היי אודי....

אתה יודע, אני עובדת עם ילדים ובני נוער עם בעיות נפשיות.. כשאני בעצמי בדיכאון ובתחושות ייאוש.. מצחיק, הא? אם היו יודעים שהם קיבלו אותי....:) בהדרכה שמקבלת ע"י הפסיכולוג, רוצה כל כך להוציא את המקום שלי ולשתף.. אבל יודעת שזה לא נכון. שאת זה אני צריכה להוציא בטיפול האישי שלי... אבל מרגישה רע. כי רק הילדים האלה נותנים לי חיים. בזמן שאני אמורה לתת להם. אני הולכת לשם כדי לקבל כוח. כשחוזרת לבית שלי, אין לי שום דבר משמעותי בחיים, ואני חיה יחסית חיים דיי בודדים..בלי משמעות.. זה לא פייר כלפיהם.. זה לא פייר כלפי עצמי..

וואו רחל....לא שיתפתי פה משהו ופתאום מרגישה צורך לשתף אותך ואת כלם, כלם יודעים פה שאני גננת ולגן יש כמובן פסיכולוגית מהשרות הפסיכולוגי שתפקידה להיות בשביל הילדים כמובן אך קרה בדיוק מקרה בגן (טריגר למדתי שקוראים לזה) ואז... הו אז....רחל, מה אספר עולמי השתנה, נעזרתי בפסיכולוגית למרות שחשבתי שאין זה תפקידה לעזור לי אך היא תמכה ועזרה עד שקצת עבר באמת את הגבול והיא אמרה לי שרצוי שאלך לטיפול וכך הגעתי לטיפול....בטיפול היא אמרה לי שטוב שבאתי אך זה לא היה מתפקידה לעזור לי תקופה כה ארוכה (זה היה שלושה חודשים....)אך היא עזרה לי..אחרת לא הייתי הולכת כלל לטיפול...סיפור ארוך, אודי אשמח לקרוא מה דעתך כי בעצם התפקיד של פסיכולוג שתומך פה זה יותר לתת הדרכה איך לנהוג עם האחר אבל הדרכה של פסיכולוג זה בעצם עם העברה, הגבול אצלי היה מבלבל ונדמה לי שגם אצל רחל קצת....מקווה שאתה קורא גם את אלו שכותבים כתגובה ועונה גם להם כי אתה פונה רק לשואל עצמו והייתי רוצה שתתיחס גם למקרה שלי טוב? קשה לי לכתוב זאת כהודעה נפרדת.........מ.

היי רחל, מקווה שהרגשתך תשתפר ותחושי פחות בדידות ונראה לי שלשאוב כוח מילדים זה דווקא בסדר, אני בטוחה שאת גם תורמת להם משהוא...

הי רחל, כמה מחשבות בנקודות... שנאמרות/ נשאלות בעצם גם לעצמי. * ואיך רופא מטפל בחולה כשגם הוא בן אנוש.. עם גוף שיש לו מגבלות? אולי אפילו סובל ממחלה כלשהי? * ואולי כן יכול להיות נכון לשתף באופן כלשהו, באופן אחר מאשר בטיפול, גם בהדרכה? יכולה להבין את ההתלבטות. את הצורך לשמור במקומות מסוימים גם על ה"פאסון" (הלא שקרי!) של הבריאות והיכולת, ומצד שני הפער קשה. * לא נשמע לי כ"כ מנצל שמישהו נותן לך כוח בלי לדעת... ;-) * והכי אני חושבת על ה"לא פייר כלפי עצמי". לא יודעת עדין מה בדיוק. ואולי הילה תצטרף לעץ ? גילת.

מיכל - אכן מבינה את המקום שלך, זה מורכב.. ואני מרגישה ששמחה שיודעת, גם מה את עוסקת בחיים..אני מצליחה לראות אותך גם ממקום אחר... ומיקה - תודה. אני מקווה שאני תורמת. לפעמים מרגישה שאני מולם רק כי ממלאת את הצרכים שלי......:( וגילת, תודה על השאלות שמעוררות חשיבה... אבל זה נראה לי כואב מידיי שמטפל מטפל באותה מחלה שהוא סובל ממנה....נכון, אפשר להבין יותר, כי אתה בחוויה הזאת בעצמך.. אבל זה גם כואב יותר..לפגוש בנים ובנות שעברו הטרדות מיניות, התעללויות פיזיות, שלא רואים אותם, שאין להם הורים תומכים, אלא להיפך, שאין חום ואהבה מאמא, מאבא, פשוט אין, שגם ההורים לילדים ולנערים האלה - עברו חיים קשים והם בעצמם חולים, הנערות נמצאות בייאוש טוטאלי, דיבורים על מוות... כשאני!!! אני גם שם!!!!!!!! רחל.

אני חושבת שפניתי ללימודים ולעסוק בתחום הטיפול, גם אם לא פסיכולוגית, כי משהו בנפש שלי הרגיש שרוצה לעזור לאנשים, איפה שלא עזרו לי. שרוצה לראות אנשים, איפה שלא ראו אותי. שאוכל רק לשבת ליד אנשים עם הכאב שלהם, איפה שאני הייתי עם הכאב שלי לבדי. שבורה. מרוסקת. והייתי חזקה. אבל הטיפול אצל הפסיכולוג שלי הוציא ממני כל כך הרבה חלקים כואבים, שבתקופה האחרונה זה משתלט עליי מכל כיוון..וזה לא יום יומיים, זה תהליך שבו התרסקתי יותר ויותר, והגעתי למקומות שהנפש שלי לא הכירה..וככה בכאב הזה בחודשים האחרונים... ורק שרואה את החיוך של נער או ילד כזה או אחר - משהו מצליח לאפס אותי... כן זרקתי בהדרכה שמקבלת עם הפסיכולוג של העבודה (שזאת הדרכה דיי אינטנסיבית) שהמקומות בנפש של הילדים ונערות פוגעים בי ונפגשים בדברים מהילדות וחוויות שלי. והמטפל שלי כן יודע על העבודה שלי, הוא מכוון אותי, וחושב שווקא העבודה שלי ודווקא המפגשים עם ילדים ונערות בנקודות מסוימות- זה חלק מהעבודה הנפשית שלי. אבל עכשיו, שכולי בסערה, והכל משתלט עליי בחודשים האחרונים, זה הרבה יותר קשה, ומעורר בי תגובות לא פשוטות.. רחל.

גילת. ריגשת אותי שהזמנת אותי לעץ הזה......חמודה את..... לפעמים אני קוראת והולכת עם זה ואין לי כל כך מה לאמר...... אני חושבת שגם בי נגע האולימפי לעצמי? רחל בכלל לאחרונה מרגישה שאת עוברת מסך.... שיכולה יותר להשתמש במילים שלך כמו בחומר גלם ולעבד אותם...... זה קצת כמו בצק כזה שלשים אותו ואפשר לעשות צורות וחלות של שבת...... היתה תקופה לא פשוטה שנלחמת על עצמך להישאר בטיפול. בתחושה שלי זה מתחבר לנתינה שלך לילדים הלכת לקבל כח כדי לתת כח..... יש משפט שמלווה אותי של הרב אליהו דסלר אני מצטטת מהראש- הוא אומר שכאשר אדם נותן אז הוא אוהב.ולמה? כשנותנים למישהו חלק ממך כבר נמצא במי שנתת ואז אתה אוהב אותו.....אבל בעצם גם אוהב חלק מעצמך..... לא יודעת אם אני ברורה? השיתוף שלך מאוד מרגש. ובכלל כתבתי למעלה שהיום הכל נוגע. שלכן- הילה