שבוע טוב

הי, החלטתי לנעוץ כאן יתד. אולי ייפתח, אולי יתפתח, ואולי לאו... כולם מוזמנים. בוקר, סוריקטה

חברה יקרה, מפציעה לרגע כדי לאחל גם לך, שבוע טוב. חושבת עליך, נועם

נועם אהובה שלי... רגע קטן אחד יכול להיות אדיר משמעות... Take Care שלך, סוריקטה

סוריקטה באתי להגיד לך שלום עץ מלבלב שכמותך.

רפאים יקרה, את, אין עליך... :-) ו... כמה מילים ממני גם שם קצת למטה. גשם... סוריקטה

:-) כן, אולי אארגן לעצמי איזו חנוכיה סוף סוף ואדליק לי נרות. לעשות משהו ולא רק לדבר... כן, דיברו פה על מוטיבציה, הנעה עצמית... נראה מה יהיה, סוריקטה (כמעט חתמתי בשמי...)

סוריקטה יקרה,אודי ושאר החברים.. באתי לשבת כאן על ידכם מתחת לעצ .. בתקווה לנשום רוח קרה של עלים מלבלבים .. כזו שנותנת עוד קצת אויר לנשימה. :-) שבוע נפלא לכולם .. ותודה אישית סוריקטה.. על מה שכתבת לי כמה "קומות מתחת ".. מעריכה! שרית

אכן, אוויר חדש לנשימה זה כבר בגדר הכרח... ולנפש תעצומות, הנה, הגענו עד הלום, ונקווה שהגשם ניקה את האוויר ועלי העצים, טיהר ומהל, גם הרווה את השורשים. התחדשות שתהיה, סוריקטה

אתם יודעים, נשאלתי כאן שאלות לשלומי ועל היעלמויות, על היצור שלי, על היום שנולדתי, ועל עוד. איכשהו זה יוצא בעצים שמתמקדים באחרים ולא מוצאת לעצמי מקום לענות שם. בעצם, גם לא כאן, אולי. גם לא תמיד יודעת אם באמת זו שאלה במטרה לקבל תשובה או מחשבה של מישהו בינו לבין עצמו. מעבר לזה, גם חשיפה מפחידה אותי ועוד במקום לא אינטימי ופתוח לקהל הרחב כמו פורום... מצד שני, למדתי שכאן אפשר לכתוב את הדברים הכי קשים שלך, ולמרבית הצער, להרגשתי לפחות, הם עוברים הרבה יותר מידי חלק, ואולי אפילו לא שמים לב לקיומם בכלל. כמו חוויה כזו של ניצול שואה שהמסר פשוט לא עובר. אבל בכלל לא עובר. נו, זו בכלל חוויה מעצבנת שאיתי בכל מקום. בכל זאת, ניסיתי לפתוח עץ לעצמי, אולי משהו יילך. "מה שלומך" זו שאלה שרוב הזמן איני יכולה לענות עליה. מן משפט כזה שברגע שהוא נשאל - מיידית חל פירוק וקושי עצום למצוא מילים ולחבר. בלבול. הניסיון שלי עכשיו כרוך במאמצים רבים כמו בעצם כתיבת כמעט כל ההודעות שלי כאן. לפעמים חבל לי שבדר"כ לא הולך לי לכתוב משהו בשליפה ספונטנית. מצד אחד, אני פוחדת שכך אפגע במישהו, אבל אולי כך זה גם יקרב. לא יודעת. לא יודעת אם מישהו הבין, אבל, שנים רבות מאד שאני מתמודדת עם רמת חרדות מאד גבוהה ונאבקת על השפיות. בשנים של הטיפול יש שינוי מבחינת הנפח והעוצמות, וכעת, עם המוות של הייצור היקר לי, יש נסיגה עצומה. פחד מוות. גם הרגעים האחרונים איתו חוזרים אליי כאילו כאן ועכשיו ובכאב אדיר. כל יום. עד היום. כמו בהלם קרב. האסוציאציות קופצות אליו המון. עדיין טרי מידי, ומשהו בכל זאת לא עובר שלבים. מאד לבד. מאד מאד לבד. בתכלס, לא נמצאת במעגל קירבה ראשון של שום נפש שהיא. זו לא סתם אמירה. זה ככה באמת. חוצמזה, שגם באופן קיצוני לא נותנת לעצמי להיעזר. זו בדידות של אין ביחד. באמת שאלתי בלבי אם מרגישים משהו מזה כאן. בהרחקה, בהפחדה, באדישות והבוז כלפי הכאב והמצוקה של עצמי. כמה נמוך אפשר להיות וכאילו לא מגיע שידאגו לך בכלל... מה עוד... קצת מביש לומר שהטיפול היקר והטוב שלי שגם כך מתקדם בקצב איטי ביותר (כי ככה זה איתי) די לא נע וכבר לא מעט זמן. אין פיצוח. גם אין הבטחה שיצליח. האיש שעוזר לי גם אוכל ממני רעלים וזבלים. זה עצוב. מן האנשים שנמצאים בסביבתי עד היום התאכזבתי מאד. זקוקה לאנשים, ממשית, אבל פוחדת מקשרים חדשים שאולי אפשר יהיה לקבל מהם משהו ולהיות מאוכזבת פחות. אנשים שלא מתאימים לתפקיד מאיישים בראש שלי את המשרה ולא עוזבים. לעניין ה"היעלמויות", אז, קודם כל מותר לי, אני מקווה. וישנן כל מיני סיבות. הנה אחדות: יש תקופות שאני ממש פוחדת מהמחשב. גם פוחדת להיכנס ולקרוא הודעות כאן, משום שברמת חרדות גבוהה הכל נורא טריגרי בשבילי. נורא. לפעמים מרגישה גם אוברדוז מדיבורי נפש, לפעמים מרגישה שמיציתי, לפעמים לא מצליחה לחבר (ככה זה בכלל רוב הזמן), ולפעמים, נורא מקווה שיחול השינוי הזה שיחזיר אותי כמו פעם אולי לבקר ולכתוב אבל במינון של פעם בכמה חודשים. הודעות ארוכות אני כותבת, ומצחיק שכמעט תמיד גם מילים ספורות נראות לי כגיבוב של צורות חסרות משמעות וכאילו אין קליטה. ובכל זאת יש משהו ויש זיכרון מסוים. גם אותי זה מדהים איך אני בכלל זוכרת... וזהו. לגדול לא אוכל הרבה, אולי רק מעט. ככל הנראה, לא אוכל להגיע למקומות שרבים מהאנשים (גם מהנוכחים כאן - לעזאזל אתם לא מבינים כמה יש לכם) נמצאים בהם כמעט כמובן מאליו. ההישגים שבעולמי הם כאילו כלום ולא נחשבים, ובכל זאת, אלו הם הישגיי. די חזרתי על עצמי... זה מה שיצא בסוף... סוריקטה

