פורום פסיכולוגיה קלינית

לפחות הנשימה שלי נרגעה קצת... מקווה להירדם עכשיו. תראה מה השעה? לא יודעת מה קורה לי. לילה טוב

כבר כמה חודשים אני רשומה לאתר הכרויות.. היום עשיתי מנוי כך שיש יותר אפשרויות שפתוחות בפניי. בכתיבה אני יותר זורמת ופחות מתביישת, אז חשבתי שאולי זה יעזור. אבל אתה יודע, אני מנסה ולא מצליחה. אמרתי שבאמת אנסה עכשיו, אבל שאם אחרי תקופה לא יקרה כלום, אז אני באמת כבר לא רואה תקווה. זה מחליש וגורם לי להאמין ששום דבר לא מצליח ואולי גם לא יצליח בעתיד. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי לבד. זה קשה. לא רוצה. עכשיו אני בוכה. ודי, אני כבר לא יודעת מה אני יכולה לעשות... מה שבטוח שלא לעד אני אוכל להמשיך ככה. זה לא יקרה. אני לא מתכוונת להמשיך לחיות ככה. אודי תכף ראש השנה כול החגים. ראש השנה זה שלושה ימים!!! אני לא אשרוד אותם. רוצה לטוס לחול, לא להיות כאן, אבל אין עם מי. וגם תהיה לי יומולדת אז (30).. והחיים שלי ככ דפוקים. לא חשבתי שכך הם יראו... וזה מעבר לזוגיות.. מרגישה בכל כך הרבה תחומים שלא מצליח לי. לא טוב. ואני מנסה. היום ביררתי לגבי עבדוה ומחר צריכה להתקשר ויש עוד אחת על הפרק. אבל קשה לי לחשוב שיקרה משהו.. כי בסוף זה לא מצליח. אני לא רוצה את החיים שלי ככה. לא רוצה. אתה שומע אותי????? לא רוצה. ועכשיו אני אנסה לישון למרות שבוכה ולא מצליחה להפסיק וגם שבת באופק וכרגע אין פתרון לאופק. למה לעזאזל אני צריכה לחפש כל שבוע מחדש איפה להיות ועם מי. לא מגיע לי בית משלי.?? מקום משלי? משפחה שלי???

אתה יודע שכל הפגישה בכיתי. ברגע שנזכרת שוב בוכה... לא מצליחה להירגע. וזה קשור לזה. נתתי לה לקרוא ועוד משו

תודה לכם על המקום, התגובות והכל.

מימה יקרה, את יודעת גם לומר הרבה דברים חיוביים וחכמים, ואני רואה שיש לך בפנים שם אוצר. סוריקטה

מימה יקרה, יפה שאת מעריכה, זה בסדר. מעניין שאת חזרת למטפלת הזו, ממש מוזר, את הרי שונאת אותה לא? את יכולה להסביר מה הולך בניכן? היא ערה לכל מה שאת מרגישה? כי לא ענית על זה...נכון שהתחלת והיא יוצאת לחופשה למרות שבדרך כלל לא נוהגים כך, אבל זה קיץ והמלחמה לא אפשרה לאף אחד לצאת....אז קבלי גם את זה בהבנה. מקווה שתצאי מהבלאגן החשיבתי שלך...אוהבת מיכל.

מתרגשת משתיכן.. שוב- תקווה... רגישות.. אנושיות..

שלום, אני מטפלת בתינוקת מתוקה בת שנה וחצי (מגיל חצי שנה) חשוב לציין שיש בינינו קשר טוב ואני מרגישה שנעים לה איתי. בימים האחרונים יש לה התקפי כעס (לא יודעת אם זו המילה הנכונה) היא מתרגזת עלי (ללא כל סיבה ) ולא רוצה שאתקרב אלייה- זה קורה בימים האחרונים מאז שדודתה מגיעה בבוקר לארגן את הגדולה (במקום אבייה שנמצא במילואים) - היא נצמדת לדודה שלה ורוצה רק אותה, מתרגזת ולפעמים בוכה כשאני רק מתקרבת, לא מוכנה שאאכיל או אארגן אותה ורוצה שרק דודתה תהיה איתה. חשוב לציין שעד עכשיו (כשאביה של התינוקת היה בבית)זה לא היה קורה והיא לא הביעה כלפיי "אנטי" שכזה.. לפעמים רצתה את אבא שלה אבל ממש לא דומה למצב עכשיו . בבוקר היא מקבלת אותי יפה ונראה שהיא שמחה לראותי אבל מהר מאד מצב הרוח שלה מתהפך. אינני יודעת כיצד לנהוג משום כשאני מתקרבת היא מתעצבנת עוד יותר וכשאני מתעלמת אני גם מרגישה שזו לא הבחירה הנכונה.. חשוב לציין כי ברגע שאני איתה לבד היא חוזרת לעצמה- חייכנית, משחקת יפה ואפילו מחבקת אותי.. אשמח לקבל עיצות כיצד עלי לנהוג משום שאני מרגישה שבימים האחרונים אני ממש צריכה להיאבק איתה.

(כותבת ממשתמש חדש כי שכחתי את הסיסמא.) בכל אופן, אני חושבת שאני מגלה הרבה סבלנות כלפייה ואמפתיה, העניין הוא שגם בדרך הזו היא ממשיכה להתרגז ולא מוכנה לשתף עמי פעולה או אפילו שאשב ליידה.. האם כדאי להניח לה עד שדודתה תצא מהבית? זו מעין ברירת מחדל אבל אני חושבת שאולי זה הפתרון הנכון משום שאני לא רוצה שזה יפגע בקשר הטוב שלי איתה

איך מרפאים את הרגשת הבושה? לפעמים אפילו אם שואלים אני כבר אומרת באופן אינטלקטואלי שכן, הייתי בטיפולים פסיכולוגים ויש לי התמודדויות על רקע נפשי, יש אפילו פעמים שאני מציינת מול אנשים שאני מקבלת מביטוח לאומי קצבה, כי איכשהו זה עולה, מישהו שואל משהו.. ואני נראית נורמלית ומיושבת כזאת. אנשים לא היו מנחשים. אח"כ אני חוזרת הביתה ללבד שלי ואיכשהו אני לא מצליחה לעכל שום דבר ברמה הנפשית. אני נכות? אני חיים כאלה עקומים התפתחותית? וכבר בת 30 פלוס.. אני אוכלת מקיאה ובוכה, וקוברת את עצמי במיטה ועולות מחשבות ואני כ"כ לבד במן פיצול פנימי כזה. כן, אני נראית סבבה כזאת, רגילה ונורמלית כזאת. ורק שאני לבד בחדר הבכי לא מפסיק אני לא מסוגלת לעכל. אודי אולי הכל היה טעות? אולי זה היה טעות? אולי הפסיכולוגית מעולם לא הייתה צריכה ללחוץ עליי באופן לא מותאם מתוקף סמכותה שאצא לעבוד והעוס"ית לא הייתה צריכה להציע לי לעבור תהליכי הכרה בנכות נפשית וזכויות . אולי היה הרבה יותר טוב אם הפסיכולוגית דאז הייתה פשוט מסבירה לי את הסיבות למצבי וגם מסבירה מהו טיפול פסיכולוגי כמו שצריך במקום לכפות עליי התערבויות מעמדת הסמכות שלה . אודי אם אצליח אי פעם לגרום לך להבין שעברתי משהו מאוד לא בסדר, מחוץ לטווח העיכול וכל תחושת הזהות שלי משובשת עכשיו והנפש מיוסרת. העובדות הן שכן- היו לי מצוקות רגשיות ועדיין יש, ואני מקבלת קצבה ולצערי עדיין יש לי התקפי אכילה. אבל אני לא מצליחה לעכל את הדברים האלה ומתגעגת לימים בהם רציתי לעצמי חיים טובים ותחושה של ערך והצלחות. רציתי שיהיה לי טוב. איך יכול להיות שאדם נכנס לטיפול פסיכולוגי עם רצון 'חף מפשע' שיהיה לו טוב ובמקום שכך יהיה משחזרים לי דברים איומים ונהיה רע והתפכחות פתאום שהעולם זה משהו אחר ממה שהוא חשב, שהכי חשוב היכולת ליצור קשרים ותחושת הזהות המגובשת של אנשים זה מה שקובע גורלות ואיכות חיים ולא ציון כזה או אחר במבחן. אבל עכשיו בעיה של בושה. אני לא מצליחה לעכל שהיו לי כאלה חיים. היה יותר קל וברור מתי שכל מה שרציתי היה לרזות. למרות שתמיד גם רציתי לטפל, אבל לא ידעתי שלהיות מטפל זה אומר ביד אחד להשמע אמפתי בשניה להציב גבולות ולתסכל. חשבתי שזה רק החלק של התמיכה והטוב. אודי המודעות מכאיבה לי כבר שנים. אני מעמידה פנים שאני סבבה כמו כולם כלפי חוץ אבל כשאני לבד יש בכי ועוד בכי. אודי מה עושים? והמטפלת בחו"ל... הגברת בחופשה. בקושי הספקתי לחזור אליה וכבר היא לא זמינה. האנשים שזקוקים למטפלים הם פשוט אומללים. איזה כיף לאנשים שפשוט חיים את חייהם בלי להזדקק לתמיכה והחזקה הנוראית של מטפלים. לפרקטיקת 'התמודדות עם חסר' הארורה הזאת. זה בכלל לא מה שהייתי צריכה. אבל מי שואל אותי? נכנעתי. שפסיכולוגים יאנסו עליי איך שהם מבינים 'מה מטופל צריך'. באמת שאין לי כח יותר לכלום. הסבל שבר אותי. ניצחתם. אני מספיק חלשה כדי לא יהיה לי אכפת שאתם משפילים אותי בשביל טפטופי תמיכה. נצחתם. רצחתם לי את האגו. לא נשאר טיפת כבוד עצמי. לא נשאר כלום. הזדקקות טהורה וכאב וייסורים והמתנה להוד מעלתה שתשוב מהנופש שלה כדי שאולי אזכה לקבל ממנה יחס ועזרה לשפלת ערך כמוני שלא שווה כלום ולא מסוגלת לעזור לעצמה. אדם שלא מסוגל לעזור לעצמו הוא אבוד כזה, נמאס לי לסבול. אכלתי המון היום. זה עוזר להרגיע ולאפס רגשות אבל יוצר בעיה חדשה של עליה במשקל וגם זה מדכא. נראה לי מחר אני יצום. שמשהו יצליח לי כבר .אפילו לרדת במשקל כבר אין לי כח. אני אלך לקרוא משהו, או לישון. שוב דמעות. מתי יפסיק כבר..

