מחשבות

הי אודי, ומי שמעוניינת לקרוא. אני מתנצלת מראש על האורך... ויניקוט אמר שאושר גדול הוא להתחבא, אבל אסון לא להימצא. ונדמה לי שאני נהנית מלהתחבא (לאו דווקא להתחבא ממישהו. להיות מוחבאת). ולדעת שיש מישהו שרוצה לחפש, רוצה למצוא, וימצא כשיתאים לי להימצא. נח להיות לפעמים במחבוא שלי, בגומחה השקטה , אבל אני חושבת שהיכולת להיות שם ברוגע תלויה בכך שיש מי שמחזיק את קיומי גם כשאני שם. ולחרדתי אני מגלה, או אולי - אני מגלה את חרדתי העצומה, שאולי בעצם אף אחד לא מחפש. שאוכל להמשיך לשבת שם. ואז בפאניקה הזו, נדמה לי, מתחילה לפעמים, מבלי להמתין, כבר להגיב לקריאה "השמיעי קול", אולי אפילו כמעט בצעקה, כך נדמה לי, וקמה לחפש את מי שאמור היה לחפש והנה התחלפו התפקידים בינינו. וזה בעצם כ"כ מתסכל, כי נראה לי שמאבדת אותי שאוהבת להתחבא, וגם נדמה שמה שמוצאים בסופו של דבר זה את היאוש ולא אותי, כי היאוש הוא לא אני, הוא רק מה שאני מרגישה. אולי אפילו כשמוצאים רק את היאוש שלי, אז עוד יותר עוד יותר אינני. אלו מחשבות שלי בכל מיני הקשרים, אבל גם בהקשר של הכתיבה פה שאולי מה שמחבל לפעמים ביכולת להיעזר , אחרי איזו התגברות על הצורך להראות את עצמי, לשלוח קרניים החוצה, זה שליחת קרניים של יאוש ולא של עצמי, או שמוצאים אותם ולא אותי. ותחושת יאוש מתחברת אז עם אשמה , אולי הרגשה שהיאוש שלי עשוי לגרום לצד השני תחושת אשמה, מחויבות מעושה אלו מחשבותיי אולי על החלק שלי בהיווצרות סיטואציה מסוימת כאן, שאולי היא זו ששוברת ומעייפת קצת גם אותך, אודי, אולי גם אתה לא רוצה למצוא יאוש כי אם את האנשים שמאחוריו, ואולי נוצרת אז תחושת תסכול הדדית. ולא ברור לי איך בדיוק יוצאים מהפלונטר הזה, רציתי רק לנסות להרהר, אם כי תחושת אשמה עדיין דבוקה בי מאד, וקצת מדמיינת אותך עייף ומוכרח, מנסה להגיב להודעתי רק כי. אני מתנצלת, אודי, שכך נוצר. נדמה לי שקצת חפרתי. אם בכ"ז הובנתי ומתאים ויש מה לומר, מעניין אותי לשמוע. שיהיה שבוע טוב...

הי גילת מקווה שלא תפחדי לשחק ולהתחבא ושיהיה מישהו ממשי שיחפש וימצא וידע לראות את כולך ואז יותר לא תצטרכי כל הזמן להיות בחיפושים נואשים (נואשים כי אחרת אף אחד לא ישים לב). אני חושבת שלמרות הפחד כל עוד את מייחלת עדין יש תקווה. שיהיה לנו שבוע טוב

היי גילת, תודה על המילים, המשפט של וויניקוט מאוד ריגש אותי ובכלל המחשבות התאימו לי. אולי אוסיף עוד מחשבות שלי לקלחת... לפעמים ילדים מוצאים לעצמם מחבוא ומחליטים שהוא מחבוא טוב, כי הוא הטעה את המחפש בדיוק כמו שרצו בפעם הראשונה. ואז הם חוזרים להתחבא בו שוב ושוב ולכי תסבירי להם שזה כבר לא משרת את אותה מטרה. וחשבתי, אולי, שמי שכל הזמן לא רואים אותו זועק פעם אחת כדי שסוף-סוף יצילו אותו מההמתנה האינסופית, וחווה בפעם הראשונה יד שנוגעת, מבט שרואה. ואז כבר נדמה שזו הדרך היחידה לקבל חמלה וקירבה, והאופציות הן זעקה וחשיפת קרני הייאוש לרווחה או גוויעה בבדידות. וטוב לא להסתפק בבדידות, וקשה לחצוב עוד ועוד דרכים לחמלה והמבט מלבד הזעקה שפעם הזיזה, במיוחד כשאימת השקיפות כל כך נוכחת. נעמה (שנדמה לה שרוב חייה לא מצאו אותה בלי שהתחבאה ולומדת שאם זזים רואים אותך טוב יותר).