העברה ושאר ירקות

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

22/09/2009 | 00:59 | מאת: נועם_

היי אודי, שאלה לי אליך... כידוע, אני בטיפול אי אלו שנים, אצל מטפלת מיוחדת במינה. ככל שהטיפול מתקדם אני יותר ויותר מנסה לפתוח מולה אי-וודאות מייסרת של זיכרונות ילדות מטרידים. זה כמובן מאוד מאוד קשה. היום דיברנו על זה קצת, והיא ביקשה שאספר לה, כמו שאני זוכרת, כמו שזה נמצא אצלי. אז סיפרתי. בעיניים עצומות (כי ככה אני יכולה להתעלם מקיומה בחדר), בקיטועים המתבקשים. והיא קצת לחצה בסוף, ניסתה לעמת אותי עם המשמעויות של מה שאמרתי, ומאוד מאוד הכעיסה אותי. שמתי לב, שתמיד כשאנחנו מתעסקות בנושא הזה, זה נגמר בכעס מאוד מאוד גדול עליה. אני מנסה להבין למה. אני לא מבינה למה דווקא הכעס הוא שתופס כל כך הרבה מקום אחרי הפגישות האלה. למה אני לא נשארת דווקא עם ההקשבה שלה, עם המבט החם (כשאני כבר כן מעיזה להסתכל לה בעיניים) או עם הקול המרגיע. איך זה שדווקא הכעס כל כך יוקד ומכלה בי כל טיפת קרבה אליה, את כל הרצון לחזור לשם ולהמשיך לדבר על זה. אני כבר שעות רבות אחרי הפגישה, וכל מה שאני רוצה זה לבעוט אותה הכי רחוק ממני שאפשר לא לבוא לפגישה הבאה. להדוף. להיות קצת מרושעת אליה. צינית. (ועוד משהו ששמתי לב אליו - כל אלה נשארים בגדר רצון מדומיין. אני כמעט ולא כועסת עליה בפניה, בסופו של דבר...) אודי, תחלוק איתי את המחשבות שלך בנושא? תודה ולילה טוב, נועם

לקריאה נוספת והעמקה
24/09/2009 | 14:16 | מאת: סוריקטה

אפשר לצרף גם מחשבותיי, טרום תשובה מאודי? הי נועם יקרה, את יודעת, המושגים שקפצו לי בראש למקרא דברייך הם שאר-הירקות מסוג ה"התנגדות" ו"הגנה". איני יודעת במה מדובר, וכמובן, שאם תדברנה על זה שם, בטיפול פרופר, זה יהיה מתאים ומדויק הרבה יותר ונכון יותר. ובינינו, נראה לי שיש לך שם את התשובות, ממש אצלך במרחק נגיעה. כמעט תמיד ככה זה כשכבר שואלים... P-: ... ובכל זאת, הנה כמה דברים מתבקשים-מוכרים, בעיניי, ככה להמשיך איתם לבינתיים - כשכך, הייתי מנסה לחשוב על מה מנסים להגן בחירוף נפש שכזה? למה נלחמים להחזיק-לא-לתת ולהיאחז חזק כל-כך? אולי נחבאת שם בפנים איזו משאלת / פנטזיית תיקון לא הכי ריאלית, כזאת שמנסה להשיג פתרון, אך מבלי להיות מוכנה לקחת אחריות? הרי שאז, נגיעה במקום ההוא משמעו לוותר (על המשאלה, על הפנטזייה). וזה, זה מעורר חרדות ומרגיש מתקיף, ואז כל הזעם הזה... כן... למה לוותר אם אפשר להתנגד? ;-) אפשר לחשוב, שוב, גם על החרדה מההרסנות שבכעס. מהחרדה לגורל הקשר בעטיו. נו טוב, רעיונות של ספירלה... להת' סוריקטה

הי נועם יקרה, כפי שציינת בכותרת... ייתכן שתגובות הזעם והכעס מקורם בזכרון רגשי השייך לתקופה אחרת ולאדם אחר (אמא?). רגשות אלו "חיים" בחדר, דווקא כאשר את חשה ("אמורה" לחוש) קירבה... אם השערתי נכונה - כדאי לך מאוד לחלוק רגשות אלו אתה. את לא כועסת עליה, את "זוכרת" כך את מה שקשה מאוד לזכור... (בדיוק מה שהיא ביקשה ממך!) שתפי אותה... אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית