נרקיסיזם??

אני בת 45 אני בתקופה של התמודדות עם פוסט טראומה של ניצול ארוך שנים (שקרה בבגרותי). שנים ארוכות אני מתקשה להימצא בחברה לאורך זמן מבלי שחשה שמתאמצת ומעמידה פנים, ותמיד מחכה לרגע ההתבודדות בתוך עצמי. עד כה ייחסתי זאת לתגובה הישרדותית לניצול שעברתי. אבל עתה, אני חוששת שיש לי הפרעה נרקיסיסטית. הקרובים לי מרבים לומר לי שנים שאני אגואיסטית ואגוצנטרית, שהעולם סובב סביבי, ושאיני מתעניינת באמת בסובבים אותי. בתקופה האחרונה אני מייסרת את עצמי על כך, על שלא מצליחה להשתנות, ויש בי חרטה וצער עמוק על חיי ויחסי לבני האדם הקרובים לי. אני תמיד חייכנית ומנומסת ותמיד יש לי יחס של כבוד כלפי כל אדם (ויש לי בעל אוהב וסובלני! וחברים שאוהבים אותי מאוד!), אך ביני-לביני אני רק רוצה שיעזבו אותי במנוחה, ולעשות רק מה עושה לי טוב ושישרתו אותי ויעשו בשבילי. השאלה שלי פשוטה: האם נרקיסיסט אמיתי יכול לייסר את עצמו על היותו כזה עד כדי ימים של בכי על כך שהוא "דפוק"? תודה.

שאלת חכם חצי תשובה. לכל אדם יש מידת מה של נרקיזם וגם אם יש מידה מרובה זה לא מרוע ולא אומר שאתה דפוק, בכלל 'תויות' של דפוק אגואיסט וכו' אין כמוהם לדכא אדם אבל הם בכלל לא אמיתיים. המלצה שלי היא על הספר 'בוחרים להרגיש טוב' של ד"ר ברנס. בהצלחה.

אנשים שקרובים לי אוהבים אותי, ואילו אני חווה את עצמי אגואיסטית, אגוצנטרית, מיזנטרופית ונרקיסיסטית, שמצליחה להסתיר את זה רוב הזמן. אני מטופלת, אך רק לאחרונה עלתה השאלה, שלגבי היא גורלית: איך אני יכולה לדעת - האם התכונות האלה הן תוצאה של 20 שנות התעללות? או שהן האני האמיתי? אני חווה אותן לגמרי כאני, ולא עקב נסיבות חיי. מה ניתן לעשות? אני שונאת להיות אדם כזה.