מטופלת או מושפלת?

הי אודי, פעמים לא רבות אבל חשובות כתבתי כאן, לרוב מתוך מקום חזק יותר. הועזבתי ועזבתי את ה"טיפול" שבסיומו של דבר לאחר שבנה אותי הוא גם מוטט אותי סופית. אינני מאמינה יותר לאף איש מקצוע. חודשיים אחרי הסיום הטראגי, המשפיל עד עפר, שבו הבנתי רק דבר אחד: אני מטומטמת אמיתית. איך האמנתי, איך נפלתי בפח... לעזאזל. אינני מאמינה שהמטפלים הם אנשים רעים. לא אוייבים, אבל כן פצעו את הנפש שלי ברמה שלא אוכל לעולם לסלוח. ואסור אסור אסור אסור להאמין לאף אדם!!!!!!! למה אני כותבת? בא לי לצרוח!! שונאת אתכם!! הלוואי הלוואי שיכאב לכם , שיום יבוא ותהיו תלויים אתם , תבקשו עזרה, וישפילו אתכם ככה. כמו חיות. אין לי למי להגיד, כבר מזמן לא הקשיבו לי. תמיד הכל זה העברות השלכות, וקשקושים נוספים. אבל להגיד שאני מחוננת , שיש לי אבחנות מבריקות -זה בסדר. רק לגביי הטיפול. חלילה. כשכולם מתפעלים מהתפקוד שלי, שתופס תאוצה מהירה ומתפתח -אז ב"טיפול" לא מהססים לשכנע אותי בכל מחיר שכולם יחשבו שאניXXX לא רוצה לכתוב אפילו. כשאני מנסה להתגונן מביאים לי סימוכין: אפילו המזכירה, אפילו השכנים, אפילו אמא , אפילו אבא,אחים ,אחיות וכו'. "מזל" שיש לי במה להאחז. החיזוקים הם רק כלפי כל מה שלא קשור. מבפנים אני כנראה זבל. רציתי לומר שאני שונאת בכל נשמתי, לא סולחת ובטח לא שוכחת. שכל לילה אני משננת לעצמי שאסור להאמין יותר. "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם שלם" תגיד אודי, מה קורה למי שרצח נפש? בטח גם אתה לא תאמין, תחשוב שאני השלכתי, פגעתי, יצרתי, הרי אני רק מטופלת... לו היית יודע את זהותי האמיתית, שיש לה "קבלות", של מעמד לא היית מעלה בדעתך לחשוב עליי כך. לא אכפת לי, מצידי אל תעלה את ההודעה. הרי ממילא אינני נראית. לא אכפת לי יותר. שחררתי את השנאה ואני מפנה את מקומי לאדישות. אבל אם יש אלוהים, ואני מקווה שכן, אני לא רוצה שיהיה להם רע, אלא רק דבר אחד: בושה וחרטה. בושה כמו שחוויתי כל חיי. בושה על מה שעשו לי. והרי שאלה, בבחינת גיהנום. שלום אודי, שלום לכולכם. היו זהירים ושמרו אל עצמכם. אחת, שאין לה לא אור ולא חושך. היא לא לי-אורי ולא לי-אורה. היא בחושך. וטוב לה שם. לפחות שם, לא מבטיחים שיהיה ומשקרים.

