אביב!! רק עכשיו הגעתי לקרוא...

ראשית- אלף תודות. על הרגישות, הפתיחות והנכונות שלך לשתף אותי, למרות שאנחנו מכירות בערך יומיים... אין לך מושג כמה שמחתי לקבל את תשובתך. גם כי חששתי שפגעתי בך, אבל בעיקר כי ההודעה היתה כ"כ מעודדת. ובוודאי שהגעתי לקרוא אותה עד סופה, הרי אי אפשר היה להפסיק באמצע! עשיתי עוד החלטה (היום) להפסיק ויהי מה. המצב אצלי קצת שונה, האבחנה היא אנורקסיה ורוב הזמן אני לא מקיאה- אבל גם לא ממש אוכלת. כשאני כבר משכנעת את עצמי לאכול משהו אמיתי (כלומר, לא מלפפון או תפוח), לרוב אני מוצאת את עצמי מתחרטת...ואת מבינה לאן זה מוביל. ברוב המקרים, לא רחוק מאשר לסוף הפרוזדור, שם ממוקמים השירותים... :-( עשיתי כברת דרך ארוכה במאבק שלי באנורקסיה, ואני במצב הרבה יותר טוב היום- פיסית וגם נפשית. אבל, כמו שכתבתי, יש לי עוד דרך עד ההחלמה המלאה... השונה הוא, שהיום יש לי רצון להחלים, וזה לא משהו שאני יכולה לומר על עשר השנים האחרונות. כך שאני מנסה לעודד את עצמיבכך שלמעשה, לא לגמרי נכשלתי כל השנים, כי לא ממש ניסיתי! (ליתר דיוק- ממש לא ניסיתי). ובכל זאת, הקרב לא מתחיל עכשיו: הוא החל לפני שנים, בחתירה לעבר ההכרה שכך אי אפשר יותר, שאני יכולה לבחור לחיות או למות- אבל להתקיים בקיום המוגבל של האנורקסיה זו לא אופציה, לפחות לא אופציה רצויה. היה לי משבר ביומיים האחרונים: חזרתי לחלק גדול מהדפוסים האנורקטיים, כולל הקאות... אבל אז הגיע המכתב שלך והראה לי שזה אפשרי, שכלום לא אבוד עדיין, שאני יכולה לעשות את זה...אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! אביב, המון תודות על התמיכה. אני לא נמצאת כאן באופן סדיר כמוך, אבל אני משתדלת להיכנס לפחות פעם ביום (לרוב מאוחר בלילה), ואשמח להתכתב, גם להשתתף איתך במאבקים הקשים שבוודאי עוד נותרו לך, גם כדי לשתף באלו הקשים שמחכים לי... אני יודעת שאת אוהבת שירים. שלמה ארצי וריטה מבצעים שיר שנקרא "שניים", ושם מושרות השורות : "ככה זה כשיש שניים מסתבר זה תמיד פעמיים לדבר, זה נותן לי את הכוח להתגבר גם על מאה מכות"... (ייתכן שלא דייקתי במילים, אבל הבנת את הכוונה...) אז...שתינו נהיה חזקות... עד מחר- לילה טוב סתם מישהי

סתם מישהי שלום רב, טרם הספיקותי לעבור על כל ההודעות שלך וההתכתבויות בעיקר עם אביב, אבל אני רוצה לציין שכשקראתי את מכתבך זה האחרון, הצלחת לרגש אותי עד מאד. נראה שכעת אימצת לעצמך את הנחישות, הנחישות להילחם, להיאבק, גם כשקשה, גם כשרע. אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך המון המון בהצלחה. אני חושבת גם שמצאת לך חברים חדשים בפורום, שבוודאי יוכלו לסייע לך, להקשיב ולתמוך. בעזרת הסיפורים האישיים אפשר באמת לראות גם מאבקים אחרים, לחלוק את הקשיים, להבין שאת לא לבד ב"חרא" הזה. גם אני ויתר היועצים נמצאים כאן כדי לשמוע, לייעץ, לסייע, ללטף ולחבק... מקווה להמשיך לראותך עימנו... טלי פרידמן

מקטעי המסע שכבר עברתי בדרכי אל ההחלמה, נוכחתי לדעת שתמיכה, לפעמים, עושה את כל ההבדל בין להתייאש ולוותר לבין לאזור כוח ולהוסיף ללכת. התמזל מזלי והגעתי לפורום. היו לי אי אילו רגעי ייאוש ודיכאון, אך השיתוף בבעיות, הפתיחות והאיכפתיות עזרו לי להתגבר. אני לוקחת בחזרה את מקל החברותא ש(כמעט) זרקתי, וממשיכה במאבק! באמת אשמח להצטרף אליכם.

