חוות דעת וירטואלית

לא יכולתי לשקר לעצמי יותר להאמין שאפשר לשים את הנושא הזה ברקע ולהתמסר להתפנות לחיים. אני בדיסוציאציה קרוב לשנה מאז הארוע והתחושה היא של משהו מפחיד נורא של איזה כישוף רע שאני נתונה בו בלי יכולת להשתחרר ממנו. אני לא על באמת והרגעים בהם אני ניעורה פתאום- הולכים ומצטמצמים ונעשים נדירים יותר ויותר. אין כבר שום מרחב יותר בו אני חשה קיימת. אני לא פועלת יותר מתוך עצמי. אין לי שום קונטקסט. אולי רק המרחב הזה. והדיסוציאציה הזו קשורה גם לבגידה שלי בעצמי. אני מנוכרת לעצמי כי לא פעלתי להגן על הילדה הזו לא בשעת ההתקפה ולא אחרי. לכן לא אוכל לקבל את עצמי בחזרה עד שלא אפעל בנושא. העצמיות שלי דורשת ממני כנות מוחלטת. אדרוש את הצדק כדי שההגיון הקוסמי ישוב על כנו. ואני מצירה על כך שלא פעלתי קודם. כי באינטואיציות שלי רק המחשבה על אפשרות כזו בדיעבד יכלה לייצר איזשהי תקווה. התייעצתי עם איזה גורם. כתבתי מכתב תלונה. לא שלחתי עדיין. חמישה עמודים של סיפור נורא של התעללות- שככל שאני מעלעלת בו ברור לי יותר מתמיד שהבן-אדם היה פשוט חולה. ואשם. איך יתכן. מה הוא עשה לילדה הזו. איך הוא העז. כבר אין בי אפילו בושה מעצם רעיון החשיפה או חששות מההשלכות שבטח יהיו לעניין בהמשך כי הבן אדם אימפולסיבי, נקמני ובלתי צפוי ונעדר כל אמפתיה כלפי הסביבה. כבר אין לי יותר מה להפסיד. בעצם תמיד יכול להיות רע יותר, ומי כמוני יודע- אבל יש קומות מינוס שבהן כבר מפסיקים להרגיש את הקור. יש איזה סף מסוים שאליו מגיעים כשכבר לא מרגישים בו יותר שנותן לך אור ירוק להפקיר אותך להרפתקה מפוקפקת. ואני כבר שם. לא חשבתי שאני מסוגלת בכלל לייצר נרטיב שלם ומדוייק של הארועים. לא חשבתי שאני יכולה לחבר בין כל הדברים. להיות בו בעת גם קול חווה וגם קול מדווח. להיות גם הילדה הפגועה וגם המבוגר שמנסה להיות עורך הדין שלה. לא הייתי בטיפול כל התקופה. לא רוצה יותר טיפול. נפגעתי בטיפול לא יכולה יותר להאמין, להפקיר את עצמי בידיו של מישהו אחר. הטיפול שלי יהיה עשיית הצדק לילדה. התלונה בעלת משמעות ולא משנה אם תתקבל או לא. התרעתי, אמרתי את דברי, מחיתי (בסוף המכתב כתבתי: ואני חושבת שהוא הרשה לעצמו לנהוג בי באופן לא אתי כי תפס אותי כחלשה, תלותית וחסרת אונים שלבטח לא תגיב ותתלונן ותשמיע את קולה. אפשר לסמוך על קורבנות שלא יפרו את קשר השתיקה). אבל קצת מאוחר מדי בשבילי. כבר לא יכולה להציל אותה. למכתב הזה אני מצרפת התרשמויות וחוות דעת של מטפלים שהתייעצתי איתם במהלך התקופה. אחד מהם תיאר אותי כ"אשה כבויה". היה לי עצוב וקשה לקרוא את זה. לא הפסקתי לבכות על הילדה. כי זה נכון וזה מוקרן כבר החוצה. ואני יודעת שאני עומדת למות ורק רוצה לסיים את השנה הזו בכבוד. ואולי זה משהו שהתלונה קצת תוכל להשיב. או שלא. אבל כבר לא אכפת לי. כי זה בכל מקרה מאוחר מדי. ואז חשבתי לצרף את חוות הדעת שלכם אודי וכל הנשמות הטובות המשוטטות. למה לחוות דעת