נתקלתי בדעה הזאת על 'טיפול נפשי' ברשת והזדהיתי קצת

אודי אין ספק שמי שכתב את מה שהעתקתי לכאן לא מבין טיפול באותו אופן שפסיכולוגים חושבים על טיפול ובגלל זה חווה את מה שאתם עושים כדבר רע ומזעזע לנפש. אבל אני יכולה להבין ולהתחבר למה שהוא מתאר. אז אודי איך יכול להיות שיש כזה חוסר הבנה בין מטפלים למטופלים לעיתים? שאתם מבחינתכם כביכול רוצים לעזור אבל רגשית המטופל חווה דבר כזה כמו שהכותב מתאר פה? הנה הציטוט: "זה לא בדיוק כשלון של המטפלת וגם לא בעייה של המטופל אלא פשוט פגם בסיסי בעצם התפישה של "טיפול", שבלווא הכי אנשים עם בעיות נפשיות זה אנשים שצריכים ומסוגלים להרבה אהבה והרי בדיוק בגלל זה הם סובלים כל כך, ואז בא מישהו או מישהי שגורמת לך להיפתח נפשית ורגשית בצורה שאין טוטאלית ממנה אבל היא אינה שותפה אמיתית שלך אלא הכל נחתך לפי מחיר ולפי שעה, זה אכזרי, סאדו מאזו ברמה פלילית ממש. כי אהבה זה מפגש גוף נפש, ומה שנחשב כטיפול עושה נזק נפשי בלתי ישוער ואין סופי בדיוק בגלל שהוא מנתק את הגוף מהנפש, משבש קשות את ההיבט ההדדי שבאהבה, יש הבדל מהותי ומשמעותי מאוד בין חשיפה מול ועם אדם שהוא השותפה שלך לחיים, אדם שחווה איתך את כל הפרטים הקטנים והגדולים שלהם ומאבקי השיגרה ולומד אותך ואיתך אותך ואותו ללא מסגרת זמן לבין חשיפה שמתרחשת מול אדם סמכותי מרוחק ומנוכר. המטפלים אמורים כאילו לשמור על מרחק, מה הקטע בלשמור על מרחק מול מישהו שלא שומר ממך מרחק בכלל ? אהבה זו הדדיות או שאינה אהבה כלל. התאהבות במטפלים משמרת ומשחזרת את הפצע של אהבה לסמכות מנוכרת ואכזרית, כמו אהבת ילד להורה שאונס אותו, כמו אהבת האזרח למנהיג שתוקע אותו מאחור, הטיפול משחזר בצורה קיצונית את התבנית של כל מה שהכי מעוות בחברה, של כל מה שהכי מקובל בה ועל ידי כך מונע התפתחות אמיתית ומקורית ויצירתית של היכולת לאהוב וליצור ולחיות. וכל טיפול הוא כזה לא במקרה הוא היררכי לחלוטין, צד אחד מרוויח המון והשני משלם הרבה צד אחד שומר על עצמו במקום הבטוח והאחר מסכן הכל, צד אחד יודע הכל והשני לא יודע כלום. הטיפול הנפשי הוא מימוש קיצוני של כל מה שהכי דפוק באדם ובחברה כל מה שעקום ודפוק ומחליא נובע מהדרישה החברתית הבלתי פוסקת לחשיפה המנותקת מהקשרה ומי שהכי סובלים מזה זה אנשים רגישים שלכן גם הכי מנוצלים ומבוזים ובצורה שאין צינית ממנה על ידי המטפלים והמדריכים והמאמנים מכל הסוגים. הקשר זו מילת המפתח, הדרך היחידה להבראה ומשמעות, כל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מפרים בצורה שאין בוטה וגסה ממנה את ההקשר" מה דעתך אודי? אין ספק שהכותב מאמין שהריפוי לנפש הוא באהבה וסיפוק צרכים הדדי. אבל הפסיכולוגים לא חושבים ככה. הם בכלל באיזה תיאוריה של 'חסר' ו'התמודדות עם חסר'. איך ייתכן פער גדול ככ בין מה שהמטופל חש ממעמקי האותנטיות של נפשו שהוא זקוק לבין מה שמטפל מאמין לאיך טיפול צריך ואמור להתנהל?

היי מימה, מעניין מה שהבאת. את יודעת, בפילוסופיה יש עניין כזה שכשמדברים על "האדם האוניברסלי" צריך להסביר מי הוא אותו אדם אוניברסלי שמדברים עליו, מהן הנחות המוצא של כל אחד על הישות הזו. (למשל, האם הוא תבוני? האם מטבעו הוא זקוק לחברה? מה משמעות האירגון החברתי עבורו?) אז אולי מעניין לראות את זה כמו גישות פילוסופיות ולשאול מיהו אותו "מטופל אוניברסלי" ו"פסיכולוג אוניברסלי" בגישה של הכותב ובגישה שלך ואולי גם בגישה של אודי. אולי זה יכול להסביר את הפער הזה, שכל אחד חושב שצריך משהו אחר כי הוא חושב על מישהו אחר שצריך. סתם מחשבות קצת חופרות. :) נעמה.