היי, אני רואה שכבר זכית בקבלת פנים מידי טלי ה מ ד ה י מ ה ו ה מ ק ס י מ ה שלנו, ואחרי טלי כמעט כל מילה מיותרת, ובכל זאת. קצת בלבלת אותי עם ההודעות שלך, למען האמת, ואני לא סתם כותבת את זה, אני כותבת את זה כי זה חשוב לך לדעת, אולי תצליחי לראות את עצמך קצת יותר טוב דרך זה. בהודעות שלך גם כאן וגם בפורום השכן, הדגשת שאת "ניצולת הפרעת אכילה", שפעם היית אנורקטית ועכשיו את לא. והיום כשקראתי את ההודעה שלך, חשבתי לעצמי, אז לא יצאת מזה, לא לגמרי, את בעצמך כתבת את זה, כשאת אוכלת משהוא אמיתי, את ישר אחרי זה רצה לשירותים. אני מנסה לחשוב ממה זה נובע, ונראה לי שאני יודעת, אבל תקני אותי אם אני טועה. כתבת כבר בעבר שהיום את במשקל תקין, הרבה יותר טוב מפעם, ואולי מכאן נובעת מן הרגשה טובה של אם עליתי במשקל, סימן שניצלתי מההפרעה הזו, למרות שכל הסימנים האחרים קיימים - האכילה רק של מלפפון או גזר, ההקאות, ואלה בטח רק הסימפטומים החיצוניים, בטח מתלווים לזה רגשות ומחשבות, שעליהם לא כתבת בכלל. משקל לא משקף בעיני הבראה מהמחלה, ונראה לי שגם לא בעינייך, את בעצמך כתבת "יש לי עוד כברת דרך ארוכה לעבור", "לא נכשלתי כי גם לא ממש ניסיתי". אבל כמו שטלי כבר כתבה ההודעה הזו שלך, בעקבות התשובה שלי היא שונה, יש תחושה שאכן את מכירה בכך שהגיע הזמן לעשות את השינוי, שעכשיו יש לך את הרצון להחלים, ולפי המכתב אני מאמינה שיש לך גם את הכוחות. אני רוצה להתייחס לעוד משפט אחד שלך, " אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! ", ואני רוצה להזהיר, רק כדי להחליש את המכה, את תנסי ובכל הכוח, ועדיין יש אפשרות שבהתחלה זה לא כל כך יצליח. לפעמים לוקח זמן לעשות את ה- switch בראש, לשנות את המחשבה, לפעמים זה לא נופל ביום בהיר אחד וישר מתבטא במעשים, יכול להיות שבהתחלה תהיינה נפילות, שיהיו ימים טובים, וימים פחות טובים בהם עדיין תקיאי. הכי חשוב זה שכשיש ימים רעים של נפילות לא לחשוב על עצמך כעל לוזרית, אלא לקבל את זה כחלק מהתהליך, חלק מהדרך, ולא לחשוב בצורה של "הכל או לא כלום", שאם הקאתי היום או לא אכלתי היום, אז הכל אבוד ואין כבר טעם לנסות מחר. זה לא עובד ככה בדרך כלל. תחשבי על הנפילות כמעידה זמנית, כמכה רגעית, כאבן נגף בדרך, שתמיד אפשר לעקוף אותה ולהמשיך בדרך, תמיד אפשר לקום מחר ולנסות מהתחלה, אז נפלנו ליום אחד, אבל הרווחנו כמה ימים של שקט, ולאט לאט הנפילות מתמעטות, הרווחים של הזמן בין הנפילות גדלים, עד שזה נעלם. אבל קחי בחשבון את הנפילות הקטנות האלו בדרך, כי הן תבואנה, אבל אל תתני להן להביס אותך, תהיי חזקה גם כנגדם, קבלי אותם כמכה בדרך, שאחרי זמן קצר הסימן נעלם ולא משאיר אפילו