... לומדים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. לומדים לקבל חלקיות. לומדים להזדקק לזולת ולפסיכולוג בפרט. ושזו לא השפלה. חוצמזה, מימה, בושה אינה בהכרח דבר רע. לעתים, לדעתי, שווה לבחור להסתיר ולא לפתוח הכל בצורה כל-כך גלויה, 'אקהיביציוניסטית'. אני מאמינה שהאיזון במשקל מגיע יחד עם האיזון הנפשי, ולשם כל דרושה עבודה קשה. לפחות נראה לי שאצלי זה כך, אני די מאוזנת במשקל בשנים האחרונות ונראה לי שזה קשור לתרומתו של הטיפול הנפשי שעברתי. כנראה שזלילות וצום/הקאה – שני קצוות – אינן הדרך הבריאה. סוריקטה

ממליצה לך (ובכלל לכולכם) להכנס לאתר של אודי ולהקשיב להרצאה שהוא נתן בכנס בפוטותראפיה. אודי מדבר בדיוק על הפרעות אכילה (אנורקסיה ) כסימפטום של התנגדות לצורך בהזדקקות ,כתגובה לצורך בתלות/הזדקקות בינקות שלא מצא מענה נכון ע"י הדמות המשמעותית עבור התינוק (האם). האנורקסיה כאקטינג אאוט .התנגדות מוחלטת לחלקיות. או שאקבל ה-כ-ל מדמות המטפלת .אם לא ,מוותר על הכל. לא רוצה כלום, ו"אסתדר בעצמי".. הרצאה מרתקת ביותר. ואודי, אם טעיתי בגדול ופירשנתי מאוד לא נכון את דברייך. בבקשה, האר עיני. (אבל באופן שלא ארגיש מפגרת, טוב ??? )

אודי?

בימים האחרונים התרגשו עלי צרות צרורות, מי שאין לו ילדים לא יודע כמה יכול להיות קשה בחיים. עכשיו באמת הייתי רוצה לבכות. אני לא בוכה אף פעם, אף פעם לא באמת מרגישה אהבה למרות שאני מאוד רוצה לאהוב. במקום להיות עסוקה בדברים אמיתיים עסוקה בפגיעה בתדמית שלי כאם המושלמת (זו האמת המרה וזו גם לדעתי הסיבה לצרות). אולי אני בכלל חייזרית. האם אתה חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור במקרים כאלו?

מי שאין לו ילדים-זה עלול להיות קושי משמעותי בפני עצמו... ובכלל,כל אחד ומצבו הוא-בשביל מה להשוות ככה?

קודם כל תודה. זה קצת מביך לא הייתי ממש בפוקוס כשכתבתי . ההודעה הזו נכתבה תחת השפעה של כדור הרגעה די חזק הרגש המרכזי היה שהראש שלי מלא בעננים והוא לא ממש קשור לגוף. בכלל לא התכוונתי לעשות השוואות אך אני מקבלת את ההערה של רוני יתכן בהחלט שבשביל אנשים מסויימים הצרות שלי הם "צרות של עשירים" משום שיש לי ילדים. זה אומר שאני צריכה להרגיש ממש טוב ולהפסיק להתבכיין ברגע זה.

באמת. אני בטוחה שכן

אבל זכרי מימה, שלפעמים, כאשר דברים אינם מטופלים יש להם נטייה דווקא להתעצם, להתקבע עוד, להחמיר ולהחריף עם השנים. סוריקטה

אודי, יש לי צורך לנוח בגזע העץ שלך.. אני יודעת שאם הייתי מבקשת ממך ,היית מזמין אותי עם חיוך טוב ורך בעיניים.. אני מרגישה את זה.. אז קיבלתי את ההזמנה שלך ואני נחה בגזע העץ שלך.. זה נעים.. מרגיש לי עטופה, מרגיש שקט טוב כזה..רוגע,שלווה.. כמו אצל אמא צביה.. מאחלת לך לילה רך.. שלך-במבי.

הי במבי, אפשר גם? ביחד? רוצה בהזדמנות זו להודות לך, וגם לסיגל, נעמה וסנופקין המתוקות. וגם לך, אודי היקר. שלכם, סוריקטה

מימה ככל הנראה את סובלת מOCD. יש לזה טיפול תרופתי מצויין. תדאגי לעצמך. בחיאת. הילה

הי מימה, בלי שהתכוונתי זה יצא בוטה מאוד.מצטערת. אני בעצמי נוטלת תרופות נגד דיכאון וחרדות. הכוונה שלי טובה. אבל הדרך לא משהו..... שוב סליחה הילה

תרגישי טוב

אודי, אני יודעת שאני עסוקה בפיתוי וכל רמז לכך (שבד"כ רק בראש שלי) מעורר בי חרדה. אז מה עושים? הרי ברור שזה כתוצאה מכך שהגבולות שלי נפרצו כל כך הרבה פעמים בגסות ע"י מי שהיה אמור לשמור עלי. אז אתה חושב שזה לא רעיון טוב להיות מטופלת אצל מטפל גבר? זה בר תיקון? מבולבלת עכשיו. נטע.

עוד תראה אותי? הרגע חזרתי.. הרגשתי כאילו הייתי בתוך עולם אחר. ישבתי בעיניים עצומות, כמעט ישנה. דווקא דיברתי. זו הייתה הרגשה מיוחדת ואחרת... זה כן קרה, אבל הפעם הרגשתי את זה יותר.

