האמנם כורח מציאות?

אני מודה ומתוודה שקיימת אצלי רתיעה לצאת לעבוד. כיום עובדת במשרה חלקית אבל ההרגשה הזאת שהייתי רוצה לעסוק במשהו שהוא יותר שלי וממני, ביטוי להגשמה עצמית, זה תמיד היה. הבעיה שבמקביל יש לי רתיעה וחרדתיות מפני גילוי יוזמה עצמאית שכזו (וגם צריך לחזר אחרי לקוחות ולשווק את עצמך שאתה עצמאי) אז זה מרגיש כאילו יש פער בין מה שהייתי רוצה שמה שאני באופן טבעי יותר נוטה ומסוגלת לו. לעבוד כשכיר מעניק וודאות מיידית רבה יותר. האם יש דרך לשכלל את היכולת שלי להתמודד עם חוסר ודאות ולפתח יוזמה ותושיה כך שאגשים דברים יותר עצמאיים משלי? וגם לפעמים מת לי הרצון והחשק. זה לא תמיד שם ואני לא ממש מרגישה כבר יצירתית ומוכשרת. אוף אני רוצה לחיות ברמה אחת מספקת. מה חסר בי? מה דופק לי את הכל? האם עצמאות תעסוקתית זה פשוט לא משהו שאני בנויה לו ועלי לוותר ולחיות את הגזרה של להרוויח בסביבות מינימום כל החיים וכבורג ביצועיסטי במערכת של אחרים? מתי יודעים מה נכון יותר- האם להמשיך לחלום ולהאבק ולשאוף או לוותר ולקבל. ובאיזה זכות איש מקצוע יכול להתיימר לשפוט כאן ולקבוע לאחר? אוף. זה תלוי רק בי, נכון אודי? המטפלת לא אשמה שהקשבתי לה. הייתי מספיק טיפשה ותמימה ועיוורת ומושפעת מסמכותה כדי להקשיב. אדם אדם חזק מלכתחילה לא היה מקשיב לאחרים ככה אלא חש את הרצון שלו, נעזר בשיפוט האישי שלו, סומך על עצמו ומקבל את החלטותיו ולא מניח לאחרים להכתיב לו ולהפעיל עליו לחצים שמנוגדים לצו הקול הפנימי. אדם חזק לא מתקפל בפני אדם שלוחץ עליו. ואם הוא נופל אז הוא קם ומתאושש מהר ולא סוחב את הזכרון כפצע שאינו מגליד בתודעתו ונפשו. אדם חזק שולט בעצמו ובניהול המחשבות והרגשות שלו ומגיב לעולם אבל לא רק מגיב, גם יוזם על העולם. וחש תחושה ברורה של רצון ולא רק תגובתיות לקיים. אני רוצה להיות אדם חזק, אודי. בייחוד בקטע של מחשבות. אני לא רוצה להרגיש שהזכרון פועל מחוץ לטווח הבחירה ושליטה שלי. אני רוצה לשכוח עבר קשה ומטלטל שהיה ולהמשיך הלאה. אני לא רוצה לזכור יותר את החוויות הפוגעות ומטלטלות ומכעיסות שהיו לי בטיפול או בחיים. אני רוצה להמשיך הלאה. לשכוח את העבר. לא להביט לאחור. אודי איך רוכשים שליטה ברמה כזו כדי שהקשב ואנרגיות שלי מעתה יופנו להתעסקות וקידום הכאן ועכשיו של חיי ולא עוד התבזבזות על העבר? ואגב האם העובדה שלא הייתה לי פרידה מעובדת טובה מהפסיכולוגית והסתיים 'בפיצוץ' זה קשור לקושי שלי לעבור הלאה כבר? כי היא הייתה כ"כ גרועה שאי אפשר היה לתקן. השחזור הרגשי התרחש בלי שהייתה חוויה של 'אם טובה דיה לפני כן'. נזקקתי להעצמה ממנה אבל בצורה שעדיין מסוגלת לגלות רגישות והבנה לקושי והכלת החרדות. אוף אתה רואה ששוב בסוף אני מתעסקת בזה וחושבת ונזכרת... ככה זה עם כל דבר שמרגישה שפוגע בי. חזרתיות בחשיבה. אודי מה יכול לעזור? אולי תרופות? זה סוג של ocd? מה זה? כי די! מתבזבזים לי כל החיים פה כבר. ו'הלחוות' שאתה מדבר עליו, למי יש זמן וכסף לשבת ולהתמזמז בטיפולים הדינמיים האלה בשביל 'לחוות'?! לדעתי אנשים נמשכים לטיפול שכזה כי זקוקים להקשרות המוקדמת הזאת .. זה חזק מהם.. הם לא בוחרים 'לחוות' את זה אלא נאלצים..נמאס ממחשבות :/ הלכתי לישון. ואשמח אם יש לך משהו מועיל להציע! אולי אני אנסה מדיטציות....נמאס.