תקווה?

אודי, המון מהבנות שכותבות כאן, הן נפגעות התעללות (מינית אבל לא בהכרח) בילדות. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים אבל מושתקת. כמעט ולא מדוברת. השתיקה סביב הנושא "מתחברת" אל הסוד האפל שכפו עלינו לשמור. אני הושתקתי ע"י אבא שלי וממשיכה לשתוק. לפעמים בא לי לצרוח לעולם. לספר לכולם. אני מבינה רציונלית שזו לא הייתה אשמתי אבל בכל זאת מלאת רגשות אשם ובושה. מרגישה שותפה לפשע. אודי, אני רוצה שתדע כמה כואב לי. כאב חד ומפלח. לפעמים אני מאבדת תקווה ועוטפת את עצמי בגלים של ייאוש. אומרת לעצמי שאין ולא יהיה מזור לכאב. אני רוצה לשקוע בתרדמת. רוצה לחלות באלצהיימר. הלוואי ויהיה לי גידול במוח שימחק לי את הזיכרון. אודי, אז מה אני בעצם רוצה ממך..... אני חושבת שאני מחפשת רסיסים של תקווה. שתזרוק לי חבל הצלה. משהו שאוכל להחזיק בו חזק כדי שלא אפול. הייתי רוצה שתנסה להיזכר במטופלת שלך שעברה גילוי עריות. במטופלת שהגיעה אליך שבר כלי. חיה פצועה. תיזכר בעיניים שלה, במבט מלא הכאב, בשפת הגוף המכווצת, בקול הרועד. תיזכר. ממש תראה אותה עכשיו לנגד עיניך. תיזכר בסיפורים. בגועל. באימה. בזוועה. בייאוש. בפחד. ועכשיו תגיד לי – יש תקווה??? נטע.