כוסות רוח למת

הייתי פגישה רביעית בביופידבק. התחילה להביא לי כל מיני סרטונים 'מרגיעים' במחשב הנייד שלה. בהתחלה איזה גבר מסוקס שעושה גלישת ים עם מצנח מרחף. למה שזה ירגיע אותי? הרגשתי איך אנשים אחרים נהנים ואני מחמיצה את חיי. וחוץ מזה הים אף פעם לא הרגיע אותי. יש שם זיהום וזפת וחיות ים מתות ואומללות שנשטפות אל החוף. צחקה ואמרה שהיא לא מתכוונת להסחף איתי להומור הסרקסטי שלי. אז היא קלטה כנראה שהיא צריכה לעבור למדיום אחר, אינפנטילי יותר. הביאה סרט מצוייר של דג שיכול לנוע רק שהמתח באלקטרודות יורד. הדג נשאר תקוע במקום לא רצה לזוז. אח"כ ניסתה עם תמנון- האמת, מפחיד כזה עם פנים זועפות, הרבה זרועות שגם אתה לא היית רוצה לפגוש מתחת למיים. וגם התמנון לא זז. בינינו איזה אמביציה היתה לי להזיז כזה דבר? כשכל זה לא עבד היא ניסתה דמיון מודרך. אמרה לי לעצום עיניים ולדמיין ים. אני הולכת בחוף... וכל **** הזה עם הקול המרגיע המלחשש המניפולטיבי הזה שרק מעצבן יותר ויותר שהתחשק לי ממש לשים לה את האלקטרודות בין הרכות ולחבר לחשמל. טוב נו זה התסריט הקבוע הזה שפועל ע"פ רוב על רוב בני האדם הנורמלים ואי אפשר להאשים אותה. איכשהו אמרתי לה שזה לא מרגיע אותי להיות פסיבית ולראות נוף. אני צריכה לעשות משהו. וגם הנוף הזה שהיא תיארה לא דיבר אלי. אז היא אמרה לי "טוב, איזה נוף מרגיע אותך?" האמת לא היה לי מושג כי שום דבר כבר לא מרגיע אותי ואני לא מסוגלת כבר לדמיין שום דבר. אז סתם זרקתי "הכרמל". "טוב, את בכרמל על הר גבוה מה את רואה?" "ים" "מה את עושה שם?" האמת מה שבאמת היה מרגיע אותי זה לקפוץ מההר. לדעת שכל הסבל הזה יגמר. שאני לא אצטרך יותר לדמיין שום נוף, שום ים, לא להיות נתונה יותר לסוגסטיות של אף אחד בעולם הזה. עוד עזרה שסימנתי עליה איקס. מה נשאר? רפאים

היי רפאים. גם אני לא תופס את הים כמרגיע במיוחד.אולי בגלל זה שטובעים שם אנשים לפעמים,גם מלוח,ובכלל הוא לא מאוד צפוי הים..תמיד העדפתי בריכה... אולי במקום להסתכל על סרט של דג(שלא זז) כדאי לך לנסות להיות הדג בעצמך. תתחילי ללכת לבריכה ולשחות באופן קבוע וזה יכול לעזור.אני יודע שאצלי זה עבד.כשאני שוחה אני מרגיש כל כך משוחרר וחופשי.בלי דאגות.זה גם מאוד בריא ומפעיל את כל הגוף ככה שאין מה להפסיד.הגוף גם מפריש אנדורפינים כשעושים פעילות גופנית(שגורמים לשיפור מצב הרוח והעלאת סף הכאב). בקיצור אם בא לך "לעשות משהו" כמו שכתבת ולא להיות פסיבית לדעתי שחייה(ואם לא אז פעילות גופנית אחרת) יכולה להועיל. שלך, אליסף.