הי סוריקטה יקירה, מילותייך מטלטלות משהו בפנים אצלי. מאחלת לך ולעצמי שבוע אמיתי. כמה מעט אפשר באמת לחלוק עם אחרים. כמה רואים אותי כמו שאני באמת. כמה אני רוצה שיראו. כמה אני אומרת ולא אומרת.כמה אני נותנת לגעת. יש בי רצון להתנצל. אני לא בטוחה על מה. אולי על זה שלא הצלחתי לשאול את השאלה הנכונה, או להגיב נכון שתרגישי שהמילים שהבאת לכאן נשמעו, הובנו באמת. שלך י

יקרה וחביבה, את יודעת, אני לא אשה של מילים, אף פעם לא הייתי, וכשמדובר בלכתוב לך הודעה, אי אפשר לכתוב לך כך סתם, צריך לנסח קודם כל בראש, להעביר לדף טיוטא, ורק אחר כך לרשום כהודעה, וכן, עדיין בדחילו ורחימו. אז לרוב, קוראת אותך בשקט, נדהמת מאוסף המילים שאת מצליחה לגייס כדי להביא את עצמך, באופן הכי כנה ואמיתי,ולא שוכחת כמובן את החברים ומשתתפים אחרים פה בפורום. ומכל הלה סוריקטה, רוצה לאחל לך את קרבתם של כל הבריות הראויות לך באמת. ואל תשכחי, יש לך כאן חברות כנה ואמיתית שעוטפת אותך בחום, בכל הודעה שיוצאת ממך, אני באמת לא חושבת שזה דבר המובן מאליו. לפעמים בא לי לומר לך שאני מקנא בך, ויש על מה, אבל בטח לא חאהבי את הרעיון שאחרים מקנאים בך.. הנה העזתי לכתוב לך,. גליה.

