מה זה אמור להיות?

פעם אחרונה שהתקשרתי אליה למרות שאני כבר לא בטיפול אצלה או בכלל. לפני שבוע וקצת הייתי במן סערה פנימית שלא הצלחתי להרגיע וזה כבר עלה על גדותיו בתוכי. הרגשתי מצוקה והזיכרון מהשחזור בטיפול שקרה לפני 5 שנים הציף! והתקשרתי אליה בוכה ונסערת ואמרתי לה בבכי מהול בטונות של אשמה 'סליחה סליחה סליחה סליחה. באמת סליחה שאני מפריעה לך. אני ככ מצטערת אבל תעזרי לי. והיא שאלה במן הססנות 'איך אפשר לעזור?' ואז עניתי בטון מזדעק משהו 'תדברי איתי. רציתי לקבוע פגישה ולא חזרת למרות שאמרת תחזרי'. היא התחילה לגמגם ולמלמל שהיא צרודה ולא יכולה לדבר עכשיו (היא לא נשמעה בכלל צרודה בטלפון) אמרה שלא תוכל לחזור מיד. אמרתי לה שלא משנה לי שאני אחכה כמה ימים ושאלתי "אבל תחזרי נכון??". היא מלמלה איזה משהו שהיא לא יודעת מתי תוכל.. השיחה הסתיימה. ידעתי שהיא לא תחזור למרות שהרגשתי ככ זקוקה וצריכה ורוצה אותה,לשקם את הלינק שלה בחיים שלי, איפה שנקטע לי הרצף. לחדש, לאחות.. גם פעם אמרתי לה. היא מעולם לא שיתפה פעולה כי לא הסכמתי/יכולתי לבוא בעקביות מסודר ולטווח ארוך בלי משאלת סיכום וסיום וסגירת מעגלים שכזאת. ואני שונאת אותם כי זה נראה כאילו הם , היא, עשתה הכל לא נכון. אני לא מסוגלת להיות בקשר רגשי וגופני, בעיקר גופני. נעלמת לי התשוקה מהגוף כי נעלמת לי התחושה של הרצון של עצמי ויכולת לדבר אותו. תשוקה היא תולדה של חיבור בין העצמי לגוף, אבל אני מפחדת 'להעלם' ושיעלם לי הקול. תמיד במצבים האלה של חוויה של רצון ותשוקה מול האחר נעלם לי הקול. לא יכולה גם להרגיש תשוקה וגם לדבר אותה בו זמנית, לתקשר אותה. אם זה המצב הנפשי שנותרתי בו עמוק בפנים אז הפסיכולוגית הארורה הזאת לא עזרה לי. היא רק שחזרה את הטראומה. היא רק העלתה למודעות משהו לא נסבל שהנפש לא סובלת. אבל היא לא ריפאה כלום. מה הקטע לעלות כאלה חוויות קשות בלי לספק 'חוויה מתקנת'? מה הקטע להשאיר אותך שם לבד, לתסכל או אפילו לנזוף בך שתפסיק עם הסרטים? זה קרה בטיפול אז... מה זה אמור להיות? ככה מטפלים בטראומות נטישה ושמיטה מוקדמות? בחוויות שבהן נעלם לאדם קולו של הרצון ? עד שהוא בוקע, מתעלמים ומתסכלים?

החלפת הזכרון הרע בטוב. שיקום התקווה בכך שלדברים הייתה איזושהי משמעות והטיפול לא היה סתם 'תאונת גורל'. ושיקום הרצף, נגמר בקטיעה אחרי השלילי שהיה.. וסתם. סתם כדי להרגיש בן אדם.