במציאות אני לא ככה. נעשיתי קצת יותר פייסנית

מרוב שאת מככבת פה אני כבר לא יכולה שלא להגיב . אמנם אני לא פעילה בפורום אך קוראת פה מדי פעם . יש בי חלק שמזדהה אתך כי אני עברתי את הקטע של השחזורים בטיפול , ומרוב שהמציאות סתרה את מה הניצול שכביכול הרגשתי לא טרחתי לספר למטפלת כי פחדתי שיאבחנו אותי חלילה במשהו ,עד שיום זה התפוצץ ופלטתי בכעס " את ניצלת רגע של חולשה כדי להחתים אותי על טופס אשפוז למרות שאמרתי בפירוש לא! " . זו הייתה נקודת המפנה ביחסים שלנו ברגע שהבנתי שזה שיחזור למדתי לתרגם לעצמי את המציאות . יענו לנתח את התחושות שלי למול המציאות , עד היום התחושות ניצול האלה קיימות אבל הפעם אני מכירה במציאות אך במקביל גם מכירה בתחושות שלי . אני אומרת למטפלת שלי מתי אני מפרשת את זה כשחזור למרות שהתחושות לא תואמות את המציאות , והיא דווקא מכוונת אותי יותר לתת חלק לשחזורים ולתחושות למרות שהן לא מיישרות קו עם המציאות . להגיד לך ת'אמת המטפלת שלך לא עשתה כלום מלבד לעורר מפלצות רדומות שכבר היו קיימות בתוכך . המצב לא ישתנה אם תמשיכי לצאת על כל המטפלים , הוא כן ישתנה אם תצאי מעמדת הקרבן ותתחילי לקחת אחריות על החיים שלך . תתני מקום לזעם אבל מולה ובצורה מכבדת . בלי להאשים, בלי להכליל . רק ספרי לה מה קורה לך מולה . טיפול לאו דווקא שחזור יחסים מהעבר , זו גם "טירונות" לחיים . אני שנאתי את המטפלת שלי , אהבתי אותה , כעסתי , נקשרתי ועברתי אתה חתיכת דרך ולא רק אני אגב אלא גם היא . אני אישית לא הייתי מגיבה על ההצפות שלך , הייתי מציעה לך את כל מה שאת מרגישה לבוא ולהגיד לה . הפורום הוא לא מקום לטיפול , תאמיני לי שאני כבר עשיתי זאת לפניך בפורום אחר . פשוט תביאי את זה לטיפול . את תראי שבהמשך את תצליחי לבנות את הגבול שלא יאפשר לאף מטפל לגרום לך עוול , עוול שאין לי שום צל של ספק שהיא גרמה לך בלי כוונה. אם תעשי זאת אני מבטיחה לך שיום אחד עדיין יהיו שחזורים אבל לך יהיו גבולות ואת לא תפחדי יותר ממטפלים כי תדעי להגן על עצמך. הכעס והפחד נובעים מחוסר יכולת להגן על עצמך ממה שמתעורר אצלך וזה לא יקרה בפורום בחיים . בהצלחה

שיבנה בית מקדשינו במהירה וכל בית שחרב יבנה מחדש. יום מתאים להתאבל... חלום

אמן!!

אודי כל פעם שאני יוצאת מהחדר בסוף הטיפול אני נפגעת הייתי רוצה שהוא יהיה חבר לחיים או בן זוג אני יודעת שזה לא יהיה וזה לא הגיוני ואז אני לא מדברת על זה..... ובסוף אני נשארת עם זה לבד פלונטר הילה

היי הילה, אולי זה לא הגיוני, אבל הרצון הגיוני, לא? נעמה.

עשו צחוק מנפשי בטיפול פסיכולוגי! במקום להסביר לי דברים! במקום להסביר אמיתות התפתחויות ולעזור ממקום של ענווה. למה לכל הרוחות היא עשתה ממני מטומטמת וישבה שם להנאתה וצפתה בי כמו עכבר מעבדה שלה. לא מבינה בכלל איך לעזור. איך לכבד. לכבד! עשו ממני צחוק. אנשים שמשתעשעים למראה אחרים מתעוותים בבלבולם

שמת לב למה שאת עושה כאן?? האין מנוח בהתגלמותו.

ניראה לי שיש סיכוי שיש לך ocd מחשבתי לכי לטיפול קוגנטיבי התנהגותי.. ואפילו אולי טיפול תרופתי בכדי לצאת מהלופים המחשבתיים שלך.

אני מבינה שבאופן טבעי הייתי אמורה לכמוה ליחסים אנושיים אוהבים ואינטימים בצורת זוגיות וילדים, אך ללא ערך עצמי ותחושת מסוגלות יציבה לא ניתן להכנס ממקום בריא לאלה. המוני אנשים פועלים ממקום לא בריא. לפחות אני נזהרת

הרגשתי איך אני רוצה ומבקשת לחיות והיא כופה עליי עם התסכולים שלה למות. במקום לעזור לי והם קוראים לזה שחזור אז למה היא לא הסבירה לי לכל הרוחות מה קורה בתוך התופת הרגשית של חוסר פשר? זה מה שאני זוכרת עמוק בפנים. אלה הדהודי הזכרון שאילצו על נפשי. בכח. במקום לעזור לי. מזל שלא ויתרתי. איך אפשר לכל הרוחות לוותר? איך אפשר לרצוח תקוות ולקרוא לזה 'עבודת עיבוד אבל והשלמה' אם ההרגשה שהרגו לך את כל החלומות ושלחו 'לתפקד'? זאת הייתה אחריות שלה להיות קשובה שם ולודא שלא אחווה את הטיפול בצורה פוגענית שכזו. במקום זה היא נכנסה למגננות והתנכרויות והפקירה. אני את המחיר על שגיאותיה כבר שילמתי. עכשיו נותר לעשות כל שבכוחי לעולם לא לוותר ולעבור הלאה. לא פניתי לטיפול פסיכולוגי ארור כדי להקריב תקוות ולהשלים עם 'מציאות' כמו שהפסיכולוגים מגישים אותה בדחיפה כוחנית לגרון. שחזור..אני מחכה לה. לפגישה. שתתקן את הזכרון הזה :/

מימה יקרה, אני חושבת (וסליחה שאומרת את זה בכזאת בוטות), שכדאי לשקול טיפול תרופתי. ללכת לפסיכיאטר ולספר לו על החשיבה האובססיבית שלך, אולי ניתן לעזור לך עם טיפול תרופתי. נטע.

יש דברים שעלינו להשלים ולהתאבל עליהם.הרי אנחנו מבינות שלעולם לא נהיה יותר ילדות קטנות של אימא ואבא מבינים,מגנים ומכילים.על זה בערך עלינו להתאבל,כל אחת והסיפור המורכב שלה והאבדנים הפרטיים שלה.אבל(!)טיפול כן(!)מאפשר עם הזמן לרפא את הפצעים,להכיל את החלקים שכל כך קשה לנו לחיות איתם,לבנות את עצמינו,את האישיות שלנו,לעשות את הילדה שלנו כחלק מהאישיות.החור מתמלא עם הזמן,מימה!!!תאמיני לי.מתמלא אם עובדים קשה ולאורך הזמן.אם נלחמים עלמנת לסמוך ולאהוב למרות הכל.מטפל\ת לא יכול לקחת מאיתנו את העבר שלנו,הוא\היא יכול להיות איתנו שם,להבין ולהכיל,יכול לעזור להבין את עצמינו.טיפול יכול להחזיר לנו בטחון בעולם.בהתחלה את מרגישה שעולמך אבד,חרב ...אחרי זה מאחורי הסבל הזה את מתחילה לראות את עצמך.יש המון המון דברים שטיפול כן()בונה עם הזמן...לא צריך להשלים עם הגהנום הפנימי צריך לחפש דרך לצאת ממנו.הבנת משהו?יש דרך לשקם את הבית שחרב,מימה.עברתי את זה...נלחמתי בטירוף וממשיכה להלחם... מקווה שתמצאי את דרכך בעולם. חלום(ים)בחיבוק

אז נפגשנו אתמול...והיה בסדר...... יש משהו נורא מוזר שדווקא שהייתה מעין הפסקה של חודש, אני הרגשתי שאני מעבדת לבד קצת דברים, אולי לפעמים טוב לעשות קצת הפסקות למרות שהן מאוד קשות? עכשיו יהיה רצף, חוזרות לשגרה, פעם בשבוע. תודה לכלכם שקראתם אותי, תודה אודי שאתה תמיד מקבל אותי ועונה, במיוחד כשהיא איננה... הייתה פגישה טובה, הרגשה טובה שחזרה, פעם ראשונה שהצלחתי ממש להתמודד עם כך שנסעה, להחזיק את הידיעה שתחזור ובכלל שוחחנו על הרבה דברים שמתחילים להיות טובים...הטיפול עוזר :) שוב, תודה לכלכם שאתם פה...המקום הזה חשוב כל כך.. אודי, בהחלט יש לך הרבה אחריות אבל אני חושבת שגם סיפוק לא? ואתה חשוב עבור רבים...יכול לחוש את האהבה כלפייך? מיכל

שלום. קוראים לי אופק, אני בת 17. יש לי תחושה חזקה מאוד שאני לא הולכת לחיות הרבה זמן. אני לא בטוחה עד איזה גיל, אבל אני ממש מרגישה בטוחה שאת גיל 27-26 לא אעבור. אני לא אובדנית ואין בכוונתי להתאבד עד הגיל הזה, אבל אני פשוט מרגישה שלא אחיה עד אז. אידרס או משהו.

