קיר בלתי נראה

יש לי גוש, לא ברור אם חרדה, עצב או כעס, שהתמקם ולא זז. נדמה שכשאני הופכת אותו למילים בתוכי הוא נעשה ממוקד יותר, פחות כובל את הגוף כולו, אבל השלב הבא הוא להוציא את זה החוצה כדי שיתמוסס באמת ואת זה אני לא מצליחה לעשות. למה זה מפחיד כל כך, להוציא את המילים החוצה? אפילו להגיד שהוא קיים קשה, לפרוט אותו למילים מול מישהו אחר נתפס כדבר בלתי אפשרי. אבל אני לא יודעת להסביר למה. מה כל כך מפחיד? איזו תחושת חוסר אונים זו, לפחד ממשהו שבכלל לא יודעים מהו. נעמה.

היי זאת הילה (בטרמינולוגיה של היי זאת שלי) מבינה כל אות ומילה של גושים שתקועים...... מה שעוזר לי- למדתי פעם סוג של דמיון מודרך, אני שוכבת במיטה ועוצמת עניים. שואלת את עצמי,באיזה צבע הוא? מה הגודל שלו? איפה בגוף הוא ממוקם? האם הןא מזכיר חפץ,חיה או משהו אחר? למשל אצלי התמקם אתמול גוש אפור כמו גלי שמתפשט, הרגשתי את זה בהתחלה בבטן,לאט לאט זה עלה לסרעפת,לקנה,לגרון זה הזכיר לי תמנון רב זרועות ששולח ידיים ורגליים עם ארס/וזה הזכיר לי גם הרס........ ולאט לאט אני מרגישה שזה לא אני,אני מנסה להתנהג אליי יפה. התמנון הזה........, נסי ללכת עם זה ספרי לי איך הרגשת...... נ.ב:לחתולה שלום הילה

היי הילה, זה קיפוד ים (בורדו אולי?) שממוקם בבית החזה, ונראה לא כזה מאיים, אבל כל נשימה הוא מתנפח וממלא בדקירות את כל הגוף. ושוקל המון, קיפוד ים מעופרת יצוקה. (אני עוד לא יודעת מה לעשות עם התיאור שלו, אולי בהמשך אדע מה עושים עם קיפודי ים ארורים...) אני ממש שמחה על החתולה החמודה, באמת. דאגתי לשתיכן... נעמה.

(אחרי לילה טרוף, כבר מתקרבים לאמצע היום, ואבדו המילים ונשאר רק כאב שממלא כל תא בגוף ומכביד אפילו על קצות הציפורניים.)