וירטואליות אין מספיק משקל ותוקף בוועדות האלה...? למה הנוקשות הזו...? נו, אז מה אם קוראים לי רפאים...??? אפליות על רקע שם..? אצרף אותן למכתב שלי- או לפחות אדע שהן קיימות. שהן חוות הדעת הכי חשובות, הכי מהימנות, שפגשו את נפשי באמת. גם הכתיבה פה והשיחות אתכם הצליחה לעזור לי למצוא את הקול שלי, לייצר את הסיפור השלם שלי. סיפור של כיפה אדומה תמימה. זה באמת קרה. וזה לא היה נדמה לי. והיה זאב ולא היה צייד. חבל. לסיפורים שלי אין אף פעם סוף טוב. חיי תמו בדמי ימי. לפעמים נדמה לי שהכתיבה פה היא סוג של צוואה. שהסיפור שלי מתועד. שיש עדות. שיש משהו שנשאר אחרי. מביטה על החיים בלעדי. תודה לכם שהייתם פה מלאי קשב וחמלה ותודה מראש על חוות הדעת- אנא נקבו בתעריף ובאמצעי התשלום המועדף עליכם (זה יכול להיות גם סחר חליפין לא רק במטבעות אלא אפילו בבהמות ומה שרק תרצו- שערו בנפשכם שבתחילת כל חודש אתם נותנים למטפל שלכם עז פועה במקום צ'ק...). נ.ב- אודי כתבתי לילדה אשה בעץ היומולדת לפני שבועיים בערך או יותר. איבדתי כבר תחושת זמן. האם הצליחה ההודעה להתיישב על איזה ענף בינתיים או שמא נשרה לה כעלה סתיו...? רפאים

אהלן רפאים, אני מודה שקצת קשה לי לצרף לכאן מילים, תחת הכותרת "חוות דעת וירטואלית".. לא בטוחה שאעמוד בציפיות או שאצליח לעבות מספיק את מה שיש לי לומר. עוד לא בטוחה בכלל מה אומר- רק מרגישה שחייבת לומר משהו. בחרתי ב"אהלן" עילג מאוד.. אולי כקונטרא לחששות. אם כבר לא אעמוד בציפיות, אז שיהיה עד הסוף :-) אני חוטאת הרבה לאחרונה ומדברת על עצמי במקומות שאני מנסה לדבר על אחרים. רציתי לומר לך שאני כותבת כאן כבר די הרבה שנים.. מפחדת להציץ לאחור ולגלות כמה. לאחרונה אמנם פחות, אבל אני חושבת שאני כאן מ-2006 (אולי כדאי שאבדוק את זה באמת). (אולי מוטב היה שלא הייתי כותבת שנה.. זה קצת מביך לגלות כמה שנים אני מסתובבת בסביבת מקלדות ועכברים) (הנה, שוב אני-אני-אני.. לא יאמן!). ננסה שוב? רציתי לומר שאני כאן כבר הרבה שנים, אבל רק לעיתים נדירות אני באמת תופסת שיש מישהו אמיתי מאחורי המקלדת. אני לא יודעת איך לשרטט את ההבדל הזה שבין לשוחח פה עם מישהו ולהנות לדבר איתו, לבין ממש להצליח לתפוס שיש שם אדם אמיתי. ממש להצליח לדמיין אותו משעין סנטר על כף היד, או נעצר לחשוב.. ממש לדמיין את השינויים הקלים בשטף הכתיבה, את המחיקות, את הכאב שבמילים, ואת הפורקן שהן מביאות לפעמים. כמעט להצליח להרגיש אותו נושם. אותך קראתי היום כך. כאילו אני קוראת ביומן מחשבות של מישהו, שהוא ממש בן אדם כמוני. או בקלות יכול היה להיות אני. כתבת מסה מסודרת,אמיתית, חזקה מאוד, ומאוד כואבת בכנות שלה. את ממש מורגשת, גם מעבר למסך ומקלדת. ממש-ממש. זה מוזר... זה נשמע כאילו זו תגובה לבקשה/מחשבות שלך, כאילו אני מנסה לשכנע אותך בקיומך. אבל האמת היא שזה מקרי.. הייתי כותבת את כל זה גם אם לא היית כותבת שאת מרגישה חסרה. משהו במילים שלך חודר מאוד. חשבתי