התלבטתי אם לכתוב לך כי אני מאוד רוצה לנחם אותך, אך בגלל שאני חושבת כמוך, קצת קשה לי לנחם. אני אנסה בכל זאת (וכך אולי אצליח לנחם גם את עצמי). מאות מטופלים נזרקים על-ידי מטפלים שלא יודעים איך להתמודד איתם. גם אחרי 7 שנות לימוד, מבחנים קשים, ריאיונות פולשניים, 4 שנות התמחות וניסיון בעבודה, הרבה פסיכולוגים לא יודעים להתמודד עם מקרים של חסכים עמוקים, עם מקרים שמצריכים רגישות, תבונה ויצירתיות. הרבה פסיכולוגים מקובעים לתיאוריות ולא יכולים לראות באמת את האדם שעומד מולם. גם אני נזרקתי באופן ברוטאלי מטיפול בשנה שעברה. עוד בטרם זה קרה, כתבתי פה (בשם אחר) על השתלשלות האירועים שהביאו לכך. כל-כך כמהתי לתחושת אכפתיות מהמטפלת, לא אשכח את זה מעולם. אודי היה מאוד אמפתי וקשוב, אך כאשר התקשרתי אליו כדי לקבל ייעוץ, הוא הסביר לי שהתור הכי קרוב שלו זה בעוד שלושה חודשים. גם בשיחה הזאת הוא היה אמפתי. ביום שנזרקתי מהטיפול, התקשרתי אליו שבורה לגמרי, הרגשתי שעולמי חרב עליי. הוא הודיע לי שזה לא לעניין להתקשר אליו וביקש שלא אתקשר אליו שוב. כתבתי הודעה שנמאס לי מהחיים (הייתי במשבר עצום שאני לא יכולה לתאר במילים), אך אודי לא פירסם את ההודעה. לאחר זמן מה כתבתי פה שוב,הפעם תגובה למגיבה אחרת. אודי הגיב בקרירות, כאילו שעשיתי דבר נוראי. אחרי מאבקים עיקשים (לאחר שיחה עם פרופסור גבי שפלר, התייעצות עם אנשי מקצוע, ניסיונות הידברות עם המטפלת שזרקה אותי ופגישה עימה), חזרתי לטיפול. אני מתארת לעצמי שאת יכולה להבין אותי, להבין מה זה להיקשר למטופל, להיות ברגרסיה, ואז להיזרק באכזריות על-ידי המטפל שהינך אוהבת. את צודקת שאת שונאת את המטפלים. אני רוצה להגיד לך שלמרות שאני בטיפול, אני חוששת שהיום הזה של נטישה יגיע שוב. לפני שבועיים המטפלת שלי אמרה לי "כל מי ששומע שהחזרתי אותך לטיפול אומר שאני מטורפת". שבוע לפני כן עברתי לחדר סמוך לחדר הטיפולים כשאני ממררת בבכי. המטפלת אפילו לא ניגשה אליי. לא זאת בלבד, היא אף יצאה מהחדר פעמיים בזמן שאני כואבת ויושבת לבדי. כעת המטפלת נסעה לחופש ואפילו לא ניסתה להציע פיתרון כדי לא להשאיר אותי במצב שבו אני נמצאת (לפני שלושה שבועות עברתי טראומה נוראית עם אמא שלי - טראומה שהחזירה אותי לילדות. האירוע עם אמא שלי היה צפוי ודיברתי עליו עם המטפלת המון, והיא אפילו לא התקשרה אליי לשאול מה עובר עליי אחרי האירוע). יש מטפלים שכשהם יוצאים לחופש, הם מציעים פתרונות למטופלים כדי שלא ירגישו לבד: קובעים יום ותאריך לשיחה, מאפשרים תקשורת במייל/בסימוס, משאירים מכתב או חפץ למטופל וכד'. אבל המטפלת שלי רק אמרה לי "נתראה בעוד שבועיים", סתם ככה, בקלילות. אמרתי לה כמה שקשה לי עם זה, שמכעיס אותי שהיא יודעת כמה קשה לי, ובכל זאת היא לא ניסתה לחשוב על פיתרון כדי להקל עליי. רק אחרי שהוצאתי את הנשמה בהסברים, היא הציעה שאפגש עם קולגה שלה בשבוע שהיא לא תהיה. וכי איך אוכל להיפגש עם קולגה שלה אחרי שהיא אמרה לי שכל מי ששומע שהיא החזירה אותי לטיפול חושב שהיא מטורפת? ואולי אותה קולגה היא מאלה שחושבים שאינני ראויה לחזרה לטיפול? המטפלת שלי יודעת כמה שאני כמהה ליחס של אכפתיות, לחוויה מתקנת. אני עוברת ימים נוראים, נושאת עימי את כל התחושות האלה. לצד כל התחושות האלה, אני נזכרת גם בחיבוקים שלה, בחיוך שלה, בכמה מחוות טובות, ואני לא מפסיקה להתלבט אם יש בטיפול הזה משהו לא נכון, האם עליי לתת צ'אנס, האם אני לא בסדר. והתלות וההיקשרות הם נוראיים. אני מרגישה שאני אוהבת ונקשרת לשווא, שהמטפלת אולי לא באמת מחבבת אותי. אני עושה מאמצי על כדי שהטיפול יצליח וכדי שהיחסים בינינו יהיו טובים ועם ביטחון. היחסים היו טובים ואף חשתי חיבה מהמטפלת, אבל מלפני כחודש, מאז שצץ קושי (בעקבות חוסר האכפתיות שהיא הפגינה לאחר האירוע עם אמא שלי), היחסים בינינו התערערו, ואני מרגישה שהיא על סף פירוק וייאוש ממני. כמובן שאני מעלה הכל בטיפול, אני מאלה שמדברים ולא משאירים בבטן. אבל ככל שאני מעלה את זה, אני מרגישה שהיא לוקחת את דבריי באופן קשה והיא על סף לסיים את הטיפול. לפני שבועיים היא אמרה לי שהיא חשבה על הדברים שאני מפנה כלפיה ושהיא חושבת שאני צודקת ושהיא באמת לוקחת אותי באופן אישי ושזה לא אמור להיות ככה, היא אמרה שהיא עובדת על זה. הערכתי את הכנות שלה, אבל שבועיים עברו מאז ואני מרגישה שהיא לא מסוגלת להכיל אותי יותר, שהיא הולכת לזרוק אותי שוב. לפני ארבעה מים שלחתי לה מייל שהייתי מצפה ממנה למצוא פתרונות כדי לא להשאיר אותי עם התחושות הקשות בעת היעדרותה. היא אפילו לא הגיבה לי. אני מרגישה נורא. את צודקת לגבי מה שאת אומרת שהמטפלים מייחסים השלכה או הדחקה (בעיקר השלכה) לכל מה שהמטופל אומר. כך זה מוציא אותם תמיד "נקיים", ואילו אנחנו, המטופלים, כאילו אין בדברנו גרעין של אמת ושל מציאות נכונה. אני מבינה את התחושות שלך וליבי איתך. נראה לי, שבסופו של דבר, האנשים השפויים, האמיתיים והאנושיים הם המטופלים, אלה אנחנו- האנשים הרגישים שיודעים להבחין ולהרגיש באופן מדויק. כואב לי עלייך, כואב לי עליי ועל עוד הרבה מטופלים שחווים את הסבל הזה. זו תחושה איומה להרגיש שהשקעת, שרצית, שנתת (נפשית וכלכלית), שאהבת, שנקשרת, ולבסוף אתה נזרק כמו כלב. זה קורה להמון מטופלים שאין מי שיקשיב להם. הפסיכולוגים מגינים אחד על השני, ומה שנותר לנו זה רק להשתפך באיזה פורום ולקוות שאולי יש איזשהו איש מקצוע שבכל זאת יכול להבין אותנו, אבל באמת להבין. מאחלת לנו רק טוב.