צלקת. זה מאבק שנקנה באמת בדם, יזע ודמעות, ואני כותבת את זה למרות שזה נשמע מאוד דרמטי, כי זה פשוט נכון. ככה זה. אם לא נאחזים בקצות הציפורניים עד זוב דם ברצון לצאת מזה ובאדם שיעזור לך לצאת מזה, זה לא עובד. אם לא משקיעים את הנשמה נופלים. אם לא שמים את זה בראש סדר העדיפויות ומשקיעים בזה את כל הכוחות, לפחות בהתחלה נכשלים. השיר הזה של שלמה ארצי מלווה את הפורום, כל פעם מישהו כותב אותו למישהו, אני לפני שבוע וקצת כתבתי אותו לטלי, וזה רק מראה בעיני את היופי של הפורום ואת הצורך של כל אחד מאיתנו לא להישאר עם הדברים לבד, באמת כששניים אפשר להתגבר על מאה מכות וגם על יותר. גם אני בדרך כלל נמצאת כאן רק בערבים או בלילות, ביומיים האחרונים סתם לא עבדתי, אז שוטטתי פה, אבל זה לא המצב תמיד, מחר אני חוזרת לעבודה, ואני אהיה פה בלילות. אני פה בשבילך, להשתתף בהצלחות, לתמוך בנפילות, לעזור בקשיים, לשתף ולהשתתף, ולכל דבר אחר שתבחרי, נשמע לי שבאמת יש לך את הרצון ואת הכוחות, ולא סתם כתבתי לך את זה כבר בהודעה הראשונה, אז לכי עם זה הלאה בכל הכוח ובכל הנחישות שזרמו מההודעה שלך אלי. בהצלחה, אביב.

היי שוב, נזכרתי רק בעוד כמה דברים קטנים. דבר ראשון, לא פגעת בי, ואני לא כועסת, עברו עלי ימים קשים, וזה מתבטא גם פה, לפעמים כשקשה מדי אני נעלמת, הפעם לא עשיתי את זה נשארתי פה עם העצב והכאב, כי לא רציתי להישאר עם זה לבד, כי ידעתי שפה יחזקו אותי, ואכן זה עבד, היום אני כבר בסדר, מחוזקת ומאוששת בזכות המטפלת שלי וגם בזכות האנשים בפורום שנתנו לי כוחות, כולל את. היום בבוקר כשכתבתי לך את ההודעה, את הצלחת לגרום לי להתאפס בזכות זה, גם אני ממש כמוך פתאום יכולתי לראות שוב את כל ההישגים שהשגתי עד עכשיו, את הדרך הארוכה שעברתי, ואז הבנתי, שאני לא יכולה לוותר על זה, שאלה ההצלחות שלי והכוחות שלי ושל המטפלת שלי, וזה קיים בתוכי, ואני רק צריכה לחזור ולמצוא אותם, אז תודה. דבר שני זה, שאני בדרך כלל מאוד כנה וישירה, ולפעמים זה נשמע בוטה, ואני בדרך כלל מתנצלת מראש, ואם את מרגישה שאני חוצה גבולות שאת לא רוצה לחצות, שאני מדברת על דברים שאת לא מוכנה לדבר, שהכנות והישירות שלי מוגזמים, תעצרי אותי בלי לחשוב פעמיים. אני עושה אותו דבר עם עצמי, נכנסת בעצמי בכל עוצמת הדברים, משתדלת לא לשקר לעצמי ולראות רק את האמת, ועלי זה עובד, אבל זה לא תמיד מתאים לאחרים, אז אם לא מתאים לך, באמת, רק תגידי, שאני אדע מתי לעצור. ודבר שלישי, אם לא אכפת לך לספר קצת על עצמך, דברים פשוטים, מעבר למחלה, כמו בת כמה את ? מה את עושה ? סתם לפעמים זה עוזר, ולפעמים זה סתם נחמד, לדעת מי עומד מהצד השני של המסך. עכשיו באמת לילה טוב, אביב.

