היי ולילה טוב אודי.

לילה טוב, חיכיתי שהפורום ייסגר להיום. רציתי לכתוב אחרי.. לפעמים אין לי כוחות לקרוא את תשובתך.. ואין לי כוח שההודעה שלי תופיעה מיד קצת להרגיש כאילו שלא כתבתי.. כנראה שיש דבר טוב נוסף בסינון ההודעות ואי עליותן מיד. אתמול היה לי ערב ולילה קשים מאד. אני יוצאת עם מישהו. אדם מדהים במילה אחת. אבל הייתי נוראית. כעסתי עליו בלי סיבה אמיתית. כי כעסתי עליה. על המטפלת שלי המעצבנת הזאת. הכעס ילדותי הוא.. אבל כעס מורגש היטב היטב. לא הצלחתי לישון. שנאתי את עצמי ברמות על. שנאתי את גופי, את תווי פני, קולי, לבושי.. שנאתי את נפשי.. לא הייתי מסוגלת להביט על עצמי במראה. ייחלתי למות. המוות נראה לי קסום כ"כ. טוב ושקט ומרגיע.. אך לומר? קורץ לי. אבל להתאבד לא בא בחשבון.. אם כי החיים נראים לי מיותרים לגמריי, הרי אנחנו פה רק כדי לעבור את החיים, לא? והיה לי קשה להירדם, התהפכתי במיטה.. רציתי לצרוח, לקרוע את עורי. לא יודעת מה קרה... אולי עייפות גדולה? אולי געגועים עצומים? כזה כאב! ואני אכולת געגוע. ובכיתי אתמול המון. בכיתי בכי שסוחט את כל האוויר מהריאות.. בכי כואב פיזית. אח"כ כאב לי הראש נורא. כאילו לא קיבל מספיק חמצן. לא בכיתי ככה זמן רב. כאב לי בגללה. והחבר היה, וחיבק. ושמע בעיקר. אבל אני רציתי אותה!!! ייחלתי לה! לחבק אותה חזק חזק אלי. הרגשתי שהיא יוצאת מגופי. קצת כמו שהנשמה יוצאת מהגוף הגשמי לאחר במוות. כך היא יצאה ממני.. אלא שלא חשתי שיחרור.. להפך! ריקנות, ריחוק, בדידות. הרגשתי שהיא זרה לי. שאינה יודעת כבר כלום עלי. שאיננה חלק ממנה. אודי, אני מתענה ממש. האם תוכל להבין אותי?