עצב ממאיר

כמו עשב שוטה ממשיך ומכה בי העצב, מעמיק שורשים ומחפש אחיזה. נעקר ממקום אחד ושב וצומח ועולה מבלי להתחשב בי, בכוחותי, במה שעשיתי ובמה שאני עושה. כמו ישות עצמאית שתפקידה להרוס ולהביא אותי אל הסוף. אני מנסה לדבר איתו. הוא מורכב ועשוי חומרים עדינים ושבירים עד מאוד, ענפיו נשברים בקלות ממראה השמים, צבעי השקיעה, רוח הבוקר, חום השמיכה, מילים מסודרות וכאלה שאינן קשורות, הרים רחוקים וגבעות מוריקות, עדר פרות חופשיות, סיפור ילדים. ועוד. עד בלי די. אין בכוחי לשלוט בו, הוא מתפשט כמו גידול אלים ומתרגם כל תחושה אפשרית וכל מראה או הוויה לעצב, עמוק, מעמיק, אכזרי. יכולתי לחיות איתו בתוך חדר, מנותקת מהמציאות. אבל קשה לו לחיות איתי במציאות, הוא מבקש שאבחר. שהכאב קשה מנשוא אני מנסה להעלם כדי לא להרגיש אותו, להקהות אותו בלהב הסכין, לטשטש אותו בכדורים, לקרוא לו לעצב ולדבר על ליבו שיהיה לפעמים וילמד להרפות. ילדה בת חמש יודעת לתרגם עצב למשהו שקרה, לחברה שהעליבה, אמא שכעסה או איש רע שפגשה. ואמא שלה רוצה שתהיה רק טובה ושמחה בגרביונים לבנים ונעלי לכה אדומות. אם היא לא טובה אמא כועסת, מאוד היא כועסת והילדה עצובה ויודעת שאסור להכעיס את אמא, אסור גם להעציב את אמא בדברים אסורים שקרו, כי אמא יכולה לכעוס ולומר שטויות. ילדה ששומרת על אחיה רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה לה לאח ולא לדוד. והוא מקרב וזורק ומטיח בה מילים שהולכות איתה וקוראות לה בשמות, ונחת זרועו וליטופיו מאפשרים לה להיות גם אהובה וגם נתעבת. נערה בת חמש עשרה מתרגמת עצב לבדידות תהומית, למילים שאין להן נמען, למחשבות על היקום והקיום, מחשבות על היש והאין ועל המוות. נערה בת חמש עשרה מתרגמת בדידות לצורך נואש באהבה. נערה בת שש עשרה משלמת מחיר על עצב ובדידות כשידיים גסות נוגעות בגופה הכל כך תמים ומטמאות את עולמה. והיא ממשיכה לשלם את המחיר ומוסרת את גופה לכמה רגעים בהם אולי תתפוגג הבדידות ויעלם לו העצב. הגוף לא מרגיש את מה שאינו רוצה, העיניים אינן רואות. רק האזניים אינן שוכחות את הצלילים והריח נשאר תמיד אותו ריח - דם זרע ודמעות. וביער ראה אותי העצב מלמעלה ואסף אותי אליו כמעט אל הסוף, ואחרי שהותירו אותי שם מדממת עטף אותי העצב במחשבות על יצר האדם שרע מנעוריו, אכזריות המין האנושי, והעונש שלי, להיות שם ולהשאר בחיים. והנה אני כאן ועכשיו עם אותו העצב שגדל איתי וידע ימים קשים יותר או פחות, וגדל למימדים שקשה לי להבין איך אפשר יהיה לברא.

רוצה כל כך לחבק , את הגוף הזה שהתאכזרו אליו , לחבק את העצב , את הזעם , ולתת לו מקום , לתת לו לדבר , לכבד אותו . את ראויה לכך !

הי מילי, נגעת, פוגשת אותך, שם... הא לך:https://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg שלך, אנימה

הי אודי, אכן יש סיבות לעצב אך אין עוד מקום להכילו. בשער הרחמים יבוא באחרית הימים המשיח. אחרית הימים שלי כבר מתדפקת על דלתי וקוראת לי להרפות, כמחווה של חמלה. חוויתי גם חבישה של העצב בידי נשות הצבא לבריאות הנפש בבית החולים בו שהיתי תקופה. הן עושות מלאכתן נאמנה. עוטפות, מגנות, מקשיבות ומכילות. החיים, מסתבר, אינם יכולים להתנהל במחלקה כזו או אחרת בתוך בועה חבושה. מילי