על זה אתמול, עלייך, ואמרתי לעצמי שכל עוד נשאר לרפאים חוש הומור, נשאר בה ניצוץ בועט של חיים. הרבה מהם. למרות הכאב שבמילים שלך, אני תמיד מוצאת את עצמי קצת מחייכת כשאני קוראת אותך. יש לך שפה מיוחדת, שפה משלך. (וכמה חיים יש בזה!) :-) המילה "כבויה" מרגישה כמו חומצה כואבת. כואבת ומיד אחר כך מייאשת. אני מאוד יכולה להבין את העצב שנולד מתוכה.. זה לא סוף הסיפור, רפאים. נעשה לך עוול נוראי. באמת. הוא כל כך נשמע כמו זאב שאני ממש מפחדת רק לחשוב על מה שאפשר לחוות במצבים כאלה. כמה פחד. ואשמה אולי.. כל כך קשה. וכמה אלימות יש בסיטואציה הלא נורמלית שנקלעת אליה.. ממש אלימות. ותוקפנות. יצאת ממנה שבורה, וזה רק טבעי.. הוא זה שלא נורמלי. בוגדן ומניפולטור ורע. פשוט רע. ולא הבאת את זה על עצמך. יש דברים שהם פשוט מקריים. את זו שחווית פגיעה. לא כי את לא נורמלית- אלא דווקא כי את כן. כי נתת צ'אנס לקשר, נתת אמון, ניסית בכל הכוח שזה יצליח, למרות הספקות, ובסופו של דבר עזבת. את זו שעזבת כי היה לך רע. מה יותר לשמור עלייך מזה? אני הייתי סומכת עלייך שתשמרי עליי, אם הייתי צריכה. לגמרי סומכת. אולי עם הזמן תחזרי להרגיש כך כלפי עצמך. וראי כמה כוחות יש בך- לכתוב מכתבים, לקבל חוות דעת ממטפלים נוספים, לפרוט כך את מחשבותייך כאן.. בנדיבות וכנות אדירות. סוריקטה כתבה למטה שהיא רואה בך פוטנציאל אדיר לחיים מלאים. ... אולי את עוד לא יכולה לראות את זה מהמקומות החשוכים שאת נמצאת בהם עכשיו, אבל בעיניי את בדרך הנכונה. לכתוב מכתב תלונה זה ממש נצחון הרוח. באמת. את גיבורה. אולי זה יער חשוך במיוחד שצריך לעבור, ואחריו שוב שמש מאירה. אולי יש כמה קרחות יער שאפשר למצוא ולנוח קצת בדרך, להתחמם בשמש הטובה.. אולי זה לא בור ללא תחתית. אולי זו לא נפילה. אולי "רק" (ולא רק בכלל), מעבר קשה ביער חשוך.. אבל תראי- את צועדת. עם הראש באדמה אולי, שרוטה ומועדת לעיתים, אבל צועדת. ולא רק צועדת... פה ושם את מצליחה לשמוע ציפור כחולה, מצייצת בין הענפים. פה ושם פרפר-מרחף מושך את עינייך.. תמשיכי ללכת, רפאים, רפאים בין עפאים.. היער יעשה סבוך קצת פחות עם הזמן. וכבר המכתב הזה, כמו מזמרה גדולה, עשה לך מקום. פילס קצת דרך בשבילך. יהיו עוד קוצים, אבל גם מזמרות יהיו לך. חיוך או משחק מילים פה ושם- גם אלה מזמרות. אני לגמרי סומכת עלייך. אני גוללת למעלה וקוראת שוב שכתבת את הסיפור שלך. שיש לך סיפור ברור, שיש בך תלונה ודרישה לתיקון ומחאה...(מחאה! וואוו!) לפעמים כשאתה בלב העניין ומרגיש חלוש וחסר תקווה אתה לא מרגיש כמה חזק אתה. אני מנענעת פה את הראש לצדדים ומתקשה להאמין.. כמה כוח יש בך, רפאים! איך הצלחת? באמת איך הצלחת? מכל הלב, כל הכבוד! חיוך של גאווה ותקווה ממני, :-) לילך

היי לילך... כ"כ התרגשתי ממילותיך שנורא רציתי להגיב מייד. וזו תחושה של התרוממות רוח כזו שתמיד זרה לי- ואולי דווקא בגלל זה השתהתי והתמסרתי למחויבויות היום (מאמרים, עבודות...) במקום לעשות מה שבאמת רציתי. תודה לך לילך. את נורא מדויקת ובטח לא עילגת ונורא נגעת- ואני באמת מסכימה מאוד עם סוריקטה שאת מצליחה לומר כ"כ הרבה דברים משמעותיים ורגישים במין ענווה ושקט כזה. למה את חושבת שאת חוטאת כשאת מדברת על עצמך כשאת בעצם רוצה לדבר על אחרים? זה נראה לי אפילו מתבקש... זה מרחיב את המרחב, מכניס קצת אויר, מעשיר את ההתנסות ואת ההבנה. למדתי ממך הרבה. ובאמת הרגשתי את ההשפעה של זה עלי. היה לי יום נפלא למחרת. הייתי מחוברת ולא מנותקת. חשתי בעצמי. זה שהצלחת קצת לפענח את הסוביקטיביות שלי ולהרגיש שאני אמיתית עזרה לי לחוש לפחות לכמה שעות (שזה הרבה בשבילי) סובייקט אמיתי. וכשאני סובייקט אמיתי אני מאוד חיונית ושזורה בחיים. אפילו מתנפלת עליהם במן רעבתנות שכזו. קצת חוזרת לפוקוס, למיקוד. נזכרתי בזה בעבודה מדי פעם. זה ליווה אותי. היה בדברייך ובתמיכתך משהו כ"כ אמיתי נדיב ושופע שממש האמנתי לכל מילה.זה פשוט יצא מהמסך. זה באמת נורא קשה לראות הישג כשאתה נטוע בתוך התהליך החשוך הזה. והדימוי של המכתב כמזמרה היה נורא חזק עבורי. באמת הייתי צריכה לפלס איזה שביל כי לא ראיתי שום דבר ביער הרוחות הזה, הוא ממש סגר עלי, עצי מפלצות נוראות. איך הצלחת רפאים, איך הצלחת?- זה הדהד ממש לתוכי. אני מאוד רוצה לטפוח על השכם של הילדה הזו. להרגיש שהיא ראויה, שגאים בה שהיא עשתה משהו חשוב.לחבק אותה באמת פעם אחת בחיים. אני מדמיינת אותו מולי בעימות ויודעת שלא אהיה שם לבד. כי המילים שלך יהיו שם גם. והמזמרה. תודה תודה ושוב תודה לך לילך יקרה, העתיד מחכה לך כמו שביל זוהר של אור (ויופי שאת ממשיכה עם א' שלך- היא עזרה לך לעשות הרבה קסמים...) שלך רפאים

אהלן גם ממני :-) חכם ואמיץ לערב גורם חיצוני. צד שלישי. כן, ככה בפני עצמו. תהיינה התוצאות אשר תהיינה. אם מסוגלים לעמוד בכך נפשית... (הנבלות בונים על זה שבחולשתך לא תלכי על האפשרות, כן...) את יודעת, עוד אחת מן העוולות שנגרמו לי בילדותי היתה כאשר עברתי ניסיון אונס בגיל 12 (תהרגו אותי, לא יודעת איך הצלחתי לברוח בסוף), והמבוגרים בסביבה שלי, שאיכשהו סיפרתי להם, אמרו לי שאין טעם לפנות למשטרה כי המשטרה ממילא לא תעשה כלום. וזו הייתה טעות איומה. גם החוויה שאין עדים ואין מישהו שלפחות מנסה ללכת איתך ביחד קשה מאד. מצטרפת ללילך (ואין כמו המילים של לילך) - כמה כוח ועוצמה נדרשות, כמה העזה, כמה ראוי להערכה. התמודדות מאד לא קלה ומתישה ומפחידה, אבל את לא לבד ואת יודעת להשתמש באנשים נכון, מאד נכון, מדהים ממש, והלוואי וקצת מזה יכולתי ללמוד גם אני. כן, יש במה לקנא. "אין מה להפסיד" - לפעמים משפט ענק. וכן, אני יודעת שבעקרון תמיד אפשר להתרסק גם מעמקי תהומות, ובכל זאת... מקווה שמהלך כזה יסייע לך גם להיפרד מדברים ישנים שיושבים לך על הצוואר כמו איזה ערפד מניאק, ולתת נפח לאוויר חדש. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אני במצברוח עגמומי במיוחד ורק הכתיבה מצליחה איכשהו לאסוף אותי עכשיו ולתת לי איזשהי תחושת עצמי איזשהו רמז על מי מתחבא מאחורי העור הדק הזה שלי. לפני שעה קיבלתי את מזרון הפוטון שקניתי. רק עליו אני נרדמת. כזה שנעשה בהזמנה מיוחדת לפי דרגת הקושי שאתה קובע. ביקשתי בינוני. בחודש האחרון ישנתי על איזה אחד דק של ילדים. אבל התרגלתי אליו. אז אפילו לא פתחתי אותו והוא עדיין עומד שם בפינה. עוד יצור חדש בבית שאני צריכה להתרגל אליו. והחדש אמור להיות באמת נוח. עליית מדרגה. שלפחות השינה שלי תהיה נוחה אם לא הערות. למה לא יכולתי לעשות הזמנה של ארועים בחיים ע"פ דרגת קושי. הייתי מסתפקת אפילו בבינוני. אם הייתי יכולה הייתי מתלוננת גם נגד הערפד המניאק הזה שניסה לפגוע בך בגיל 12. ואני באמת הייתי רוצה שלתוך השק הזה יכנסו גם כל מיני נבלים אחרים מהעבר. אם אפשר היה להפטר מכל מיני חבילות אחרות באקט תמים אחד. אני עושה את זה בעיקר כדי לפתור את העניין הזה בגלגול הנוכחי כדי שבגלגול הבא אני אוכל סוף סוף לנוח על משכבי בשלום ולא לחיות כל הזמן בסרטים קודמים- אפשר לומר שמיציתי את העניין. בגלגול הזה הנזק כבר נעשה ואין ממנו קימה. אני ממש נרדמת על המקלדת ורק רציתי להגיד לך שכל מה שאת אומרת לי... (פה נרדמתי ובחכמה רבה לא טיפוסית לי שמרתי והנה אנחנו כבר ביום חמישי...) לגבי יכולות שאת מתקנאה בהן- אני אומרת לך, וגם רואה בך המון פוטנציאל שאני מתקנאה בו גם- ובנוסף נורא תמהה איך את לא מבחינה בו ומתפעלת ולוקחת אותו כמובן מאליו. זו אכן סוגיה מורכבת היכולת לראות את עצמך. אז שוב תודה לך סוריקטה חתול האגמים על חוות הדעת האוהדת והיותך בכלל- עם כזה שם חתום על חוות דעת- אני מניחה שיש לי סיכויים טובים. מקווה בשבילך (ובשבילי) לטוב הגיע הזמן שהאור גם יתייחס לנשמות המיוסרות באמת אולי חנוכה יביא איתו איזה נס קטן (כי אנחנו אנשים נורא צנועים) כמה סבל עוד אפשר לסבול רפאים

היי רפאים, דוקא אהבתי את רעיון סחר החליפין של סחורה בסחורה,זה מזכיר לי תקופות קדומות,(לא שהייתי שם..)וזה מביא אותי למחשבה שזו הייתה אחלה של תקופה, אנשים עבדו (פיזית)קשה כדי לשרוד ולקיים את עצמם, לא היה להם זמן להתעסק עם שטויות, לא היו טיפולים ומטפלים, ומכאן גם לא היו "פצועים בשטח"... גוף בריא בנפש בריאה - ובהחלט גם ההיפך... טוב קצת מתפלספת לי.. רפאים, אני מקווה שאת מטפלת בעצמך, ובאותה תלונה נגד אותו טיפול קלוקל שהיה לך, ולא נגררת לתחושת הבטן שהכל אבוד, ואין תקנה ואין תקווה, ואם את צריכה, השתמשי בכל חוות דעתינו החיוביות עליך - אף פעם זה לא מזיק... שאלת אותי, או יותר נכון קבעת שהתרמו אצלי תקין, מה זה בכלל תרמוסטט תקין,על מי אפשר לומר שאצלו הכל בסדר,מבלי שהמחוג יראה על סטיה כזו או אחרת. הידעת?- אני נורא פוחדת מרוחות רפאים , ובעצם כל חיי פחדתי... וכן, אני נורא אוהבת גרעינים(כאלה שמפצחים)ואולי, דוקא מפני שהם משפיעים לרעה על משקל גופי.. שיהיה לך בוקר נפלא ויום מקסים. גליה.

היי גליה (גל-יה הגל של ה'...?) שלחתי לך הודעה קודם והיא נמחקה. מנצלת את המצב המשועשע בו הכרתי נמצאת כרגע אחרי הצניחה ולפני הצניחה הבאה כדי לומר כמה מילים בלי עננים. מה שאמרת בהתחלה לגבי סחר החליפין- שהסיח את הדעת מתחושת האפוקליפסה ולכן ייתר את הצורך בטיפולים ולכן גם בחללים שהופכים לבשר תותחים בתוך הזירה עקובת הדם (דרמה, דרמה, דרמה!!!! סימני קריאה, סימני קריאה, סימני קריאה!!!!!!!!) הזכיר לי את השיר הקדמון על האדם הקדמון שיושב בשמלה של רפיה ולא היה צריך ללמוד הסטוריה. אני בטוחה שאם הייתי האדם הקדמון בטח הייתי הולכת קודם לרופא האליל של השבט שירקח לי ככה כמה עלים טובים כדי להרגיש טוב יותר כי הצייד והסעודות הקבוצתיות האלה ליד המדורה לא מצליחים למלא אותי מספיק. חוצמזה שאני צמחונית- אז מה בדיוק הייתי אמורה לאכול? היו בטח מנדים אותי שאני כזו מתבודדת ולא הולכת בתלם וכל הזמן מעלה ספקות לגבי פסיקותיו של ראש השבט, ועוד מנסה להתסיס את בנות השבט בדעות הפמיניסטיות שלי. בסוף בטח היו מוציאים אותי להורג בסקילה. אין לי נסיון טוב עם להקות. ואני באמת מתנצלת אם קיטלגתי אותך בחוסר רגישותי כשייכת לזרם הנורמטיבי- אולי זו הרוח הנינוחה שיוצאת מבין דבריך וכאילו מרמזת אולי גם על שלווה פנימית. את צודקת. כולנו על רצף. קבלי התנצלותי. ולגבי סוגיית הגרעינים- חיבתך לגרעינים חשופים אכן מחזקת את התאוריה שלך אודות סרבנות ההפתעות- כי ברור לגמרי שמה שעומד לפניך- קשה, ולא מתחזה לרך כי הרי ידוע טוב טוב מה מסתתר שם בפנים... (או שלא...?) גליה תודה לך בכלל ובפרט היום ואתמול על חוות הדעת ועל ממשותך ומקווה שעזרתי לך לחוש מיודדת יותר עם רוחות רפאים (יש לי קשרים כך שאם תצטרכי פרוטקציה...) להתראות ושוב תודה רפאים

לכבוד זו שבעבר הייתה ידועה בשם רפאים, יקירתי, כבר בפעם הראשונה שנפגשנו כאן אני חושבת שראיתי אותך. ומכיוון שאינני רואה בדרך כלל רוחות רפאים (רק מדברת עם כאלה באוטו) אין לי אלא להניח שאת אשה בשר ודם. מאז בכל מה שאת כותבת כאן משתקפת אשה בשר ודם, אמיתית, חיה ועכשיו גם בועטת. אני מאד גאה בך (מקווה שזה לא נשמע מתיימר או מתנשא) ומאמינה ביכולת שלך להלחם ולעשות סוף למעגל המרושע. שלך י.

