אני מרגישה בושה כי אין לי הישגים וחוסר ערך

וחוסר ערך. בגילי לאנשים כבר יש תארים ברזומה וקריירה יותר רווחית ממינימום פלוס מינוס ובני זוג אולי אפילו ילדים. והפער הזה מטריף אותי. בייחוד שפסיכולוגית קלינית בכירה ארורה לחצה לי באינוס כפוי על ההכרה ש'אין זמן'. היא טעתה בהתערבות הזאת ! היא הזיקה. היא גרמה לי חוויה טראומטית. אני מרגישה שאם לא אוכל 'להדביק פערים' אז אין תקווה בשבילי שאי פעם באמת ארגיש טוב בתוכי ולא החצמה ומרירות וצרות עין בפנים באחרים שההתפתחות שלהם התגלגלה בצורה יותר רציפה ומוצלחת. אני אפילו לא מבינה למה זה אכפת לי. בגלל שפסיכולוגים המציאו את כל ההגדרות והתפיסות האלה. למשל קוהוט שדיבר על עצמי שזכה להתפתח ולהתממש לפי תוכניתו הגרעינית ועצמיים אחרים שלא.. היה עדיף לא לדעת.