מצטערת על ההודעה הקודמת

שוב היה לי איזשהו קושי רגשי וזרק אותי לזכרונות על השחזורים בטיפול ואיזה רצון לפנות אליה ולזעוק באופן לעוס להבנה ... ואז הרגשתי אשמה שאני לא מסוגלת להניח לזה ולחיות את חיי בשקט לעבור הלאה באופן מלא והיא חיה לי בזכרונות, משקעים שנשארו מהטיפול ההוא כמו 'פוסט טראומה'. דווקא מתי שקשה לי עם דברים, במיוחד להביע כעס בעולם האמיתי או להתקרב וליצור קשרים או להציב גבולות, להיות שלמה עם עצמי לאהוב את עצמי, להיות עם מטרות נורמליות לטווח ארוך ולא רק לחיות מיום ליום בלי לחשוב קצת יותר קדימהעל העתיד כי זה מעיק ומלחיץ, כל מיני דברים שלא פשוט לי, ויש רגעים מסויימים של קושי שפתאום הכל ביחד מתערבב מתסכל מרגיז ורוצה פתאום לרקוע לה ברגליים ששחזרו לי שחזור שהשאירו אותי ככה עם ההשלכות, עם דימוי עצמי ותחושת ערך עצמי בעייתים ופחד מקרבה. אני פועלת מהשכל ולא מהרגש. אצלה הרגש נאטם פתאום באיזה רגע שם שהיא לא ראתה אותי או לא הרגישה אותי. פתאום הרגש נאטם כזה והשכל לקח פיקוד והתחיל לנתח הכל במקום להתמסר. מה הטעם להתמסר למשהו שלא מחזיק אותך? אתה סתם תיפול (איירוני בטעות רשמתי 'טיפול' במקום 'תיפול' ותיקנתי. תוהה אם הטיפול שלי באמת היה יטתר תיפול מטיפול. אני לא ממש יודעת. ימים יגידו). מחר יום חדש..