תודה אליסף ( קל יותר לקרוא את שמך כך...) זה נורא מעניין- ממש גנבת לי את המילים מהפה... חשבתי לפני שבוע בדיוק לעשות מנוי לבריכה. כן יש משהו מאוד מרגיע בלהיות דג בהנחה שאין שם איזה תמנון אנטיפת שרובץ בסביבה. אני מתחילה לחשוב שהעצות הפשוטות שנתנו לנו פעם הם גם הכי טובות. אני ספורטאית היפראקטיבית בגוף ובנשמה ובעברי כילדה אבל לא עושה שום דבר מתוך איזה חוסר אונים. יש לי גם אופי התמכרותי כנראה ומנסיון בעבר כשאני מתחילה קשה לי להפסיק והאדרנלין הזה מציף אותי ומכניס אותי לחוסר שקט ואז שוב מגיע הדפוס ההמנעותי השומר. וכל הזמן הנחות היסוד האלה שהפיזי מוביל לנפשי נראות לי בלתי אפשריות. לא יתכן שהכל כ"כ פשוט. ואז אני תרה אחר פתרונות במקומות הלא נכונים. בכלל, קשה לי מאוד להתארגן על פרויקטים חדשים. ההוצאה שלהם לפועל לוקחת לי שנים. שוב תודה אליסף נראה לי ששבוע הבא אני כבר עומדת לעשות מנוי לבריכה (מילים מילים מילים) ושותה אחר כך איזה תה צמחים מרגיע מתוך הרשימה שנתת. מקווה שעברת את יום כיפור בשלום עם כל הסליחות הפורמליות והבלתי פורמליות... רפאים

רציתי רק להגיד לך שקראתי את זה ולא הפסקתי לצחוק, פשוט התגלגלתי, את ענקית עם חוש ההומור שלך ! אחרי זה מי צריך פרוזאק בכלל ?

היי כוכב... עם שם כמו שלך לא רק שלא צריך פרוזאק- כל העולם כבר בידיים שלך...! המעניין הוא שבשעת ההתרחשות- המקרה עצמו לא שעשע אותי כלל וכלל אלא הכניס אותי לאומללות איומה ויאוש תהומי שאין לו סוף. חזרתי הביתה כמו כלב מוכה ומושפל עם הזנב בין הרגליים, עם תחושה של מניין יבוא כבר עזרי אם בכלל, ובעיקר עם ההנחה הבסיסית המצערת שמה שעובד על רוב בני האדם לא מצליח לעבוד עלי. שהמידות שלי הן כ"כ מסוימות שאני יכולה להשיג בגדים ראויים רק אצל חייט. משהו שנתפר ממש בשבילי. וכל חיי אני מסתובבת כך בתחושה שאני חייבת למצוא התאמה מדויקת בשביל תחושת רווחה מינמלית. בעיות הסתגלות קשות. אבל יותר בגלל שאני שמה לב ליותר מדי פרטים בבת אחת. לא מסוגלת לסנן ולכן גם לא להתפשר. יותר מדי פרמטרים נכנסים לי בו זמנית לתודעה ולכן הגילוי שלי את הדבר הוא מהיר מדי ולא הדרגתי ואולי אפילו טראומטי. אז לשבת ולכתוב על זה מהצד זה אולי לקבל בחזרה את השליטה על מה שארע. מהבחינה הזו הכתיבה עצמה היא ממש תרפיה בשבילי. כי אני הופכת בעצמי לחייט שתופר את העלילה ומחליט על מה להתעכב ומה לטשטש. ואולי ככה להתמודד. וכמובן גם התגובות היקרות של האנשים כאן. יש פה חומר אנושי נדיר מכל בחינה שהיא. אבל תודה לך כוכב על הקריאה ועל התגובה ואם החוויה כפי שנכתבה עשתה לך טוב אז זה אפילו נורא משמח אותי. כי כמו שאמרתי פה בעבר- את עצמי כבר מזמן הפסקתי להצחיק. לימים שמחים או אפילו לכמה רגעים קטנים כאלה (בכל זאת, חשוב שנהיה מציאותיים...) רפאים

אהלן רפאים, מה שלומך? אני מקוה ש"בין לבין" (מצב "זיפת" אחד למישנהו)את מצליחה להרגיש גם קצת יותר טוב.. עזבי אותך מכל השטויות האלו שבאמת מתנהגות כמו כוסות רוח למת, את יכולה להנפיק רוגע עצמי מבית היוצר שלך.. אני למשל, מצליחה להרגיע את עצמי בעזרת מוסיקה שאני אוהבת באמת, מוסיקה שמציחה להחסיר אצלי פעימה. מוסיקה, שאני שומעת באקראי מעל גלי האתר,(ולא כשאני מזמינה אותה ביוטיוב), כי לגורם ההפתעה יש חשיבות מכרעת בעניין ההתרגעות. אגב, קראתי את עץ התרופות שלך(איך לא!)והוא "מתוק",ויפה ומקסים,.. ואפרופו התרגעות,באופן די פראדוכסלי, ההודעות שלך משרות בי מן שלווה שכזו, שאני יכולה להסביר את זה באופן כזה, שלא משנה כמה רע מרגישים, תמיד ישנו אותו אור בקצה המנהרה, ולא רק אור, אלא גם האמונה שאפשר כן להתמודד כמעט עם כל הקשיים שהחיים מארגנים לנו, ודוקא את מצליחה להמחיש את הכוון הזה בעזרת הכתיבה היפה שלך. ות-ק-ני א-ו-תי א-ם א-ני טו-ע-ה!!! שלך, גליה.

