מסע לוויה

מפרידה אחת לאחרת, מטיפול זה לאחר, משאירה חלקים ממני במרפאות שונות בחיפוש אחר ההרכב הנכון לי, הטיפול המתאים. במסע של שנה אני משאירה חלקים במקומות שונים ונאלצת להפרד, בטרם עת, מבלי שאוכל עוד להאחז, מבלי שהספקתי להבין איך אוכל להמשיך או מה אוכל לקחת. מוות. שנה של צמצום. צמצום באינטרקציה, צמצום בצרכים בסיסיים כמו אוכל, שינה או שמחה. צמצום הגוף. צמצום היכולות להרגיש גירויים חיצוניים או להגיב אליהם. צמצום כוחות החיים. שנה של הרחבה. הרחבת מקורות הטיפול. הרחבת המרחב הפנימי שבוער ומאיים בסערה מתמדמת. הרחבת מושג הכאב לכדי פגיעה עצמית. שנה של פרידה ואבל. פרידה מהילדים, הכנת זכרונות, פרידה ממטפל זה או אחר, פרידה מעצמי ואיבוד עצמי. מסע לוויה. השעה היחידה שנוגעת בי היא השעה בה נאסף היום, בשמיים משתנים מיום ליום. זו השעה בה גם אני רוצה ללכת בסוף מסע הלוויה הזה. מחפשת את הכוחות שיעזרו לי לעוף ולהפסיק את כל הסערה הזו. בסופו של דבר, המחשבה על חיים ומוות היא מאוד בסיסית, וזכותו הבסיסית של אדם היא על חייו. משמוצו חייו ונותר רק הסבל שבהתבוננות פנימה או החוצה, נדון האדם לסבל עד שארית ימיו. לכן צריך לכבד את זכותו של אדם לבחור בחייו או במותו, מבלי לגרום לו רגשות אשם ולהתלות בקלישאות (גם אם נכונות הן) על המשפחה שהקים, על כישוריו, יכולותיו, עברו הנורא ועתידו המזהיר. סליחה מילי