הילד שלא מצליח לסלוח...

היי אודי. מה עושים? לאמא שלי כבר לא אכפת. היא אמרה שהיא מבינה שהייתה אמא לא מספיק טובה שהיינו ילדים היא הייתה מדוכאת וצרחה עלינו וכל זה... והיא אומרת ששנים הרגישה רע עם עצמה אח"כ כי ראתה איך זה פגע בבטחון העצמי והתפתחות שלי ושל אחי (בייחוד שלי דווקא). אבל היא כאילו כבר לא מוכנה לשמוע יותר תלונות על העבר ואומרת שנמאס לה שאני מדברת אליה לא יפה וכל זה... השכל שלי חושב שהיא צודקת, שצריך לשחרר את העבר, לסלוח, לעבור הלאה. אבל איך אפשר כאשר בכלל הקשיים נהיו לי עצמי חיים של חוסר מיומנויות וקשיי תפקוד והכי מפחיד אותי אמהות ודברים כאלה... אז התסכול לא מאפשר לי לסלוח.. וגם הטיפול הפסיכולוגי שעברתי היה פשוט קטסטרופה בזויה -שחזור מסויט בכלל מטפלת גרועה ואטומה. מצאתי מאז עובדת סוציאלית שהיא מטפלת יותר טובה והרבה יותר אמפתית אבל הטיפול הפסיכולוגי ההוא ממש היה לי רה טרומטיזציה מוחלטת ויצאתי עם הרגשה של 'פוסט טראומה' משם, כל הקריאות וזעקות לעזרה האלה, נוראי.... בכל אופן קשה לי לסלוח, איך אפשר? בייחוד שעדיין יש באמא שלי כל מיני תגובות שמעצבנות ומזכירות לי כל מה שאני לא סובלת בה.. למרות שהיא לא בדכאון כיום ולא צורחת כמו מטורפת שהיה פעם, היא בכלל לא במצב הנפשי הזה שהיה אז שהיינו קטנים והייתה צורחת כמו פסיכית, אבל היא עדיין מעצבנת ואין בה יכולת להכלה אמפתית היא תמיד נהיה קרה ומנוכרת כזאת, עצבנית ועויינת.. הבעיה שגם אני גם לגמרי מרגישה ככה מול ההורים ולא מצליחה לסלוח... איך אפשר להמשיך הלאה מפה?? ממש מכווץ לי בלב. לא מזמן מצאתי עבודה חדשה במשרה חלקית ועכשיו מפחיד אותי שאם יכירו אותי מקרוב יגלו שאני מפלצת, כאילו ששוחה לי רעל בורידים ולא דם. אני שונאת את המחשבות האלה, כאילו הנשמה שלי מטונפת.. זה קורה גם שאני אוכלת הרבה ובגלל זה בולימית, לנקות את המועקה הזאת, כי אני מרגישה גועל בתוך הגוף שלי כל הזמן :(( הלוואי ומישהו היה עוזר לי כבר להיות אחרת!!!!!