גליה יקרה! את יודעת יש משהו בתגובות שלך שתמיד נורא נוגע ללב תמיד איכשהו מצליח לעבור. משהו בכנות הזו בחום הזה, ואני נורא מודה לך על כך כי זה תמיד מצליח לעודד אותי- וזו כידוע משימה לא פשוטה... מעניין שגם אצלי מוסיקה תופסת מקום של דבר מרגיע. אבל ברגעים קשים שאני שוכחת מי אני ומה אני- אני מצליחה גם לשכוח מה מרגיע אותי ואז לא מצליחה להעזר בכלום כי הכלים נעלמים ואז אני נורא תלויה במשהו חיצוני כמו איזו ילדה קטנה ונטושה. כאילו הקשר עם מגדל הפיקוח אובד ואז אין שום התוויה של דרך, שום סימנים של אור. ואז אני ממשיכה לכעוס על עצמי שלא ידעתי איך לאסוף אותי ואז הניכור והתהום ביני לבין עצמי רק הולכים ומתעצמים. והכתיבה היא סוג של נחמה אבל מאוד רגעית. שחרור לרגע מהכבלים ששמתי על עצמי. אבל אולי כבר יותר טוב מכלום. ואולי לראות בזה משהו זה גם משהו. אז שוב תודה לך גליה על רוחב ליבך והמצאותך ותמשיכי לאכול רימונים מ-ת-ו-ק-י-ם!!! ולא רק בראש השנה רפאים

הי רפאים יקרה, ניסיתי להקשיב יותר, וכן, גם בעיניי, בסופו של דבר זה לא מצחיק. זה אפילו עצוב מאד, ואיני יכולה שלא לשמוע את הכאב העצום. הכאב המפלח של מאבק הדמים. בנוסף, גם חשבתי שלהיות גדולה וענקית זה לא תמיד טוב. את מזכירה לי דברים מוכרים ממני, ורציתי להציע מספר כיווני מחשבה שמתייחס לאותו חלק, שנראה ככה, שהוא מסמן איקסים בגאון ובאופן סדרתי. הרעיון האחד קשור לחרדה להיבלע ולהיטמע, הפחד האפל לאבד את הייחודיות (כשמנגד הכמיהה החזקה כן לאפשר לעצמך להיות בת אדם, עם חולשות, כמו כולם). מה זה יכול לומר בעומק? זה יכול לומר שאם קיים דבר מסוים, כללי, שאמור להרגיע, או בעל כושר השפעה אחרת על "כולם", הרי שאם גם את משתייכת לקבוצה הזו, דומה בכך "להם", אזי את הופכת להיות זהה להם ואין ביניכם גבול. במקרה כזה את מרגישה שהייחודיות שלך אובדת. הצגה של, למשל, תמונות/ סרטים שאמורים כביכול להתאים ל"כולם" מאיימת מאד. תוצאה לכך שמתוך הרגשה של מותקפות פנימית חזקה, אין להם סיכוי כבר מראש. אינך מוכנה מלכתחילה לקבל. דוחה והודפת. בזמן אמת של ניסיונות התקרבות את שולה את הדברים השליליים והופכת לרע ולא מתאים. אם כך, בעיניי, סימון האיקסים כאן זאת ההגנה מפני ההתערבבות, המיהול, איבוד קווי המתאר. רציתי גם להוסיף שצריך לשים לב לכך שאם הייחודיות מסתכמת רק באמירה פנימית ש"אני אקסמפלר משל עצמו, ומה שמתאים לכולם לא מתאים לי," או "הם לא יכולים עליי" זה לא בהכרח כל-כך טוב. כי... את הרי לגמרי בת אדם. ישנם הרבה קווי דמיון גם במבנים הפנימיים, אצל טיפש כך גם אצל נבון, אצל הפשוט ואצל המורכב. מאידך גם שונו?ת רבה... רעיון המשכי ועיקרי שהייתי מנסה לשלב, והוא כרוך וקשור מאד לדברים שנאמרו קודם, הוא הקושי להתפשר על הדבר האמיתי. כלומר, המשאלה לעשות ריסט של החיים, שתהא לידה מחדש, ושההורים המסוימים ההם יהיו הם שימלאו את התפקיד ההוא. אם המשאלה הזו מאד חזקה ואין פשרה, אזי כל דמות שתציע את עצמה לסייע לך, במעט שהיא יכולה (וזה כמובן לא מתיימר אפילו להיות תחליף הורי) תחטוף בומבה של איקס. במקרה כזה, גם סובלימציה למשחק "איקס מיקס דריקס" לא תעבוד (מתוך תפיסה לא ותרנית של "או שהכל יחזור ויהיה אידאלי, או שכלום"). ואלה רק חלקים, שלפעמים יודעים לעשות הרבה רוח... מאמינה מאד שאפשר למצוא אצלך לאט, בעדינות בהדרגה ובהרשאה חלון לא צר בכלל שייפתח יופי של מרחב תמרון בריא איתך. מאחלת לך מכל הלב, סוריקטה