מה שלומך יקרה? אני מצטערת שלקח לי זמן להשיב. זו תופעה חדשה אצלי בזמן האחרון אני מתיישבת להקליד ופשוט נרדמת. מאוד עייפה כמעט נרדמת בהליכה ואני צריכה עכשיו כוחות למאבק ממושך כדי לעשות סוף למעגל הרשע,או סוף לעצמי. אולי זה בא ביחד. והבלתי נראות היא כרגע כלפי עצמי. איכשהו השתכנעתי שאני נראית על ידי אחרים אבל זו ורסיה שיש בה קושי לוגי משום שאני עדיין לא נראית לעצמי אז מה שנותר להסיק הוא שהממשות שהסביבה מייחסת לי היא לא מספיק תקפה. כי אם כך הייתי צריכה לראות אני את עצמי כבר מזמן. ואני חמקמקה מדי לעצמי מכדי שאוכל לומר שיש לי ממשות. אני נעלמת לעצמי רוב הזמן ולא מספיק מפציעה. אין רצף. וגם ובעיקר אולי משום שזה שהיה אמור לראות אותי לא ראה אותי אז זה אומר שאני לא קיימת באמת. זה מלא בסתירות ובפרדוכסים ואי אפשר אף פעם להגיע לפתרון. וזה אולי קצת מתקשר למה שכתבת על חושך ואור- בשיקוף הזה שהסביבה נותנת. אם מאשרת את הטוב אז את מבחינה בטוב שבפנים ואם מתקפת את הרע - אז את מתחברת יותר לרע. כאילו החוץ מעצב את הפנים בהתיחסות אליו. וזו הסתכלות שלא קשורה באמת למהות אלא רק לנקודת המבט שהיא משתנה מרגע לרגע ואף פעם לא קבועה. תודה לך ילדה אשה על חוות הדעת והתמיכה- לוקחת את זה איתי לבפנים רפאים

אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני כותבת לך, והאמת היא שזה לא כל כך פשוט לי. אני תמיד מרגישה שמגיע לך תגובות הרבה יותר טובות ועמוקות, ממה שאני יכולה לתת. אבל הפעם הרגשתי שאני פשוט חייבת. גם אם מה שאכתוב לא יהיה מספיק, גם אם זה יהיה רדוד וכתוב במין טפשיות שכזו. רציתי להגיד לך, רציתי שתדעי את צריכה להיות גאה בעצמך ולהעריך את עצמך על מה שאת עושה. על שכתבת מכתב, על שהתייעצת. (ואם את לא ממש יכולה לעשות את זה ולהרגיש כך כלפי עצמך - אנחנו נעשה את זה בשבילך עד שתוכלי). אני יכולה להגיד לך בכנות שאני מקנאה בך על מה שאת עושה. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי טובים והכי מועילים שאפשר לעשות במצבים האלה. הלוואי שהייתי יכולה להתלונן על כל אלו שהייתי (ואולי עדיין) צריכה להתלונן עליהם. אני חושבת שהמקום הזה יכול לעזור להמשך הדרך. להתקדמות. לריפוי מסוים. אני חושבת שזה דבר שיכול לעזור להתחיל - להמשיך, אבל בהחלט להתחיל.. לצאת מהמקום הכבוי, מהכאב הנוראי, מהתחושות הרבות, השונות והקשות כל כך. מעריכה מאוד את מה שאת עושה. מעריכה אותך. מאחלת לך להתמלא בהמון כוחות שיעזרו לך להמשיך. לעשות. מאחלת לך להבין, להעריך ולקבל את מה ומי שאת - אדם מדהים, שיש בו כל כך הרבה דברים טובים וחיוביים. הרבה חכמה ורגישות. סליחה אם אמרתי משהו שלא מתאים.. אבל באמת הייתי חייבת.. שיר

אודי, לילך, סוריקטה, גליה, ילדה אשה ושיר בימים האחרונים אני לא במיטבי (גם במיטבי אני לא במיטבי), עייפה ומותשת ולא מצליחה יותר לחבר בין מילים. בקרוב אלך לישון ומקווה מאוד להשיב אישית לאלה שלא הספקתי. אני מתנצלת. משהו השתבש אצלי. נתתם לי אויר לכמה ימים, החדרתם קצת חמצן לנשמתי המעושנת. תודה לכם.

הי שיר... קודם כל תודה רבה לך שיר, וכמובן שמחה לפגוש בך. כתבת תגובה כ"כ עמוקה ומרגשת שלא צריך יותר מזה. באמת. ואני לא מתרגשת בקלות. יש משהו בכתיבה שלך שהוא נורא נקי ומעורר המון אמפתיה והזדהות אבל אולי בגלל שהתכנים עוסקים ביחסי מטפל-מטופל אני נמנעת מלהגיב בגלל החשש שלי שאהיה מוטה ואשליך את תפיסתי לקשר הנורא עדין שנרקם בינך לבינה. אבל זה נשמע שלמרות הקושי קורה שם משהו נורא משמעותי ביניכן וזה ממש מעודד לקרוא. אז שוב מודה לך שיר על התמיכה והחיזוק זו היתה הפתעה משמחת לראות אותך על העץ מקווה לשוב ולהפגש בעצים נוספים... לילה טוב רפאים