וואאווו... נורא..ממש נורא..מילותיך כל כך כואבות, גם מפחידות.. מאוד. מאוד.. וואאו.. המילים שכתבת ממש פורצות דרך המסך..כל כך הרבה כאב, חוסר אונים.. איזה פחד..וואוו.. זה ממש מרגיש ונראה כמו ביצה כזו של בוץ עם דם.. כל כך מצטערת..גם מפחדת. מאוד .מאוד... וואוו.. זהו ,נשארתי בלי מילים.. וואוו

... זוכרת אותי ??? מרשה לי סתם לשבת קרוב אליך ? זוכרת את החבל ההוא ? רוצה להחזיק בו קצת ? ואולי ניתן יד ביד ??.. במבי.

תודה במבי. את יכולה להיות לידי, אבל אני לא רוצה לדבר. גם לא לשיר. רוצה רק לשתוק לנצח.

יעלוש כתבה תגובה על היחס הפוגע מפסיכולוגים, בין השאר גם על יחס פוגע ממך. ענית לכולם, אך התעלמת מהעלבון שלה. בהתעלמות שלך אתה בעצם מנציח את מה שהיא כתבה. יש בכך התנשאות. לא הייתי מצפה ממך ליחס כזה.

אני מתפעלת מהיכולת שלך להביע אמפתיה ולהקשיב בלי להתערבב ולקחת אישית זו אומנות! לומדים את זה או שה בא טבעי?