אני זוכרת שקראתי פעם שפרויד היה בין הראשונים שדיבר על טראומות מיניות והשפעתן ההרסנית על הנפש. אח"כ הוא נבהל (מהתגלית שלו עצמו) ו"נטש" את המטופלות שלו. אודי, אחת משש נשים עוברת / עברה התעללות מינית. הנתונים האלו מחרידים. אנחנו נכשלים כחברה בהגנה על הילדים שלנו. זה אגב, הרבה יותר מלחיץ אותי מאיום המנהרות או מהרקטות. אוייב מבית עם פנים של "השכן החביב ממול" הרבה יותר מעורר בי אימה מאיזה מחבל עלוב. אודי, הלוואי והיה לצידי צבא חזק שהייתי ילדה קטנה. הלוואי והייתה כיפת ברזל. הלוואי ומישהו היה שומע אותי ומציל אותי ממנו. מציל אותי מעצמי. עכשיו אני נלחמת להציל את מה שנשאר ממני. אני לא מוותרת. קשה לי אודי. לי אף אחד לא נותן הפסקות אש הומניטריות. נטע.

ידוע שהוא בגד באמון המטופלות עם הפחדנות שלו. ג'פרי מייסון כתב באחד הספרים שדווקא הוא נותר נאמן לתפיסה לפיה ההתעללויות היו ממשיות ולכן הוקיעו אותו. גם פרנצי לקח את מצוקות המטופלים הרבה יותר ברצינות והאמין שהטראומות היו ממשיות, היו לו הרבה חיכוכים סביב זה מול פרויד. פרויד חשש לאבד את היוקרה והמעמד שלו והפקיר את האמת של המטופלות והתחיל להתייחס לזה כאילו היו פנטזיות מהדימיון. זה המידע שאני קראתי.

אז אולי עוד יהיה בסדר אם היא לא שוב סתם תשב שם מהצד אדישה בזמן שאני טובעת. אם היא תתאמץ למצוא את המילים המתאימות והנשימות המתאימות ותחזיר אחדות ורצף שלאחר השבר ושוב תהיה תקווה וגם זמן ותקווה וטוב.

אני חושבת שאת עושה טעות גדולה-הגיע הזמן שמישהו יאמר לך את האמת המרה-הפסיכולוגית אינה הסיבה לבעיות שלך והיא גם לא חייבת לפתור אותן. היא לא עומדת בלחץ שלך-אבל שתיכן עושות טעות חמורה.אם את כל כך בטוחה שהיא כשלה,למה את חוזרת? עזבי אותה.קחי אחריות על הבעיות שלך ועל החיים שלך.אף אחד לא חייב לפתור לך שום דבר.היא ניסתה,ולא הצליחה. האם זו רק אשמתה?מסופקתני. מקריאת כל ההודעות שלך אני משוכנעת שיש לך חלק גדול מאד בכשלון.זה נשמע אולי אכזרי-אבל נראה לי שכדאי לך להכיר באמת. תרפי ממנה. פשוט תרפי.שום דבר טוב לא יצמח מהרדיפה הזו. תמר

ניסיתי להרפות! חוזרת אחרי מעל שנה שלא הייתי אצלה וניסיתי לשווא להמשיך אצל מישהי אחרת שאמרה לי בדיוק מה שאת אומרת- שעלי להפרד ממנה ולהרפות וזה הכי טוב. דיבורים לחוד ומציאות לחוד! אי אפשר להנחות כך אנשים להפרד בלי שהמוכנות הנפשית קיימת. אם כבר אז זאת הטעות ולא הכמיהה לתקן משהו.

אני קיבלתי ממנה טיפול לא מותאם וגרוע. גם היא יודעת. והיו לכך השלכות ממשיות על חיי. על האופנים שקיבלתי החלטות וחוויה שקפצתי לפעול תגובתית מחוץ לטווח העיכול של השתמעויות של דברים. ובעתות זעזוע קשה כשניסיתי/מנסה לעכל, כשנזקקתי לה לעשות סדר בבלאגן, היא הפנתה לי עורף והפקירה אותי וכבר לא עמדה שם לרשותי. אלה חוויות שחקוקות לי בזכרון הרגשי. כיצד חיפשתי נואשות חבל הצלה שיימשה אותי מן המצולות והיא לא נאותה לאפשר לי להעזר בה כדי לאסוף ולארגן את רוחי כושרי וזהותי לאחר הזעזוע. נעזרתי במטפלת אחרת באופן תקופתי כבטלאי שמכסים על קרע כאשר מתחת לשכבה זו לא זכיתי לחוות איחוי אמיתי. הנפש מצאה לה פתרון בצורת יצירת טלאים של חיפוי על פצעים וסקדים . רקמות צלקתיות ממעל אך ללא ריפוי אחיד שלם ומעוכל ממתחת ובעומק. שתהיה לי תחושה של ערך. אמיתית. אהבה עצמית. מסוגלות עצמית. ערך. ריפוי הזכרונות הרומסניים והשבת התקווה. אינוס המסר ש'אין זמן' חיבל בחוויית התקווה שלי. מנסה להרגיע את עצמי שיש. יש זמן. ואם יש עכשיו אז בוודאי שהיה גם לפני 3 שנים כאשר היא כפתה בעקשות את המסר שאין על הכרתי. לא בטוחה בכלל שהיא הבינה מה עובר עלי שם. זה היה מאוד מבלבל. גם עבורי.

אם היא כזו גרועה למה את חוזרת אליה?????

אני קשורה אל דמותה בנפשי וה'קלקול' חל אצלה ולכן גם התיקון לתפיסתי אמור להיות מקושר לדמותה, אחרת אין חוויה של רצף אלא קיטוע בלתי נסבל. אני לא הולכת כי אני חושבת שהיא מוכשרת במיוחד כמטפלת אלא כי דמותה הפכה משמעותית אצלי בזכרון ואני רוצה זכרון אחר שיחרט ממנה ולא מה שהיה . מה שהיה לא מהדהד בי דברים טובים. צריך לתקן את זה.

אודי, נזכרתי בעונה הראשונה של "בטיפול", בסצנה שראובן מתיישב לצד נעמה. יושב קרוב קרוב אליה. זה עורר בי חרדה. לא יודעת למה נזכרתי בזה. באותו היום, הלכתי לטיפול והרגשתי לראשונה, פחד עצום. פחד ממנו. הלב הלם בחוזקה ולא הצלחתי לדבר. רעדתי מקור, והוא נראה לי בן אדם זר. ובתכלס, זה מה שהוא - בן אדם זר... ובבן אדם הזה אני אמורה לבטוח?! אודי, אתה אוהב את המטופלים שלך? אהבה זו מילה "גדולה" מדי, ובכל זאת... אגב (או לא אגב) - בהתחלה נבהלתי שכתבת שאני "מתוקה". אח"כ קראתי שוב וזה הרגיש נעים. הרגשתי שזה בא לך ישר מהלב. זה שימח אותי מאוד. לילה טוב אודי יקר. נטע.

קראתי את הודעתך ומשהו לכד את עיני.. משהו שלא קשור ממש לתוכן הודעתך.. מקווה שלא יפריע לך..אם מפריע, תתעלמי מדברי אלו ,טוב? צפיתי בפרקים של "בטיפול" יותר מפעם אחת.. "אבחנתי" את המטופלים על הפרעותיהם השונות.. ניסיתי גם לצפות על סוגי העברה השונים של המטופלים. את נעמה "אבחנתי" כבעלת הפרעה נוירוטית, הסובלת מתסביך אדיפלי, והעברה שפיתחה לראובן היא העברה אירוטית. אני הזדהיתי מאוד עם איילה. (מעניין, אפילו עם השם שלה אני מזדהה, מזכיר לי קצת את במבי ) "אבחנתי" את איילה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. משהו מנעמה ש"בטיפול" מדבר אלייך ? (כמובן תעני רק אם בא לך ) במבי.

יש לי מחשבה שעוברת לי בראש מפעם לפעם כבר המון זמן, ואני יותר ויותר מאמינה בה; נראה לי שכדי לצאת מהביצה ולהתחיל תהליך של שינוי טוב, אני צריכה להיות לגמרי בקרקעית. להגיע לאפס, להתרוקן ב100% . רק אז אני אצליח להביא את עצמי לעשות משהו מעשי למעני. אם כי, ייתכן כמובן שאז לא אהיה פנויה אפילו לחשוב על שינוי... מה אתה חושב? יש בזה איזשהו הגיון?

