פחד מוות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אין יום שאני לא חושבת על המוות, הוא מפחיד אותי, מעורר בי את הצורך לצעוק, אבל לשווא, זה לא יעזור, יום אחד לא אהייה פה יותר, לא אראה, לא איראה, לא ארגיש, לא יודעת איפה הייתי ואיפה אהייה, כמו עץ השדה... הפחד הזה יושב בגוף, חרדה אמיתית שאין מה לעשות איתה חוץ מלהשלים איתה, קשה לי עם המחשבה הזו, קשה לי ברמות שאי אפשר לתאר את הקושי. כל הטוב בעולם הופך להיות בצל המוות, זה לא מתאים לי, זה לא נראה עליי אבל אני יודעת שזה בתוכי. כמו התיאור של פוסט טראומה שנפגש רצף הזמן, משהו התערער. לפעמים רוצה לאבד עצמי לדעת ואז מזכירה לעצמי את כל הטוב שיש לי, את הבן המתוק שלי. את האנשים שסומכים עליי ונשענים עליי, כי אני חזקה, מכילה ואוהבת. בתוכי, הר געש רעד שמאיים להתפרץ ורק משחרר בקטנה. כמה זמן יוכל להמשיך.. זה לא בריא
שלום, לא סתם קוראים לו "פחד מוות" לפחד הכי מפחיד... אבל מצד שני - המוות הוא חלק מהחיים, חלק טבעי, שמקבלים אותו ב"עיסקת חבילה" מרגע שנוצרים החיים. העובדה שדברים הם סופיים, קשה מלהכיל, מחד, אבל גם נותנת משמעות למה שיש, מאידך. תנסי להזכיר לעצמך את המאידך (שכנראה נשכח מעט...), אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
