גבולות שומרים?? ואולי מתאכזרים?

היי אודי, בטיפול שהייתי המטפלת הסכימה בהתחלה שאבוא לפי בחירה שלי אבל אחרי שהתפתחה תלות התחלתי לשנוא את הצורך שלי, נכנסנו לשחזור, חוויתי דברים קשים, לא באתי מסודר, הרגשתי שרציתי יותר זמן היא סירבה, לא יודעת היה שם סיבוך כזה שהיא לא שמעה את הצרכים שלי ממנה ואני לא שמעתי את הגבולות שהיא ניסתה להציב... מאז משתחזר לי בלי סוף הדבר הזה. כאילו הרגש תקוע ופתאום בתוכי מסוגלת להזכר בזה ולבכות ולסבול ובא לי להרים טלפון לבקש ממנה לעזור לי, לבוא לקראתי, לבקש עזרה אבל ממש רגשית מרגישה בסרט הזה של כאב רגשי, מצוקה ותקווה שישמעו אותי, יבואו לקראתי, יעזרו.. אני זוכרת שבאיזשהו שלב היא ממש עמדה על זה שאבוא בצורה עקבית ומסודרת אבל הדרישה הזאת הרגישה לי אטומה וכמו ניסיון אילוף אכזרי, לא יודעת, כאילו במקום שהיא תבוא לקראתי היא תובעת ממני להתאים את עצמי, כאילו מי החזק ומי החלש, אמרתי לה פעם שזה שיש לי צרכים זה לא סיבה להשפיל אותי ולכפות עליי את הכללים שלה מעמדה של כח, אבל היא לא התייחסה. היה שם ויכוח על זמן, היה לי מה שאני ביקשתי ומה שהיא הייתה מוכנה זה לא הסתדר כי הרגשתי שרציתי קצת יותר, למרות שירדתי גם אני מהבקשה המקורית והתפשרתי אמרתי לה שאני זקוקה להרגיש שהיא תעשה מאמץ מיוחד בשבילי.. אבל היא התעלמה, לא יודעת... זה לא מפסיק להשתחזר לי. הקריאות לעזרה.. לפעמים אני מרגישה כמו יצור טורדני ומשוגע שחי בסרטים רגשיים מולה. וזה מוזר, כי כאילו אני מתקשרת נורמלי עם אנשים חוץ מזה, למרות שקצת בדכאון, אבל זה נשאר בתוכי תקוע ומבזבז לי אנרגיה וזמן מאז, פרצי בכי פתאומיים . במיוחד שאני חושבת לפנות לעזרה במקום אחר, זה לא משחרר אותי. מה אפשר לעשות?? כשאני חושבת ללכת לטיפול אחר זה פתאום מעיר לי את המקום הזה שוב ושוב, כאילו משיכה לחזור דווקא למטפלת הקודמת שתתן לי תמיכה, תכיל, תעזור לעכל ולשחרר אותי ממקום יותר טוב, אבל התנאי שלה של לבוא מסודר מרגיש לי כמו כפייה אכזרית וזה בולם אותי, כאילו ביקשתי ממנה לא להשפיל וזה מתממש, מה שפחדתי ממנו מתממש. השפלתי את עצמי מיליון פעם-לקרוא לעזרה ממקום הכי נמוך והתקל בסירוב או אוזלת יד- מה זה אם לא השפלה? זה כזה עלוב, מרגישה שאין לי כבוד עצמי מולה כבר-אולי בזה שאני מעולם לא נכנעתי לבוא מסודר זה הדרך שלי לשמר תחושה של יכולת לקבוע על משהו בטיפול הזה- שלפחות בזה היא לא תשבור אותי? כי היא אמרה לי פעם שאני כנראה לא מספיק סובלת אם אני לא באה מסודר לפי הכללים שלה כמו שאמור להיות, אבל אני דווקא סובלת, פשוט זה מרגיש כמו כניעה נוראית, כאילו היא מנסה לשבור אותי...בכלל לא רציתי כאלה דברים מטיפול. רציתי דברים טובים. אני מבינה בשכל שזה התייחסות לא אובייקטיבית וראלית ושאני מייחסת לדברים כאלה רגשות מצוקה קשים, אבל הרגש דומיננטי שם ולא השכל- זה ממש תוקע. אני לגמרי לבד בדבר הזה, לא יודעת איך להמשיך מכאן ולא נעים לי להציק למטפלת עם הודעות כל פעם שהרגש מהפצע הזה מציף. שזה קורה היא מתעלמת, נראה לי הדרך שלה לשים לי גבול סופי... איך עוברים הלאה?? האם הפצע הזה מטיפול שנקטע ככה באמצע שחזור ימשיך להציק לי כל החיים? למה זה אך ורק באחריות שלי עכשיו? אתה חושב שאני אצליח לשכוח מכל זה ולא יעלה יותר הסרט הרגשי? מבחינה רגשית המטפלת הופכת שם בדימיוני למאוד אכזרית בשבילי, אטומה, מתעלמת ממצוקה, זה נוראי, אבל בשכל אני מבינה שהיא לא חייבת לי כלום, שזכותה לדרוש שאני אבוא לפי הכללים שלה.. אבל זה לא עוזר. היא לא רוצה לעזור לי? איזה טיפול גרוע היה לי :(

להיות בקשר טיפולי לחלק מהאנשים זה דבר קשה מאוד (ומפחיד), וזה גוזל המון אנרגיות, כך זה אצלי אפילו היום אחרי כל כך הרבה שנים, בכלל אין מה להשוות בין המטפל למטופל בדבר הזה ובכלל, זה חוסר סימטריה נוראי...לפי מה שאני שומעת ממך אפילו שאת כבר לא שם, את עוד שקועה בזה ומשקיעה בזה מחשבה ואנרגיות. אולי אם כבר אז כבר, שלפחות יצא מזה משהו טוב בשבילך?... לפי ניסיוני האישי ולדעתי אם מצליחים להיות במקומות הקשים והמאוד נמוכים מספיק זמן מצליחים גם לצמוח משם, זה מאוד קשה כי זה כרוך בוויתורים אכזבות ותסכולים רבים (האסוציאציה הראשונית שעלתה לי בראש היא השיר "שפל רוח" של רשב"ג אם את מכירה שכותב על האפסיות שלו כתנאי לעבודת ה' ולתיקון הנשמה שלו, זה לא שהפס' נהפך לה' חו"ח אלא שאם רוצים לשנות משהו צריך להכיר בקטנות שלנו ולבוא ממקום , כן, קצת של כניעה וויתור... ) נראה לי שאם נשארים, בסוף צולחים את הקשיים והמשברים לומדים לראות גם את הדברים הטובים ואפילו לקבל אותם ולהסתפק בהם, לומדים להרגיש את ההתכוונות הטובה שיש בקשר המוזר הזה שבין מטפל למטופל ולא רק את הדברים הקשים ... אחרי הכל המטרה היא שיהיה קצת או הרבה יותר טוב... שיהיה לך רק טוב. מ.