היי נעמה, הסקרנות שלך נעימה ומקרבת! מקווה שלא הרגשת צורך להיות מין מארחת כזאת שבאחריותה לדאוג שלכולם יהיה מקום נח. ושלום גם לך אודי, את ההצטרפות שלך לבקשה של נעמה חוויתי קצת פחות בטוב, לחלק השני של המשפט שלך יש פוטנציאל של פציעה- כאילו מה אני נופלת עליכם ככה מהשמיים. יודעת שההודעה שלי היתה קצת תלושה, מאיפה באתי פתאום עם ההקדשה האישית הזו. האמת שפשוט הרגשתי שאני הוא לא הדבר החשוב ולכן לא עשיתי הקדמות. היה שבוע קשה במישורים שונים של חיינו וגם היתה לי תחושה שעל הפורום עוברת מין טלטלה שכזאת, במיוחד סביב ההודעות של שמלי שנגעה לי בלב. הרגשתי שהקישור שהוספתי יכול להביא איזשהו מרגוע, או סתם נגיעה טובה ורכה ולכן פשוט הקדשתי ושלחתי. אני פה עוד מזמנים שלפני לפני אודי. בהתחלה בהתחלה הייתי "סתם אחת" (יש מצב שסוריקטה תזכור אותי מאז, הייתי קטנה ומפוחדת...) פה עם אודי הפכתי ל"אחת" (היי במבי ומיכל היתה לנו קצת התכתבות אז) וכשהיה צריך להרשם אחת היתה תפוסה וסנופקין נבחר, הייתי פה ממש טיפונת מאז. בקיצור רק רציתי לשלח נגיעה רכה בימים קשים אלו

תודה על ההקדשה זה ריגש אותי באמת תודה

שמחה שקבלת :)

היי סנופקין, ראשית, זו הייתה סקרנות כנה, ואני שמחה שהיא הגיעה אלייך בטוב. :) זה מעבר יפה מ"סתם אחת" ל"אחת", מה אומר המעבר ל"סנופקין"? מוכרחה להודות שהוא בהחלט דמות שמעלה בי איזה רוגע-טבע כזה... אם כבר הלכת על משחק המסכה של אודי, הוספתי את משחק השם (שמאוד מעניין ומרגש בעיני, אגב). נעמה.

כשאני מדמיינת אותך אני רואה מין נעמונת שכזאת:) סנופקין הוא אחד שנודד לו בעולם עם קצב ושעון פנימי משלו. הוא בא לרגע עם הרוגע, הטבע והנוגות שלו ואז מגיע היום ששוב צריך להיפרד ולהמשיך בנדודים. כולם אוהבים אותו רוצים שיישאר עוד ועוד, רוצים להיות בקרבתו. אבל הוא עם כל האהבה שלו ושסביבו נשאר קצת מרוחק ובבדידות שלתוכה אף אחד לא יכול להיכנס... http://www.youtube.com/watch?v=Kh1bekptnnk

שרציתי גם לכתוב (וכמובן שכחתי) שגם שמש מפציעה מבין עננים... נעמה.

אני זוכרת אותך :) גם בתור "אחת" וגם בתור סנופקין ששאלתי אותך אם אני לא טועה אם בחרת בזה בגלל המומינים התוכנית המקסימה הזו לילדים...זוכרת? הייתי במצב לא משהו, אז לא עניתי לך.. סליחה ותודה על הקישור... מה שלומך? אני גם הייתי רוצה לשמוע קצת עלייך, אפשרי? לא ממקום של "מה את נופלת עלינו" ממש לא, ממקום של אכפתיות וסקרנות :) מיכל

בטח שזוכרת. קוראת אותך פה וממש אפשרת לראות את התהליך שאת עושה. מדהים!! המשך מסע מופלא.

אני זוכרת אותך עם הניק "אחת" . אם מותר, הניק סנופקין עבורך, מה הוא ? מה בסנופקין מדבר אליך ? ואם מדברים פה על משחק, אפשר לחשוב על:באיזה ניק אלטרנטיבי הייתי בוחרת אם הניק "שלי" לא שום מה לשימוש.. כשאני שואלת את עצמי שאלה זו... אני עדיין ממש ממש במבי, אבל אם מאיזושהי סיבה זה בלתי אפשרי יותר ,הייתי בוחרת ב עפרה - אולי כשאגדל ויהיו לי רגליים יציבות על הקרקע אהיה עפרה ?? לא יודעת.. ואת סנופקין ? וכולם ? באיזה ניק חלופי הייתן בוחרות ? ואם כבר משחק והסרת מסיכות.. אפשר למי שמתאים ,שלושה דברים שאני אוהבת : * אני אוהבת להיות בטבע, לשבת, להתבונן ולהקשיב... * אני אוהבת לצייר . להשתמש בחומר את הרוח.. * אני אוהבת להיות אצל אמא צביה .האפשרות להיות בכל מצב צבירה. אוהבת את המרחב והחופש הנפשי אצלה. את האפשרות להתבוננות פנימה ,לעומקי הנפש, כשברקע קולה של אמא צביה ,שכמו פנס מאיר פינות שונות... מה אתן אוהבות ? שלכן-במבי.

גם בשבילי את במבי :). עדינות עם עוצמה, רגישות דקה וחכמה, עיניים!! וכל האהבות שלך- יש לך אוצרות יקרים. הייתי פה ממש המון היום אז מספיק לי לכרגע. יש פה חבורה נחמדה תהנו מהמשחק המשותף. תודה במבי..

זה אמור להיות חצי... סיוט

איתך, אנחנו כאן בינתיים....הזמן עובר ושוב יהיו פגישות :)

תודה.כיף לך שאת אחרי..

בשבועות האחרונים אני ישנה דפוק... נכון שלפעמים אני נרדמת בצהריים או אפילו אחהצ אבל זה לא הפריע לי עד כדי כך. בלילה האחרון הייתי ערה עד אחרי 3.. עוד רגע העיניים שלי נעצמות.. יש לי קלונקס ובינתיים לקחתי פעמיים כשלא הצלחתי להירדם. נראה לי שזה עזר... אני יודעת שתאמר שאתה לא.רופא. בעקרון קיבלתי קלונקס מהפסיכיא אבל ללא הכוונה ספציםית מתי לקחת. ראיתי שהם מרדימים.. לא.ככ.מתאים לי לדבר על.זה עם הרופאת משפחה ועם הפסיכיאטרית לא נפגשתי מאז מה שקרה(אם.אתה זוכר, שכחה לשים לי מרשם.ןעוד כל מיני אי הבנות. אני כעסתי נורא) אני עוד לוקחת את התרוםה שנתנה לי אז. קלונקס לקחתי פעם אחת לפני פגישה ספציפית שנלחצתי ממנה ולא הרגשתי כלום ולאחרונה כשלקחתי בלילה אולי כן עוזר לי. אז לא יודעת מה לעשות. לא ככ רוצה לקחת קלונקס ללא תיאום עם הרופאה. אבל מה אני אקבעגישה בשביל זה? וזה לא כזה פשוט. גם איתה אני לא הכי מדברת. ואם כבר פגישה איתה אז צריך לדבר על התרופה הקבועה. ובטיפול אנחנו צריכות לדבר כי אני בכיוון של להפסיק.. כתבתי מהפלאפון וזה לוקח לי שעה אני כבר חצי ישנה. לא רציתי להירדם אבל כנראה שאין ברירה

