על תבונה ורגישות....

אני אמא לשני ילדים מקסימים. האחת בת 11 ומדהימה והשני בן 7 עם פיגור קל. ההתמודדות סביבו אינה קלה ,אך אני מהיותי אופטימית ,מבחינה בהתקדמות שלו מאז החל השנה את כתה א' בבית ספר לחינוך מיוחד. על עצמי אני יכולה להעיד עם תכונות אופי : מקבלת את כולם באופן שווה. צוחקת ואופטימית, מחייכת, לעולם לא רבה עם איש. אם לא נחמדים אליי, אני לא עונה, אני פשוט מתעלמת והולכת. ואולי ככזאת, אני עוברת קשיים , במיוחד בימים קשים אלו. מצבנו הכלכלי בבית הורע לאחרונה. איני עובדת ,החל מיולי. אני עובדת כמשלבת ילד אוטיסט בגן רגיל ואוהבת מאד את עבודתי. עדיין איני יודעת עם איזה ילד אעבוד בשנה הבאה. לפני כשנה ויותר ,עבר חמי ,איש יקר ואהוב ,ביקורים תכופים בבתי חולים. הוא חלה מאד בריאותיו ומחלה זו גרמה לו להתאשפז רבות. השבוע לצערי , נפטר חמי היקר. סעדתי אותו בבית החולים עם שתי אחיות בעלי. מהיום הראשון שהגעתי למשפחתו של בעלי והכרנו , שתי אחיותיו ,הבוגרות ממני , מתנכלות לי מאד. אולי מהיותי תמירה ונאה(סליחה על חוסר הצניעות) אך גם מלאה מעט עקב טיפולי הפריה רבים. אני מתחברת מיד לדודים ודודות של בעלי בקלות וכך גם לבני ובנות דודים. הן מעבירות ביקורת ומעירות הערות מעליבות ופוגעות מאד. הן לא מקבלות את בני ואפילו אחת האחיות צועקת על המלאך שלי ומבקשת שיסתלק לה מהמטבח. יש המון דוגמאות להתנהגותן המבזה . החל מיום שלישי החלה השבעה וכאשר אני מגיעה לסייע ולעזור , הן יושבות וזה ברור שאינן צריכות להגיש לאורחים. אני מכינה ומפנה, שוטפת ומגישה והן תוך כדי מעירות: "תורידי את הפח, נשפחו לך מים על הרצפה , תנקי, לכי לקנות קפה שחור כי נגמר, הגיעו עוד אורחים ,גשי להגיש להם. אל תניחי את העוגיות על השולחן בסלון, מי שירצה יקח, האינטרקום מצלצל , גשי לענות" ואני משאירה את ילדיי לבד בבית ועושה את עבודת הקודש שלי בבית חמותי -בשבעה וחוטפת כל היום , הערות ואימרות פוגעות. ביום שני הם אמורים לקום מהשבעה. אמש חזרתי הביתה לילדי ואחרי שהם נרדמו והכנתי לעצמי קפה, ישבתי ובכיתי. החלטתי שלשם אני כבר לא חוזרת. לא פעם אמרתי לבעלי שלאחותו אני לא רוצה לחזור ,משום העלובתיה ויחסה לבני. הוא שאל ,:"האם את פותחת עכשיו במלחמה משפחתית?" עוד יותר נפגעתי. העלבון החזק צרב לי. הוא לא מבין שלא מקבלים אותי ואת בנו? ואני שואלת את עצמי לא אחת, מהמביא אותן לפגוע בי כך? הרי אני אדם שלא עושה רע ותמיד מחפשת לעזור. היום הייתי בבית השבעה, רק בבוקר והלכתי, לא שמעתי מילה כמו תודה או אפילו שלום ומה שלום הילדים. שמחתי מצד אחד שהלכתי משם, אך אני יודעת שהעול באירוח האנשים הוא גדול. יש עוד גיסה שחזרה מחו"ל אמש עם ילדיה והיום כנראה הלכה לבקר. אך היא לא טיפוס שעוזר כלל בבית. היא עזרה לאבא המון בבית החולים מהיותה אחות שם. כיצד עלי לנהוג? האם להתעלם? האם לשוב ולהיות שם גם ביום ראשון ביודעין שאספוג הערות נבזיות? מה עליי לעשות? סליחה על האורך, אודה על תשובתך, אור

התאהבתי בך. את מתנסחת בצורה כ"כ נוגעת ללב ואת נישמעת מקסימה ואינטילגנטית ואילו הייתי חברתך, הייתי מציעה לך להראות פה לבעלך את מה שרשמת , ואולי גם הוא "יתאהב" בך מחדש , ויבין שיש לו אשה מדהימה שזקוקה לו ולתמיכתו ואולי יעשה משהו לעזרתך. כי את בהחלט זקוקה לו. בכל אופן כמי שגם לה בנות משפחה שאפשר להגדיר אותן כ"קן צרעות" אוכל להציע לך בזה הרגע להחליט החלטה. : "אור מפסיקה להיות מובן מאליו" מי שרוצה בקשר עימך, שיתאמץ, שישתדל , שיהיה ראוי לכך שאת אור תכבדי אותו ואם הוא לא ראוי לכך - לא יקבל ממך כבוד ,לא יחס, כלום. מגיע לך שיתאמצו בשבילך. ולא את בשביל אחרים. את יודעת, לכולנו , יש איזשהו רגע מסוים שבו אנחנו מחליטים החלטה. כנראה שזה הרגע שלך. הרגע שלך להחליט. עדיף בעזרתו של בעלך , אך אם לא, עשי זאת בעצמך. אלו החיים שלך. בהצלחה ושבת שלום.