בדידות

היי, כבר שתלתי עץ שמח ובכל זאת רציתי גם לספר. לספר שכבר לא מעט פגישות שלנו רוויות בדידות ומרחק, ושדווקא מולה הבדידות מכאיבה פתאום בסדרי גודל אחרים. ואני עוצמת עיניים ומחליטה שדי, כשאפקח נהיה יחד, ועדיין הספה שלי רחוקה שנות אור מהכורסא שלה. מילים שעוברות בתווך הזה לא מצליחות להגיע. ואני לא יודעת מה לעשות. ואני לא יודעת אם היא יודעת מה לעשות, אם ה"להיות בזה" שהיא מציעה הוא משהו או מילים אחרות לחוסר האונים שלה. איך בכלל נמצאים יחד בבדידות? נעמה.

הי נעמה, עץ שמח ועץ בדידות... חשבתי על זה בחיבור לעץ המחבואים למטה. יש בטיפול משהו מאד חשוף, בנוכחות של הגוף, אין שום מחסה להתחבא מאחוריו, ואז הבדידות מורגשת בשיא העוצמה, כי אתה מבין שאתה לא בודד בגלל המחבוא. וחשבתי, אם המרחק בין הספה לכורסה היה מצטמצם, האם זה היה אחרת? ואולי זה בדיוק המרחק הנכון להרגיש את הבדידות, ואולי גם את אפשרות היחד. וזה בדיוק מה שבלתי נסבל.. שם את "לא יודעת מה לעשות" והיא "חסרת אונים".. ויש הרגשה שעדיף הכל, קרוב יותר, רחוק יותר, מאשר הדיוק הזה. אולי כי פעם היה הפוך, שהמרחק הנכון הופר, והיה קרוב מדי או רחוק מדי.. כמו המשפט הפרדוקסלי הזה שכתבתי לי למטה, שאפשר להיראות רק כשמתחבאים או כשזזים. מכירה את "חיבוק" של דויד גרוסמן, שכולם קצת לבדם וגם קצת ביחדם? חיבוק מרחוק גילת

היי נעמה. להיות ביחד בבדידות זה שלב לפני...... את קופאת למולה? איך אפשר להפשיר את המרחב בינך לבינה? לכתוב בבית ולהביא לה לקרוא? להדפיס מה שכתבת כאן? לדבר על הבדידות למולה? איתך בבדידותך, הילה

אצלי הרבה פעמים היא אמרה לי שאפשר להיות ביחד לבד, שהיא איתי גם במצבים האלו. אני כעסתי ולא לגמרי הבנתי. אבל, היא שם בשבילך... ותנסי לסמוך עליה ויכול להיות שהיא לא תמיד יודעת וזה קורה, אבל אתן מנסות ואתן תמצאו את הדרך שלכן יחד. כך אני מקווה. אני מכירה את הלבד הזה ולפעמים מולה הכל עולה בעוצמות חזקות. מקווה שתרגישי טוב יותר.

מרשה לי נעמה ? מרשה לי להיות איתך ביחד בבדידות ? פשוט להיות... קורה לפעמים שכשמאפשרים במקום מסויים.. פתאום מתאפשר גם במקום אחר.. איתך-במבי.

כאן . ככ מבינה ומכירה את הרגשת הלבד שיש הרבה אנשים סביבי . וגם המרחק ממנה . תאפשרי לעצמך את המרחק אבל תיזכרי שהיא שם עבורך כשתירצי לחזור

היי לכולם, תודה, הרגשתי קצת ביחד בלבד הזה, או ביחדם, מילה שאימצתי בחיבה. זה גורם לי לתהות מה קורה מולה, למה דווקא איתה זה בלתי אפשרי. למה שם זה יותר מסתם בדידות, זה מחסום שקוף וכבד. אנחנו מדברות על זה הרבה, אני והיא, כל אחת על כל הצדדים. היא מנסה להיות איתי (או לפחות כך היא אומרת, ולי קשה להרגיש את המאמץ) אבל גם היא מכירה בזה שהיא לא מצליחה, שאנחנו מרוחקות. ואני גם לא יודעת איך להתקרב שוב, וניסיונות של פשוט להיכנס למים ולגעת בדברים שמדברים עליהם רק כשיש תחושת ביטחון וקירבה הותירו אותי רק יותר בודדה. אז מה זה כן להיות איתי? העיקר הכוונה? הייתי רוצה שפשוט תדע מה לעשות, שתהיה המבוגר האחראי. אני לא יכולה להכיל עוד את ה"להיות בזה", שמבחינתה הוא מה שיש לה להציע ומבחינתי הוא פשוט חוסר אונים. וכשהיא מרגישה לי חסרת אונים אני נשארת בודדה בין הקירות של עצמי. נעמה.

הי, אני פשוט ממש מזדהה. נשמע לי דומה למה שקורה אצלי בטיפול, אבל כמעט כל הזמן. זה די קשה מנשוא. אני מבינה אותך. המחשבה שלי על החוסר אונים הזה, היא שאולי כשמגיעים לאזור שבו לא יודעים מה הדרך, סימן שמגיעים לאזור חשוב. לאזור חסום. וכשתתגלה הדרך זו לא תהיה סתם הליכה במסלול קיים, אלא פריצה.. גילת.