שלום קוראים לי יקיר מהדרום אב לילד בן שנה נשוי גר אצל ההורים שבהליכי גירושין כבר 4 שנים ( ידועים בציבור) המצב בבית לא טוב יש לי אמא חולת נפש ואבא שכוחותיו באחרונים מנסה להשאר שפוי נקלעתי למצב רגיש מאוד בוא אמא שלי מנסה לעשות הכל כדי להוציא אותי ואת אישתי מהבית זה מתבטא באלימות מילולית, ולפעמים גם פיזית כלפיי וכלפי אישתי, תלונות בלתי פוסקות במשטרה ללא כל לגיטימציה לעבירה פלילית סתם בכדי שאעבור אוגמת נפש ולמען האמת היא מצליחה אני נהייתי חרד ממנה אני שומע את הקול הצרוד שלה בנימה של בן אדם שמעשן כבר 40 שנה וזה מאורר בי חלחלה כל היום היא מקללת בערבית מבטאת במילים יוצאי דופן יש כאלה שיומרו שהיא מנסה לכשף אותנו ולשגע אותנו אני ממש סובל בבית אני עובד לילות לפעמים שאני בעבודה אישתי מתקשרת אליי ופורצת בבכי שהיא לא יכולה כבר איתה ושהיא מנתקת לה את החשמל כל הזמן היו סיצואציות שגם אני הזמנתי לה משטרה על כל מה שאנו עוברים בגללה אבל הם תמיד אומרים שהם מכירים את הסיפור והם מציאים לנו רק לעזוב את הבית ואין להם פתרון למרות שפעם היא ממש תקפה אותי ליד שני שוטרים משכה לי באיבר המין והשוטרים להנאתם הסתכלו מהצד ולא עשו כלום כשביקתי לעצור בעדה ולהגיש עליה תלונה, החודש אישתי התחילה לעבוד כך שבאמת נוכל בקרוב מאוד ובעזרת השם לצאת מהבית ולנהל חיים נורמטיביים ונורמליים כמו כל בני הזוג אבל השאלה מה עם הרגשות? מה עם התחושות הלא נעימות שמתחוללת בליבי ובראשי? האם הצלקת הנפשית הזו תעבור? נהייה לי ממנה קושי בדיבור קושי בלהטבתות אני מרגיש ממש חרדה וטראומה עמוקה, אף אחד כאן לא יבין באיזה עוצמות זה מטבתא לשונאים שלי אני לא מאחל אמא כזאת

פעילות גופנית לצלילי מוזיקה. זה מקל על הנפש, ובעיקר- מנקה את התודעה ממחשבות.

אודי אני מצטרפת למילים החמות שכתבו תודה שאתה כאן.אתה משמעותי לי כל כך. מחכה לראשון שתפציע. ימים קשים עוברים עליי. אודי,אתה יודע שיש לי דף קהילה בפייסבוק שיש בו כמעט 200 עוקבים???? וזה גם אחריות,כמו שכתבת. היתה עכשיו תגובה שפגעה ברגשות של אחרים. אז כתבתי משהו כזה שלכולם יש מקום ולכבד אחד את הרגשות של השני. זה לא משנה את התחושה הזיפטית שאני הולכת איתה מיום שישי בבוקר. קשה לי קשה לי הילה

היי אודי.. אני רושמת את ההודעה הזאת נטו בשביל לפרוק.. כי קשה לי להכיל את המצב הזה.. אני מכירה מישהו שנהרג השבוע במלחמה, וזה קשה.. בנוסף לכל זה .. אח שלי עשה תאונה .. הוא בסדר.. אבל האווטו הלך טוטאלוס.. זה שהתנגש בו עבר באדום.. אני בתקופת מבחנים עכשיו.. אין לי באמת אפשרות ללמוד ואדחה את כל המבחנים.. הפסיכולוגית הפרה את מה שסיכמנו לגבי ההנחה.. היא חייבה אותי על מחיר מלא לפני שעידכנה אותי על שינוי.. אני מרגישה הרבה בגידות של אנשים.. אמא שלי מקשיבה תמיד רק לאח שלי.. הם כמן זוג.. היו צריכים להתחתן.. אני מרגיה שנאה כלכך גדולה מבפנים.. הכל גועש.. צונאמי.. רעידת אדמה.. מחכה שיעבור כל ההרס הזה

וחוסר ערך. בגילי לאנשים כבר יש תארים ברזומה וקריירה יותר רווחית ממינימום פלוס מינוס ובני זוג אולי אפילו ילדים. והפער הזה מטריף אותי. בייחוד שפסיכולוגית קלינית בכירה ארורה לחצה לי באינוס כפוי על ההכרה ש'אין זמן'. היא טעתה בהתערבות הזאת ! היא הזיקה. היא גרמה לי חוויה טראומטית. אני מרגישה שאם לא אוכל 'להדביק פערים' אז אין תקווה בשבילי שאי פעם באמת ארגיש טוב בתוכי ולא החצמה ומרירות וצרות עין בפנים באחרים שההתפתחות שלהם התגלגלה בצורה יותר רציפה ומוצלחת. אני אפילו לא מבינה למה זה אכפת לי. בגלל שפסיכולוגים המציאו את כל ההגדרות והתפיסות האלה. למשל קוהוט שדיבר על עצמי שזכה להתפתח ולהתממש לפי תוכניתו הגרעינית ועצמיים אחרים שלא.. היה עדיף לא לדעת.

כמו הזמזום הנוראי שמערכות הגברה עושות לפעמים, בפנים, בלי הפסקה. כואב מידי. נעמה.

כי בפנים הכל עם מגברים לאחרונה, חזק מידי. אוף. :(

יום שבת בבוקר אתמול היה לי בולמוס של רעב.ואכלתי גלידות אחת אחרי השניה.וגם מעדנים.ארבע. זה אחרי שכל השבוע עשיתי מאמץ עליון לשמור על המשקל.ואחר כך הרגשתי כל כך רע שניסיתי להקיא.וזה לא הצליח לי.הרגשתי כל כך רע. ושכבתי על הרצפה עטופה בשמיכות.בכיתי את נשמתי. בסוף נרדמתי. התעוררתי בשבע.אני עובדת היום.והבית כל כך מבולגן.זה מרגיש לי שהכל נחרב.הכל. אבל יש לי כלל ברזל שסיכמתי עם המטפל- מה שלא יהיה לא מפסידים יום עבודה. לא מפסידים. אז אני יושבת כאן ומחכה למונית שתאסוף אותי. בפנים סדקים סדקים מנסה לחבק אותה ולא מצליחה. הילה

נראת טוב, אופי טוב.. מצד שני אני חושב שאם היא לא תרצה לצאת איתי, יהיה אי נעימות בעבודה? בכל מקרה אני חשוב שאעשה את זה עוד כמה שבועות כי אני צריך לסיים כמה דברים בשביל שיהיה לנו זמן להיפגש.. אז לחכות שיהיה לנו זמן להיפגש + שהיא תפסיק לעבוד? או פשוט שיהיה לנו זמן להיפגש.. במקביל אני אנסה ליצור איתה איזה שהוא קשר, אפילו דרך הפלאפון או המחשב למקרה שהיא תעזוב לפני את העבודה. ומה השלבים בהמשך (איך להביא אותה לדייט אחרי שיש פייסבוק/מספר פלאפון?) אני לא מתורגל במצבים כאלה..

תודה

שלום, האם אפשרי? מספיק טוב בשביל להחליף תרופות? איפה אפשר למצוא עוד מידע על הנושא? בגדול איך זה עובד? מהנאמר בסקריפט? הרבה תודה!

לא יודע אם השאלה שלי גדולה מדי בשביל הפורום, אבל מה שאני שואל זה בגדול באיזה נקודות ההיפנוזה צריכה לגעת. אם זה שינה עמוקה יותר וכו..

