ייאוש

אממ..וואו זה דיי קשה לי כל העניין פעם ראשונה שאני משחרר קיטור אחרי 7 שנים של סבל, הנשמה נרקבת לאט ובטוח , מעולם לא סיפרתי על הבעיות שלי לאף אחד, חשבתי שזה יעבור לבד, אבל הייתי טיפש, חשבתי שאני אצליח להתמודד עם זה לבד. משהו האיר את עיניי יותר נכון מישהי, ידידה של חבר פגשה אותי ברחוב לשיחה קצרה של 2 דקות, מס' ימים לאחר מכן החבר הכי טוב שלי שאל אותי אם הכל טוב איתי, פעם ראשונה שסיפרתי למישהו שמשהו לא בסדר איתי(נפל האסימון,צריך עזרה) , מסתבר שידידה שלו קלטה אחרי שיחה איתי ברחוב שמשהו לא בסדר איתי(מדהים, כי אף אחד במשפחה לא שם לב), קשה לי, עברתי כ"כ הרבה, עזבתי את המכינה באמצע, אני מובטל כבר חודש, אני לא אוהב את אבא שלי(בלשון המעטה)מסיבות של אלימות כלפי אימא שלי(הפסיק, לפני כמה שנים כי לא היית לא בררה האפס הזה, כל הילדים שלו גדולים, הוא לא יעז)אהה ד"א אני בן 23 נראה לי שאני לא מרגיש כלום יותר, טיפלתי בסבתא שלי במשך שנה כל יום הייתי מאכיל אותה, הייתי בבסיס כשאימי סיפרה לי שהיא נפטרה, דמעה לא ירדה לי, גם בהלוויה. אני ממש עייף, נפשית. אני צריך קצת נחת(ממחשבות,ובנפש), אני לא מסוגל יותר. זה לא נגמר, מבחינה חברתית אני כמו רוח, פשוט לא רואים אותי, הדימוי העצמי שלי כ"כ נמוך, אין לי יותר מדי אינטראקציה עם אנשים. אני לא בא להאשים את כל העולם ואחותו, עברתי הרבה והגיע הזמן לנסות לתקן, אף אחד ממכריי ומשפחתי לא יודע מה עובר עליי, אני לא מאשים אותם, אני מסתיר את זה, אחרת הם יתחילו לתת לי יותר מדיי תשומת לב ורחמים, אני ממש לא צריך את זה. אף פעם לא לא הייתי במרכז העניינים, ואני לא הולך לשנות זאת.3 שנים לא הייתי ביחסים עם בחורה, זה חסר לי, לאהוב ולהיות נאהב.זה נורא חסר לי.זה מה שהצלחתי להוציא בינתיים.

קצת תמיכה? מה כדאי לעשות? לאן ללכת?

מעולם לא הייתי בטיפול, קשה לי לעשות אפילו את השיחה הראשונית.