זה באמת מחמם את הלב. נעמה.

איזה כייף :) כו, מצב לא פשוט...בעיקר עכשיו ששומעת חדשות...בעלים של חברות בעזה, ילדים של חברות בעזה...אבל את יודעת מה...עדיין מחזיקה את התקווה לטוב ולשלום...ברגע שיהיה עם מי זה יהיה טוב... חיוך בחזרה אלייך.

קראתי קצת לאחור את התכתובת עם שמלי, ובעצם מה שנראה לי זה כך : שמלי, ברור לך שלא אוהבים אותך, ברור לך שאין לך מקום, את חושבת לעיתים שאת דפוקה שכותבת פה, מרגישה חסרת ערך, לא ראויה ועוד...כאילו ממש אי אפשר לשכנע אותך אחרת. ומדברת רק על זה, במקום להסביר על עצמך קצת...לא מכירים אותך פה מעבר לזה. תראי, גם אני לעיתים מרגישה כמוך, אני משערת גם אחרות, אך...האם הלכת לטיפול כדי לומר כמה את לא ראויה ולחוות דחיה? או שבאת כדי להפסיק את הרגשת הדחיה? לא יודעת מה כתבת בהודעה הקודמת שחצית גבול מבחינת אודי, אבל יש הרגשה לא של חופרת אלא את מעבירה תחושה של...."תדחו אותי אני לא ראויה במילא" וכאילו מחשבה יוצרת מציאות....כאילו חיכית לרגע שאודי "יעיף" אותך ואז תוכיחי לכלנו שאת לא ראויה...נו באמת! את כותבת שאת מקנאה באחרות על הקשר בטיפול, האם עשית משהו בשביל הקשר שלך עם המטפלת חוץ מלומר לה כמה היא לא אוהבת אותך? כי זאת ההרגשה גם פה, את חוזרת ואומרת שאין לך חלק כשכלם אומרים שיש לך. אודי אמר שיש לך משהו באמירות הסגורות שלך שלא נותנות להתקרב, האם חשבת ברצינות על התשובות של אודי? כי הוא ממש נסה ונסה וכאילו כלום...זה מרגיש כמו לדבר לקיר.. מצטערת אם אני נשמעת נורא, רק רציתי לשקף לך את ההרגשה שלי. במבי יקרה, לא מעיפים אף אחד, עובדה שאודי ממשיך להעלות, כשאני קראתי הבנתי שזאת הייתה המלצה שלו לקחת פסק זמן מפה...לא דחיה לתמיד. איך אפשר לתת למישהו לתקוף אותך, ולא להגיב? לא יודעת...גם לאודי יש רגשות, הוא לא קיר החבטות שלנו.. את מעולם לא התנהגת בצורה כזו וגם לא תתנהגי כך שאין סיבה להרחיק אותך :) ולדעתי זה היה רק בשביל להבהיר גבול. שמלי, אני בדרך כלל לא עניתי לך למה שכתבת כי לא היה לי מה לענות על אמירות סגורות כאלה...אותי זה דווקא מרחיק (מצטערת באמת) את יכולה לכעוס עליי וזה בסדר, אבל אלו התחושות שלי, אני דווקא מייעצת לנסות להתקרב, לתת יד ולא לירוק לתוך הבאר שאת שותה ממנו. בהצלחה, מיכל , אודי: מה דעתך? מקווה שמה שכתבתי יעלה והוא לא פוגע, שמלי לא התכוונתי לפגוע, אלא לשקף את התחושות.

נכון, כל מה שאמרת ברור לי. ומה לעשות? נראה לכם שאני סתם אומרת? אני באמת באמת מאמינה ומרגישה ככה, ולא פעם ראשונה שאני זוכה ליחס כזה. ואולי אני תקועה בלופ וזה כמו לדבר עם קיר, אבל כל אחת פה תקועה באיזשהו לופ משלה וחוזרת על עצמה, אז מה? זה בסדר חוץ ממני? הלופ שלי פחות טוב? כתבת לבמבי שהיא לא התנהגה ככה ולעולם לא תתנהג - אז אפשר לחשוב כבר איך אני התנהגתי? לא קיללתי אותו. היחידה שאני לא סובלת פה היא אני. וכן, אני הרבה פעמים נפגעת מהתשובות שלו אליי. מה לעשות עם זה? אז לא להגיד? אני באמת נפגעת. וכן, גם חשבתי ברצינות על התשובות שלו, וכשניסיתי להבין יותר נאמר לי שאני בכיינית או שסתם לא קיבלתי תשובה חוץ מציניות. יש פה אנשים שאמרו דברים הרבה יותר גרועים ממני! והם פה ומותר להם.אני פשוט בלתי נסבלת ועובדה שאחרי הכל, אני זו שסולקה מפה. גם אני מנסה ומנסה וכל פעם מחדש אני נתקלת בציניות או זלזול. והיו גם פעמים שנפגעתי ובכל זאת לא אמרתי. אבל אני לא יכולה ככה. לא מבינה מה ההבדל בין מה שאני אומרת שוב ושוב למה שאחרות אומרות שוב ושוב, חוץ מזה שאני צודקת שאיני לא רצויה. ודרך אגב, נראה לי שכבר כמה פעמים אמרתי לאודי שאני מעריכה אותו על מה שהוא עושה. הוא לא שק חבטות שלי. ולמה הלכתי לטיפול? ממתי הולכים לטיפול והכל מסתדר מיד? אומרים שטיפול לוקח זמן.. זה תהליך.. לא? גם אני קוראת אותך ואת מספרת על התהליך שעברת ועל אישהו שינוי חדש, האם זה קרה מהר? אחרי פגישה אחת? אני בסך הכל מביאה את עצמי לכאן, כי אין לי מקומות אחרים. זאת מי שאני וכנראה, כמו שאני יודעצ, שמי שאני זה לא טוב לאף אחד. ומקווה שאודי יפרסם את זה..

שתקראי את מה שהילה כתבה לך, כי היא ממש טובה בזה.....(הילה את אלופה!) אני חושבת שהיא ממש ענתה לך. לא התכוונתי לפגוע בך, סליחה אם נפגעת.. רציתי להראות לך נקודת מבט. דרך אגב כלנו נפגענו מאודי מתשובה כזו או אחרת, גם אני נפגעתי פעם כשהוא שם גבול ואמר שפה זה לא המקום ופה זה לא טיפול וכו'..את יכולה להסתכל אחורה, ושנינו עמדה....אולי כדאי גם לך? כשאמרתי שבמבי לא התנהגה כך הכוונה שלא התנהגה בצורה שהיה צריך למחוק את מה שכתבה או לכתוב לה שתעשה פסק זמן ולאו דוקא לתוכן...אין לי מושג מה כתבת.. וכשצריך לשים גבול אודי שם...אני סומכת עליו, מיכל