עם ההרגשה שביזו אותי בטיפול פסיכולוגי. עם הפצע הנרקיסיסטי הנוראי שנגרם לי שם. פסיכולוגית שהתנהגה ללא רגישות וענווה. זה היה פשוט גועל נפש. אני מקווה שהיא תצליח לתקן לי את הזכרון. היא פשוט פגעה בי באופן קשה. 3 שנים של סבל! יצאתי משם מרירה בצורה קשה ביותר!!! לא הגיע לי טיפול כזה ויחס כזה! היא הייתה צריכה להסביר לי בצורה מכבדת את הסיבות ההתפתחותיות לקשיי. להשכיל אותי. ולא להתנשא ולבזות. לא אומרים לאדם כמוני 'עבדתי קשה כדי להגיע להשיגיי' בתור הצדקה לפערים! לא אומרים לאנשים פוסטראומטים התפתחותית שתפקודם נפגע דבר כזה צבוע!! היא הייתה אמורה לומר את האמת! שהיה לה מזל שכושר התפקוד שלה לא נפגע ועל כן התאפשר לה במהלך השנים לעמול כדי להשיג מה שהשיגה. לא מתנשאים על פני אנשים כמוני!!!! חוצפנית. מה שעבורה מושג במאמץ קל עבורי כמעט קשה מנשוא! אז שלא תגיד 'עבדתי קשה'. חוצפנים. הלוואי הייתם חיים בנעלים שלי וחווים את המשברים התפקודיים האלה. הייתם סותמים כבר ומבינים איזה עוול זה לומר דבר כזה בצורה כזאת. קצת צניעות!! יכלה לומר שהיה לה מזל התפתחותי. זה לא היה הורג אותה לומר את האמת! למה להצדיק פערים בצורה צבועה שכזאת?? כאילו היא הרוויחה אותם ביושר בזמן שאני... אני מה? ביליתי בחוף הים? מספיק סבל עברתי בחיים והדבר האחרון שהייתי צריכה כאשר הגעתי אליה זה לשמוע את ההתנשאות האטומה הזאת שלה. כל האנשים רוצים להיות מוצלחים, להשיג ולהצליח. לא כולם זוכים לזה, אבל לא כי הם 'לא עבדו קשה כמו אלה שכן', אלה כי פשוט היכולות או תעצומות הנפש שלהם פחות חזקים והם נשחקים מהר יותר. וחוסר ההכרה שזה לא עניין של בחירה אלה מזל ולהוסיף התנשאות אטומה זה פשוט מבזה את האדם שממול. זה מבזה. היא פשוט הייתה צריכה לומר את האמת!!! "היה לי מזל שכושר התפקוד שלי לא נפגע ולכן יכולתי לעבוד קשה ולהגיע לאן שהגעתי'. משפט שכזה הייתי חווה אחרת. ללא כל המרירות הנוראית שהיא גרמה לי. כי פה יש אמת ולא השתמעות אפשרית שכאילו בזמן שהיא בחרה לעבוד קשה אני בחרתי שלא. - כמה שהדבר הזה פגע בי. בהיותה פסיכולוגית קלינית מומחית מי אם לא היא אמורה הייתה לגלות את הרגישות הראויה ולמצוא את אופני ההתייחסות המתאימים. מדוע היא מיררה את נפשי עם האטימות שלה? אני מנסה להאחז באמונה שזה לא היה בכוונה ומרוע, למרות שלעיתים קרובות הטיפול נחווה מאוד מפקיר. מפקיר עד סדיסטיות. חבל שהיה לי טיפול כזה. הצער כולו שלי ומהווה משא על כתפי שלי בלבד. זאת אמת פרטית שלי ואיש אינו מסייע לי לסחוב אותה. יש דברים שפשוט לא אמורים להגיד בהקשרים מסויימים אם המטרה האמיתית היא לעזור ולטפל ולהטיב עם מי שמולך. זה מקומם מאוד.

הי מימה, את מדברת את זה? את כל מה שכתבת כאן עם הפסיכולוגית? פה אין לזה עיבוד. בטיפול אפשר ללוש את זה,לעבד את זה. את מצליחה? הילה

שאני רוצה לחזור.היא נענתה לבקשתי.אנחנו נפגשות עוד שבוע וקצת.. לחוצה מהפגישה איתה.. אפשר להיות כאן עד אז? אודי,איך יודעים שהטיפול והמטפל שמצאת הוא האדם המתאים לך? שמעתי על לא מעט מקרים של אנשים שמבזבזים מלא זמן וכסף על מטפל לא מתאים. אני לא שואלת כדי לעשות מחאה נגד הפסיכולוגים אלא בכנות רוצה לדעת כי אני יודעת שאני צריכה טיפול ואין לי מושג איך לדעת שאני במקום הנכון. אצל המטפלת שלי היתה ביננו קרבה ואכפתיות והדדיות. עד שהפסקתי להתמיד בפגישות,מסיבות אישיות משפחתיות והיא מסוג המטפלות שמאמינה בהתמדה וברצף מפגשים להצלחת הטיפול ,אחרת הכל מתערער לה והיא לא יכולה לעבוד.. כשחזרתי אליה אחרי הפסקה של חודש + ..שיתפתי אותה בדברים די כואבים וזכיתי לתגובות לקוניות שנראו כאילו נאמרו מבלי להבין אותי לעומק ולהתחבר לחוויות שלי(כמו שהיא ידעה לעשות בעבר) כשאמרתי לה שאני מאוכזבת ,זה לא ממש עזר לי זכיתי לתגובה "זה לא יעיל שאת לא באה מסודר,הלוואי שיכולתי לעזור לך אבל במצב הזה קצרה ידי" התגובה הזאת שלה לא תאמה לי בכלל כאילו היא לא טרחה בכלל להבין את הסיבות שבגללן ביטלתי פגישות והגיבה בססמאות של פסיכולוגים ולא אליי תגובה מותאמת באופן אישי כאילו היא לא ניסתה בכלל להבין..זרקה כל מיני הנחות לגבי זה שאני לא מתמידה בפגישות וזה היה די צורם.. אודי אני מרגישה שהיא כועסת עליי בגלל הביטולים ,שהיא שונאת אותי (אולי שונאת זאת מילה קשה אבל בכל זאת..)ואין לי מושג איך להיות אצלה עכשיו? מה אתה אומר אודי?

הפגישה האחרונה הפכה אותי לגמרי..אני אמרתי לה שלא בטוחה שרוצה להמשיך איתה בטיפול אם היא לא מבינה אותי "עד הסוף" .גם היא לא היתה בטוחה שהיא יכולה ,בגלל הביטולים. עכשיו אני כבר מרגישה יותר טוב אחרי שהודיעה שהיא מסכימה להיפגש שוב,אמרה שאבוא שנדבר,שנראה לאן מועדות פנינו בטיפול.. כרגע אני מתמקדת בידיעה שאם היא הסכימה להמשיך איתי אז כנראה שיש תקווה.. רק דבר אחד מפריע לי..שאם בתור מטופלת היו לי בעיות שבגללן לא באתי מסודר והיא כועסת עליי בגלל זה אז קשה לי להיות שם בידיעה שהיא כועסת,אני לא יודעת איך להחזיר אמון בה מטפל לא אמור להכיל את המטופל ולהיות שם בשבילו עם ביטולים או בלי? מה זה משנה? מטפל לא אמור להבין שביטולים מצד המטופל לא קשורים אליו? לא שייכים לו? (יש מקרים שבהם זה שייך אבל לא במקרה הזה..) היא אמרה בתגובה לזה שאמרתי לה שקשה לי להאמין בה שגם לה קשה להאמין בי כי אני לא באתי מסודר.. אחר כך שאלתי אותה אם היא כועסת..היא לא הגיבה אם כועסת או לא רק אמרה שהיא לא יכולה לעבוד.. נפגעתי ממנה מאוד אודי.. לא רוצה להישמע קיצונית אבל מרגישה שהיא הכניסה לי משהו חד ללב... אני רוצה לחזור לטיפול שהכל יהיה כמו שהיה בהתחלה לפני הביטולים ..רוצה ריסטרט לאחור לתקופה של תחילת הטיפול כשהרגיש לי אצלה .מקום טוב חם ובטוח.. אני מפחדת שהכל ייהרס לי.. מפחדת שהיא תזרוק אותי מפחדת שכל האמפתיה ,האכפתיות והרצון הטוב להיטיב ולעזור ייעלמו לה ממני ואז היא תזרוק אותי לכלבים.. אני ממש מפחדת שהכל ייהרס (או שזה כבר נהרס) מפחדת מהפגישה איתה שתהיה עוד שבוע ..מהמחשבה על זה שהיא תזרוק אותי מהטיפול ..אודי המחשבה הזאת גומרת אותי וגורמת לי לדמעות,חוסר שקט,סערה,וטרדות ביום יום אני לא חושבת על זה ,זה בא בלילה כשאני לפני שינה אולי זה טבעם של מחשבות לבוא ולערער את הכל במיוחד בלילה..זה כמו בלילה ההוא שאחרי הפגישה לא הצלחתי לישון נורמלי כל כמה דקות התעוררתי מסיוט שהיא מעיפה אותי זורקת אותי לכלבים אודי האם מטפל יכול להחליט ככה באופן פתאומי וחד שהוא מעיף מטופל רק כי הוא ביטל פגישות? אוף אודי אני מפחדת מהפגישה איתה כי רק השהייה שלי איתה בחדר לבד כמעט שעה מלחיצה אותי מפחדת נורא שהיא תכעס עליי,שהיא תעיף אותי..אין לי שום נחמה ..לא יודעת אודי..אני מפחדת.. אודי ..מה יהיה שבוע הבא? חושב שהיא באמת תזרוק אותי? וואו זה יהיה ממש עצוב אם כן..

