אודי..

אודי יקר.. תהייה פה. אני לא מסוגלת . מרגישה ככ לא אנושיתתתת. והמילים מרגישות כמעט בלתי אפשריות. גם כאן .. שזכוכית קרה מפרידה ביננו ..תצליח להבין אותי ? הטיפולים ככ הזויים בחודשים האחרונים . יש המון כעס, אשמה , זעם , יש המון רגשות קשים. המון ניסיונות שלי להוציא אותו משיווי משקל, להוציא ממנו שהטיפול נגמר. שהוא לא מסוגל לטפל בי. והוא יושב שם.יציב.בשקט.סופג את כל המלחמות. מחכה שאגיע ..מזמין לדבר על הדברים ואין לו שום אמירה ברורה - "כן מסוגל להיות איתך" ואני תוהה אם אני בכח מנסה להרוס אותו , אותי את כל מה שהשקענו ובנינו והתקדמנו בטיפול הלא פשוט הזה כמעט 4 שנים. אני לא יודעת. ואולי זה הוא שמנסה לחרפן אותי. כי לו אין תשובה ברורה ,ולי אין תשובה ברורה , רק מה שברור שאי אפשר לדלג על החלק הזה שעובר עלינו עכשיו בטיפול. אני מנסה לעשות לו דווקא , לבטל את הטיפול, לא להגיע , הקושי שם ככ עצום . מסל"ן ביקשו שאנסה לשמור על קשר רציף בטיפול , שלא אפגע ב"סטינג הטיפולי" גם אם הכל מרגיש מזועזע . לאיודעת. הכל לא ברור שם. והתחושות שעולות ככ קשות. בקשר הטיפולי. והנה , בלילה אודי, זה שוב קרה , חויתי זעזועים איומים בגוף.זכרונות שעלו . וזה כואב . אני יודעת שזה כבר מכעיס לשמוע את הקלישאה הזו ממני - שכואב . שכואב לי . שכואב בי . אבל באמת זה נורא כואב . ובחיי שזה מתסכל שזה עוד לא עובר . מנסה להשאב לתוך בועה .. כזו שמרחיקה אותי מכולם , כדי שהרע הזה שבי .. לא ינזל ממני וירעיל את כולם בחוצ. ו..למה יש בי תחושה ככ עמוקה של בדידות איומה ?.. אודי? גם אם מסביבי יש אנשים אוהבים? ולמה המחשבות על מה שהוא עשה לי מצמצמים אותי לככ קטנה ומשתלטים על כל חלק פנוי בי ? איך אסביר אפילו (לך) כאן.. במילים עד כמה <רוע> היה שם ונעשה בי? אני לא מצליחה לדבר את הדברים.לא מסוגלת. האם אני מורעלת? אודי? תענה לי ? אני מרגישה שאני טובעת (((בתחושת ה-אשמה ))))) בדבר החלק שלי - תחושה חזקה ש"יצאה מחדר הטיפול " ממש ה"חוצה" ומלווה את כולי. האם תצליח להאמין לי שעל פניו הוא היה נראה אבא טוב? שהחזות החיצונית שלו היתה יפה וישרה? ואיך זה יסתדר אם אסביר לך שמתחת למסיכה ההיא הוא כולו היה רק רוע וזעם וכעס אחד גדול? באתי אלייך אודי עכשיו ..לחפש מחסה מעצמי. יש בתוכי בלאגן עצום. בעצם הילדה שבי באה לכאן , היא זוחלת על ארבע .. היא מתחננת שכן תקשיב לה ..שתשמע אותה!!! אבל אני .. ששש.. משתיקה אותה . נותנת לה מכה על הפה , כמו שהוא עשה לה ..כדי שהיא לא תדבר . לא תספר . לא תתבכיין. פשוט לא.. ואני ..אני כועסת עליה. אסור להזדהות עם הכאב הזה שלה. אסור בכלל לסלוח לה. היא אשמה . פאקינג ((((((אשמה)))))))) בגללה הכל קרה :-(( היא זו שפיתתה אותו. אתה שומע מה אני אומרת , אודי? זו היא שפיתתה אותו . הילדה הרעה שבי. אני תוהה עד כמה האחריות הזו להקל עבורו את הזעם והכעס היתה תלויה רק בי , עד כמה היא הייתה גדולה בשבילי . האמת, הכעס שלו, הצליח להתמתן אבל ...(רק בגלל החלק שלי). אז איפו היא היתה אודי? איפו אמא היתה? אוייי אודי. אני מרגישה ככ מלוכלכת. מטונפת. הרגשה איומה . מטונפת.מטונפת. מטונפת. ואז מה אם אני אמא לילד מקסים בן 6, וחברה ואישה ובת זוג ?.. אז מה ?.. ובכלל איפו כל זה עכשיו דווקא שהכי צריך?.. למה הכל ממשיך לחזור רק לשם? לפאקינג ילדות מלוכלכת שלי? למה הכל ככ מסובך בי? אני הפקדתי אודי.. אני הפקדתי את הילדה הרעה בידיים החולניות שלו, נתתי לו רשות ב<שתיקה>. ותחושת התיעוב .. והאשמה .. שעולים בי .. ככ גדולה, שזה רק מעורר רחמים. אני רק מעוררת רחמים , נכון? שרית