סוריקיטה אהובה, מילים מילים מילים, והנה הן לא כאן. אבל הן נכתבו! במייל שלי הן מופיעות, כותבות אותך עמוק וכואב. אני מתלבטת... כי קראתי, ורוצה לכתוב שרואה,ומבינה (ויש עוד הרבה דברים שהייתי כותבת לך) לבין החשש שאולי את ביקשת מאודי שיסיר את המילים האלה, שלא רצית שייראו. אז בין לבין, לא רוצה לדרוך איפה שאסור לי. אז רק להגיד שאת נראית, ונשמעת, גם אם לא תמיד מובנת לי עד הסוף (אם כי אני יכולה לספר לך שאת מובנת לי פי עשרות מונים מהימים בהם התחלתי לכתוב פה...). בכל מקרה, אני מסתבכת. רק אוסיף ואומר שחושבת עליך, ושנמש שולח התכרבלות של פרווה בחורף. מי ייתן והכאב יישכך, ולו במעט. את יקרה לי, נועם

נועם :-) כבר זמן מה אני חושבת לנצל את הקסמים הללו של האינטרנט... :-) את תמיד מוזמנת לכתוב ככל העולה על מחשבותייך. אוי, כן, פעם כתבתי עוד יותר לא ברור כמעט הכל בחידות, הא... כדור הארץ, מאדים, התפרצויות פירוקלסטיות... את יודעת, חיות נתנו לי המון במקום בו לא היו אנשים, ובכל זאת, זה לא מספיק. היום כבר לא. מגע אנושי מאד חסר לי (אל-תיגע-בי שכמותי...). נמש המקסים והאהוב מוזמן להתכרבל בפוך הכי נעים, ואני שולחת לו ליטופים ונשיקות המונים. שלך, סוריקטה * ואוסיף שיר, ככה כמו שהוא בלי פרשנות נוספת שלי... טוב, לא ממש. בעצם, הייתי משנה בעיקר את אחת השורות ל "אחת לאיזה זמן לא מוגבל...", וגם, במקום שנתיים, הייתי רושמת קצת יותר מזה... http://www.youtube.com/watch?v=q8nIQvwiO7I אופטימי...

אולי לפני סגירה, הנה אעז לומר כך יותר במרוכז, כבר הרבה זמן שלא טוב לי. שכמעט רק לא טוב לי. מאד לא טוב. כלומר, אין כמעט זיכרון של חוויה טובה עם נפח רציני שמחזיק מעמד. זו גם ככה ברירת המחדל שבבפנים. והכמה שעות האיומות הללו מידי יום, והצמיחה שלא רואים לאחרונה. לא נחמד. נמאס לי מהפקה פקה, נמאס לנו. יותר מידי מכל המילים הלעוסות הללו. מעורר בחילה. ובאמת יש לי בחילה וסחרחורות. פיכס. יאללה שיהיה תכלס כבר. בדרך כלל כשמגיעים לרמת הבנה אמיתית שכזו, זה כבר אמור להניע יותר. לא'דעת. ולא שבהכרח מובטח שכך. ובכל זאת, לעזאזל נראה לי, אולי, שמשהו חסר לדחיפה קדימה ושהיא כן אפשרית. קצת. כמה אפשר עכבות. מאמינה שיש קשר גם לאהבה. הייתי רוצה להרגיש כבר איזו אהבה בחדר ההוא, של האיש שמנסה כל כך לעזור לי, שמקדיש המון, האיש שאני מנסה גם לעזור לו, לפחות לא לשבור לו כמו שהרסתי לי. וואלה אליפות עולם בהרס, להתבייש בה ולהתמכר לבושה. הלוואי שתהיה אהבה, שלי, אבל רכה כזו שממנה תבוא הצמיחה והגיחה החוצה. ואולי טועה הנני... הנכון הוא עבורי, המוגזם הוא, האם תנאי הכרחי, או שמא? http://www.youtube.com/watch?v=qrFwtlMd0H8 קשר. ממני, סוריקטה

סוריקטה אהובה, עצוב לי לשמוע. הקשבתי גם לשיר. לא מכירה במדוייק את המילים. אבל החוויה שעלתה אצלי מאד חזק היא של בדידות. של אף אחד שם בחוץ שמצליח להגיע פנימה. לגבי האהבה בחדר הטיפול... (סערה והתלבטות גדולה) מהחוויה שלי זה בהחלט מניע ומטלטל. לא יודעת אם מחוייב המציאות כדי שיזוז משהו, אבל חושבת שרגשות כלשהם צריכים להתקיים כדי שמשהו יזוז לא רק ברמה של הבנה קוגנטיבית. אבל לפחות מהנסיון שלי רגשות חזקים מדי בחדר הטיפול הם מסוכנים. חומר נפץ. כמו שכתבה כאן גליה, גם אני מרגישה שלעיתים ההדהוד בליבי של דברייך הוא חזק אבל היכולת שלי לענות מוגבלת. י.