היי, תודה! כיף לקום בבוקר למכתב כזה. אני אומר שוב (!!) , בפעם המי-יודע-כמה,שאני באמת שמחה שמצאתי אתכם... קצת לגבי הבלבול והסתירה בהודעות: האמת היא שאני לא משלה את עצמי שיצאתי מזה, אני באמת מודעת לכך שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה מפלצות להביס בדרך את ההחלמה המלאה. אני מכנה את עצמי "ניצולת אנורקסיה", מן הטעם הפשוט שללא הטיפול האינטנסיבי (פיסי ונפשי) שקיבלתי בשנתיים האחרונות- מן הסתם לא הייתי כאן. כלומר, ייתכן שהייתי שורדת (זו פונקציה ביולוגית, את יודעת), אבל בוודאי לא הייתי חיה ממש. ולמרות שרידי המחלה שעדיין מלווים אותי (ואגב- הם לא חמורים כמו שאולי נראה ממכתבי. אני מסוגלת גם לאכול "ממש" לפעמים, אלא שלפעמים השד הזה משתלט שוב...)- אני מנסה להתחיל לחוות את החיים "האמיתיים", כלומר ללא האנאסתזיה והניתוק שגורמת האנורקסיה. ומבחינתי, זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. אני מרגישה שאיבדתי אחת עשרה שנים מחיי למחלה הזו. אחת עשר שנים של אובססיה, סבל, דכאון, ייאוש... בהשוואה לזה, מצבי עכשיו הוא כמעט נס. אבל צדקת לגבי קיום הסימפטומים, המהווה אינדיקציה למצב רגשי מסויים ש(עדיין לא) התגברתי עליו לחלוטין. אני עדיין שבוייה בידי חלק מהאמונות המסולפות, המאי-רציונליות של המחלה. ההבדל הוא, שעכשיו אני נאבקת בהן. אני יודעת שיהיו נפילות, אני מוכנה לזה. הלא מחלה שנבנתה במשך כל כך הרבה שנים אי אפשר לה להיעלם פתאום כך! אני מאמינה שאי אפשר לפתור דברים בשיטת ה"בליץ קריג" , זבנג וגמרנו. אבל אני מוכנה להתאמץ, ונראה לי שמי שמוכן באמת ובתמים להשקיע זמן ומאמץ, להסתכן, להעיז, ליפול ושוב לקום על רגליו ולא לוותר בשום אופן- - - מי שמוכן לזה ינצח בסופו של דבר. ולבסוף, קצת על עצמי שאינו קשור למחלה: אני בת 26, בעיקרון סטודנטית לביולוגיה ופסיכולוגיה באונ' הפתוחה, אבל כרגע נמצאת בקורס הסבה לתיכנות. זו עוד אחת הסיבות לאומללות שלי בימים אלו..אני לא ממש אוהבת את זה, אבל החלטתי שהמטרה הראשונה (אחרי הבראה) צריכה להיות עצמאות כלכלית, והלימודים לתואר שלי לא יובילו אותי לזה כל כך מהר (אם כי במצב ההייטק היום, גם הקורס אולי לא...). אני מנסה לגבש מחדש את הזהות שלי, אחרי שהורגלתי זמן רב כל כך לחשוב על עצמי כעל "אנורקטית" ותו לא. גם זה מאבק לא קל, יש לי רגעי ייאוש שבהם הכל נראה לי אבוד. אבל אני מסוגלת לומר שעצמי שזה רגעי, שמחר בוודאי ארגיש אחרת ואם לא מחר אז מחרתיים...לפעמים אני אפילו משתכנעת!! :-) טוב, נראה לי שגמרתי את המקום בפורום...על השאר- בהודעות הבאות. הדבר האחרון שאומר הוא שמבחינתי הפורום הוא גם אפשרות לעזור, לא רק להיעזר. האיזון הזה הוא שעושה אותו מקום קונסטרוקטיבי, בכך שהוא מאפשר לאנשים לראות גם את הכוחות שלהם. איכשהו, רובנו כאן מודעים כל כך לחולשות שלנו, אבל מה עם היתרונות? אביב, באמת המון תודות.