אודי נגרם לי נזק מהשלכות הטיפול

אתה מבין שרציתי להיות פסיכולוגית ? אתה מבין שלא ממש הבנתי את טבעו האמיתי של המקצוע (שכולל לתסכל ולשמור גבולות וסטינג) וחשבתי מדובר שקשר תומך קונקרטית .. ועשיתי אידאליזציה ואמרתי למטפלת שאני רוצה להיות פסיכולוגית היא אמרה בטון פטרנליסטי 'קודם לעבוד' ואז צייתתי אבל בגלל שהרגשתי שחוקה מניסיונות תעסוקתיים קודמים שלא האריכו אז פניתי ל'קיצור דרך' מבחינתי וחתמתי על נכות וביקשתי סיוע תעסוקתי וכל זה בליווי עו"ס שהתחילה להסביר לי קשיים נפשיים מהם והשפעתם על התפקוד, בניגוד לפסיכולוגית שאמרה בטון מתנשא ואטום 'עבדתי קשה' .. ואז אחרי שחתמתי נכות והתחלתי לעבוד איפושהו פתאום הפסיכולוגית אמרה 'זה מתאים לך'.. אבל בעצם רציתי להיות פסיכולוגית ועניין העבודה הזה היה כדי לסמן וי... ואז התערבב לי המח והתעוררתי בבקרים בלי להבין מה קורה תחושה מעוותת של זמן, ראייה שאני במקום שבכלל לא רציתי להיות בו , שנאה למטפלת.. ועד היום קשה לי להגיד איפה שצריך להצהיר שיש לי 'נכות' מביטוח לאומי ואני מתחילה לבכוצ וההרגשה היא שדפקו לי פשיט בראש באחימות וקראו לזה 'טיפול'? לא הסבירו לי כלום.. אולי אני אבטל את ההכרה הזאת ואמחוק הכל מהזכרון? ואת הזמן האבוד של 4 שנים בסיוט הזה מי יחזיר לי? דמעות. נמאס לי. למה עשו אצ זה ?? למה במקום לעזור לי תסכלו והובילו אותי למקום הזה? בחרתי בחירות מתוך חוסר חוסר הבנה טוטאלי. גם בטיפול, גם בחיים... ככה זה שהורים מטומטמים ולא נותנים שוב הדרכה רגשית נורמלית ומציאותית לילדים שלהם.. נמאס כבר מהעולם הזה. לא כיף לי פה. למה אני צריכה להתבייש עכשיו כל החיים? ואיך הפסיכולוגית לא עצרה רגע להסביר לי השלכות של דברים .. עשתה ממני צחוק. לא הבינה כלום. לא הבינה איך המילים והתייחסויות שלה מפשיעים עלי. הפקירה אותי לאנחות. ועכשיו פסיכולוגים יקראו לזה 'השלכה/העברה' ויצאו פטורים מהכל. זה אף פעם לא אחריות שלכם... זה ועוד אחריות שלה שחתמתי נכות מתוך בורות להשלכות הרגשיות של זה, שצייתתי לה בעודי מחזיקה בעיני רוחי את פנטזיית הלהיות פסיכולוגית. שהיא הובילה אותי בצורה שלא נותנת את הדעת להשלכות של כלום ואח"כ בהתפכחות הכואבת שמחצה אותי נשארתי לבד עם הכאב ורק זוכרת התנשאויות שלה איך 'עבדה קשה, אוהבת את המקצוע, מפיקה סיפוק מהורות ואפילו הגדילה לציין שמעולם לא היו לה הפרעות אכילה (היא רזה וחטובה מאוד)'... ואיפה זה השאיר אותי??... עברו יותר משנתיים מאז הטיפול ההוא ועדיין שצריכה לציין איפושהו שיש לי נכות זה גורם לי למשבר רגשי ובכי.. בכלל לא עכלתי את זה... לא רוצה לדעת לא רוצה לחשוב . רוצה לצפוס את עצמי כמוצלחת וטובה וגאה... ככה מטפלים אודי? ככה מטפלים?? ועוד היא אמרה אז שכעסתי 'אבל את בחרת ללכת בדרך הזאת'. אז עניתי לה שבחרתי כי היא לא הקשיבה למה שאני ניסיתי לומר ולחצה עליי עם הפטרנליזם שלה לצאת לעבוד בצורה סדרתית כאילו שזה מה שהכי קודם וחשוב מבחינתה לכל דבר אחר.. ואלה היו התוצאות... איפה החמלה? איפה הכבוד? איפה השיקול דעת? מה הייתי חייבת להתגלגל לעובדת סוציאלית כדי לקבל יחס קצת יותר תומך ומבין? שמתי לב שיש הבדל ביניכם בגישה. עוסי"ם יותר תומכים ומכירים בקושי. לא יודעת... אני במצב בלתי נסבל. כל החיים שלי מרגישים כמו הדחקה אחד גדולה בגלל הפער בין רצוי למצוי ואם פתאום משהו מאלץ אותי להסתכל לפער הבלתי נסבל הזה ישירות בפרצוף נהיה לי רע.. וגם תמיד בחשש שישפטו אותי אחרים ויתנשאו וירגישו עצמם יותר נעלים או משהו. כאילו אני בן אדם סוג ב'. אני לא בן אדם סוג ב ... קשה להפנים את זה. גם שונאת שאין לי שליטה בידע של דברים וצריכה להיות תלויה באחרים בכל מיני עניינים. קשה לסמוך. הטלויזיה רק מפמפים לאנשים איך כולם דופקים את כולם על ימין ועל שמאל.. די נמאס לי. עיניים נפוחות מדמעות.