שלום

אבידתי את אמא לפני כחודשיים וקצת ואני לא ממש מתמודדת עם זה. אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני עדיין בהכחשה למרות שמאז פטירתה יש לי התקפי חרדות קשים בליליות כמה פעמיים בשבוע. אני גם לוקחת טיפול תרופתי שהתחלתי לפני פטירתה, תרופות נגד דיכאון ותרופות הרגעה, שהעלתי את המינון שלהן בעיקבות הפטירה בשביל לא להתמודד עם מה שקרה. (ואני לא נמצאת בטיפול שיחתי כרגע ומחפשת מישהי בירושלים) אמא שלי הייתה הכל בשבילי. היא תמיד הייתה שם, הייתי משתפת אותה בכל, מספרת לה דברים, חוויות, רגשות. דברים שבדרך כלל אני רואה ושומעת מאנשים אחרים שהם אינם מספרים לאמא. בתחילת אוקטובר עברתי לירושלים, לגור עם אבא בשביל ללמוד כאן, הייתי מדברת איתה לפחות 3 פעמיים ביום וכל סופ"ש בימי חמישי הייתי בלחץ בית עצום לעלות על אוטובוס ולחזור הביתה, לאמא - הבית שלי. ועכשיו אני מרגישה שאין לי כלום. אין לי משפחה, אין לי בית, אין לי כלום. אומנם אני גרה אצל אבא, אבל הוא זר לי, יש לי שני אחרים שאנחנו בקשר טוב, מדברים בטלפון ומבקרים אחד את השני, אבל זה מרגיש שונה, אני מרגישה שהמשפחה שליי התפרקה וכבר לא קיימת. אין לי מושג בכלל איך להתחיל להתמודד עם זה. ברגע שאני מתחילה לחשוב עליה ולחשוב על זה שהיא כבר לא כאן איתי, אני נתקפת חרדות ופוגעת בעצמיף חותכת את היד להרגיש את הדם זורם, זה הדבר היחיד שמרגיע אותי - הלב שלי כל כך כואב ואין לי למי להוציא וזה יוצא בדרכים לא בריאות. אני מתגעגעת אליה כל כך אין לי אפילו דרך לתאר עד כמה. בכל פעם שהיה לי רע או עצוב הייתי מתקשרת אליה והיא הייתה מדברת איתי, פשוט מדברת עד שהייתי נרגעת, ואין לי את זה. אני רוצה לדבר איתה, להגיד לה עד כמה רע לי ועד כמה היא חסרה לי. אני רוצה שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהכל בסדר ודברים ישתפרו. אני צריכה אותה. אני מרגישה שאין טעם לקיום שלי בלעדיה, שאין לי בשביל מה לחיות אם היא לא כאן איתי, לספר לה דברים, לחוות איתה. ב-30 שהיה לא מזמן, התעקשו שאשים אבן על המצבה שלה, וכל מה שיכולתי לבקש שתקח אותי איתה, אני לא רוצה להיות לבד, בלעדיה. הלב שלי כל כך כואב מגעגועים. זה לא הוגן, זה בכלל לא מגיע לה, היא הייתה אישה כל כך טובה וזה לא מגיע לה בכלל.