קראתי פעם שפרויד שיקר לאחת המטופלות שדימום מסוכן שנגרם לה בעקבות ניתוח כושל באפה, שאיזה קולגה שלו ביצע היה כתוצאה מההיסטריה שלה ולא מחדל של קולגה. זה רמת המוסריות של פרויד. הוא היה בעיני המטופלת 'סמכות'. היא כיבדה אותו והאמינה לו בתור 'מומחה'. אז הוא ניצל את זה ושיקר לה כדי לעשות כסת"ח. והיא האמינה לזה. הוא ניצל את התמימות שלה כדי להתחמק מהאחריות להשלכות של דברים. וזה - 'אבי הפסיכולוגיה'. ממש 'מכובד'. אולי 'גאון' אבל כנראה זבל של בן אדם ככל שזה נוגע להתייחס ביושר וכבוד למטופלים. אפילו קראתי שבכלל לא עניין אותו לעזור למטופלים אלא רק 'לחקור' אותם מתוך סקרנותו להבין נוירוזות. הוא כמעט ראה בהם סוג של 'תתי אדם'. די גועל נפש הייתי אומרת.לא מחמיא בכלל .

את החלטת שכל הפסיכולוגים חארות. ואת תעשי הכל כדי להוכיח את זה. כל הסבלנות,והסבלנות של אודי הם קליפת השום- לעומת המימצא החדש שלך לגבי פרויד. פרופורציות. וזוויות ראיה הילה

שוב אני... מצטערת, אני מקווה שאני לא מטרידה אותך יותר ממה שנראה לי שאני מטרידה (שגם זה מעל ומעבר...) אבל אני ממש מתחרטת על הודעה שכתבתי בתחילת הערב, ואני מבקשת שלא תפרסם אותה. סליחה, באמת. לא יודעת בעצמי מה עובר עלי. מרגישה כמו ספירלה כל כך מפותלת ומסובכת, עד כדי כך שהיא מפתיעה את עצמה בכל מיני תפניות וסבכים שלא הכירה... בכל אופן, מצטערת על ההצפה, ומקווה שלא תעלה את ההודעה שלי. (שים לב, אני לא מתחייבת להפסיק את שטף ההודעות המוזר הזה[שונאת להתחייב ולא לקיים], אני כבר יודעת שזה בא לי לפתע ובצרורות ואני לא כ"כ מצליחה לעצור את עצמי. יכולה רק להגיד שאתה לא צריך להעלות הכל, ושאני מתנצלת על כך שמניחה כאן את המחשבות המעורבבות שלי...)

דווקא אליה? לא סתם ל'טיפול כלשהו'. אלא דווקא אליה?! אתה חושב שזה חיובי?

אודי, אנשים נפגעים ממני. אני לאחרונה לא עונה לשיחות, מגיבה למיילים / סמס/ ווצאפ . כל התקשורת הזאת מרגישה לי מעושה ולא קשורה, מרגישה יותר חלולה כשמתקשרת כרגיל בגרסת - "הכל בסדר" אני באמת לא רוצה לפגוע, ולא לשרוף גשרים, אבל גם לא מצליחה לחיות בתוך קשר. מה יהיה???

סוף שבוע רגוע, שקט, שליו, חמים (ולא יותר מידי). (אודי, ראית ששאלתי למטה איך אתה יודע שבסדר? התפספס? או שראית ולא היה לך מה לענות? או שאולי מיהרתי להסיק, מרוב שזה יושב עליי... גם "הוד" שאלה עוד משהו.) נעמה.

סוף שבוע טוב,שקט ורגוע אודי היקר תשמור על עצמך

כל כך רוצה להבין את זה...לגבי הקשר בין המפגשים... גם אצלי המטפל מאפשר (ומאוד)... ואני מתקשה לקבל את זה... גם כי יש הרבה מטפלים שמתנגדים לזה.. וגם בגלל הסיפור חיים שלי.. אז איך יודעים אם זה בסדר שאין את הגבולות האלה ויש קשר בין פגישה לפגישה בהודעות??... או שזה משהו לא בסדר בטיפול??... רחל.

הי לכן, בהמשך לחיבוק..... מזמינה אתכן לערסל,להתערסל..... איך שמתאים לכן. אפשר ערסל בין העצים בין ציוץ ציפורים. או ערסל זוגי,בגוון פיסטוק,את מי תרצו להזמין? יש ערסל שיושב,אם לא בא לנו להתמסר ערסל שעוטף את כל כולך כל דבר שעוטף..... שמרגיע........ אולי להיכנס לתוך בועה.שאף אחד לא יכול לחדור אליה....... הדמיון חופשי ופתוח אפשר ביחד ולחוד לחוד וביחד הוא מתנדנד לקצב הנשימות שלכן.... אודי, רציתי לכתוב שגם אתה מוזמן. אבל..... חשבתי שזה קצת חוצפה מצידי אז אתה המלך ששומר עלינו, סגור? הילה

אודי מצטערת שמציפה אני דואגת למטפל שלי. הוא עשה תאונה שבוע שעבר.זאת התאונה השלישית שלו מאז שאנחנו ביחד. הפעם הלך לו האוטו.הבנתי שזה יהיה רציני. הוא עצמו לא נפצע. אמרתי לו היום שאני דואגת לו. הוא אמר שיש לו תחושה שזה קורה לו הרבה. אמרתי לו שכן.ושזה מדאיג אותי כי יכול לקרות לו משהו,חלילה. אמרתי לו בהומור שהוא צריך נהג צמוד.אז הוא צחק. אודי.אני באמת דואגת שיכול לקרות לו משהו.לפעמים הוא קצת מרחף ובכביש זה יכול להיות מסוכן. אני יודעת שאין לי מה לעשות עם זה. בכל זאת זה מעורר בי חרדה. אני אוהבת אותו.הוא יקר לי מאוד. היום דיברתי איתו על כך שאני רוצה להוציא רשיון ולרכוש רכב.הוא אמר שלפעמים זה יכול להיות קשה וכל מיני כאלה.ושלא בטוח שזה יקל עליי. כי יש בזה עוד כל מיניי דברים ולא רק הקלה. דיברנו היום על הדיכאון.דיברנו על זה שניצחתי את הדיכאון.ושיש אנשים שלא מצליחים להרים את הראש. יש הרבה. ושכמה זה קשה.ומפחיד ליפול שוב למטה..... לדרדר אחורנית. מחשבות,הרהורים...... הילה

נגיד אני יודעת משהו שמישהו אחר לא יודע ואפשר לבנות על הפער הזה במודעות בינינו כדי להשיג משהו. לרכב על 'הסתרה' כדי לייצר הזדמנות למשהו שלולא הסתרה, שאם האדם השני כן היה יודע מה שידוע לך אז אותה הזדמנות לא הייתה ניתנת למימוש. עכשיו לי מנטלית מאוד קשה עם מצבים כאלה. אני מרגישה דחף כפייתי כמעט להיות גלויה כנה ושקופה. לא לקחת טרמפ על אלמנט של אי ידיעה מצד האחר של משהו שהוא ידוע לי ולנצל. מצפונית זה מייסר אותי. מעיק עלי. אני רוצה שאחר ידע ואני רוצה שהוא יתן לי אישור שמותר לי והוא מסכים ומברך שאשיג דבר מה בלי הצורך להסתיר ולהתבסס על אי ידיעה שלו כדי לסלק מכשולים מדרכי ליצירת הזדמנות. אתה מבין מה שאני אומרת אודי? מלא אנשים 'מקמבנים' ככה דברים דרך כך שהם מסתמכים על מה שהאחר לא יודע/לא מודע לו. אני לא מסוגלת. מצפונית זה ממש עושה לי רע ויש דחף כפייתי להיות אמיתית ולכמוה שיקבלו ויאשרו לי נוכח כל הקלפים של על השולחן ולא כי בחרתי להסתיר חלק מהם כדי להגביר את סיכויי. אתה מבין מה שאני מתארת כאן? מן בעיה מצפונית שיש לי שנראה שלהמוני אחרים אין אותה בכלל.

כבר כמה זמן אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית ולא מעיזה... רק בהקדמה שלך והיא כתובה ככ מעניין בשבילי, וקשה לי לקרוא ספרים. אודי רציתי לשאול אותך אם יש לך משפחה וילדים ופחדתי... אולי זה אישי ולא תעלה את.ההודעה. גם בסדר. אני אבין את זה. בכל.מקרה ההקדמה העלתה לי שוב את המחשבות האלו אבל כעת מצליחה לשאול. לא הזכרת אותם והגיוני.. טןב נראה לי שאולי קצת יותר מדי. סליחה אודי אם הגזמתי... סליחה

לאחר ביקורי הקודם בספריה, הגעתי כעת לספריית העיון כדי לחפש את ספרייך. מסתבר שניתן לשאול ללילה או לסופ"ש, אני בלי צ'ק לכן אשאל בשבוע הבא. כעת מעיינת בהם....