הרפיה- היום שנה לטיפול...

אודי, השם שלי מופיע כבר הרבה, בכל זאת אני רוצה לשתף...היום בדיוק לפני שנה הגעתי אליה לראשונה...ספרתי לה המון בפגישה הזאת, בכיתי וספרתי...ככה אני כבר שנה...מתבכיינת לה, נלחמת על הקיום העצמי שלי..מציאת "אני אמיתי", רצון להעלם,רצון להיות,להיות שייכת, אהובה ורצויה...(תמצית הטיפול...)היום הגעתי לשלב של עייפות, רצון לנוח,להרפות,להפסיק להלחם, האם גם לכך יש מקום בטיפול? כלומר הכוונה לא להפסיק ללכת לטיפול אלא להפסיק לדוש שוב ושוב, בקשר שלי איתה,ברצון העז להעלם ומלחמות פנימיות שכאלה..פשוט לנוח...לא מסוגלת להלחם יותר,מוותרת עליי...האם גם לי מותר לוותר לפעמים?לנוח?אפילו שיש ילדים, בית, עבודה, פסח וטיפול? אוף רוצה לנוח מהמרוץ האין סופי של מלחמת ההשרדות...הטיפול השנה גבה ממני מחיר של מלחמות פנימיות וזה מתיש נורא!!!אודי, מבין את הרצון הזה להניח לי כבר? אני רוצה שגם היא תרפה, תניח לי, תפסיק לשאול שאלות שלפעמים קשה לענות...האם זה אפשרי לבקש שתרפה? הרי הטיפול הוא בשביל כן אולי להלחם מבפנים אך האם יש בו מקום למנוחה? או שפיזית פשוט לדלג כמה פגישות??????????אני חושבת שיהיה לי קשה לא להגיע בכלל...לא יודעת...יש מקום למנוחה? אולי פשוט לשבת מולה להרגע...אולי אני מחפשת מקום מפלט? סליחה שכתבתי הרבה אבל רציתי לדעת אם זה בסדר לבקש ממטפל להפסיק קצת מהמרוץ? ואיך בכלל נחים ממחשבות בפגישה? אני אדם שכל הזמן חושב....

אתה כל כך צודק ומשום כך המנוחה כל כך נחוצה!, אסביר זאת בפגישה היום...פעם ניסיתי לשתוק ולהרגיש את השקט איתה בפגישה וזה היה קשה, אני אף פעם לא שותקת..אולי הגיע הזמן "לעבוד" גם על זה :) לקחתי יום מחלה ומנוחה מהעבודה וזה ממש נדיר אצלי...אודי, בערך באותה תקופה התחלתי לכתוב גם פה במקביל...אז אולי זה המקום לומר לך עד כמה הכל מתחבר ותודה לך שאתה כאן, מאוד עוזר לי להבין...ובעיקר עוזר לתחושה שתמיד ניתן לכתוב ואני לא לבד!שוב תודה...מיכל