לסוריקטה היקרה! מה שלומך? כבר הרבה זמן תהיתי איך את מתמודדת עם הפרידה הזו ואפילו דאגתי לך שלא הופעת פה. אני שוב פעם שולחת לך הרבה כוחות ומאחלת לך שהזמן יטיב עם הכאב. את יודעת מה? אני שמחה שראית את הכאב. כי לפעמים הדרך בה הוא מוצג מצליחה להסתיר אותו אפילו ממני. ואז אני אפילו מפסיקה להאמין לעצמי. ואני לא תמיד יודעת אם הכתיבה זה שחזור והתמודדות או בריחה. אבל גם לברוח זו התמודדדות לא? למה ללברוח יש יחסי ציבור כ"כ רעים? היה לי קשה לראות את איש הים בתנועה כי זה המחיש לי עד כמה אני לא בתנועה. שהזמן שלי קפא מאז הארוע ההוא והאיש ממשיך לנוע. אני לא יכולה להסביר איזו תחושה מפחידה זאת. כאילו אני חווה מציאות הזויה. או שאני לא אמיתית או שמה שאני רואה לא אמיתי כאילו אני בתוך סיוט שלא נגמר. ואז נוצר בי איזה כעס והתנגדות כי היא לא ידעה זאת וכביכול 'לא ראתה אותי'. ואיך היא יכלה הרי לדעת? אבל אז החוויה שלי היא שאני שוב נזרקת מהעולם ששוב אני לא מצליחה למצוא אזורים של שייכות. ויש בזה מעט מאוד כוח. ולא הצהרה על יחודיות. דווקא שאני נאספת ומזהים למה אני זקוקה אני מצליחה לתפור את קווי הזהות שלי. זה מרגש אותי. כשהדברים לא מתאימים לי אין לי בכלל הגדרה עצמית. אני מטושטשת ואמורפית ורוצה רק לחדול. זו לא טקטיקה של להיות מובחנת מהסביבה מתוך פחד להטמע בה. כי כשאני מרגישה שייכת והדברים מותאמים לי אני מאוד מזהה את עצמי ואוהבת אפילו את עובדת קיומי. וההעדר ההסתגלות הוא לא איזה מרד שפיתחתי אלא קושי מהותי שמלווה אותי כל חיי. הרגישות הזו לכל דבר שמובילה לפגיעות גדולה. אבל את צודקת בפנטזיית הישועה שיש לי לפעמים איזו אמונה באיזה פיצוי אולטימטיבי שיחזיר אותי לחיים. אבל זה מה שהלב המת שלי יכול כרגע לדמיין. כי כרגע אין אפשרות לתהליכים כי הזמן מת הזמן נעצר. כפי שנעצר אז ברגע אחד ושינה מן הקצה אל הקצה את כל המערך הנפשי והגופני שלי אני חייבת מכונת הפשרה איזה מכת חום, מכת ברק פתאומית שתוציא אותי מההלם הזה. שתפתיע אותי שוב מחדש במובן הטוב. שאני אוכל להוציא את הראש שלי מהמיים ולהרגיש חיים. תודה לך סוריקטה על דקות המחשבה ועל היותך, השיחות אתך תמיד מענינות ומחזקות ונותנות חומר למחשבה, שלך, רפאים