שאלה לגמרי לא מקצועית

במחלות גוף כל אחד יכול לסווג את המחלות ליותר חמורות ופחות חמורות. במחלות נפש הכל נראה מפחיד .רציתי לשאול אם את מחלת השפעת נציין במספר אחד ואת מחלת הסרטן במספר 10. איזה מספר הייתם נותנים בדרוג למחלת הטורדנות הכפיתית לילד בן 14?מקווה ששאלתי ברורה לכם ומחכה לתשובתכם. בתודה.

סימנים של תורדנות כפייתית בגיל 14 נופלים בגדר הנורמה !! - לא נהוג להתיחס לזה כמחלה כלל !!! זה נורמאלי לגמרי !! ההתוויה לטיפול היא אך ורק אם הדבר גורם לסבל מאד גדול, אחרת יש להמתין זה בד"כ חולף לבד. כל מחלה היא חמורה למי שסובל ממנה ולא נהוג לחלק את המחלות באופן שאתה מתאר הפרעות נפשיות יכולות להיות קשות יותר עם הן גורמות להגבלה בתפקוד החברתי וביכולות המנטליות. נהוג לחשוב על סכיזופרניה כסרטן של הנפש ביגלל שזאת ההפרעה שגורמת להרבה נזק בילתי הפיך (סכיזופרניה איננה פיצול-אישיות כפי שנהוג לחשוב בטעות) והיא מחלה יחסית חשוכת מרפא - ההפרעות הנפשיות האחרות הן בד"כ קלות בהרבה. אשמח לענות לשאלות נוספות - ד"ר פלד

בכל הכתבות שקראתי כתוב שהטורדנות הכפיתית היא תופעה כרונית שלא חולפת הדבר מטריד אותי מאד.בתשובתכם כתבתם לי שהדבר בד"כ חולף. אבקש ,אם אפשר, הסבר נוסף. תודה לכם על תשובותיכם.

שלום חנה טורדנות כפייתית אינה מחלה אצל ילד בן 14. אם מדובר בבן שלך מטריד אותי שאת חושבת עליו במונחים של מחלה. אני מקווה שהתיעצת בנושא עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. אם את שואלת את השאלה ברור לי שאת מוטרדת מאד וזאת סיבה מספקת ללכת לטיפול. בד"כ ילדים שסובלים מהבעיה חווים מצוקה והדבר עלול להשפיע לרעה על תחומים נוספים כמו התחום החברתי והלימודי. חשוב מאד לגשת ליעוץ ולראות את הילד זקוק לטיפול תרופתי. בכל מקרה אני מציע טיפול (אפילו קצר) בשיחות על מנת להבין את התופעות, לעזור באופן ההתייחסות ואולי להבין אם ישנם גורמים פסיכולוגיים שניתן ןעזור בהם. בברכה, אמיר

לפי ניסיון חיי -- זוהי שאלה ועוד איך מקצועית! אצלי הופיעו המחשבות האובססיביות עם הפעולות הקומפולסיביות בגיל 14.5 ומאז ועד היום, במשך 30 שנה, אני עדיין מאד סובלת וממשיכה בטיפול. רק בשנת 1984, לאחר אשפוז, הגעתי לפסיכולוגית נהדרת שהצליחה לרפא אותי מהקיבעון האובססיבי שמרר את חיי, ולאחר שהחלמתי מכך סוף-סןף בשנת 1988 בגיל 33, רק אז התחלתי ללמוד לתפקד בעולם המבוגרים, ונוכחתי כמה ניסיון חיים חסר לי, ושלעולם לא אצליח להשלים את הפער בבגרות נפשית. חזרתי ללימודים באוניברסיאה, והמשכתי אף לתואר שני, אולם האבחנה החדשה אחרי ההחלמה מהאובססיות היתה: הפרעת אישיות גבולית. הסבל לא נגמר אף-פעם, רק הגורם משתנה. אני אשה בודדה מאד בגיל 45, לא הצלחתי לבסס קשר זוגי, נלחמת לבד על פרנסתי, וחיה באופן ערירי. בגלל חוסר בגרות נפשית נאלצתי לפני חצי שנה להפסיק את לימודי המסטר בשלב התזה, בצעתי ניסיון התאבדות מאחר וכוח הסבל נגמר לית אושפזתי בבית-חולים; וכתוצאה מכך הפסיכיאטר הפרטי סרב לחזור לטפל בי כי קלקלתי את המוניטין שלו באמצעות ההתדרדרות שלי במצבי הנפשי. אני נלחמת קשה יום-יום כדי לחיות ולהתפרנס, ושלא נשאר לי כוח - אני רוצה את המנוחה שבמוות.

שלום חנה את צריכה ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר שמתמחה בטיפול בילדים. הבירור הראשוני יכול להיעשות על ידי כל אחד מאנשי המקצוע שעובד ומנוסה עם ילדים.אני בטוח שד"ר פלד מכיר את הנושא, תבררי איתו אם הוא עובד עם ילדים. את יכול להתקשר אלי לטלפון 036496371 ואנסה לכוון אותך. בברכה, אמיר