אין

אודי, אני קצת מנצלת (סליחה על זה) את שאפשרת לי לכתוב גם בימים שהפורום סגור.. הראש מלא בבלגאן שאצלי ניתן בד"כ לסדר ע"י פגיעה עצמית.. סליחה מראש על מה ואיך שייכתב כאן. אתמול היתה לי פגישה, שהתחילה יחסית בסדר והסתיימה - עבורי- רע מאוד.. דברנו (או יותר נכון להגיד שהתחלנו לדבר) על האובדנות שלי, שלאחרונה לא מרפה. המטפלת אמרה משהו על זה שאני בודקת את היחסים בינינו בעזרת האובדנות שלי. שכך אני בודקת כמה אכפת לה (או לא) ממני, כמה היא דואגת לי וכו'. אני לא יודעת מה הרגיש לי, אבל אני כן יודעת שכל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי בראש שהיא לא מבינה אותי. היא לא מבינה שאני רוצה למות כי אני לא רוצה להיות כאן, לא רוצה להיות במקום הזה שאתם קוראים לו "חיים", אני לא רוצה להרגיש, לחשוב, לעשות וכו', הכי פשוט - רוצה למות. רוצה לא להיות. ולא כדי לבדוק אם וכמה אכפת לה ממני. זאת לא המטרה שלי. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא צריכה לבדוק את זה ב"איומים" למיניהם. כשהיא העלתה את העניין (שאני משתמשת באובדנות כדי לבדוק דברים הקשורים ליחסים בינינו) התחילו לקנן בי מחשבות, רגשות ותחושות של פתטיות, סלידה מעצמי, כעס על עצמי, שנאה ותיעוב שהלכו וגברו. וכל זה, בין היתר, על שלא עשיתי מעשה רציני של אובדנות – זאת אומרת, על שלא הצלחתי עד הסוף. כל זה על הפעמים בהן ניסיתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא הצלחתי אף פעם להגיע למקום "רציני" מידי (אף שהיו נסיונות מאוד רציניים שכשלו מסיבות כאלה ואחרות-לא רלוונטי במיוחד כרגע). מאז הפגישה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים, לא יכולה להפסיק לחשוב על המוות. אני לא מחפשת "להוכיח" לה שום דבר. באמת שלא. אבל משהו בתוכי אולי מנסה "להוכיח" לעצמי. אולי קוסמת לי האפשרות שפעם אחת אפסיק להיות פתטית. אולי פעם אחת אעשה מה שאני רוצה בשביל עצמי. אם אני מוצאת את השקט והשלווה, או לפחות את הפסקת הכאב, הזכרונות, ההתמודדויות (וכל שאר הדברים) במוות, אז זה מה שהמוות בשבילי, וזה מה שמגיע לי לתת לעצמי. לתת – במובן הכי חיובי של המילה. פעם אחת ב"חיים" האלה, אתן לי משהו שאני כל כך כמהה לו, מייחלת לו. אולי פעם אחת סוף סוף אעשה משהו בשבילי, משהו שאני הכי רוצה בשבילי, משהו שמקטנות נמצא לי בתוך הראש ולא מרפה. אולי כל השנים האלה של טיפול ואלה שאולי אמורות לבוא בהמשך, לא באמת יכולות לעזור לי. לא יכולות להפחית את הכאב שמרסק את הנפש, לא יכול לאחות את הנפש המרוסקת. מרוסקת עד לכדי שנהייתה פירורי אבק שכל שנותר לעשות עליהם זה "פווו". את מה ששנים של טיפול לא הצליח להביא לי או להפסיק בי, יביא לי המוות. ובוודאות -יפסיק בי.

מילים לא פשוטת כתבת. אני לא יודעת ככ מה לומר .. רק מקווה איתך בשקט שיהיו גם רגעים בהם תצליחי לרצות ולהרגיש אחרת . זו אמנם דרך לא פשוטה . אבל אומרים שמתוהו ובוהו נוצר עולם שלם לא ?.. מאחלת לך שקט ומרגוע . שמרי על עצמך. איתך,שרית

שרית יקרה לא חייבים להגיד משהו מסוים.. ואולי אני אומרת את זה כי לי עצמי אין הרבה מילים כרגע.. תודה על שהיית, שהגבת.. מקווה שאת בסדר.. שאת מצליחה להתמלא ולהמשיך הלאה.. תשמרי עלייך שיר

3> ... ~נילי~

אמנם החלטתי לעזוב... אבל לא יכולה לא להגיב למה שכתבת. רוצה רק לומר לך שמאד כאב לי לקרוא את שכתבת. מקווה ואפילו מבקשת שתמשיכי בטיפול - כי זה נחשב למשהו שאת עושה למען עצמך. זה ולא אחר.. לטפל בעצמך משמעו לבחור בחיים וזה דבר שרק את יכולה להחליט עליו מאמינה שהיו זמנים שבהם שמחת עלכך ש"לא הצלחת" ושהמשכת, למרות כל הקשיים שעברת ועל זה את יכולה להיות גאה בעצמך. בבקשה אל תוותרי לעצמך. אני איתך. (גם אם לא כותבת). ולכולן, שרית, טימי, לילך, אופיר, נילי וסליחה ממי ששכחתי - אני איתכן גם אם לא כותבת וסליחה ממי שלא הגבתי (זה הכל מהמקום המעדיף להסתגר שלי) היו בטוב.

מה זאת אומרת החלטת לעזוב?! :-(( מיקה .. למה ? תשתפי אותי ?... אני מבינה את המרחב שאולי את זקוקה לו . זה בסדר לגמרי , אבל ..אל תעלמי. נכון שלא חייבים לכתוב כל הזמן כדי להיות נוכחים .. גם להיות פה בשקט , זה בסדר לגמרי . לאט לאט .. אל תעלמי , את יקרה , לי לפחות. איתך, חיבוק. שרית

מיקה, יקרה.. גם אני מבקשת ממך.. אל תלכי.. אל תעזבי.. טוב?.. תהיי כאן כמה שאת יכולה, איך שאת יכולה.. ואם את יכולה להגיד מה יכול לעזור לך, או בכלל לשתף מה קורה לך, מה מרגיש לך.. בבקשה תגידי.. טוב?.. תודה על שהגבת, שהיית כאן.. תשמרי עלייך שיר

אודי.. כנראה שהפלירט הזה עם המוות (אני מאמצת את המשפט הזה) הוא שבאופן די מוזר, גרם לי איכשהו "לחיות" עד עכשיו.. להחזיק את עצמי כאן.. כמה שזה נשמע אבסורד, זה כנראה גם נכון.. אבל אני לא מסוגלת יותר. מרימה ידיים בכניעה מוחלטת. תודה לך אודי שיר